אנו ממשיכים במאמר השנים עשר של הזרע שמשון על שיר השירים, סביב הפסוק "מי זאת הנשקפה כמו שחר". המדרש דורש את הדבקות בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא בשלושה לשונות - בדביקה, בחשיקה ובחפיצה - ולומד זאת מפרשתו של אותו רשע, שכם בן חמור. על כך עמדה השאלה הגדולה: מה יש לנו ללמוד משכם בן חמור? את עצם העניין אנו יכולים להבין מעצמנו, ומדוע נלמד דווקא ממקום של טומאה? תשובה אחת כבר הובאה, אלא שנאמר עליה "אין זה מעלה ארוכה לקושיה" - אין בה מזור מלא לקושי, ולכן בא הזרע שמשון לבאר באופן אחר.
וכאן פותח הרב ואומר: "ולדידן נראה שזה שמצא היא תשובה קצרה ופשטית ונכונה". כלומר, גם אם אמרו עליה שאינה מרפאת את הקושי, לדעתו זו תשובה טובה, פשוטה ונכונה. וצריך להבהיר: המילה "פשטית" כאן אינה חיסרון אלא יתרון. היום, אם אדם לא אמר דבר מפולפל וחריף, עם עיקום של הבוהן ועם הרבה חידודים, לא "קנה" את שומעיו. אבל אצל הראשונים הדרך הפוכה בדיוק: אדרבה, התשובות הפשוטות הן בדרך כלל התשובות האמיתיות.
החתם סופר הקשה פעם בבית המדרש קושיה חמורה, וענה עליה שתי תשובות: אחת מאוד מפולפלת, ואחת פשוטה מאוד, שמסירה את הקושיה מיד - תירוץ קל שמעיקרא קושיה ליתא. שאל את התלמידים: איזו תשובה אתם מעדיפים? אמרו לו: את הראשונה. אמר להם: אמת שהראשונה יפה, אבל השנייה אמיתית. ושמיים וארץ ביניהן: "יפה" זה ברק, זה חיצוני, זה חריף וטעים - אבל האמת היא הפשט.
וכך נהגו תמיד גדולי ישראל, לא רק החתם סופר. הם לא אחזו מפלפולים שכל עניינם לתפארת המליצה, ולא ראו בהם ערך. כך אצל החזון איש, וכך אצל הרב מבריסק. פעם בא אליו אדם והציע פירוש במה שאומרים בפיוט "אזכרה אלוקים ואהמיה": "בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". הסביר לו אותו אדם שה"עיר" היא מלשון התעוררות: כל התעוררות לתאווה ולגשמיות עומדת על תילה, חיה ופועלת ונושמת כמו שצריך, ואילו "עיר האלוקים", ההתעוררות לעבודת ה', מושפלת עד שאול תחתיה. שמע הרב מבריסק ושאל אותו: היית פעם בפריז או ברומא ובערים הגדולות שבעולם? אמר לו: כן. שאל: ואיך הן? אמר לו: יפות מאוד, ממש שכיות חמדה. אמר לו: אם כן, למה אי אפשר להסביר פשוט - בראותי כל עיר על תילה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה? מה הלכת לחפש לך פלפולים? זהו הפשט. אמנם אם ישאלו אותנו מה יותר נחמד, נאמר שפירושו נחמד יותר, כי יש בו חריפות ושינוי קל במשמעות - אבל האמת היא הפשט.
וכך מבאר הזרע שמשון: מצינו שאמר הכתוב "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק", ושלושת הדברים האלה מכוונים ממש כנגד שלוש הלשונות שבמדרש. בתחילה אדם מתיירא מהקדוש ברוך הוא, כמו החשוק שחושק קצת בחשוקתו. יראת ה' היא ההתחלה של ההתקרבות אליו יתברך - כבר יש לך קשר עמו, אתה ירא ממנו.
ואחר כך "אותו תעבוד" - אותו דווקא, ולא את היצר הרע ולא את ההנאה הגופנית, אלא שיהיו כל מעשיך לשם שמיים. זה מה שכותב בעל חובות הלבבות בשער ייחוד המעשה, לייחד את כל המעשים לשם הבורא. כמו החשוק שחושק בה ולא באחרת: כל חשוקה שתגלה שחושקה חושק באחרת זולתה, ירד חשקה ממנו. "מה, אני אופציה? יש לך עוד אחת?" - בשום אופן לא תסכים. אם כן, העבודה השלמה היא כחשוק שאינו הוגה אלא בחשוקתו. מה בא למעט "אותו"? ולא לשום מטרה אחרת, לא לכבוד, לא לרושם ולא לשום עניין.
ואחר כך "ובו תדבק" - כמו החשוק שמתדבק בה והיא חייו. זו כבר דבקות גמורה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הדבקות בה' היא מדרגה גבוהה יותר מלחשוק בו ולא באחרת: ממש להידבק.
והם ממש מה שאומר המדרש: בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. ולכאורה היה לו לומר כסדר הווייתם - בחפיצה, בחשיקה ובדביקה, שהרי לפי מה שהתבאר הדביקה היא האחרונה: תחילה חפץ, אחר כך חשק, ולבסוף דביקה. ומתרץ הרב שנקטם כך בכוונה, להודיענו שאי אפשר לבוא לידי דביקה מתקיימת עד שיקדמו לה החשיקה והחפיצה, כמו שיהיה לעתיד לבוא, שנאמר "הנשקפה כמו שחר". ולאפוקי כשיצאו ממצרים, שבאה הדביקה קודם החשיקה והחפיצה.
במילים פשוטות: דברים באים בהדרגה. אנחנו דור של אינסטנט, רוצים הכול עכשיו, כאן, ביד ומיד. כבר אמר אחד הגדולים שאדם היה רוצה ללכת לישון בלילה, שיחברו לו את "אוצר החוכמה" לראש, ויקום בבוקר יודע את כל התורה כולה - בלי להתאמץ ובלי להתייגע, שישפכו לו הכול לתוך המוח דרך כבל. והוסיף: אבל חוץ מזה הוא רוצה גם להספיק לישון באותו לילה - שלא יצטרך להישאר ער כל הלילה. כלומר, אפילו את המאמץ המינימלי הזה אין האדם מוכן להשקיע. הכול הוא רוצה על מגש כסף, בלי יגיעה. כמו אותו אחד שבא למקום עבודה ושאל מה ההצעה. אמרו לו: בחודש הראשון 5,000 שקל, בחודש השני 6,000, אחרי חצי שנה 7,000, ואחרי שנה כבר 8,000. אמר להם: טוב, אני אבוא בעוד שנה. רוצים להתחיל ישר למעלה.
אומר הרב: דבר מתקיים הוא דבר שבא באופן הדרגתי. מה שבא ברגע אחד, שלא בהדרגה - אינו מתקיים. ולכן כדי שתהיה דביקה מתקיימת, צריכות לקדום לה החשיקה והחפיצה. וכך גם בסדר הכוונה בתפילה: מכוונים כנגד ארץ ישראל, אחר כך כנגד ירושלים, אחר כך כנגד בית המקדש, אחר כך כנגד קודש הקודשים, ולבסוף כנגד בין שני הכרובים, ששם שער השמיים והשכינה. ולמה לא לומר מראש שאני מתפלל אל בין שני הכרובים? כי דברים באים בהדרגה, ולאט לאט אדם בונה ברעיוניו את ההתקרבות אל השם יתברך. וכן בכל עניין ועניין.
וזהו "הנשקפה כמו שחר" - בהדרגתיות, שהרי השחר אינו עולה ברגע אחד. ולאפוקי יציאת מצרים, שבה היה "לילה כיום יאיר", ברגע אחד האיר היום, ובאה הדביקה קודם החשיקה והחפיצה. הדבק היה מיידי, הקדוש ברוך הוא פסח על כל השלבים והדביק אותנו אליו בבת אחת. ומה יצא מזה? שהיינו צריכים לאחר מכן לחזור אל נקודת ההתחלה ולעבוד חמישים יום כדי להגיע אל החיבור בדרך הדרגתית. וכפי שאומר הרב דסלר על "ראתה שפחה על הים": ראתה יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי - ונשארה שפחה. כך קורה כשמגיעים לדביקה בלי עבודה מוקדמת. יחזקאל גדול ממנה, כי אצלו זה בא בהדרגה ומתוך עבודה, ואצלה זה בא במתנה ברגע אחד, וכשם שבא כך הלך.
ולפי דרך זו יובן יפה מה שאיתא בפרק ב' דנידה: כך אומנותו של יצר הרע - היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה, והולך ועובד. ואפילו שיחה קלה של תלמיד חכם צריכה תלמוד, וכל שכן מימרה זו של חז"ל. ושואל הרב: מדוע חילקו דווקא לשלושה שלבים? למה לא לומר בפשטות שדרכו של יצר הרע לומר לאדם: בוא עבוד עבודה זרה?
אלא להשמיענו שגם את זה לעומת זה עשה האלוקים: האדם החוטא מתחילה חושק קצת בהנאת האיסור, אחר כך חושק דווקא באיסור ולא בהיתר - דשביק היתרא ואכיל איסורא, ולבסוף מתדבק כולו בחלק הטומאה חס ושלום. גם הירידה אל הרע אינה ברגע אחד. היצר הרע יודע שאם יבוא מיד ויציע עבודה זרה, לא נסכים, ולכן הוא הולך בשיטת הסלמי.
בהתחלה הוא אומר לאדם: אתה חייב מכשיר מתקדם, רק כדי להתעדכן, רק בשביל החדשות, ובוודאי עם כל החסימות האפשריות, חלילה לא יותר. בשלב הבא: תשמע, החסימות האלה מפריעות לי, אני צריך גישה לכמה אתרים לצורך העבודה, אז רק נפתח קצת. ובשלב השלישי כבר אין הסמארטפון בידיו - הוא בידי הסמארטפון. הוא כבר נשלט ולא שולט, איבד את השליטה. והרי אם היו מציעים לאותו אדם עצמו בתחילת הדרך, כשהוא מסתובב עם מכשיר כשר, לקחת מכשיר פתוח - היה אומר: מה, נראה לך שאני גוי? כל גדולי ישראל אסרו את זה! ואיך בכל זאת הגיע לשם בסוף? לאט לאט: את זה אתה מוכרח, את זה אתה חייב, בלי זה אי אפשר.
אמר פעם אחד: תראה, עד שאתה הולך לבנק ועושה פעולה - ואילו אני נכנס לבנק בדקה דרך המכשיר, סורק צ'ק בדקה ולא צריך להגיע לשם כלל. השיבו לו: נכון, חביבי, נכנסת לבנק בדקה - רק תגיד לי כמה זמן לוקח לך לצאת. עכשיו בדיוק הגיעה הודעה, עכשיו מישהו כתב, עכשיו שלחו סרטון, עכשיו הוא ענה על הסרטון. בקיצור, האדם מגיע לדברים הגרועים ביותר מתוך משהו שהיצר הרע פתח אתו "בקטן", בטענה מה כבר הבעיה, איזה איסור יש כאן, איזה קלקול יש בזה.
וזה מה שרומז המדרש באומרו שאנו למדים זאת מפרשתו של רשע זה. ולכאורה היה לו לומר "מפרשתו של שכם" - ולמה נקט "רשע"? אלא כיוון שכך היא דרכו של הרשע, הוא היצר הרע, שנקרא רשע: היום כך, מחר כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, והכול בהדרגה. וזה לעומת זה עשה האלוקים - גם את ההשגות האלוקיות משיגים בהדרגה: חפץ, חשק ודביקה. זה מה שאנו למדים משכם בן חמור: את ההדרגתיות. שכשם שבהדרגה יכול היצר הרע להביא את האדם אל הדברים הגרועים ביותר, כך גם הדרך הטובה צריכה להיות בהדרגה - עוד קצת, ועוד התגברות, ועוד מאמץ, ואז תגיע. לכן נקטו "מפרשתו של אותו רשע", לומר לך: דע שכך היא האומנות והדרך של היצר הרע, ומי שהולך בדרך זו נקרא רשע.
מִי־זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃ (ו, י)
ומעתה, אומר הרב, זהו ממש מה שאמר הכתוב: "יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות" - שלוש המדרגות כסדרן. "יפה כלבנה" כנגד השלב הראשון, שאור הלבנה יפה והאדם חושק בה קצת, כדרך החשוק. אור הלבנה מועט, ולכן אפשר להסתכל בה, מה שאין כן בשמש שאיננו יכולים להביט בה מרוב עוצמת אורה.
רק צריך לדעת שעל פי ההלכה אין מסתכלים בלבנה, וכן מביא המשנה ברורה להלכה, שהמסתכל בלבנה אין לו כבוד לקונו, לפי שהלבנה מסמלת את השכינה הקדושה. אלא שלפני ברכת הלבנה צריך להסתכל בה, וכן כשממתין לראות אם הלבנה גלויה - ולאחר מכן אין להסתכל בה עוד. אנשים נהנים להביט בלבנה, בפרט בט"ו לחודש כשהיא מלאה וגדולה וקרובה והמראה יפה מאוד, אבל אין מסתכלים בלבנה.
ועוד, שבאור הירח האדם ניצול מן המזיקים. ההולך בליל ירח ניצול תחילה מן הבורות והפחתים, וגם מן המזיקים, שכן המזיקים ממעטים להלך במקום שיש בו אור. והגמרא אומרת שההולך יחידי בלילה מסוכן שיפגעו בו המזיקים: ליחיד המזיק נגלה ומזיק, לשניים הוא נגלה אך אינו מזיק, ולשלושה אינו נגלה כלל. ועל כך אמרו: אבוקה כשניים - ההולך עם אבוקה בידו כאילו הולכים שניים, המזיק יכול להתגלות לו אך לא להזיקו. וירח כשלושה - ההולך לאור הירח כאילו הם שלושה, והמזיק אפילו אינו נראה להם. זו המדרגה הראשונה, הנמוכה: יפה כלבנה.
מעל זה - "ברה כחמה". האדם חושק בחמה יותר מבלבנה, שהרי לאור הלבנה אינו יכול לעשות את מה שהוא עושה לאור החמה. אור החמה חזק הרבה יותר ונוח בו לכל הפעולות שאדם עושה ביום. וזה כמו החושק שחושק בה ולא באחרת - אתה מעדיף את החמה על פני הלבנה. וכן באור החמה כתיב "תזרח השמש יאספון" - שכשהשמש זורחת המזיקים נאספים ואינם נראים עוד בעולם כלל, ומתבטלים לגמרי. זהו השלב השני, הגבוה יותר.
ואחר כך - "איומה כנדגלות". דהיינו כשיתדבק בקדוש ברוך הוא, לא די שהמזיקים מתייראים ובורחים מפניו, אלא שהוא אף הורג אותם. כמו שהיו ישראל במדבר, במקום נחש שרף ועקרב, שהיו דורסים עליהם ומבטלים אותם, לפי שהיו להם הדגלים כעין מלאכי השרת. וסוד הדגלים רב ועצום, כמו שכתבו המדרשים (במדבר רבה פרק ב', ילקוט שמעוני רמז תרפ"ד) והמפרשים, וכידוע ליודעים.
וכן מצינו בפרק קמא דקידושין (כ"ט ע"ב), שבכל כריעה שכרע רב אחא בר יעקב נשר ראש אחד מאותו תנין שבעת הראשים. וכך לשון הגמרא: רב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שלחו אביו ללמוד לפני אביי. כשחזר, ראה האב שאין שמועותיו מחודדות - למד שם תקופה ולא קיבל כראוי. אמר לו: אני עדיף ממך, שב אתה ואני אלך. שמע אביי שרב אחא בר יעקב בא. והיה מזיק בבית המדרש של אביי, שאפילו שניים שהיו נכנסים ביום היו ניזוקים. אמר אביי לבני הישיבה: אל ייתן לו אדם אכסניה, אפשר שיתרחש נס - כלומר, אם לא יארחו אותו, בלית ברירה ילון בבית המדרש והוא כבר יטפל במזיק. לן באותו בית מדרש, ונדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים. כל כריעה שכרע - נשר לו ראש אחד. למחרת אמר להם: אם לא היה מתרחש נס, סיכנתם אותי. כלומר הייתה לו קפידא עליהם: איך הכנסתם אותי לשם?
ולכאורה, למה לא חשש שינכו לו מזכויותיו, שהרי העושים לו נס מנכים לו מזכויותיו? על כך אומר המהרש"א המפורסם, שכאשר פועלים בכוח התפילה אין זה נס ואין זה מנכה מן הזכויות, ופה הכול נעשה בכוח תפילה, כריעה והשתחוויה. כוח התפילה הוא פעולה בתוך הטבע ולא פעולה ניסית על טבעית, שכן הקדוש ברוך הוא טבע בטבע שהתפילה פועלת, ולכן עשה כדבר הזה.
ומה בא הרב ללמדנו בכל זה? שכאשר האדם דבק בה', אין המזיקים רק יראים ובורחים ממנו, אלא הוא דורס אותם ומבטלם. הנה רב אחא בר יעקב, מכוח דבקותו בה', מכוח הכריעות וההשתחוויות והחיבור להשם יתברך, ריצץ את ראש הנחש, ובכל כריעה הכניע עוד ראש מראשי המזיק. והטעם, שהגמרא אומרת "זקיף כחיויא" - שהזוקף צריך לזקוף כנחש, וכיוון שכרע כדינו נפל אותו כוח של נחש. ושבעת הראשים הם שבעה כוחות טומאה שהוריד הנחש הקדמוני לעולם.
למדנו בפסוק "הנשקפה כמו שחר" את סוד ההדרגה: כשם שהשחר אינו עולה בבת אחת, כך הדבקות בה' נבנית שלב אחר שלב - תחילה חפיצה, אחריה חשיקה, ורק אז דביקה מתקיימת, כנגד "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק". וזה לעומת זה: גם היצר הרע פועל בהדרגה, היום כך ולמחר כך, עד שמביא את האדם לשפל המדרגה - ולכן נקרא "אותו רשע", שממנו אנו למדים את דרך ההדרגה גם לצד הקדושה. ושלוש המדרגות רמוזות בפסוק: "יפה כלבנה" - אור מועט שכבר מגן מן המזיקים; "ברה כחמה" - אור גדול שמבטלם לגמרי; "איומה כנדגלות" - דבקות גמורה, שבה הצדיק אף מרוצץ את ראש הנחש, כמעשה רב אחא בר יעקב. ולמדנו דרך אגב שהתשובה הפשוטה היא בדרך כלל התשובה האמיתית, ושהדבר המתקיים הוא הדבר הבא ביגיעה ובהדרגה.
עד כאן המאמר השנים עשר.