בשיעור זה, על פי דברי ה'זרע שמשון' (פרק י"ב), נעמוד על פסוק אחד בשיר השירים המתאר את דמות האומה העולה ומאירה, ומתוכו נלמד על אופייה של הגאולה העתידה, ועל הדרך שבה מבארים חז"ל את אהבת ה' לישראל בלשון של אהבה גשמית.
מִי־זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃ (ו, י)
פירש רש"י: "מי זאת הנשקפה" - עלינו; ממקום גבוה לנמוך קרוי השקפה, וכך הוא בית המקדש שגבוה מכל הארצות. "כמו שחר" - הולך ומאיר מעט מעט, וכך היו ישראל בבית שני: תחילה זרובבל פחת יהודה, ולבסוף בני חשמונאי נעשו מלכים.
לשון 'השקפה' תמיד מורה על הבטה ממקום גבוה למקום נמוך, וכאן המקום הגבוה הוא בית המקדש הגבוה מכל הארצות. וצריך לדעת שאין הכוונה לגובה גיאוגרפי: אם המדד הוא גובה פני הים, הרי יש מקומות גבוהים יותר, והאוורסט גבוה יותר. כשאומרים שבית המקדש גבוה מכל הארצות, ושירושלים גבוהה, ושארץ ישראל גבוהה - הכוונה לגובה רוחני. לכן תמיד 'עולים' לארץ ישראל, גם מי שבא ממקום גבוה, שהרי מדובר בעלייה רוחנית.
ואף אם נדבר בבחינה פיזית, אפשר להבין את הדברים. הכדור עגול, ואם ישאלו מהו המקום הקרוב ביותר ל'למעלה' - לכאורה אין לשאלה תשובה חד־משמעית, שהרי לכל צד מצדי הכדור יש 'למעלה' שלו: מי שנמצא באוסטרליה, הכיוון שנראה לנו כלפי מטה הוא ה'למעלה' שלו, ולנו השמים שמעלינו הם ה'למעלה'. אז כיצד ייקבע מה למעלה ומה למטה? בהשקפה המדעית אמנם אי אפשר לקבוע, אבל בהשקפה הרוחנית כן אפשר: כתוב שירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה. אם אתה רוצה לדעת היכן הגג, הוא מעל ירושלים - שם נמצאת ירושלים של מעלה. ואם כן, לא משנה כמה סיבובים יעשה הכדור, ה'למעלה' תמיד מעל ירושלים, ומי הקרוב ביותר ל'למעלה' ומי הגבוה ביותר? ירושלים ובית המקדש, ביחס ל'למעלה' שהוא ירושלים של מעלה. שני ההסברים נכונים, ונחזור לענייננו.
מתוך בית המקדש הגבוה מכל הארצות, "הנשקפה כמו שחר" - האור מאיר מעט מעט, ובוא וראה שעליית ישראל בבית שני הייתה הדרגתית. בתחילה זרובבל "פחת יהודה" - פחה, כלומר שררה ולא מלכות; דרגה של שר, כעין ראש מועצה. ולבסוף בני חשמונאי, הורקנוס ואריסטובלוס, כבר נעשו מלכים ממש. ואגב, לא לטובה היה להם הדבר, שכן משום "לא יסור שבט מיהודה", כדברי הרמב"ן, נענשו ונכחדו לחלוטין - "כל האומר מבית חשמונאי אנא, עבד הוא" - הורדוס הכחיד את כולם על שלקחו להם את המלוכה שלא כדין.
אומר הרב: אף על פי שרש"י פירשו בימי בית שני בלבד, הן אמת ששיר השירים קודש קודשים ויש בו רמז עיקרי לגאולה העתידה. ואף גם בבית עצמו נראה הדבר: בתחילה היה הבית מצומצם מאוד, ולאחר מכן בא הורדוס והרחיבו והגדילו ועשהו פלא בפלא. ולכן בא הרב לבאר שהעניין חוזר גם על בית המקדש של העתיד, שאז יהי כבוד ה' לעולם וישמח ה' במעשיו, ואף היא תהיה כמו שחר ההולך ומאיר מעט מעט.
כך דורשת הגמרא על 'איילת השחר': כשם שהשחר מאיר קימעא קימעא, כך הגאולה העתידה לא תהיה בבת אחת אלא קימעא קימעא. ולא כגאולת מצרים שכתוב בה "ולילה כיום יאיר" - שם האיר הלילה כיום ברגע אחד, "דאתנהירא ליליא כתקופת תמוז", כדאיתא בזוהר פרשת בא דף ל"ח ובפרשת וישלח דף ק"ע. אבל אצלנו האור ילך ויתנוצץ יותר ויותר עד שיהיה ניכר לחלוטין.
וטעם ההפרש בין זה לזה: ביציאת מצרים כתיב "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ולעתיד כתיב אדרבה "כי לא בחיפזון תצאו". וכי מה ההבדל? ביציאת מצרים הוצרכו להיגאל בחיפזון, לפי שהיו משוקעים בטומאות ובגילולים ולא נטהרו, והוצרכו להאיר להם אור גדול כדי שיברחו המזיקים והמקטרגים - וזו בחינת "לילה כיום יאיר", לגרש את המקטרגים והמשטינים, כדכתיב "תזרח השמש יאספון", ומי? "כל חיתו יער", שהם כוחות הטומאה והקליפה. ואחר יום טוב הראשון, לאחר שיצאו, נגנז אותו האור וחזרה הטומאה למקומה, כנודע מכתבי האריז"ל, פרי עץ חיים, שער חג המצות, פרק א'.
האריז"ל מלמד שבליל פסח יש הארה גדולה ועצומה, וההארה הזאת נגנזת לאחר מכן, ואז יש עבודה מפסח עד עצרת, עד חג השבועות, לקבל את אותה הארה בהדרגה. אותה עוצמה שקיבלנו בהשפעה אדירה בליל פסח - 'פסח' הוא לשון דילוג, השגות בדילוג, לא בהליכה ובפסיעה איטית והדרגתית אלא ברגע אחד, "ופסח ה' על הפתח" - זכו בה להארות עצומות באותו לילה. אך לאחר מכן נגנז האור, וכדי להשיגו יש לך חמישים יום של עבודה איטית, עד שמגיעים ביום החמישים ומשיגים בחזרה את אותן הארות.
ומשום הכי לעתיד, שתהיה גאולת עולם, תהיה כמו שחר שהולך ומאיר מעט מעט, עד שיטהרו לגמרי ויקוים בהם "והיה ה' לך לאור עולם". בליל פסח האור בא בבת אחת כדי להציל מן המזיקים, והגאולה הייתה בחיפזון כדי להוציאם במהרה שלא ימשיכו וידבקו במזיקים שבמצרים. אבל לעתיד לבוא לא יהיה כן, ולכן הזריחה תהיה איטית כאיילת השחר.
כדי לבאר את המשך הכתוב "יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות", וכנגד מה הדברים אמורים, מקדים הרב מדרש על הפסוק "וידבר חמור איתם לאמור": בשלוש לשונות של חיבה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל - בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. בדביקה - "ואתם הדבקים"; בחשיקה - "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם"; ובחפיצה - "ואישרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ". ואנו למדים אותו מפרשתו של רשע זה: בדביקה - "ותדבק נפשו בדינה"; בחשיקה - "שכם בני חשקה נפשו בבתכם"; בחפיצה - "כי חפץ בבת יעקב".
המדרש לומד מעניינו של שכם בן חמור, שבו מצאנו שלוש לשונות של חיבור, חשק וחפץ, ומכאן אל האהבה העליונה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, שהרי אותם ביטויים ממש נאמרו כלפינו. ואגב, יש לשים לב שבדביקה הלשון שונה במקצת: בחשיקה נאמר "חשק ה' בכם", ובדביקה נאמר "ואתם הדבקים" - ולא שהוא דבק בכם. אבל למעשה היינו הך, כי מי שנותן לזולתו להידבק בו, הדיבוק הוא הדדי: אם אני מחבר את א' לב' ומדביקם, באותה מידה ב' דבוק לא'. ואם הקדוש ברוך הוא נתן לנו את האפשרות "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", הרי באותה מידה הוא דבוק בנו, וזה מראה את חשקו בנו. שהרי מישהו שאתה רוצה שיתרחק ממך, אומרים לו "אל תידבק אליי" - אדם שאינו מעוניין מרחיק אותך. וכאן אדרבה, "הדבקים בה'" - הדבקות הדדית; אם נדבקת בה', סימן שה' נדבק בך.
והקשה שם ה'יפה תואר': מה אנו צריכים ללמוד מכאן? מי לא ידעינן מהו דביקה וחשיקה וחפיצה דכתיב בישראל, דבעי למילף להו משכם? כלומר, כשאתה אומר לי "בוא וראה כמו בשכם", הרי אתה מביא הוכחה - וכי אם לא תיתן לי דוגמאות משכם איני יודע מה זה חשק, מה זה חפץ ומה זה דיבוק? אלה דברים מובנים מצד עצמם, ואין צורך להביא ראיה על דבר המבורר מצד עצמו. ובפרט שהראיה אינה מוסיפה דבר: אמרת חשיקה - "חשק ה' בכם", והבאת "שכם בני חשקה נפשו"; מה הוספת בזה? לא ביארת טעם ולא הסבר, אלא רק הראית שאותן לשונות מצויות גם אצלו.
ועוד הקשה: מה עניין חיבת ה' הקדושה עם חיבה מגונה זו דילפינן מינה? מי יתן טהור מטמא? מה טעם לחבר חפץ וחשק תאוותני ומזוהם כשל שכם בן חמור - "חמור הוא ומעשה חמורות עמו" - אל הדבר הנשגב והרם ביותר, חפצו וחשקו של הקדוש ברוך הוא בנו? ואפילו אם היינו מבינים שצריך להביא ראיות, אין מביאים ראיה מדבר מזוהם כל כך אל דבר רם, נשגב, קדוש וטהור. "מי יתן טהור מטמא" - פסוק באיוב, והוא מובא כאן בדרך מליצה: מי הולך ללמוד דבר טהור מדבר טמא? שם מציאות טמאה, ומה אתה מלמד משם אל קרבת ה' שהיא מציאות טהורה?
ותירץ היפה תואר על המדרש, שמצא כתוב שאי אפשר לשער את האהבה הרוחנית אלא עם הגשמית. ולכן, כדי להשיג מהי אהבת ה' לישראל, נדמה הדבר לאהבת החושק הטוב לחשוקתו הטובה: שמתחילה יחשוק בה קצת, ואחר כך יחשוק בה ולא באחרת, ואחר כך ידבק בה והיא חייו. וכן אנחנו עם ה'. ולכן המשיל שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים את ישראל בחשק החושק לחשוקתו. ואין זה מעלה ארוכה לקושיה הגדולה שהקשינו.
זהו למעשה היסוד של כל שיר השירים. מדוע שיר השירים מדבר בבחינת אהבה של דוד ורעיה? מפני שכדי להבין מהי בחינת האהבה שצריכה להיות בינינו לבין ה', יש לתת דוגמאות מעניין האהבה הגשמית. והדבר מובן בהיגיון: כשאומרים על אדם שהוא 'אוהב', למשל שאדם אוהב קולה או אוהב בורקס - וכי כך תהיה אהבת ה'? ודאי שלא. מי שאוהב קולה או בורקס, האם "באהבתה ישגה תמיד"? האם ביום ובלילה הוא חולם על בורקס, שר לו וכותב לו שירים? אין דבר כזה באהבה לשום דבר גשמי.
ואפילו לא באהבת הורים לילדיהם. היכן מצאנו אהבה שאדם כמו מטורף בה, אהבה משוגעת, שהאהבה מביאה אותו למצב שהוא יכול למות - כמו שחז"ל מתארים באותו אדם שאמרו שידבר עמה מאחרי הגדר ואם לא כן ימות, ואמרו חז"ל "ימות ולא יהיה כן"? רק באהבת איש ואישה. אהבת איש ואישה היא האהבה המהווה משל ודוגמה אל האהבה והדבקות שצריכות להיות בינינו לבין ה' יתברך: כאדם השוגה תמיד באהבתה של אישה שלבו נתון אליה, כך צריכה להיות האהבה בינינו לבין ה' יתברך.
זה שאמר: אי אפשר לשער אהבה רוחנית אלא עם הגשמית. אין דרך לתת הבנה מהי אהבה רוחנית אלא על ידי דוגמאות ממציאות שאתה מכיר בעולם הזה, והיא האהבה הגשמית של אוהב לאהובתו. ושים לב שאין זה אפילו משל של אב לבנו ואם לבתה, שגם שם האהבה אינה 'פרפרים בלב', אין כותבים להם שירים ואין חושבים עליהם יומם ולילה. ברור שיש שם דאגה אמיתית ורצון כנה שהילדים יצליחו, אבל אין זה דומה לאותה אהבה שאדם יכול למות מחמת חולי האהבה. האהבה הזאת, החיבור הזה, נועדו לתת לנו דוגמה אל האהבה העליונה.
ומי שיודע, זהו משל גם לחיבור של הזעיר אנפין והנוקבא - בחינת הזכר והנוקבא. הזעיר אנפין הוא, כפי שדיברנו כמה פעמים, שש הקצוות, הו"ק: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; והחיבור שלו עם הנוקבא הוא בחינת המלכות, שהיא ההשפעה, השכינה, ההשפעה כאן למטה. וכל פעולות האהבה למטה מעוררות את האהבה לעילא: כשיש כאן בחינה של זיווג תחתון, מתעורר זיווג עליון.
וכשיש זיווג עליון, זיווג פירושו הורקת השפע - שהשפע יורד למעלה מן המקומות הגבוהים יותר אל הנמוכים יותר דרך זיווג. זיווגי מידות עליונות פירושם חיבור והשפעה ממידה למידה כדי להוריק את השפע כאן למטה. וזו הפנימיות של הדברים: מה עושה הקדוש ברוך הוא מאז שברא את העולם? מזווג זיווגים. ההבנה הפשוטה - משדך שידוכים; וההבנה הפנימית יותר, אומרים המקובלים - זיווגי מידות עליונות, ההשפעות הרוחניות של המידות, הורקת השפע ממידה למידה: מאבא לאימא, ומן האימא לזעיר אנפין, והזיווג עצמו הוא של זעיר אנפין ונוקבא. בקיצור, דרך הזיווג היא דרך הורקת השפע, ולכן נלקח משל ענייני הזיווג כדי לתת לנו בו משל אל העניינים העליונים.
"מי זאת הנשקפה כמו שחר" - ההשקפה היא מבית המקדש הגבוה מכל הארצות, גובה רוחני שממנו נמדד ה'למעלה', שהרי ירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה. "כמו שחר" - כשם שבבית שני עלו ישראל בהדרגה, מזרובבל פחת יהודה ועד מלכות בני חשמונאי, כך תהיה הגאולה העתידה כאיילת השחר, קימעא קימעא ולא בחיפזון: ביציאת מצרים הוצרכו לאור גדול בבת אחת כדי לגרש את המקטרגים, ואחר כך נגנז האור וחזרה הטומאה למקומה, אבל לעתיד יאיר האור ויתנוצץ עד שיטהרו לגמרי ויקוים "והיה ה' לך לאור עולם". וכדי שנוכל בכלל להשיג מהי אהבת ה' לישראל, המשיל שלמה המלך את הדברים באהבת דוד ורעיה, שכן אין משערים אהבה רוחנית אלא עם הגשמית - וכל פעולות האהבה למטה מעוררות את הזיווג והשפע העליונים.