הזרע שמשון פותח את דבריו בפסוק מתהילים (נ"ו), ומעמיד עליו שתי שאלות. וזה לשון הפסוק:
כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי, לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים. (תהילים נ"ו)
השאלה הראשונה היא בקשר שבין חלקי הפסוק: "להתהלך לפני אלוקים באור החיים" נשמע כמציאות שהיא דווקא לאחר המיתה, שהרי האדם בחייו אינו מתהלך לפני אלוקים. אומנם הרד"ק מסביר שהכוונה היא שכל עוד אני גולה ונדחה, אין לי פנאי להתעסק בדרכי ה'; וכאשר תחזיר אותי מגלותי לארץ ישראל, אשוב לעבוד אותך כראוי, אהיה בין חכמי ישראל ובמקום של תורה, ואז אזכה שנפשי תתהלך לפני אלוקים באור החיים. אך עדיין צריך עיון בקשר הפסוק. השאלה השנייה: למה נקט דווקא את הרגליים - "הלא רגלי מדחי"? מדוע לא אמר שהצלת את כל גופי מדחי?
כדי לפתוח את הפסוק, מזכיר הרב את הידוע שלפי סברת בני דורו של דוד לא הייתה לו תקומה, כמו שכתוב: "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה". אנשים אמרו: דוד חטא, דוד ייכשל, אין לו תקומה. והטעם שלהם היה מפני שכתוב "ורועה זונות יאבד הון", ואמרו חז"ל שמאבד הונה של תורה. כלומר, מחמת חטאו של דוד בעניין בת שבע, שרמוז בו "רועה זונות", יאבד ממנו הון התורה ולא יצליח עוד בלימודו - ואם כן אין לו ישועה.
ועוד הביאו כנגדו את דברי הגמרא בפרק ט' דברכות: כל המרצה מעות מידו לידה - היינו שמעביר כסף מידו לידה של אישה, וכוונתו בעצם העניין להסתכל בה, כוונה רעה ולא רק תשלום גרידא - אפילו קיבל תורה כמשה, שכתוב בו "מימינו אש דת למו", לא יינקה מדינה של גיהנום, שנאמר "יד ליד לא יינקה רע". ומהו "יד ליד"? אפילו קיבל את התורה מיד ה' לידו כמשה, לא יינקה ממנו הרע ולא יינצל מדינה של גיהנום. ולפי זה טענו: דוד ודאי יצטרך לשלם את המחיר בגיהנום, והתורה תשתכח ממנו.
כבר הסברנו בעבר, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים על ספר שמואל, שכאשר חז"ל אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", אין הכוונה שלא היה כאן שום חטא כלל. הרי הנביא בא להוכיחו, ודוד אומר "חטאתי", והנביא אומר לו "גם ה' העביר חטאתך". אלא הכוונה היא: כל האומר שדוד חטא כפשוטו - באשת איש וברצח אוריה החיתי - טועה. אשת איש לא הייתה כאן, שהרי כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, ונמצא שהייתה גרושה באותה עת; ומצד הרצח, לאוריה היה דין מורד במלכות ומיתתו הייתה מתבקשת. אבל ודאי שכל העניין מעיקרו אינו נקי ואינו מתוקן, שמלך ישראל הולך ולוקח אישה הנשואה לאדם אחר. לכן הושחרו שיניו של דוד מצומות ותעניות, "אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי ערשי אמסה" - אבל חטא בהבנה הפשוטה של רצח ואשת איש לא היה כאן.
הזרע שמשון אומר שהמאמרים האלו צריכים ביאור. ראשית, מהו "הונה של תורה"? איזה מין עונש הוא זה שרועה זונות מאבד את הונה של תורה? ושנית, למה נקטו "אפילו קיבל תורה כמשה" ולא אמרו "אפילו למד תורה"? הרי קבלת התורה אינה העיקר בשביל להציל את האדם מגיהנום, שהרי אדם יכול לקבל תורה ולמחרת לעשות עגל. העיקר הוא הלימוד בה והעיסוק בה, והיה לו לומר "אפילו למד תורה, אפילו עסק בתורה, לא יינקה מדינה של גיהנום".
ויש לומר, שידוע שכל אחד מישראל יש לו חלק פרטי בתורה לחדש בו חידושים, וכל אחד קיבל את חלקו מסיני כמו משה שקיבל את התורה משם. וזהו שאנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך" - כל אחד ואחד קיבל חלק מסיני, ואנו מבקשים שאותו חלק יינתן לנו בפועל. ומי שזוכה לחלקו, זוכה לכוון שמעתתא אליבא דהלכתא - לכוון בשמועה שאמר, בחילוק שחילק ובפסק שפסק, אל ההלכה ואל האמת. וזהו "הונה של תורה", העשירות שבתורה.
אתן דוגמה למעלתו של בעל הונה של תורה. סיפור ששמעתי אתמול מהרב עידן, מנהל ערכים בבני ברק, על רבי ניסים קרליץ. פעם היה עורך דין שעמד לפניו בדין תורה ויצא חייב, והדבר לא מצא חן בעיניו, ותבע אותו לבית משפט. רבי ניסים קרליץ הגיע לבית המשפט - ותארו לעצמכם איזה ביזיון התורה, גדול הדור נצרך לעמוד לפני שופט ולטעון טענותיו. השפלה נוראה ואיומה. השופט שאל שאלות והוא השיב, ומיד הבין השופט עם מי יש לו עסק, חייב את אותו עורך דין בכול ואף בהוצאות המשפט, ופטר את רבי ניסים קרליץ לחלוטין.
לאחר שנתיים נסע אותו עורך דין על אופנוע, נכנס במהירות גבוהה במשאית, והתפרק לפירורים עד שהעומדים שם לא הצליחו לזהותו. רבי ניסים קרליץ הלך לנחם את המשפחה, וכשהגיע אמר לו האב: אמרתי לו, עם גדולי ישראל לא מתעסקים, אל תעשה כדבר הזה, לא יוצאים נקיים מן העניין הזה. כמה דיברתי איתו, כמה ניסיתי לשכנעו, והוא לא הקשיב לי. ואז הוסיף: אבל מה שאני מתפלא - שזה לקח כל כך הרבה זמן. כלומר, מי שפוגע באדם גדול משלם מחיר יקר, והוא היה בטוח שלא יעבור שבוע; והקדוש ברוך הוא בארך אפיים המתין לו שנתיים, אולי ישוב בתשובה. אין כאן חלילה צער שבנו לא נלקח קודם, אלא הצדקת הדין גמורה מתוך השתאות על אריכות אפיים של מעלה.
נזכרתי בכך בעקבות העניין, שהזכות הגדולה היא "ותן חלקנו בתורתך", והזוכה לכוון שמעתתא אליבא דהלכתא הוא בעל הונה של תורה. ועל דוד המלך כתוב שבכל מקום הלכה כמותו - הרי שהיה לו הונה של תורה, וזכה לכוון שמעתתא אליבא דהלכתא.
ראש הכולל שלי היה אומר: מה ההבדל בין דיין לבין ראש ישיבה? שניהם מוסרים שיעור. ראש הישיבה מוסר שיעור ואומר מהלך; והדיין יושב בדין תורה, בא לפניו דין מורכב וסבוך, הוא מפלפל בעניין ומגיע למסקנה הלכתית ופוסק כך למעשה. ומה ההבדל ביניהם? כאשר שניהם מגלים שהם כיוונו אל האמת. ראש הישיבה פותח ספר מן הקדמונים ומוצא שהמהלך שאמר כתוב שם במפורש; והדיין פותח ספר ומוצא שהפסק שפסק כבר מופיע בקדמונים. הדיין שמח - זכיתי לכוון להלכה, אמרתי מדעתי ונמצא שכבר הלכו בו נמושות וכתבו כן, סימן שדין אמת דנתי. אבל ראש הישיבה נעצב: חשבתי שחידשתי מהלך, ומתברר שזה כבר כתוב בספרים - מה חידשת? נמצא שהזוכה לכוון שמעתתא אליבא דהלכתא - היינו הונה של תורה, העשירות שקיבל מן השמיים, חלקו מסיני, לכוון דבריו על צד האמת.
ועל זה אמרו בפרק ג' דסוטה (כ"א): משל להולך בדרך ואינו יודע להיכן הוא צריך לילך - הרי הוא טועה ונמצא בסכנת חיה רעה וליסטים. הוא בדרך בלי שום הכוונה, אינו יודע מה הוא עושה, טועה ומסתכן. ומי שהגיע לפרשת דרכים ושם הוא מכיר את הדרך - הנה השילוט, ימינה לכאן ושמאלה לשם - ניצול מכולם. ומבואר בגמרא שמה שאדם מגיע לפרשת דרכים היינו כאשר הוא מכוון שמעתתא אליבא דהלכתא: הגיע למקום שבו הדברים מתבררים ומתבהרים, שיטה זו כך ושיטה זו כך ולהלכה פוסקים כך. יש לו בירור של הסוגיה, ועל ידי כך הוא ניצול מן החטא, מן הייסורים ומן היצר הרע שלא יחזירנו לחטוא, ולימודו הוא בדרך הנכונה והראויה.
לפי זה מתבאר הדקדוק: כשאמרו "אפילו קיבל תורה כמשה", כוונתם שמי שחוטא באשת איש לא יהיה עוד ראוי לחדש בתורה את החלק שקיבל מסיני, כדרך שקיבל משה. ואף אם יחדש, לא יכוון את דבריו על צד האמת, שהרי איבד את הונה של תורה. "רועה זונות יאבד הון" - מאבד את חלקו בתורה, את ההון שהתורה נתנה לו בחלקו.
והנה דוד מתחילה ודאי היה מכוון אל האמת, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" - מהו "וה' עמו"? שהלכה כמותו בכל מקום. אומנם לאחר שחטא, לא היו שונאיו מטים אוזן לשמוע בלימודיו, כלומר לא באו לשיעוריו, באומרם שאי אפשר עוד שתהיה תורתו מכוונת אל האמת, שהרי "רועה זונות יאבד הון".
מצינו שכתבו התוספות בפרק ב' דעירובין (דף י"ח) בדיבור המתחיל "יד ליד לא יינקה רע", שהפסוק שדרשו ממנו בברכות על המרצה מעות מידו לידה הוא הפסוק שמסיים "וזרע צדיקים נמלט" (משלי י"א), ולא הפסוק שדרשו בפרק קמא דסוטה על גסות הרוח - "תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא יינקה" (משלי ט"ז). הטעם פשוט: הפסוק השני אינו מדבר בענייני עריות אלא בגבהות הלב. ולכן הפסוק שלנו הוא זה שסופו "וזרע צדיקים נמלט".
ופירש הריב"ד את דבריהם וכתב, שמה שסיים הכתוב "וזרע צדיקים נמלט" היינו שאם יש לאותו חוטא זכות אבות, יימלט בזכות אבותיו הצדיקים. ואם כן גם דוד ודאי היה לו זכות אבות: הוא בנו של ישי, שהיה צדיק גמור, כמובא בשבת (נ"ה) שהיה אחד מארבעה שמתו בעטיו של נחש. נמצא שדוד הוא בכלל "וזרע צדיקים נמלט", וניצול מן העונש ומנוקה מדינה של גיהנום - לאחר שישוב בתשובה, כמו ששב דוד, שהיה ראש לבעלי תשובה.
ומכל שכן, שהרי אמרינן ביבמות שמי שבא על הערווה והוליד ממזר ואחר כך שב בתשובה - "עושה מעשה עמך" קרינן ביה. בוא וראה: אדם עבר עבירה חמורה של אשת איש, ולא זו בלבד אלא שהותיר בעולם תוצאה שלילית שהיא מזכרת עוון, שהוליד ממזר - ואף על פי כן, משעשה תשובה, אסור לבזותו והרי הוא נקרא "עושה מעשה עמך". כאן רואים את כוחה של תשובה. ומכל שכן דוד, שניצול בזכות תשובתו ובזכות היותו זרע צדיקים.
ומעתה, אומר הרב: אם דוד מנוקה מדינה של גיהנום ולא יתקיים בו "יד ליד לא יינקה רע" - מפני שעשה תשובה ומפני שהוא זרע צדיקים - אינו גם בכלל "ורועה זונות יאבד הון", דחדא מחדא אתיא, כלומר דבר אחד נלמד מחבירו. שכן אם זכות אביו עומדת לו שתתקבל תשובתו ויהיה מתוקן לעולם הבא ולא יצטרך לילך לגיהנום - אי אפשר לומר שעם זאת יתקיים בו שאיבד את הונה של תורה, שהרי אין לך פגום ומקולקל יותר מזה שלא יחדש בתורה את החלק הראוי לו, או שלא יכוון אל האמת חלילה. בעל כורחך, אם אתה מנקה אותו מן הגיהנום ואומר שהוא מזוכך, גם מזה הזדכך, ולא יאבד את הונה של תורה.
ועוד טעם בדבר: בשלמא כשסופו לרשת גיהנום חס ושלום, הרי הוא כמנודה למקום והקדושה מתרחקת ממנו, ומשום כך הוא מאבד את הונה של תורה - זו הסיבה לאיבוד. אבל כשסופו לרשת גן עדן ולהיכנס במחיצת הצדיקים, שהרי עשה תשובה ואביו צדיק, הקדושה מתקרבת אליו להחזיקו ולתומכו, וממילא לא יאבד את הונה של תורה אלא יזכה לחלקו שזיכהו ה'. ועוד, שלאחר שנתקבלה תשובתו בזכות אבותיו, הרי הוא כאילו לא חטא כלל, זך ונקי מכל חטא. ולפי זה, אפילו היינו מצירים את הדברים ומחשיבים את מעשה דוד ממש כאשת איש, היה ניצול מכל העונשים בזכות אביו ובזכות תשובתו - גם מאיבוד הונה של תורה וגם מדינה של גיהנום.
והן אמת, שעדיין היה דוד בסכנה למות - מחמת הדין שפסק על עצמו. שהרי כאשר בא נתן הנביא להוכיחו, ענה דוד: "בן מוות האיש ואת הכבשה ישלם ארבעתיים", ובכך חרץ על עצמו גזר דין מוות. הרחבנו בזה בשיעורים על הנביא על פי המלב"ים, בשמואל ב' פרקים י"א-י"ב, ושם מבואר כיצד הזוהר הקדוש עצמו דן בשאלה זו, שהרי דוד חרץ את משפטו בפיו. ולכן היה צורך שהנביא יבשר לו: "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" - כיוון שכבר הוציא מפיו "בן מוות האיש", הוצרכה אמירת הנביא "לא תמות" כדי לבטל את אותה אמירה ראשונה. נמצא שגם גזירת המוות שבאה מכוח חריצת שפתיו של דוד נתבטלה.
ולכן אמר הכתוב "כי הצלת נפשי ממוות" - מאותו מוות שהייתי נלכד בו באמרי פי, בן מוות האיש; "הלא רגלי מדחי" - כבר היו רגלי ניצולות מדחיית הגיהנום שנתחייבתי בה על עוון אשת איש, מחמת שאני בן ישי, זרע צדיקים. עכשיו מובנת הכפילות שבפסוק: "ממוות" - מחריצת פיו; "רגלי מדחי" - מן הגיהנום. ואם ניצול מן הגיהנום, בעל כורחך שגם זכותו לחדש את חלקו בתורה לפי האמת חוזרת אליו, חדא מחדא ילפינן. וזהו סיום הפסוק: "להתהלך לפני אלוקים באור החיים" - שהתורה הקדושה נקראת עץ החיים ואור החיים, ואזכה לכוון לאמיתה של תורה, לתורת אמת. פירוש נפלא ביותר ליישב את הכפילות והשילוש שבדברי דוד.
עוד מבאר הזרע שמשון בדרך אחרת, קרובה לעניין הנ"ל. שונאי דוד היו אומרים עליו שאין לו תקומה, כדכתיב "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה", וכן "אויבי יאמרו רע לי, מתי ימות ואבד שמו" - מתי כבר ימות דוד ויאבד שמו בגיהנום. ואפילו שהיה עוסק בתורה, סברו שאין תורתו יכולה להגן עליו, שהרי "רועה זונות יאבד הון" - איבד את הונה של תורה, ותורה כזו אינה מגינה.
ובפרק ב' דשבת אמרו, שביקש דוד מלפני הקדוש ברוך הוא: אמות בערב שבת. שדוד שאל מתי ייפטר מן העולם, והקדוש ברוך הוא השיבו שזה סוד שאין מגלים אותו לאדם; שאל באיזה יום בשבוע, ונענה שימות בשבת. ביקש דוד שלא בשבת, שהרי לא יוכלו לקוברו, ושימות ביום ראשון; אמר לו הקדוש ברוך הוא אי אפשר לדחות, שכבר נכנסה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. אמר: אם כן יהא זה ביום שישי, מוכן אני לוותר על יום אחד מחיי ובלבד שלא אמות בשבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" - טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפניי על גבי המזבח, שהרי ביום חנוכת בית המקדש הקריב שלמה אלף עולות.
ואגב, רבים טועים בפסוק זה. יש הקוראים "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית אלוקיי מדור באהלי רשע" - ואז אין הדברים מובנים כלל. אלא הפיסוק הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" - כאן פסיק; "בחרתי הסתופף בבית אלוקיי מדור באהלי רשע" - בוחר אני להסתופף בבית ה' יותר מלדור באהלי רשע. ולא "מאלף בחרתי".
נמצא שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה ליטול את דוד אפילו יום אחד קודם, מפני שלימוד תורתו חביב לפניו יותר מקורבנותיו של שלמה. וזהו שאמר דוד: "כי הצלת נפשי ממוות" - ו"כי" כאן בלשון "אם", כדברי ריש לקיש בראש השנה (ג'): "כי" משמש בארבע לשונות - אי, דילמא, אלא, דהא. כלומר: ריבונו של עולם, אם הצלת את נפשי ממוות ואינך חפץ להקדים את מיתתי, בעל כורחך שתורתי חשובה בעיניך; ואילו היה האמת שחטאתי, לא היית מתרצה בתורתי, שהרי רועה זונות מאבד את הונה של תורה. אלא ודאי שגם "רגלי מדחי" - ניצולות מן הגיהנום, ולא חטאתי באשת איש. אם תורתי חשובה בעיניך, סימן שלא איבדתי את הונה של תורה, ואם לא איבדתי את הונה של תורה, סימן שגם רגלי ניצולות מדחי.
וזה אות ומופת לו "להתהלך לפני אלוקים באור החיים". כדאמרינן בפרק חלק: אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תישבר"? מפני מה עי"ן של "רשעים" תלויה - כתובה מעל השורה? כיוון שנעשה אדם רש מלמטה, נעשה רש מלמעלה. כלומר, אם קוראים את המילה בלא העי"ן התלויה, נמצא "רשים", לשון רש ועני, כלשון "ידי רשים נחלשים": מי שנעשה רש ושנוא למטה, נעשה רש גם למעלה, ומונעים ממנו את האור מן השמיים. ושואלת הגמרא: ולא תיכתב העי"ן כלל? ומשיבה: מפני כבודו של דוד נכתבה. ופירש הרשב"ם, שאין הדבר נוהג אלא ברשעים ולא בצדיקים.
והביאור: אילו היה כתוב "וימנע מרשים אורם", היית יכול לכלול בזה גם את דוד, שהרי היו לו שונאים הרבה - "רבו משערות ראשי שונאיי חינם" - והיית אומר שגם הוא רש מלמעלה. לכן נכתבה העי"ן, ללמדך שהדברים אמורים דווקא ברשעים; אבל צדיק ששונאים אותו מחמת צדקותו, ודאי אין אומרים עליו שנעשה רש מלמעלה ושמתייחסים אליו כלפי שמיא כאדם גרוע, בבחינת כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ומשום כך, היפך כוונת אנשי דורו, אמר דוד "להתהלך לפני אלוקים באור החיים" - שלא יימנע ממני האור.
נמצא שלפי ביאור זה אין הכוונה שיזכה לכוון לאמיתה של תורה, כבביאור הקודם, אלא שאף שהוא שנוא ונרדף כאן למטה, אין הוא בכלל אותם רשעים ששנואים גם למעלה. וכך אומר דוד: אם באמת הייתי מאוס למטה כדבריכם, הייתי צריך להיות מאוס גם למעלה; אבל אינני כך, אלא אזכה להתהלך לפני ה' בארצות החיים ולא אהיה מאוס למעלה. והסיבה, כפי שאמרנו: מפני שהשם מחשיב את תורתי - "כי טוב יום בחצריך מאלף". ואם תורתי חשובה, סימן שעדיין אני מכוון לאמיתה של תורה, וסימן שהתנקיתי מאותו עוון.
הפסוק "כי הצלת נפשי ממוות, הלא רגלי מדחי, להתהלך לפני אלוקים באור החיים" נדרש כאן כתשובתו של דוד לשונאיו שאמרו "אין ישועתה לו באלוקים". טענתם הייתה ש"רועה זונות יאבד הון" - הונה של תורה, שהוא זכייתו של אדם בחלקו מסיני ובכוח לכוון שמעתתא אליבא דהלכתא - ושאף "קיבל תורה כמשה" לא יינקה מדינה של גיהנום. ודוד משיב: הצלת נפשי ממוות שחרצתי בפי "בן מוות האיש"; רגלי ניצולות מדחי הגיהנום בזכות תשובתי ובזכות היותי זרע צדיקים, זרעו של ישי, שעליו נאמר "וזרע צדיקים נמלט"; ואם ניצלתי מן הגיהנום, חדא מחדא אתיא, שלא איבדתי את הונה של תורה - ולכן אזכה להתהלך לפני אלוקים באור החיים, לכוון לאמיתה של תורה, ולא יימנע ממני האור כדרך הרשעים. ומכאן מוסר גדול בכוחה של תשובה, בזכות אבות, ובמעלת הזוכה לכוון אל האמת - הוא ההון האמיתי של התורה.