בשיעור זה אנו עומדים על פסוק אחד משיר השירים: "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה" - ועל המדרש הגדול הנסמך עליו, המלמד יסוד עצום בדרכם של צדיקים: במה שהם סורחים - בו עצמו הם מתקנים. נלך אחר דברי בעל זרע שמשון, שמברר את המדרש מראשו ועד סופו, ומגלה בו מהלך שלם בגאולת מצרים ובקריעת ים סוף.
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן׃ (ד, יא)
המדרש רבה על הפסוק "אז ישיר משה" פותח: הדא הוא דכתיב "נופת תטופנה שפתותיך כלה". אמר משה: ריבון העולמים, במה שחטאתי לפניך - בו אני מקלסך. כלומר, כפי אותו עניין שבו היה החטא, כך בדיוק יהיה עניין השבח לבורא עולם.
ומביא המדרש משל בשם רבי לוי בר חייא: משל למדינה שמרדה במלך. אמר המלך לדוכוס שלו - לשר שלו: נלך ונילחם בה. אמר לו השר: אין אתה יכול. אתה לא תצליח. החריש המלך, הלך בלילה בעצמו וכבשה. כביכול אמר: אתה אינך נותן בי אמון - אני אראה לך שאני יכול לבדי. בבוקר ידע הדוכוס מה אירע, הלך ועשה עטרה והביאה למלך. עטרה זו היא ביטוי של "אדוני המלך ימלוך לאורך ימים", עטרת מלכות המעידה שבאמת יש למלך כוח והוא מסוגל. שאלו המלך: עטרה זו למה? אמר לו: בשביל שחטאתי בדבר ואמרתי לך "אין אתה יכול" - לפיכך אני מביא לך עתה עטרה.
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר "ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה" - לא די שלא שילח, אלא עוד "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". אני אמרתי: ריבונו של עולם, אינך גואל אותם - והוכחת לי שאתה גואלם, והרי טיבעת אותו בים. חטאתי ב"אז" - לפיכך אני משבחך ב"אז": "אז ישיר משה". התיקון הוא מעין הקלקול. וסיים המדרש: בוא וראה דרך הצדיקים, במה שהם סורחים הם מתקנים, הוי - "נופת תטופנה שפתותיך כלה". והמהרז"ו מבאר שהמדרש נדרש מסוף הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך".
לכאורה יש כאן פלא גדול. אצל הקדוש ברוך הוא מובן לומר שבמה שהקלקול - בו הרפואה, שהרי בזה אנו מראים מידה כנגד מידה מאת השם. אבל מה שייך לומר כן ביחס לאדם, שקלקל ב"אז" ולכן מתקן ב"אז"?
והרב מקשה בעצמו שלוש קושיות: ראשית, בתיבת "אז" של השירה אין משתמע כלל שמשה חוזר בו ממה שאמר "ומאז באתי לדבר אל פרעה" - הדרשה רחוקה. שנית, גם אם כן, כיצד ה"אז" הזה מכפר על ה"אז" ההוא? ושלישית, היכן זה רמוז בפסוק? המדרש אומר "הוי - נופת תטופנה שפתותיך", והיכן נמצא בפסוק עניין הקלקול והתיקון?
אומר הרב: ויובן ממה שאמרו במדרש על הפסוק "לכה ואשלחך אל פרעה". אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: לא כך הבטחת ליעקב אביהם "אנוכי אעלך גם עלה"? אם כן, "מי אנוכי כי אלך אל פרעה" - וכי אני הוא ה"אנוכי" שהבטיח את ההבטחה? אתה אמרת, ריבונו של עולם, ואתה אמור לגאול אותם. צריך שתלך אתה בכבודך, כי אז בוודאי תושיע את ישראל; על ידי קשה יהיה לעשות דבר, רק על ידך.
ולבסוף, כשהלך בציווי המקום וראה שאדרבה הכביד עולם של ישראל ולא היו נותנים להם עוד תבן, אמר להקדוש ברוך הוא "ומאז באתי אל פרעה". ואין "אז" אלא לשון ביטחון, כמו שאמרו במדרש על "אז ישיר משה", וכתיב "אז תלך לבטח דרכך". כלומר: טענת משה הייתה - לא קיימת מה שהבטחת. אילו היית יורד אתה בכבודך, אז, בבטחה, היו נגאלים ללא כל ספק, שהרי כשסומכים על הקדוש ברוך הוא ודאי שיש ישועה. ואילו עתה, משהלכתי אני, המצב רק החמיר: תבן אין ניתן לעבדיך, ופרעה מכביד ידו. הצל לא הצלת את עמך.
אומנם עתה, כשראה משה את קריעת הים, חזר בו והודה שסרח ב"אז", והתחיל לתקן ב"אז" שעניינו ממש לשון ביטחון והבטחה - שהנה ראה שהשם כן קיים את הבטחתו. וכיצד? דאיתא בילקוט על הפסוק "כי גאה גאה": בשעה שיצאו ישראל ממצרים אמר לפניו שרה של מצרים: ריבונו של עולם, בראת את העולם במידת הרחמים, ואתה מתגאה בחוזקה? כלומר, למה אתה פועל כנגדם בעוצמה להורגם. מיד קרא הקדוש ברוך הוא לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם את כל המאורע, כשופטים. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, הדין עמך ועמך האמת - אכן צודק אתה שצריך לגאול את ישראל והמצרים הרעו להם - אלא אם רצונך, תושיע את ישראל ולא תאבד את המצרים. עשו פשרה מתוך לויאליות למצרים: תגאל את ישראל אך אל תטביע את המצרים.
כיוון שראה גבריאל שאומות העולם מלמדין זכות על המצרים, והבין שנוצר כאן פלונטר ושמא ישרדו המצרים אחר כל אשר עשו - מה עשה? טס למצרים טיסה אחת. וידוע מה שאמרו: גבריאל באחת, מיכאל בשתיים, ואליהו בארבע. ומבאר הרב דסלר, שהכוונה כמה שלבים צריך לעבור עד שנעשית פעולתו; ככל שהפעולה ישירה ומהירה יותר, כך מוכחת גדולת המלאך, וככל שצריך לעבור שלבים - זו דרגה נחותה יותר. כאן: טיסה אחת, פעולה אחת, בלי חניות ביניים ובלי תדלוק אווירי.
ושמט לבנה מטיט ותינוק אחד מאותם ששיקעו בבניין - כאשר לא היו ישראל מספיקים את המכסה, היו המצרים משקעים את בניהם בתוך הבניין. הוציא גבריאל לבנה אחת ואמר: ריבונו של עולם, בעניין זה שיעבדו בניך - ראה איזו התעללות ואיזו רשעות. כיוון שראתה מידת הדין כך, תבעה ואמרה: עשה מידת הדין במצרים שרובם חייבים, ולא לקבל את דעת שרי האומות שביקשו להשאיר את המצרים. מיד טבעו מצרים, שנאמר "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים" - "מים רבים" רמז למצרים, ונעשה הים כחומר וטיט שבו טבעו, כנגד מה ששיעבדו את ישראל בחומר ובלבנים. ועל זה נאמר "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", שהייתה אותה לבנה כמזכרת עוון תמיד תחת רגלי הקדוש ברוך הוא, שלא ישכח להיפרע מן המצרים ולגאול את עמו. (ואגב, אותו תינוק שהוצא מבין הלבנים היה מיכה, שלאחר מכן עשה את העגל; אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יודע את מי אני משאיר.)
נמצאנו למדים, אומר הרב, שהמצרים לא נטבעו בים אלא מטעם ששיקעו את ישראל בבניין. וזה עצמו לא היה אלא מחמת שלא נתנו להם תבן. שהרי המכסה נשארה כשהייתה, והוצרכו לקושש תבן ולרוץ, והעבודה נעשתה קשה עד מאוד, ומי שלא הספיק - היו משקעים את בניו בבניין. אילו היה פרעה נותן תבן, לא היו משקעים את קטניהם בבניין, ולא היה יכול הקדוש ברוך הוא להינקם מהם, שהרי היה די להושיע את ישראל ולא לאבד את המצרים - כטענת שרי האומות, ומידת הדין לא הייתה יכולה לתבוע את הריגתם.
ואם כן, לא היה יכול להתקיים מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". שהרי המכות שנתן להם במצרים - אפשר לומר שלא היו מחמת ישראל, אלא לפי שמיאנו לדעת המקום, כמו שאמרו במדרש: הפה שאמר "לא ידעתי את ה'" הוא שחזר ואמר "ה' הצדיק". העשר מכות באו לשכנעם לשלח את ישראל, ולא כעונש על מה שעשו לישראל, ואברהם היה יכול לטעון: אין זה "דן אנוכי". והיכן העונש האמיתי? בקריעת ים סוף, בטביעת המצרים. ובזכות מה טבעו? בזכות הלבנה, שהיא בזכות הגזרה של "תבן אין ניתן לעבדיך".
וכאן ראה משה רבנו את ההיפך הגמור ממה שחשב: אני אמרתי שהשם אינו מקיים הבטחתו - ואדרבה, הוא מקיים הבטחתו. הכבדת השעבוד היא היא שאפשרה את קיום ההבטחה לאברהם, "את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". כל המהלך היה מתוכנן לשם כך: היה צריך שילך משה, שיתקשה לב פרעה ויכביד עליהם העבודה, כדי שיתקיים "דן אנוכי" - דהיינו שנטבעו בים. וכשראה משה את נס קריעת ים סוף והבין שבלא גזרת התבן לא הייתה יכולה להתקיים הבטחת אברהם, שר להשם בלשון "אז", ותיקן בכך את כל מה שעיווה וסרח בעניין הביטחון וההבטחה: שמתחילה לא סמך ביטחונו על השם ונתרעם שלא קיים את הבטחתו ליעקב, ולבסוף ראה והבין שהקדוש ברוך הוא היה צריך לקיים תחילה את הבטחת אברהם.
אמרו זיכרונם לברכה במכילתא פרשת בשלח: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כדכתיב "זה אלי ואנווהו". וקשה: למה הוצרך גילוי שכינה גדול כל כך דווקא במקום הזה? הרי לא נאמר כן במכות מצרים ולא במכת בכורות, אלא דווקא בקריעת ים סוף.
ולפי דרכנו אתי שפיר. שאחר שנתקיימה הבטחת אברהם, יש לו לקיים אף את הבטחת יעקב - שיהיה הוא בעצמו הפודה והמציל, כמו שנאמר "אנוכי אעלך גם עלה". כביכול טענו בחיטים והודה לו בשעורים: משה טען על הבטחת יעקב, והקדוש ברוך הוא השיב לו בהבטחת אברהם. אבל גם הבטחת יעקב נתקיימה, שכן מהו רגע הגאולה האמיתי? לא יציאת מצרים, שהרי אחרי שבעה ימים פגשנו אותם שוב על הים, אלא הנקודה שבה נפרדו מהם לעולם - "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". רק כשנקרע הים וראו בטביעת המצרים הייתה הגאולה ממש, וזהו "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". ומשום הכי נתגלתה השכינה בפרסום גדול באותה שעה, כדי שידעו הכל שהוא לבדו הפודה והמציל - הנה נתקיים "אנוכי אעלך גם עלה", והגאולה ממנו יתברך לעין כל.
עדיין קשה: למה סמך המדרש דרשה זו על הפסוק "נופת תטופנה שפתותיך"? ומה רמז יש בפסוק זה שהצדיקים במה שהם סורחים חוזרים ומתקנים? הבנו היטב מהו ה"אז" שבו קלקל משה וכיצד תיקנו, אך מה הקשר לפסוק שלפנינו?
ויש לומר, שהמדרש מדייק מכך שהוצרך הכתוב לומר שדיבורה מתוק - שמע מינה שהיה מקום לומר שאינו כך. שאם מדובר בדיבור יפה של מצווה, פשיטא שהוא מתוק, וכמו שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" ו"מתוקים מדבש ונופת צופים" - ואין צורך להשמיענו זאת. אלא ודאי צריך לומר שאין זה דיבור יפה. ואם כן קשה: למה קראו "נופת", לשון מתיקות, אם אדרבה הוא מר? אלא על כורחך צריך לומר שמתחילה היה מר, ואחר כך חזר ונעשה מתוק.
והדבר מובן מאליו: אם אדם מגיש לך סוכר ואומר "טעם, זה מתוק" - לא חידש כלום. אבל אם הוא מגיש מלח ואומר "תראה, המלח הזה משונה, טעם אותו, הוא מתוק" - זו אמירה. על דבר מר לומר שהוא מתוק - זהו חידוש; על מתוק לומר שהוא מתוק - אין בזה כלום. לפיכך ודאי שמדובר כאן בדיבור קשה, בדיבור מר, ואף על פי כן אומר הכתוב "נופת תטופנה שפתותיך" - שנתמתק. ומתי מובן להדגיש זאת? כשבתחילה היה מר ובסוף נעשה מתוק. איך? לפי שהצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים: קלקל ב"אז" ותיקן ב"אז". זהו הדיבור המר שהפך למתוק - "ומאז באתי אל פרעה" שנהפך ל"אז ישיר משה".
ולאחר שנתקן, שבו שניהם כאחד טובים - גם מה שסרח בתחילה נכלל בתיקון, והכול נתמתק. ודומה הדבר לקליפה המרה, שכשמרקחים אותה בדבש חוזרת להיות כנופת צופים; ואילו דבר שהוא מתוק מעיקרו, אף אם ירקחוהו בדבש, אין החך נהנה ממנו כל כך כמו מן המר שנתמתק. וכך הוא בקליפת התפוז: מי שינסה לעשות ממנה קליפות מסוכרות יקבל דבר מר מאוד, ובמפעל מבשלים אותה כמה פעמים כדי להסיר מרירותה. וכן האתרוג - הרוצה לרקחו בריבה מבשלו פעם ופעמיים ושלוש, לפי רמת המרירות, שופך את המים, ורק אחר כך מרקחו בדבש. ובוא וראה: קליפה שהייתה מתוקה מעיקרה ותמתיקנה עוד - לא תהיה טעימה כקליפה מרה שנתמתקה. אם תרצו, מעין "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
וכיוצא בזה הביא הבן יהוידע בסנהדרין ל"ז, שרימון שהיה חמוץ בתחילה, לאחר ששהה על העץ זמן רב הוא מתמתק יותר מרימון שהיה מתוק מתחילתו. שוב אותו עיקרון: דבר שהיה מר או חמוץ ונתמתק - משובח מדבר שמעיקרו מתוק. וכך כאן, התיקון שב"אז" מתוק יותר מן ההתחלה.
וזהו "דבש וחלב תחת לשונך": דבר שהיה מר בתחילתו, על ידי הדבש נתמתק ביותר. ומהו "תחת לשונך"? כמו "הייתי אני תחתיך", וכמו "והוא יצא ויכנס תחתיו" - כלומר במקומו. הדבש והחלב באים במקום מה שביטאת קודם בלשונך במרירות.
ונעשין הדברים לבוש טהור לנשמתו, שכן ההבדל שבין הצדיקים לעמי הארץ הוא החלוקא דרבנן שלהם - שמן המצוות שאדם עושה הוא זוכה לבגד של קדושה ושל מעלה. וזהו "וריח שלמותיך כריח לבנון": מה שדיברת קודם והיה שלילי, נעשה לך עתה ללבוש חיובי; "כריח לבנון" - שמלבין עוונותיהם של ישראל, והעבירות מתהפכות לזכויות. שכאשר עושים תשובה מאהבה, גם העבירות נהפכות לזכויות. ומשה רבנו שקלקל ב"אז", עתה כשתיקן - גם אותו "אז" עצמו נתקן, ומה שהיה קודם עבירה הפך לזכות ולמצווה. נפלא מאוד.
לסיכום: "נופת תטופנה שפתותיך כלה" - לא על דיבור מתוק מעיקרו מדבר הכתוב, שהרי בזה אין חידוש, אלא על דיבור מר שנתמתק. משה רבנו סרח ב"אז" - "ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה", בטענה שהקדוש ברוך הוא לא קיים את הבטחתו ליעקב "אנוכי אעלך גם עלה". וכשראה את קריעת ים סוף הבין שדווקא גזרת "תבן אין ניתן לעבדיך" היא שהביאה לשיקוע הילדים בבניין, שממנה הביא גבריאל את הלבנה, שמכוחה תבעה מידת הדין וטבעו המצרים - וכך נתקיימה הבטחת אברהם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי"; ובגילוי השכינה על הים, שראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל, נתקיימה גם הבטחת יעקב שהוא בעצמו יהיה הפודה והמציל. לפיכך תיקן משה ב"אז" - "אז ישיר משה" - ומרירות הדיבור נהפכה לנופת. זוהי דרכם של צדיקים: במה שהם סורחים הם מתקנים, וכקליפה המרה שנתמתקה בדבש, אף העבירות עצמן נעשות לבוש טהור לנשמה ומתהפכות לזכויות.