אנו עומדים בשיעור התשיעי מתוך "זרע שמשון" על שיר השירים, על הפסוקים "מצאוני השומרים הסובבים בעיר" ו"כמעט שעברתי מהם" שבפרק ג'. הפרשה הזו היא תיאור של כנסת ישראל המחפשת את הקדוש ברוך הוא, מבקשת את קרבתו ואינה מוצאת. הרקע לכך: במתן תורה זכו ישראל לקרבה עצומה, ובמעשה העגל נפלו לריחוק גדול - שלושים ושמונה שנה נסתלק הדיבור ממשה רבנו, וישראל היו נזופים למקום. מתוך אותו ריחוק נשמעת הזעקה של "על משכבי בלילות".
עַל־מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם׃
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד־שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל־בֵּית אִמִּי וְאֶל־חֶדֶר הוֹרָתִי׃
רש"י מפרש: "מצאוני השומרים" - אלו משה ואהרן, השומרים על ישראל. "את שאהבה נפשי ראיתם" - מה מצאתם בפיו? "כמעט שעברתי מהם" - קרוב לפרישתם ממני לסוף ארבעים שנה. "עד שמצאתי את שאהבה נפשי" - שהיה עמי בימי יהושע לכבוש שלושים ואחד מלכים. "אחזתיו ולא ארפנו" - לא נתתי לו רפיון, "עד שהביאתיו אל בית אמי" - זה משכן שילה, בשביל כל זאת שעשה לי.
לפי זה כל הפרשה מצטיירת כך: על משכבי בלילות - הייתי כיושבת באפלה, בצר לי, כל אותן שלושים ושמונה שנה, ובקשתי את הקדוש ברוך הוא שנגלה עליי בהר סיני ולא מצאתיו. פניתי אל השומרים, אל משה ואהרן, ושאלתי אותם: האם ראיתם את שאהבה נפשי? האם קיבלתם ממנו מסר כלשהו? ורק כשהגיע זמן הפרידה מהם בסוף ארבעים שנה, מצאתי - בימי יהושע, שהקדוש ברוך הוא ליווה אותנו במלחמת שלושים ואחד המלכים. ואז אחזתיו ולא ארפנו, לא נתתי לו רפיון ולא הנחתי לו להיות נעזב ממני, עד שהביאתיו אל בית אמי - שבנינו לו משכן בארץ, כהודאה על כל מה שעשה למעני.
שאלה ראשונה: מהו "מה מצאתם בפיו"? היה לו לומר "מה שמעתם מפיו". זהו ביטוי משונה. "מה מצאת בפיו" היא שאלה שמתאימה לרופא שיניים - ארבעה חורים ושלוש סתימות. כלפי הקדוש ברוך הוא היה צריך לומר מה שמעתם ממנו, מה קיבלתם ממנו.
שאלה שנייה: רש"י פירש "קרוב לפרישתם ממני", ואילו בפשט הכתוב נראה להפך - כנסת ישראל היא שפרשה מהם, "כמעט שעברתי מהם". והרי הם הם שהסתלקו, שכן ישראל המשיכו לארץ ישראל ומשה ואהרן נפטרו, ואם כן היה לו לומר "כמעט שעברו ממני".
שאלה שלישית: מה עניין משכן שילה כאן, מדוע הוא מחובר לפסוק זה?
שאלה רביעית, והיא קשה מצד פשט הכתובים: מדוע השומרים אינם משיבים כלום? היא שואלת אותם "את שאהבה נפשי ראיתם" - ואין שום תשובה. לא כתוב "וענוני", לא כתוב "לא ראינו", לא כלום. שאלה בלא תשובה.
ביאור העניין נשען על יסוד ידוע: בשעת מתן תורה נתקיים בישראל "ישקני מנשיקות פיהו", כדאיתא במדרשים. ואחר שחטאו איבדו את כבודם, וכל ימי היותם במדבר לא זכו אפילו למדרגת פנים בפנים, וכל שכן שלא למדרגת נשיקין. כדי להבין זאת נבאר בקיצור, בהבנה הבסיסית, את לשון המקובלים.
הזעיר אנפין כולל שש ספירות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד - והוא בחינת קודשא בריך הוא, בחינת דכורא. המלכות היא כנגד כנסת ישראל, בחינת נוקבא, בחינת השכינה שהיא עמנו בגלות. כשישראל במדרגה גבוהה יש זיווג: כשם שבזיווג התחתון יש הורקת שפע המולידה פרייה ורבייה, כך בזיווג העליון הפרצופים מתחברים זה לזה, והזעיר אנפין מוריק שפע אל המלכות, והמלכות מורידה את השפע לעולם התחתון. למלכות אין אור עצמי כלל - כל אורה הוא מה שהיא מקבלת מבחינת היסוד של הזעיר אנפין, וזה מה שהיא מורידה לכאן.
והחיבור הזה מופיע בכמה מדרגות: יש חיבור של אחור באחור - זיווג גרוע, כביכול גב אל גב. יש פנים באחור ויש אחור בפנים. והמדרגה הגבוהה היא פנים בפנים, כשהמלכות עומדת במלוא קומתה ובשלמותה. כך היה בימי שלמה המלך, שעליו נאמר שהיה "סיהרא באשלמותא" - ספירת המלכות היא בחינת לבנה המקבלת את אורה מן החמה שהיא הזעיר אנפין, והיא הייתה אז בשלמותה. ולמעלה מזה יש זיווג דנשיקין - חיבור של פה אל פה.
בחינת "פנים" היא הורקת השפע, ובחינת "אחוריים" היא מקום אחיזת הקליפות. ומבשרי אחזה אלוה: מקום הטומאה ויציאת הזוהמה מן האדם הוא בחינת אחוריים, ולכן כוחות הטומאה נאחזים שם, שהוא המקום הנמוך יותר מבחינה רוחנית. ועל כך רמז הכתוב "לכתך אחרי במדבר" - דווקא "אחרי" ולא פנים בפנים, רמז נפלא למדרגתם, שהם נתרחקו מאת השם יתברך בבחינת אחוריים. כך מבאר רבנו חיים ויטאל בשער הפסוקים על ירמיהו ב'.
אמנם משה ואהרן זכו אף במדבר למדרגת פנים בפנים, כדכתיב "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים". ומסתמא אף אהרן היה כך, והראיה: הכתוב אומר "פה אל פה אדבר בו", ואינו אומר "פנים בפנים אדבר בו". אילו היה משה מיוחד ביחס לאהרן גם במדרגת פנים בפנים, היה הכתוב מייחד אותו בכך. אלא ודאי שגם אהרן זכה לפנים בפנים, ומשה גדול ממנו שזכה למדרגת פה אל פה שהיא בחינת נשיקין, כנודע.
וכן פירש רש"י עצמו על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו": יש נשיקות ביד, ויש בכתף, אבל היותר חשובים הם אותם שהם פה אל פה כחתן אל הכלה. נשיקה ביד מקובלת אצל הספרדים - אדם מגיע לרב ומנשק את ידו. התימנים לעומת זאת לא נהגו לנשק ביד, משום שהגמרא אומרת שהזיעה שבידו של אדם היא סם המוות, ולכן הם מנשקים בכתף. אבל נשיקות פיהו הן מציאות שאיננו מכירים אותה כלל בעולם הגשמי אלא באיש ואשתו בלבד, שהם בשר אחד. גם אדם המנשק את ילדו - אין זו נשיקת פיהו. זהו ביטוי לקרבה הגדולה ביותר שיש, ולכן הזיווג התחתון הוא כנגד הזיווג העליון, ובחינת נשיקות פיהו שבו היא כנגד הזיווג דנשיקין, כדברי הזוהר הקדוש.
עתה מתבארת השאלה בדיוק נפלא. כשמצאו אותם השומרים, שהם משה ואהרן, אמרו להם ישראל: בוודאי שהקדוש ברוך הוא מדבר עמכם פנים אל פנים, וזהו "את שאהבה נפשי" - אנו יודעים שראיתם. אבל אנו שואלים: "מה מצאתם בפיו" - האם אתם זוכים גם לייחוד דנשיקין, לבחינת פה אל פה? האם יש כזו קרבת אלוקים גדולה גם עכשיו, גם במציאות שלנו היום?
ומדוע לא השיבו להם משה ואהרן? התשובה לא באה מפורשת בכתוב לפי שגם השאלה לא באה מפורשת - הרי "מה מצאתם בפיו" איננו מפורש, ורק רש"י מגלה את כוונתו. ועוד: מפני כבודו של אהרן שלא זכה כמו משה. שאילו היה משה משיב "אני זכיתי לפה אל פה ואהרן אחי רק לפנים אל פנים", הייתה בכך פגיעה באהרן. ולכן אין כאן תשובה כלל.
וכוונת ישראל בשאלתם: הם חשבו שאם הקדוש ברוך הוא חזר להתרצות עם אהרן לגמרי, שמא יש תקווה שיחזור להתרצות גם עמהם. שהרי מתחילה זכה אהרן וגם כל ישראל זכו ל"ישקני מנשיקות פיהו", ובמעשה העגל כתיב "ובאהרן התאנף", וחזר ונתקרב בזכותו ובתפילתו של משה. לכן היו מבקשים לדעת אם נתקרב לגמרי - שהרי אהרן היה מעורב במעשה העגל, ואם הוא שב למדרגת הנשיקין, סימן שגם להם, שנכשלו בעגל, יש תקווה לאותה קרבה גדולה.
ורש"י בא להעמידנו על האמת בפירוש הכתוב, והשאלה והתשובה נעלמו מפני כבודו של אהרן, ועוד מטעם "כבוד אלוקים הסתר דבר", שעניינים פנימיים כאלה יפה להם ההסתרה. ככל שהדבר נסתר יותר הוא מכובד יותר. אדם שאינו מכובד - הכול גלוי אצלו, ובמבט אחד אתה כבר יודע היכן הוא אוחז. ככל שאדם מכובד יותר, כך הוא נסתר יותר. ועל אחת כמה וכמה בכבודו של מקום, שהדברים הפנימיים ראויים להיאמר בהעלם.
עתה מתיישב גם הדיוק השני. "כמעט שעברתי מהם" - לאחר שמתו משה ואהרן ואני עברתי את הירדן ונכנסתי לארץ ישראל. וכיצד עברתי מהם? לפי שהם פרשו ממני. שכל עוד היו קיימים לא יכולתי לעבור את הירדן, שהרי נגזר עליהם שלא יעברו, וכל זמן שאני עמם - אף אני איני עוברת. רק לאחר שנסתלקו, עברתי אני.
"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" - מיד שנכנסתי לארץ. שהרי בארץ ישראל כתיב "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", והיושבים בה זוכים להארת פנים, ואף התחזקתי במצוות כדי שתרבה הקדושה עליי. ולכן דווקא כשעברתי את הירדן ונכנסתי לארץ הקדושה, שבתי לזכות לאותן בחינות גבוהות של הארת פנים.
"אחזתיו ולא ארפנו" - בעשותי נקמה באויבי השם ובכיבוש ארץ ישראל להכניסה תחת הקדושה. כלומר: לא ארפה ממנו, ולא תהיה עוד הארץ ברשות שבעת העממים. שכל עוד היא ברשותם הרי זה כמנגח את הקדושה, זו הקליפה, בבחינת "שפחה כי תירש גבירתה". אבל אני אחזתיו ולא ארפנו - שעשיתי נקמה באויבי ה' וכבשתי את הארץ, שבה ייראה שלטונו ומלכותו של הבורא יתברך.
"עד שהביאתיו אל בית אמי" - זה שילה. לאחר שכבשנו את ארץ ישראל בנינו את המשכן בשילה, ושם היה הייחוד במקצת כנודע. ששילה היה אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, ולא היה בית שלם, אבל היו בו המחיצות כמו במקדש. ויש בזה סוד גדול, ראה זוהר פרשת פקודי רמ"א. הייחוד השלם היה דווקא בבית עולמים שבנה שלמה, ואילו בשילה, שלא היה בית גמור, היה ייחוד במקצת.
ושם התחילו ישראל לקיים מצוות עלייה לרגל, כדאיתא במדרש ובמפרשים על הפסוק "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה". רש"י והרד"ק מבארים שאלקנה היה עולה לשילה ממועד למועד, ובמדרש אגדה: בדרך שהיה עולה בשנה זו לא היה עולה בשנה אחרת, כדי להשמיע את ישראל ויעשו כמותו. בכל פעם היה בא מכיוון אחר, והיו שואלים אותו לאן אתה הולך, והיה אומר להם: עולים לרגל. וכך יצר תהודה, והקהל התחיל לעלות לרגל.
וקיימא לן בגמרא בחגיגה דף ב': כשם שבא לראות כך בא ליראות. כשם שהאדם בא לראות פני שכינה, כך כביכול בא הקדוש ברוך הוא להיראות אליו. והעולים לרגל היו זוכים לראות פני שכינה - וזוהי בחינת פנים אל פנים. נמצא שבמשכן שילה שבו ישראל למדרגת פנים בפנים.
"ואל חדר הורתי" - זה כבר בית המקדש עצמו, בית עולמים, שהיה בו ייחוד גמור. ולכן נקרא "חדר", שהוא בנוי ממש, ולא כמשכן שילה שלא היה חדר אלא יריעות היו מעליו. וכשם שהחתן והכלה יושבים בחדר הייחוד, כך נקרא כאן חדר - מקום הייחוד הגמור.
ונקרא "הורתי", שמשם יוצאת הוראה לעולם, כדכתיב "והלכת אל המקום" - מלמד שהמקום גורם. הסנהדרין היו יושבים בלשכת הגזית בסמיכות לבית המקדש, ומשם הייתה יוצאת הוראה לכל ישראל. המקום הוא שנותן את כוח ההוראה ואת הפסיקה הנכונה, שהיה להם סיוע מן הקדוש ברוך הוא לדון ולשפוט ולהוציא הלכה לאמיתה של תורה. נפלא מאוד.
הפרשה כולה היא מסלול של ריחוק ושיבה: מנשיקות פיהו שבמתן תורה, דרך נפילת העגל שהפילה את ישראל לבחינת אחוריים כל ימי המדבר, אל השאלה הנוקבת שהפנו ישראל למשה ואהרן - "מה מצאתם בפיו", האם שבה מדרגת הנשיקין - שאלה שלא נענתה מפני כבודו של אהרן ומפני שכבוד אלוקים הסתר דבר. ומשם ואילך העלייה: "כמעט שעברתי מהם" בעבור הירדן, מציאת השם יתברך בימי יהושע ובהארת פנים של ארץ ישראל, אחיזה שאינה מרפה בכיבוש הארץ מידי שבעת העממים, ייחוד במקצת במשכן שילה שבו התחילה העלייה לרגל ובחינת פנים בפנים, ולבסוף ייחוד גמור בבית עולמים - "חדר הורתי", המקום שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל.