לפנינו ביאורו של ספר זרע שמשון על שיר השירים, הפרק השמיני מן הספר, על הפסוק 'דומה דודי לצבי או לעופר האיילים' (שיר השירים ב', ט'), בעמוד ק"כ. הפסוק כולו הוא:
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה־זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן־הַחֲרַכִּים׃
הרב מדקדק בפסוק כמה דקדוקים. ראשית, למה דווקא 'משגיח מן החלונות' ו'מציץ מן החרכים'? הקדוש ברוך הוא משגיח עלינו - מה מוסיף לנו לדעת דרך איזה חלון ודרך איזה חרך צר הוא מביט? היה די לומר שהשם משגיח עלינו. שנית, 'הנה זה עומד אחר כותלנו' - למה אחר הכותל ולא בפנים? לשון זו מורה על ריחוק. שלישית, 'לצבי או לעופר האיילים' - אם כוונת הכתוב שדודי דומה לשניהם, היה לו לומר 'ולעופר' בוי"ו, כפי שאכן תיקן התרגום. ורביעית, מה צורך בשני משלים כלל? למה לא די באחד מהם - או צבי או עופר?
כשהכתוב ממשיל לשני דברים, יש בכך הכרח, ובכל אחד מהמשלים יש מסר שאין בחברו. דוגמה לדבר: אברהם אבינו אמר 'ואנוכי עפר ואפר'. למה שניהם? אלא שבכל אחד מהם יש גם צד של שבח, ואברהם ביקש לתפוס דווקא את צד הגנות שבכל אחד. אילו אמר 'עפר' בלבד - אמנם מצד העבר אין בו תועלת, אבל מצד העתיד אפשר לגבל ממנו טיט, לעשות קדרות, לבנות בתים. ואילו אמר 'אפר' בלבד - מצד העתיד אין מה לעשות בו כלל, אבל מצד העבר הרי היה עץ טוב ושימושי. לכן אמר שניהם: 'עפר' להורות על אפסותו מצד העבר, ו'אפר' להורות על אפסותו מצד העתיד. הוא הדין כאן: אם נאמרו שני משלים, סימן שבכל אחד מהם טמון מסר נפרד.
ונקדים את תרגומו של הפסוק: 'בזמן דאיתגלי יקרא דהשם במצרים בליליא דפסחא וקטל כל בוכרא, רכב על חזיזא קלילא ורהט כטביא וכאורזילא דאיילא, ואגין על בתיא די אנן תמן'. כלומר: באותו ליל פסח שנתגלה כבודו של הקדוש ברוך הוא במצרים והרג כל בכור, רכב על ענן קל, ורץ כצבי וכעופר האיילים, והגן על הבתים אשר ישבנו שם - שלא יגוף המשחית גם את בתינו. מכוח מה? מכוח הדם ששמו ישראל על המשקוף. מכאן שהפסוק מדבר ביציאת מצרים ובהצלה שהציל אותנו הקדוש ברוך הוא משם.
הטעם שיצאנו ממצרים קודם זמנם של ארבע מאות שנות גזירת ברית בין הבתרים ידוע: ישראל נטמעו במ"ט שערי טומאה, ואילו היו נכנסים בשער החמישים לא הייתה להם עוד תקנה. ומשום כך ריחם עליהם הקדוש ברוך הוא והוציאם קודם זמנם. וזהו הטעם ל'כי בחפזון יצאת ממצרים' - למה במהירות, כצבי וכעופר האיילים? כי עוד רגע היינו נטמעים בשער הנו"ן.
וממה למדים שמשער הנו"ן אי אפשר לצאת בכוחות עצמנו? ממה שנאמר: 'אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמיים'. 'לפני מי' - כל עוד אתה לפני ה'מי', לפני הנו"ן, שהוא חמישים בגימטריה, אתה מטהר את עצמך. אבל 'ומי' - אם כבר הגעת לשער הנו"ן עצמו, שוב אינך מטהר את עצמך, אלא 'מטהר אתכם אביכם שבשמיים'. רק הקדוש ברוך הוא יכול להוציא אותך משם, וצריך לכך נס ומציאות על-טבעית. ולכן דאג הקדוש ברוך הוא להוציאם רגע קודם שער הנו"ן. ומה שנאמר 'לא הייתה להם עוד תקנה' - הכוונה שעל פי הטבע אין להם תקנה.
וזה על דרך מה שדיברנו, שישנן שתי הנהגות בקדוש ברוך הוא: הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. הנהגת המשפט היא הנהגה קבועה - 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. הנהגת הייחוד היא שהקדוש ברוך הוא מתרומם מעל המשפט ועושה כרצונו, שהרי 'אין עוד מלבדו'. כך לעתיד לבוא, גם אם לא יהיו לישראל זכויות, בהנהגת הייחוד יגאל אותנו השם. על פי הנהגת המשפט, הנכנס לשער הנו"ן אין לו יציאה משם, וכדי להוציאנו היה צורך לחרוג מכללי העולם.
אבל מפסוקים אחרים משמע טעם אחר: שכך היה רצונו של הקדוש ברוך הוא להוציאם, אף על פי שלא היו ראויים להיגאל, מחמת הזעקה שזעקו לפניו. כדכתיב 'ראה ראיתי את עוני עמי... וארד להצילו מיד מצרים', 'ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך, ושלחתי את ידי'. כלומר, לא מפני החשש שיטמאו בשער הנו"ן, אלא מפני שעם ישראל זעקו מתוך קושי השיעבוד, וזה מה שהביא את הגאולה המוקדמת. ו'ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך ושלחתי את ידי' - שהשם רצה שיכירו גבורתו, ולכן פעל בדרך זו.
ועוד אמרו במדרש על הפסוק 'עת הזמיר הגיע' (שיר השירים ב', י"ב) - הגיע זמנה של תורה שתינתן. כלומר יצאו ממצרים אף שעדיין לא הושלמו ארבע מאות השנה, כיוון שהגיע הזמן שראויה בו התורה להינתן. נמצאו לפנינו שני טעמים: האחד מחמת הזעקה וזמן מתן תורה, והשני כדי שלא יטמאו בשער הנו"ן ולא יוכלו עוד לצאת.
כנגד שני טעמים אלו אנו מביאים בליל פסח חזרת וחרוסת, ושני תבשילים. כדאיתא בסוף פסחים (קט"ו): חזרת - שחס רחמנא עלינו ופרקינן. וחזרת פירושה חסה (וכידוע, ה'חזרת' הכתובה בהלכה היא החסה, ולא החריין שנוהגים בו היום; בספרים כתוב חסה, ולפעמים בח' רפויה כדרך שהיו הערבים קורים לה). וגם בחרוסת יש אותיות ח' וס', כמו שכתבו המקובלים - לפי שהיו נטמעים ועובדים חס ושלום, היינו שלא ייכנסו לשער הנו"ן, ומשום כך חס עלינו. הרי שהחזרת והחרוסת מכוונות כנגד הטעם הראשון.
ואילו שני התבשילים, שהם זרוע וביצה, מכוונים כנגד הטעם השני. כתב הט"ז (אורח חיים סימן תע"ג) שביצה בלשון תרגום 'בעא', ורמז: דבעא הקדוש ברוך הוא לפרק יתנא בדרעא מרממא - שרצה הקדוש ברוך הוא לגאלנו בזרוע נטויה. וזהו הטעם השני: שמצד רצונו של הבורא יתברך, כיוון שעם ישראל התפללו והגיע זמן מתן תורה, גאלנו ביד חזקה ובזרוע נטויה - ולא מפני שריחם והקדים כדי שלא ניטמע במצרים בשער הנו"ן.
ולכאורה שני הטעמים סותרים זה את זה, דממה נפשך: או שנשלם הקץ או שלא נשלם. שאם אתה אומר שהשם רצה לגאול אותנו להראות גבורתו, ומפני שהתפללו והגיע זמן התורה - יוצא ששנות השיעבוד הושלמו. וכיצד הושלמו? על ידי קושי השיעבוד: בפועל שיעבדו אותנו מאתיים ועשר שנים, ובשמונים ושש שנות השיעבוד הממשי נפרע שוויין של ארבע מאות שנה. ואם כן אין כאן יציאה מוקדמת כלל. וזה סותר לטעם האחר שלפיו הקץ לא נשלם, והיציאה הייתה רק כדי שלא ניטמע בשער הנו"ן.
אומנם לפי האמת תרווייהו איתנהו - שני הטעמים קיימים ואמיתיים. שהרי ידוע שאילו לא היו חוטאים בעגל, לא הייתה אומה ולשון שולטת בהם, כדכתיב 'חרות על הלוחות' - ואמרו חז"ל אל תקרי חרות אלא חירות, חירות משיעבוד מלכויות. והיינו שקושי השיעבוד השלים את המניין, ואין עוד צורך בגלויות נוספות. וכמו שהארכנו בפרשת שמות על הפסוק 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אל בני ישראל' - שאם יתקיימו תמיד 'בני ישראל', דהיינו צדיקים, לא ילכו בגלויות אחרות. ועוד בפרשת בא על הפסוק 'ולמען תספר באוזני בנך'.
וזהו העיקרון: אם עם ישראל השלימו את שיעבודם, אין סיבה לגלויות נוספות. אבל אם לא השלימו, ולא הייתה ברירה אלא להוציאם רגע קודם שיטמאו, נמצא שאת השיעבוד לא השלימו ויצטרכו להשלימו. ועל זה נאמר 'אהיה אשר אהיה' - אני שאהיה עמהם בגלות זו, אהיה עמהם גם בגלות אחרת. כאן הודיע להם שיהיו עוד גלויות, וזה מתאים לטעם שלא השלימו את שיעבודם.
נמצא שהכול תלוי בחטא העגל. אילו היו ישראל מקבלים את התורה כראוי ולא חוטאים בעגל, היה הקדוש ברוך הוא מתייחס לגאולתנו כגאולה שבה הושלם השיעבוד על ידי קושיו, וממילא לא היו צריכים גלויות נוספות - 'חרות על הלוחות', חירות משיעבוד מלכויות. אבל משחטאו בעגל, עברו כביכול למסלול אחר, שבו הגלות לא כיפרה עליהם לגמרי, והקדוש ברוך הוא קיצר את הזמן - ובסופו של דבר יצטרכו לגלויות נוספות.
והנה כתבו המפרשים שטבעו של הצבי לראות ולחוש מרחוק את רודפיו. הצבי קולט מרחוק, ושמיעתו מיוחדת במינה, וכשיש רחש קל הוא הראשון לקפוץ ולברוח, בעוד שאר החיות מגושמות ואיטיות עד שהן קמות. אף כאן: הקדוש ברוך הוא ראה מרחוק שעתידים ישראל לחטוא, ולכן אמר 'אהיה אשר אהיה' - כשם שהייתי עמכם בשיעבוד זה, אהיה עמכם בשיעבוד אחר. זהו 'דומה דודי לצבי': השם כצבי הרואה למרחוק את חטא העגל, ובגינו יצטרכו גלויות נוספות, ואין להם ההבטחה שתמו גלויות השיעבוד.
ומהו המשל של עופר האיילים? העופר קטן הוא, ומחמת קטנותו טבעו שכשהוא מתרחק מקינו הוא פונה לאחוריו ומביט תמיד אל המקום אשר נס משם. שומר קשר עין עם מקום גידולו, כדי שיוכל לשוב, שהרי עדיין אינו מסוגל לחיות לבדו, ולכן נשמר שלא להתרחק יתר על המידה. אף כאן: אם לא יחטאו ישראל, יביטו לאחוריהם ויראו את קושי השיעבוד שנשתעבדו במצרים, ויתחשב להם לתשלום הקץ. כשעם ישראל צדיקים, הקדוש ברוך הוא מחשיב להם את קושי השיעבוד כאילו מילאו את כל חובתם - ובמאתיים ועשר נחשב כארבע מאות. וזהו עופר האיילים: שנסתכל תמיד אל הקן שממנו יצאנו, אל מצרים, ונראה כיצד קושי השיעבוד השלים את השנים.
ומשום שעל תנאי זה דווקא גאלם הקדוש ברוך הוא ממצרים, לכך עשה הכתוב שני משלים ובלשון 'או' ולא 'וגם': 'דומה דודי לצבי' - אפשרות אחת, שהשם כצבי הרואה למרחוק שעתידים לחטוא, ואז יצטרכו גלויות נוספות. 'או לעופר האיילים' - אפשרות שנייה, שנהיה כעופר המביט לאחוריו ורואה שקושי השיעבוד במצרים השלים את ארבע מאות השנה.
יש כאן קושי, שאף בעלי הביאורים עמדו עליו: לכאורה פעם אחת מתפרש הפסוק על הקדוש ברוך הוא ופעם אחת על עם ישראל. 'דומה דודי לצבי' - זה על השם שראה את חטא העגל, והוא 'דודי' כפשוטו. אבל 'או לעופר האיילים' - זה כבר חוזר עלינו, שאנו מסתכלים לאחור ורואים שקושי השיעבוד השלים. וייתכן שכך יש לקרוא: 'דומה דודי לצבי' - הדימוי לצבי הוא בדודי; 'או לעופר האיילים' - או אני כעופר האיילים. אמנם אין זה פשט הכתוב, אך ייתכן שכך ביאורו, שה'או לעופר האיילים' אינו חוזר על דודי אלא על עם ישראל, המביט לאחוריו ורואה כיצד השלים קושי השיעבוד.
ומעתה, לפי הסברה שעתידין לחטוא ועדיין לא נשלם הקץ - באותו לילה של מכת בכורות, שניתנה בו רשות למשחיתים, הואיל ולא היו ישראל ראויים לגאולה, הוצרך הקדוש ברוך הוא להגן עליהם. שהרי אם השם כצבי הרואה למרחוק שעתידים לחטוא, נמצא שעדיין לא הושלם הקץ, ושיצטרכו להשלים את השיעבוד בגלויות אחרות, וגאולתם באותה שעה לא הייתה אלא כדי שלא ייכנסו לשער הנו"ן. ולכן נזקקו להגנה.
ומפני כך ציווה עליהם ליתן את הדם על פתחי בתיהם - לרמוז להם שאם ירצו לחטוא, הרי הפתח פתוח. וזהו הרמז: 'לפתח חטאת רובץ', והבא ליטמא פותחין לו. הדם על הפתח בא להזהירם ולהעמידם על כך שהבחירה בידם, ושהפתח לחטא פתוח לפניהם.
ולכאורה קשה: והרי עדיין יכולים היו המשחיתים להיכנס דרך החלונות והחרכים, ומה הועיל הדם שעל הפתח? הלוא מצינו 'כי עלה מוות בחלונינו', שיש משחית הנכנס אף מן החלון, והיה ראוי שיתנו דם גם שם. אלא שהקדוש ברוך הוא בא לרמוז גם לטעם השני, שאפשר שלא יחטאו, שהרי הברירה בידם. ועל הצד הזה אין צורך כלל בדם על החלונות, שהרי הם מוגנים מאליהם, כיוון שכבר השלימו את שיעבודם על ידי קושיו.
נמצא שהקדוש ברוך הוא רמז בבתיהם את שני המצבים כאחד: דם על הפתחים - כנגד הצד שבו עתידים לחטוא, שהשם כצבי ראה למרחוק את חטא העגל, ולרמוז שכל הרוצה ליטמא פותחין לו. ואילו על החלונות לא שמו דם - כנגד הצד שלא יחטאו, ומשום כך השכינה עצמה הייתה עומדת שם להגן עליהם. וזהו 'הנה זה עומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים' - שם השם שומר בעצמו, לרמוז שהבא להיטהר מסייעין אותו, והשם עמך ודרך החלון הוא עוזר לך.
ומיושב גם 'אחר כותלנו': הקדוש ברוך הוא כביכול עומד אחר הכותל וממתין שתבוא להיטהר, ומיד הוא שומר על החלונות ומגן עליך ונמצא עמך. לכן לא נאמר שהוא עומד בפנים ולא בפתח, אלא אחרי הכותל דווקא - כדי לשמור שלא ייכנסו המשחיתים מן החלונות ומן החרכים, וזה על הצד שהיינו ראויים לגאולה. ואילו על הצד שלא היינו ראויים ועדיין אנו זקוקים להשלמת הגלות, על זה אמר השם לתת דם על הפתח, לרמוז שלפתח חטאת רובץ ושהרוצה ליטמא פותחין לו, כדי להזהירכם שלא תיכשלו ולא תעשו שום עבירה. עד כאן, ונפלא מאוד.