בשיעור זה נעסוק בפסוק אחד מתוך פרק ב' של שיר השירים, כפי שמבאר אותו בעל ה'זרע שמשון' בפרק השביעי מספרו על שיר השירים. פסוק קצר הוא, אך כל מילה בו אומרת דורשני, והביאור שנלמד יגלה לנו שבח עצום של עם ישראל ושל ילדיו הקטנים.
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי׃ (ב, ג)
שלוש שאלות עולות מן הפסוק. ראשית, למה דווקא תפוח? מה מיוחד בו יותר מענבים, מרימונים או מכל פרי אחר? שנית, למה ההדגשה "בעצי היער" דווקא, מה עניינו של התפוח העומד בין עצי היער? ושלישית, מהו "כן דודי בין הבנים" - מי הם אותם בנים שהדוד נמצא ביניהם כתפוח בעצי היער?
הביאור יובן על פי סוגיה במסכת סוכה, פרק שלישי, דף ל"ז עמוד א'. שנינו שם: "אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירים". אתרוג הבוסר הוא אתרוג קטן שעדיין לא הושלם בישולו. לדעת רבי עקיבא אין זה פרי כלל, וממילא אי אפשר לצאת בו ידי חובת נטילת ארבעת המינים. וחכמים מכשירים, כלומר גם אתרוג כזה נקרא פרי, ואף שלא הושלם בישולו יוצאים בו ידי חובה.
אמר רבה: רבי עקיבא ורבי שמעון אמרו דבר אחד. כלומר שני הדינים שאמרו נובעים מיסוד אחד ומאותו מקור. רבי עקיבא - הא דאמרן, שפוסל את אתרוג הבוסר. ורבי שמעון מאי היא? דתנן, רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן, כלומר אתרוג קטן אינו טעון מעשר. ומדוע? מפני שלדעתו עדיין אינו פרי. הרי זו בדיוק שיטתו של רבי עקיבא, שפוסל את האתרוג הקטן לארבעת המינים מפני שאינו פרי. על כרחך ששניהם יוצאים מנקודת מוצא אחת: הבוסר אינו פרי, ולכן אינו כשר לנטילה ואף אינו חייב במעשרות.
אמר ליה אביי: דילמא לא היא. וכאן נעמוד על דרך לימוד הגמרא. פעמים רבות באה הגמרא להשוות מחלוקות ואומרת שבמה שנחלקו האחרונים כבר נחלקו הראשונים. ודרכה של הגמרא לדחות זאת ולומר: מי אמר? כל אחד מבעלי המחלוקת מסתדר עם שתי השיטות הקדומות. ומה העניין בכך? שני טעמים: ראשית, אם המחלוקת כבר נחלקו בה קדמונים, מה הוסיפו הללו במחלוקתם? ושנית, כשאתה קושר כל אחד לשיטה אחת בלבד, אתה מרבה במחלוקות, ואילו הגמרא מבקשת תמיד למעט במחלוקות. לכן היא אומרת שכל אחד מסתדר עם שתי השיטות.
וכך גם כאן. אומר אביי: עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא דבעינן הדר וליכא, אבל התם כרבנן סבירא ליה. כלומר ייתכן מאוד שרבי עקיבא פוסל את אתרוג הבוסר לא משום שאינו פרי, אלא משום שהתורה דרשה "פרי עץ הדר", והבוסר הקטן אינו הדר. אם כן החיסרון שבו אינו חיסרון בשם פרי אלא חיסרון בהידור בלבד, וממילא לעניין מעשרות יכול רבי עקיבא לסבור כרבנן שהוא פרי וחייב. נמצא שרבי עקיבא מסתדר גם עם שיטת רבנן.
אי נמי, ממשיכה הגמרא: עד כאן לא קאמר רבי שמעון התם אלא דכתיב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ", כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, אבל הכא כרבנן סבירא ליה. כלומר גם רבי שמעון אינו בהכרח כשיטת רבי עקיבא. הוא פוטר את האתרוג הקטן ממעשרות מחמת לשון הכתוב, המשמע דווקא בפרי שזרעיו ראויים לזריעה. כשהפרי הושלם, אפשר ליטול את גרעיניו ולזרוע אותם ויצמחו; אבל כשהוא בוסר, גם גרעיניו אינם בני תולדה, כשם שילד אינו בר הולדה. תזרע אותם ולא יצמח כלום. מתי מתחייב הפרי במעשר? כשזרעיו כבר ראויים לזריעה. ולכן כל עוד הוא קטן אין זה "תבואת זרעך". אבל לעניין ארבעת המינים ייתכן שיסבור רבי שמעון כרבנן ויכשיר גם אתרוג קטן לברכה.
ופירש רש"י ז"ל: "כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה - פרי העשוי לצמוח, ולא משכחת לה אלא בבשל כל צורכו". כלומר מה שבני אדם מוציאים לזריעה הוא פרי שזרעו עשוי להצמיח אילנות נוספים, ואין זה מצוי אלא בפרי שהתבשל כל צורכו. ועוד כתב רש"י: ואפילו רבנן לא מחייבי בשאר פירות בקוטנן אלא דווקא באתרוגים ותפוחים; ובאתרוגים פליג רבי שמעון, אבל בתפוחים מודה להו, דקים ליה דאף על פי שלא בשלו כל צורכם צומחין. כלומר לגבי התפוחים מודה רבי שמעון לחכמים, משום שברור לו שאף שלא התבשלו כל צורכם אפשר להוציא מהם זרע ולנטוע, ויצמח עץ תפוחים. ואילו באתרוג קטן אינו מודה, שכן לדעתו זרעו לא יצמיח.
למדנו אפוא שהתפוחים משונים מכל האילנות, שאפילו קטנים הם ראויים לזריעה. גם תפוח קטן שהוא עדיין בוסר, אפשר לזרוע את זרעו ולהצמיח ממנו עץ. מה שאין כן שאר הפירות, שבקוטנם הם דומים לעצי היער, שאי אפשר לזרוע מהם ולא יצא מהם פרי.
וזהו "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים": כמו התפוח המשונה מכל עצי היער, שפירותיו הקטנים טובים כגדולים, שהרי אפשר לזרוע מהם, כך הקדוש ברוך הוא משתעשע אפילו בנערי ישראל הקטנים. אף הבנים הקטנים של ישראל יכולים ליתן שבח ותהילה ולהשתדל במצוות השם. שאר עצי היער אינם נותנים אפשרות לזרוע מזרעם כשהם עדיין בוסר, אבל עם ישראל כתפוח: גם כשהם קטנים כבר יש בהם שבח והם מצמיחים פירות.
ומכל שכן שנקראו הבל שאין בו חטא. הגמרא מלמדת שהבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא במעלה גדולה יותר, ומדוע? מפני שאין בו חטא. ואין מבטלין תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש. הרי לנו שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם הקטנים. מעלתם גדולה ונשגבה, שכן עדיין אינם מחויבים במצוות ולכן אין להם חטאים.
דיברנו על כך באריכות בשיחות לפרשיות השבוע. פרעה טען למשה רבנו: "לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים". כלומר: מה אתם מבקשים, פולחן? וכי מישהו ראה ילדים במסגד? מישהו ראה ילדים בכנסייה? ילדים אינם שייכים לפולחן, אל תביאו אותם. השיב לו משה רבנו: טעות בידך. אתה סבור שעבודת השם שייכת רק לגדולים, ובתפיסתו של הגוי אולי אכן כך, אבל אצלנו "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ".
אצלנו גם הצעירים בפנים. זה פסח, "כי ישאלך בנך" - חינוך הקטנים; וזה "והגדת לבנך"; וזה "ושיננתם לבניך", שאנו מצווים ללמד את בנינו תורה. החינוך מתחיל כבר מגיל קטן, ואם אין גדיים אין תיישים. ולכן אמר לו משה: "כי חג השם לנו". אתה פרעה מסתכל על המצוות כעל טורח ויגיעה, ולכן אתה אומר: לשם מה לגרור את הילד לעבודת האלוה, קשה לו גם כך, פטור אותו. אבל אצלנו אין זה כך, אצלנו עבודת השם היא חגיגה שלמה ושמחה גדולה, ולשמחה מביאים את כולם. כשאחיך מחתן את בנו, וכי אינך מביא את הילדים? זה חג. כך כשיש תפילה וכשיש עבודת השם, מביאים גם את הקטנים ומלמדים אותם, ואף עושים דברים שיתמהו וישאלו שאלות, כדי שנוכל להרביץ בהם תורה ולגדלם לתורה.
"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" - כשם שהתפוח יחיד בין האילנות בכך שאף פירותיו הקטנים ראויים לזריעה ולהצמחה, ואילו שאר הפירות בקוטנם כעצי היער שאין מהם תולדה, כך עם ישראל. אפילו הקטנים שבנו כבר נותנים שבח ותהילה ומשתדלים במצוות השם, ומהם צומח הדור הבא. הקדוש ברוך הוא משתעשע בנערי ישראל, שהבל פיהם הבל שאין בו חטא, ואין מבטלין את תלמודם אפילו לבניין בית המקדש. זהו שבחם של ישראל: פרי המצמיח פירות כבר בקטנותו.