פתיחה: פסוק אחד ושלוש שאלות
אנו עומדים על דברי ספר זרע שמשון לשיר השירים, בפרק השישי שבספרו, על הפסוק שבפרק א':
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים׃ (א, טו)
יש לדקדק בפסוק שלוש דקויות: א' - מה הקשר בין ראש הפסוק לסופו? מה הקשר בין "הנך יפה רעייתי" ובין "עיניך יונים"? ב' - מהו הכפל "הנך יפה" פעמיים? ג' - למה דווקא המשיל אותה ליונים באמרו "עיניך יונים"?
קושי נוסף: וכי היופי הוא שבח?
הרב כאן בונה כמה נדבכים, ורק לאחר שהציב את היסודות הוא ניגש לביאור העניין. והנדבך הראשון הוא קושי בראשית הפסוק: הקדוש ברוך הוא משבח את כנסת ישראל במה שהיא יפה - "הנך יפה רעייתי" - והלא היופי אינו כל כך משובח, שיש בו רועץ, והרועץ שביופי הוא עין הרע. הנה תראה, חנה בתפילתה אמרה "ונתתה לאמתך זרע אנשים", ובפרק חמישי דברכות (דף ל"א) פירשו: "זרע שמובלע בין אנשים, לא ארוך ולא גוץ, לא צחור ולא גיחור" - לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, לא לבן מדי ולא אדום מדי. ומה הפריע לה? שבכל צורה שבה יהיה משונה מן האחרים, יש כאן מקום להתבוננות ולעין הרע של המסתכלים בו. ולכן לא רצתה יופי מיוחד ולא גודל מיוחד, אלא שיהיה מובלע וסטנדרטי. ואם כן, למה משבח הקדוש ברוך הוא את כנסת ישראל בדבר ששולט בו עין הרע, והלא ביופיה היא חשופה יותר?
המעשה ברבי אלעזר ורבי יוחנן
ויובן הדבר על פי מה שאמרו בפרק קמא דברכות: רבי אלעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן. חזייה דהוה קא גני בבית אפל, גלי לדרעיה ונפל נהורא. חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר. אמר ליה: אמאי קא בכית? אי משום תורה, אי משום מזוני, אי משום בני... אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. אמר ליה: על דא ודאי קא בכית, ובכו תרווייהו.
נבאר את המעשה. רבי אלעזר חלה, ונכנס רבי יוחנן לבקרו. ראה אותו שהוא שוכב בבית אפל, בית בלא חלונות. גילה את זרועו - ונפל אור במקום, שרבי יוחנן היה יפה תואר ביותר ועורו מבהיק, ומשגילה את זרועו האיר הבית. ראה רבי יוחנן שרבי אלעזר בוכה, ואמר לו: למה אתה בוכה? הבין שבכיו הוא מפני ייסורין או מפני חסרונות, והתחיל למנות לו: אי משום תורה - אם מפני שלא למדת תורה מספיק, הרי למדנו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. אי משום מזוני - אם מפני שמזונותיך מועטים, הרי לא כל אדם זוכה לשני שולחנות, ולא כולם רבי הקדוש. ואי משום בני - שלא נתקיימו לך בניך, הוציא עצם מכיסו ואמר לו: "דין גרמא דעשיראה ביר" - זו עצמו של בני העשירי, שקברתי עשרה בנים, ואף על זה אין להצטער, שאדם צריך לדעת שהכל הוא ממנו יתברך. ובזה היה רבי יוחנן מנחם את האבלים.
ענה לו רבי אלעזר: "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא" - על היופי הזה שיבלה בקרקע אני בוכה. אני רואה אותך עכשיו יפה תואר ביותר, ועורך מבהיק עד שנתמלא הבית אורה, ויופי זה עתיד לבלות בעפר. אמר לו רבי יוחנן: "על דא ודאי קא בכית" - אם על זה אתה בוכה, על זה באמת ראוי לבכות. ובכו שניהם.
התמיהות שבבכייה
כל המפרשים תמהו על בכייה זו: מה טיבה ומה הייתה כוונתם? על מה יש לבכות - על יופי גשמי גופני שבלה בקרקע? ועוד קשה הלשון "על דא ודאי קא בכית" - מהו "ודאי", מה כל כך ודאי כאן? ולמה בכו תרווייהו, והלא סוף כל אדם למות וזוהי דרך העולם, ומה נתחדש להם עתה? הרי הילודים למות, וזה נודע כבר מיום היוולדו של אדם, ומאותו יום הוא מתחיל למות יום אחר יום - ומה התעורר עכשיו לבכות על כך? ועוד קשה הלשון "דבלי בעפרא": אם רצה לומר אחר המוות, והלא בשעת מיתת האדם פניו משתנות מיד ואין לו עוד זיו ויופי והידור. כלומר, היופי מתבלה עוד קודם הקרקע - בעצם המיתה זיו פניו ניטל ממנו, ולא צריך להמתין עד שיגיע לעפר.
ששת הדברים שניטלו מאדם הראשון
ויש לומר, דאיתא במדרש על פסוק "אלה תולדות השמיים והארץ": כל תולדות שבתורה חסרין חוץ מתרין, ולמה? כנגד שישה דברים שניטלו מאדם הראשון, ואלו הן: זיוו וקומתו וכולי, ושוב אינם חוזרים עד שיבוא בן פרץ. ביאור הדבר: בכל מקום שכתוב בתורה "תולדות" הוא חסר וי"ו, חוץ משני מקומות - "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם", ו"ואלה תולדות פרץ" שהוא אבי שושלת בית דוד. ולמה בשני מקומות אלה מלא בוי"ו? מפני שהוי"ו באה לרמוז על שישה דברים שניטלו מאדם הראשון בחטאו: זיוו, חייו, קומתו, פרי הארץ, פירות האילן והמאורות. בשעת הבריאה, כשנכתב "תולדות השמיים והארץ", עוד היה מלא; לאחר החטא כל התולדות חסרים, שנחסרו מן העולם אותם שישה דברים, ואינם חוזרים עד שיבוא בן פרץ - עד שיבוא המשיח. ומכל השישה אין לנו עניין כאן אלא בשניים: "זיוו וקומתו", וזיוו פירושו נויו והדרו.
ואם כן, מהיכן יופיו של רבי יוחנן?
ואם הזיו והיופי ניטלו מן העולם בחטא אדם הראשון, איך אפשר שיהיה לרבי יוחנן יופי כל כך מופלא, חוץ מדרך הטבע? ויש לומר, שאף על פי שניטל מן העולם, יש איזה צדיק שנהנה ממנו, כמו שכתב בספר מנחת שי בשם ספר גאולת הגר בסוף רות (וכן להלן ברות על הפסוק "שש השעורים האלה נתן לי"). היינו שיש מציאות שבה לאנשים מסוימים יש את הזיו והיופי ההוא אף שניטל מן העולם, והוא לומד זאת ממה שיש פעמיים סגול בפרץ, ומזה על שישה דברים. ואין לנו צורך בכל אריכות הדברים, אלא בעיקרון: יש אנשים שכן זוכים לזיוו של אדם הראשון.
והראיה לכך: דאמרינן "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" - יופיו של יעקב היה מעין יופיו של אדם קדמאה. וכן משה רבנו זכה לקרני ההוד, שפניו היו מבהיקים ומאירים עד שלא היה ניתן להסתכל בו. ואף זה הזיו של רבי יוחנן, שגופו היה מאיר ומבהיק, היה קצת מאותו הזיו של העולם הבא.
קושיית היפה תואר: למה לא נזכר הזיו בקללות?
והיפה תואר בבראשית הקשה על המדרש הנ"ל: למה לא נזכר חיסרון הזיו בקללות אדם? הרי היה לו לומר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", "וקוץ ודרדר תצמיח לך" - וזיו פניך ישונה, ואין הדבר מוזכר שם במפורש. ותירץ: דלא אצטריך, דוודאי שישתנה זיו פניו מיד מהעצבונו כאשר נתקלל, ויהיה סר וזועף בזיעת אפו תמיד. כלומר, אין צורך לומר זאת, שהרי מכוח הקללות עצמן - הדאגה המתמדת לפרנסה, "בזעת אפיך תאכל לחם", "הרבה ארבה עצבונך והרונך" - אדם מודאג וסר וזועף, וממילא זיו פניו משתנה. וכשם שאין צריך לומר על אדם שמת ש"זיוו ישתנה", שכיוון שיצאה הנשמה מתחיל הריקבון והאדם משתנה, כך אין צורך לפרש בקללה את שינוי הזיו, שהוא בא ממילא מכוח העצב והדאגות.
עתה מתיישב הבכי
ומעתה, על זה דווקא בכה רבי אלעזר - על גריעות האדם, שבעודו בחיים הוא מעותד למקרי הזמן המשנים פניו וזיוו והידורו. ושפיר דייק הלשון "על האי שופרא דבלה בארעא": אין הכוונה שיבלה בקרקע אחר הקבורה, שהרי זה מוקשה, שכבר משעת המיתה משתנה זיוו; אלא "בארעא" - בעודו בארעא הזו, בחיים חיותו, כבר הוא מתמעט והולך מחמת הדאגות ומקרי הזמן, כל שינויי הזמן המביאים את האדם לצער ולדאגות.
ואמר לו רבי יוחנן "על דא ודאי קא בכית", כלומר: אם היית בוכה מחמת שהיופי נחסר בשעת המיתה, לא הייתי מודה לך, לפי שאין מקום לבכות על כך, שאדרבה, יום המיתה הוא יום הילולא לצדיקים, כמובא באידרא זוטא בפרשת האזינו. אבל עתה שאתה בוכה על היופי הנאבד מן הצדיקים בשביל דאגות העולם - שפיר יש לך מקום לבכות בוודאי. שהרי אם הם צדיקים כל כך שזכו ליופי הזה שהוא מעין העולם הבא, היה להם לזכות גם לשבת בשלווה ולחיות בלי שום צער, ואז לא היו הדאגות משנות את יופיים, ואינו מן הראוי שיהיו מעותדים ומשועבדים למקרי העולם. משום הכי בכו תרווייהו.
רבי יוחנן ועין הרע: מזרעו של יוסף
והנה רבי יוחנן הווה סליק ויתיב אשערי טבילה, שהיה יושב בשערי בית הטבילה, דכי סלקן בנות ישראל ליסתכלו ביה - כדי שכשתצאנה הנשים מן הטבילה יביטו בו, ועל ידי כן יהרו כמותו. והוא מצידו לא הרהר בהן כלל, שהיו דומות בעיניו כאווזים לבנים; היה בעל דרגה שכלל לא עורר הדבר אצלו עניין. אלא ששאלה הגמרא: ולא מסתפי מעינא בישא? והלא מצד עין הרע היה לו לחשוש. ומשיבה הגמרא: משום דמזרעא דיוסף קאתי (ברכות דף כ' עמוד א'). אף יוסף היה יפה תואר ויפה מראה, וברכו אביו "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", שהיה אותו יופי מעין העולם הבא שאין עין הרע יכולה לשלוט בו. וכמו שאמרו זכרונם לברכה על הפסוק "יברכך השם" - בממון, "וישמרך" - מן המזיקים: כשהברכה באה מלמעלה, ממנו יתברך, אין שום חשש ואינך צריך לירא ממאומה. וכיוון שברכתו של יוסף הייתה ברכה מלמעלה, מעין העולם הבא, אין עין הרע שולטת בה; וכן רבי יוחנן, שברכתו הייתה מעין העולם הבא, ולכן לא חשש.
ביאור הפסוק
ועל זה אמר הכתוב "הנך יפה רעייתי". כלומר: אף על פי שבחטא אדם הראשון ניטל הזיו והיופי מן העולם, מכל מקום לא ניטל לגמרי, שהרי יש הרבה צדיקים שזוכים ליופי - יעקב, משה רבנו, רבי יוחנן. ואם תאמר, והלא היופי דבר ששולטת בו עין הרע, וכפי שחנה לא רצתה בו, ואם כן איזה שבח הוא זה? משום הכי תירץ, שכל היופי של ישראל בא מהעולם העליון ומגן עדן, לפי שישראל בטוחים בהקדוש ברוך הוא ומקווים תמיד לברכתו.
וזהו הכפל "הנך יפה" "הנך יפה": חדא, שאינה תחת המזל, שאין מזל לישראל - היופי שלה הוא היופי העליון, מעין שופריה דאדם קדמאה, יופי שהוא מן השמיים; ועוד, שלא תשלוט בה עין הרע, שכיוון שהברכה באה מן העולם העליון וממנו יתברך, כמו שראינו ב"יברכך השם... וישמרך מן המזיקים", אין מה לחשוש מהשפעת עין הרע.
"עיניך יונים" - מענה לדאגות הזמן
ואם תאמר, והלא דאגות הזמן וחיי העולם מלאים דאגות ומפסידים את היופי, וכמו שביארנו ש"שופרא דבלה בארעא" הוא מחמת הדאגות וטרדות העולם הזה, וכמו שהסביר היפה תואר שאין צריך קללה מיוחדת על הזיו, שכיוון שנאמר "בזעת אפיך תאכל לחם" והוטלו עליו דאגות - ממילא כלה יופיו. ואם כן, מה יועיל לי היופי הזה, אם אף שאין עין הרע שולטת בו, סופו לכלות מחמת הדאגות והטרדות?
על זה אומר: מכל מקום אין לך להתרעם אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ותישא עיניך אל היונה. שהיונה שבימי נח הביאה עלה זית בפיה, שלקחה מגן עדן, לרמוז שרצתה מזונותיה מרורים כזית מידי הקדוש ברוך הוא. שהזית קודם שממתיקים אותו במלח או מחמיצים אותו מר הוא ואינו ראוי לאכילה, והיא אמרה: מוטב לי מרירות הזית מידו של הקדוש ברוך הוא. כמו שאמרו זכרונם לברכה, אף ישראל עיניהם נשואות תמיד למקום, וזהו "עיניך יונים".
ובזה גם תשובה לשאלה מה יהיה עם הדאגות: אין לך להתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, אלא תהיי כיונה. היופי הזה משתמר בתנאי ש"עיניך יונים", שאת מביטה בענייני העולם כדרך שהיונה מביטה - גם אם מר כזית, מאת הקדוש ברוך הוא הוא ומקובל עליי, ואין לי תלונות וטרוניות. וכשכך מביטים, אין הטרדות מטרידות ואין הדאגות דואגות, וממילא אין זיווה משתנה: תישארי "הנך יפה" מבלי שהטרדות יפגעו בך, ותישארי "הנך יפה" מבלי שעין רעה תפגע בך, שהרי את מן הצדיקים שאין עין הרע פוגעת בהם, ומכוח זה יישאר היופי הזה יופי תמידי, מעין שופריה דאדם קדמאה. נפלא מאוד.
לסיכום:
שאלנו שלוש שאלות בפסוק: מה הקשר בין ראשו לסופו, מהו הכפל "הנך יפה", ומה עניין המשל ליונים. ולמדנו שהזיו והיופי ניטלו מן העולם בחטא אדם הראשון, ואף על פי כן יש צדיקים - יעקב, משה רבנו, רבי יוחנן - שזוכים ליופי שהוא מעין העולם הבא. על כך בכו רבי אלעזר ורבי יוחנן: לא על היופי הבלה בעפר לאחר המיתה, שיום המיתה הילולא הוא לצדיקים, אלא על היופי הכלה בעודו בארעא, מחמת הדאגות ומקרי הזמן. ולזה בא הכתוב ואומר "הנך יפה" פעמיים: יפה, שיופייך מן העולם העליון ואינך תחת המזל; ויפה, שאין עין הרע שולטת בברכה הבאה מלמעלה, כיוסף "בן פורת עלי עין" וכרבי יוחנן שמזרעו. ומה עם הדאגות? על כך - "עיניך יונים": כיונה שביקשה מזונותיה מרורים כזית מידי הקדוש ברוך הוא, כך ישראל עיניהם נשואות תמיד למקום, ומי שאינו מתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא - אין הדאגות פוגמות בזיוו, ויופיו נשאר יופי תמידי מעין יופיו של אדם הראשון.