פתיחה: אשכול הכופר ומיתת הצדיק
אנו עומדים על הפסוק שבו ביארו חכמים את עניין מיתת הצדיק המכפרת על הדור, ועל פיו בונה בעל 'זרע שמשון' מהלך שלם: מדוע נלקח הצדיק מן העולם, מי תובע את סילוקו, ומה הקדוש ברוך הוא עושה עוד קודם לכן. נקרא את הפסוק:
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי׃ (א, יד)
הצדיק נמשל לאשכול - כאשכול הענבים או כאשכול הכופר שבכרם, שכבר נגמר פריו והוא משובח. וכאן מתחילה הטענה. מידת הדין אינה יכולה לשלוט בעולם כל עוד הצדיק קיים בו; הצדיק מגונן על הדור ומעכב את הפורענות, והוא בבחינת 'נטורי קרתא' שאמרו בגמרא - שומרי העיר. לפיכך היא טוענת: סלקו צדיק זה מן העולם. זהו אחד הפירושים ב'מפני הרעה נאסף הצדיק' - הצדיק נאסף כדי שתוכל הרעה לבוא, שכל זמן שהוא בעולם הוא מונע אותה. ומהו נימוקה? כיוון שהפרי כבר נגמר, אין להניחו עוד באילן.
ההלכה של שני אילנות בתוך שדה חברו
וכי בגלל שהצדיק מושלם הוא צריך למות? כאן מביא הרב יסוד מדיני ממונות. איתא בשולחן ערוך חושן משפט סימן רט"ו סעיף ט': הקונה שני אילנות בתוך שדה של חברו - לא קנה קרקע, אבל יש לו כמלוא האורה וסלו ללקוט שם פירותיו, ואין המוכר יכול לזרוע שם. כלומר, האילנות שלך: גדל אותם, השקה, טפח וקטוף פירות; אבל הקרקע לא קנית. מותר לך להיכנס כדי לטפל, בשיעור 'מלוא האורה וסלו' - כמידת האדם הקוטף והסל שבידו, וזה השטח שבו הוא רשאי לפסוע.
ומדוע אין המוכר יכול לזרוע שם? פירש הסמ"ע: משום דמטנפי פירותיו דלוקח בשעה שיפלו שמה. אם תזרע למטה, הפירות הנושרים מן האילן יתלכלכו בזריעה שלך. לכן זכותו של בעל האילן לתבוע שהמקום שמתחת לאילן יישאר בלא זריעה.
אלא שברור שזה דווקא בשעה שהפירות צריכים לאילן. נניח שהפרי עונתי, וחצי שנה אין פירות כלל - אין בעל האילן יכול לומר 'מלוא אורה וסלו יש לי כאן ואיני רוצה שיתלכלכו פירותיי', שהרי אין לו פירות כלל, ובעל השדה יאמר לו: לך אין פירות, ואינך יכול למנוע ממני לזרוע. ומה הדין כשיש לו פירות שכבר הבשילו והוא משהה אותם על העץ עוד חודש - כגון אתרוג וכיוצא בו, שיכולים להישאר על האילן? אומר הרב: אף בזה אינו יכול לעכב. קטוף את פירותיך שכבר הבשילו, ולא כל הימנו של הלוקח לעכב שם פירות על האילן כדי לאסור אותו מקום לזריעה על המוכר - שהרי לפי האמת לא קנה קרקע.
ויתרה מזו: אם יש לחוש שכשיבוא בעל האילן לאחר זמן ללקוט את פירותיו יפסיד את הזרעים שזרע המוכר לאחר שנתבשלו הפירות - שהפירות ייפלו וירקיבו את הזרעים, או שהקוטף ידרוך על הזריעה - בוודאי יכול המוכר לכוף את הלוקח שילקוט פירותיו בזמנם הראוי לאחר שנתבשלו, כדי שלא יעכב עליו את הזריעה ולא תופסד זריעתו. נמצא שלא רק שאין בעל האילן יכול לעכב את בעל השדה מלזרוע, אלא בעל השדה תובע ממנו: הורד את הפירות המבושלים מן האילן עכשיו.
זוהי טענת מידת הדין
זו בדיוק טענת מידת הדין: יסולק הצדיק מן העולם לפי שנגמר פריו. ומהו 'נגמר פריו'? אילו לא היה הדור חייב, והיה שומע לתוכחות הצדיק, לא היה נקרא עדיין גמר הפרי - שהרי הוא מוכיח והם שומעים, ויש לו עוד עבודה. אבל כיוון שהדור חייב, הצדיק אינו פועל בהם מאומה ואינו משפיע עליהם כלום - זהו 'נגמר פריו', תפקידו הסתיים; ומשום הכי ראוי שיסתלק. מידת הדין סבורה שכשלא יהיה צדיק בעולם יישארו החוטאים כאילני סרק ותוכל לשלוט בהם, והקדוש ברוך הוא מסכים ליטול את הצדיק מן העולם.
וזרח השמש ובא השמש
אלא שקודם לכן מזריח הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק אחר, כדי להגן על העולם, שלא יהא עולם בלא ירח - שלא יהיה מצב שהעולם עומד בלא צדיק. ואת הצדיק החדש אין מידת הדין יכולה לתבוע, שהרי עדיין לא נתבשל פריו. צדיק שזה עתה זרח שמשו ועוד לא סיים את עבודתו - אין עליו טענה, שכן רק על פרי שנגמר אפשר לתבוע 'קטוף אותו', כשם שבעל השדה תובע מבעל האילן לקטוף את פירותיו המבושלים. ופגם אדם הראשון לא היה אלא בפרי גמור, ואז נתחייב מיתה. וזהו שאמרו בפרק ד' דקידושין: יום שמת רבא נולד רב אשי, דכתיב 'וזרח השמש ובא השמש' - תחילה זורח אורו של הצדיק החדש, ורק אחר כך שוקע הצדיק הקודם.
'שיכול לומר למידת הדין די'
ובזה יובן שפיר לשון המדרש: 'הגדול שבהן שיכול לומר למידת הדין די' - לשון תמוהה, ואף התורת חיים עמד עליה ותירץ בדוחק. ולפי דרכנו אתי שפיר: מידת הדין תבעה את מיתת הצדיק כדי שיישאר העולם בלי צדיק, ובא צדיק אחר; ושוב אין היא יכולה לטעון להשחתת העולם, ואף לא למיתתו של הצדיק החדש שעדיין לא נגמר פריו. ואומרים לה: די לך, אין לך עוד טענה ואין לך יכולת. זהו כוחו של הצדיק לומר למידת הדין די - כיוון שעדיין לא הושלם, זכותו לגדול כאן בעולם, שהרי יש לו עוד כוח פעולה.
פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם
לפי זה מתבאר הפסוק 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'. הצדיק, אף על פי שהוא בחינת עץ חיים - בחינת התורה, שנאמר להידבק בעץ החיים - על כל פנים הגדרתו היא 'פרי' עץ חיים, וזה עצמו גורם לסילוקו, שהגיע זמן לקטוף את הפרי. אבל הקדוש ברוך הוא, שהוא חכמו של עולם ורואה את הנולד - 'איזהו חכם? הרואה את הנולד' - ובלשון צחות אף למיילדת קוראים 'חכמה', שהיא הראשונה הרואה את הנולד - הוא מראה את הנולד קודם שיסלקנו, ומוליד צדיק חדש. וזהו 'ולוקח נפשות': כשבא הקדוש ברוך הוא ליטול את נפשו של המושלם, 'חכם' - כבר הוליד צדיק אחר, שכאשר יסתלק המושלם יישאר צדיק שיגן על הדור, ואותו אי אפשר ליטול שהרי עדיין אינו מושלם.
מדוע נעקרו כל האילנות
וזהו הטעם למה שאמרו במועד קטן שביום מיתת הצדיק איתעקרו כל אילניא. שהרי עיקר מיתת הצדיק באה משום שהארץ עברה על ציוויו של הקדוש ברוך הוא, וזה גרם לאדם הראשון לחטוא - שהרי הוטעה בכך שעץ הדעת היה עץ שטעם עצו ופריו שווה.
ומדוע עברה הארץ על רצון קונה? כתב הכבוד חכמים בריש מסכת כלאיים: הואיל ומעשה בראשית בדעתן נבראו - כבעלי דעה הם - בחרה הארץ במה שנראה לה טוב יותר. שאילו היה העץ דומה לפרי, כשם שמותר לאכול את הפרי כך היה מותר לאכול את העץ, והיו בני אדם כורתים את כל האילנות. טעם נפלא: אילו היה גם העץ בעל טעם, אדם רעב שכלו פירותיו היה מתחיל לקטוף ענפים, ואחר כך מוריד את הגזע - ואיפה יישארו אילנות? לפיכך עשתה הארץ שהאילן עצמו לא יהיה ראוי לאכילה, כדי שיתקיימו האילנות ויוסיפו לתת פירות. ומעתה, כיוון שאין העץ ראוי למאכל, כתיב 'לא תשחית את עצה'.
ומכאן חוזרים לדברי הזרע שמשון: הצדיק מת מפני שנקרא פרי ולא אילן, מחמת חטא אדם הראשון. שאילו היה נקרא אילן - 'לא תשחית את עצה', ומה פתאום שייקטף? אלא שהאילן חסר טעם, ואילו בצדיק יש טעם, והרי הוא בחינת פרי. ומי קלקל? חטא הארץ. לפיכך במיתת הצדיק נעקרים כל האילנות, לעונש חטא הארץ, מידה כנגד מידה: את רצית שהאילנות לא ייעקרו ויתקיימו, ולשם כך עשית שהאילן יהיה חסר טעם - לכן ביום שמת הצדיק נעקרים האילנות, היפך רצונך. ודווקא במיתת הצדיק, שהרי הוא כלל לא היה צריך להיפטר מן העולם, כי היה אמור להיות בבחינת אילן הנאכל, ואז 'לא תשחית את עצה'; וכיוון שקלקלת, שוב אינו בחינת אילן אלא פרי בלבד, ושייכת בו מיתה.
מיתת הצדיק מכפרת - והלא אין לו תמורה?
ואם תאמר: כיצד אומרים שמיתת הצדיק מכפרת, והלא אדרבה מצינו שלידת הצדיק מכפרת? יש לומר, דאיתא בירושלמי: חכם שמת - אין לו תמורה. והקשו: והכתיב 'וזרח השמש ובא השמש', הרי יש תמורה, שמש חדשה זורחת. ותירץ הכבוד חכמים בפרק ב' דברכות על פי מה שאמרו בפרק קמא דיומא: טובה ציפורנן של ראשונים מכרסן של אחרונים. ובאר תוכיח - שהבאר חזרה בזכות משה לאחר מיתת מרים, ואילו ליהושע לא חזרה. ועוד אמרו: זקנים שבדור אומרים, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה - הראשונים בחינת שמש והאחרונים בחינת לבנה.
אבל אין זה מוחלט. יהושע נקרא לבנה ביחס לדור שלפניו, ואילו ביחס לדור שאחריו הוא חמה, והם הלבנה המקבלת ממנו. שהלבנה לעולם בחינת מקבל, והשמש משפיעה ומאירה. וזהו 'דור הולך ודור בא'. שאילו היו כל האחרונים כראשונים, היו לעולם בעולם אדם הראשון ואבות העולם ודוד המלך עליו השלום, והיו כל הדורות שווים, ולא היה שייך לומר 'דור הולך ודור בא' - שמשמעו שהדור שהלך אינו שב, והבא הוא דור אחר וחדש. משמע שמשונים זה מזה. ואף על פי כן, הבא לאחר הראשון גם הוא נקרא שמש ביחס לבאים אחריו, ועוד שנמצא באחרון דבר טוב שלא נמצא בראשון - שיש זהיר במצווה זו ויש באחרת. ומשום הכי 'והארץ לעולם עומדת': שמשו של הצדיק הבא זורחת ומגינה על הארץ, ולכן נסמך לו 'וזרח השמש ובא השמש'.
אלא שבני דורו, המרגישים בהפסדם, אומרים: שמש היתה לנו וקיבלנו ירח. ויש להם צער גדול שאין להם ממנו נחמה. וזהו 'הצדיק אבד - לדורו אבד': העולם אינו מרגיש במיתת הצדיק, שהרי כבר נולד צדיק אחר; אבל בני דורו מרגישים שהצדיק שבידם פחות בדרגתו מן הקודם, וצער זה עצמו הוא להם לכפרה. כך כתב בספר כבוד חכמים.
מדוע דווקא צער זה
ומעתה אין להקשות: ישלח להם הקדוש ברוך הוא צער אחר ולא ימות הצדיק. שהרי אי אפשר שיהיה להם צער אחר אלא בהשחתת העולם במקצת - כגון שימותו בניהם כשהם קטנים בעוון אביהם, או שיישלח הפסד בממונם, או שהאדמה לא תיתן יבולה כלל, או שתוציא פירות מקולקלים, כדכתיב 'ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה'. ואין הקדוש ברוך הוא רוצה בזה, שאדרבה חפץ הוא בקיום העולם. ומשום הכי אי אפשר אלא בצער זה של מיתת הצדיק: העולם בין כך ובין כך מתקיים בהולדת צדיק אחר, והם מתכפרים באותו צער שהם מצטערים. שכל נזק אחר היה פוגע בכלל - כל הפירות מתקלקלים וכיוצא בזה - ואילו כאן, בסילוקו של צדיק אחד, העולם עודנו מתקיים.
'בכרמי עין גדי' - הכרמים שעושים פירות ארבע פעמים בשנה
ובזה מתיישב שפיר סיום הפסוק. 'אשכול הכופר דודי לי' משמעו שמיתת הצדיק מכפרת על הדור, ומדוע סיים 'בכרמי עין גדי'? פירש רש"י שהם כרמים העושים פירות ארבע פעמים בשנה. והעניין - ללמד שכפרה זו נתקנה לשם קיום העולם, כדי שאותם כרמים לא ימעטו את פריים כפי שהיה ראוי מחמת עוונות הדור. וכמה נפלא: כרמים העושים פירות ארבע פעמים בשנה - כל פעם שהלך פרי בא פרי אחר, וזהו 'וזרח השמש ובא השמש'. תחילה מזריח הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק אחר, ורק אז נוטל את הצדיק.
'ויאמר אדם אך פרי לצדיק'
ובזה יבואר הפסוק 'ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלהים שופטים בארץ'. 'ויאמר אדם' - זה אדם הראשון, שאכל מן הפרי ופגם בפרי, וגרם שלא יהיה עוד בעולם הזה אילן שטעם עצו ופריו שווה. ומשום הכי אין הצדיק יכול עוד להיקרא אילן - אילן שיש בו טעם - שהרי נפגמו האילנות, אלא נקרא פרי בלבד. וזהו 'אך פרי לצדיק': במעשהו של אדם נוצר מצב שלא נותרה לצדיק אלא בחינת פרי. 'אך' לשון מיעוט, שמחמת זה מת הצדיק; ו'אך' גם לשון גניחה וצער, כמו 'ויישאר אך נח' - גונח וכוהה, שהכה אותו הארי. וזה עצמו גורם שממעט המשפט בארץ, שסילוקו של הצדיק מכפר על כולם. ועל כן שייכת בו 'השחתת עצו', שהרי אינו בחינת עץ אלא בחינת פרי, ואת הפרי קוטף בעל הפרדס.
'חזית איש מהיר במלאכתו - בל יתייצב לפני חשוכים'
ובדרך זו נפרש גם את הפסוק 'חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב בל יתייצב לפני חשוכים'. מי שנזדרז ללמוד ולהשלים חוקו במיעוט שנותיו, עד שהגיע להיות פרי מבושל הראוי לעלות על שולחן מלכים - הוא 'איש מהיר במלאכתו', שבזמן קצר השלים את נפשו, ולפני מלכים יתייצב. ולכאורה מה הועילה לו זריזותו? אדרבה, חוב הוא לו, שהרי כשהפרי מושלם - קוטפים אותו, ומת בחצי ימיו. לכן בא הכתוב לתרץ: 'בל יתייצב לפני חשוכים' - הועיל לו שלא ישב עם בני דורו שנקראו חשוכים; על כל פנים הרוויח שלא נשאר בדור של רשעים.
וקשה: למה קראם חשוכים? אם בני דורו זכאים, לא ייתכן שם זה; ואם אינם זכאים, היה לו לקרותם חוטאים או רשעים. אלא יש לומר: לפני חוטאים ורשעים היה יכול להתייצב, ודווקא לפני חשוכים אינו יכול. שאם הם חוטאים או רשעים המקבלים תוכחה - הרי הם צריכים לצדיק שיוכיחם, ולצדיק יש הנאה בהוכחתם. ואף אם אינם מקבלים את התוכחה, מכל מקום הצדיק מחויב להוכיחם משום 'הלעיטהו לרשע וימות', ובין כך ובין כך יש לו הנאה שהוא מקבל שכר על התוכחה, ואף מתקיים בעולם בזכותה.
אמנם אם יהיו מאותם שאין לצדיק רשות להוכיחם, שאמרו עליהם 'מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים' - כמו שנאמר בדבר דרבנן, וכגון הנשים האוכלות בערב יום הכיפורים ואי אפשר היה להוכיחן, לפי שתוספת יום הכיפורים מדרבנן, כדאיתא ריש פרק המביא - אלו נקראו חשוכים, שהולכים בחושך, ואין לצדיק הנאה לשבת עמהם. מה יעשה, יוכיחם? הרי אלה יושבי חושך שאסור להוכיחם, שהתוכחה לא תביאם לידי תיקון, ומוטב שיישארו שוגגים ולא מזידים. ואדרבה, יש לו צער שאינו יכול להוכיחם - צדיק כזה חי בדור ומצטער שאין בידו להוכיח. ולפי שהיה מהיר במלאכתו ומיהר לתקן את עצמו, ניצול מאותו צער, שהקדוש ברוך הוא נוטלו מוקדם ואינו רואה אנשים שאסור לו להוכיחם. אבל במקום שהרשעים עוברים על דאורייתא, שאין אומרים בו מוטב יהיו שוגגים, הצדיק מקבל שכר על עצם התוכחה אף אם לא קיבלו את דבריו - ובמצב כזה טוב לו וכדאי לו להישאר כאן בעולם.
לסיכום: 'אשכול הכופר דודי לי' - הצדיק הוא הפרי שנגמר בישולו, ומידת הדין תובעת את קטיפתו כשם שבעל השדה תובע מבעל האילן ליטול את פירותיו המבושלים שאינם עוד צורך לאילן. וכיוון שהדור חייב ואינו מקבל תוכחה, נחשב פריו כגמור. אך הקדוש ברוך הוא, שהוא חכמו של עולם ורואה את הנולד, מזריח תחילה שמשו של צדיק חדש - 'וזרח השמש ובא השמש' - וצדיק זה, שעדיין לא נשלם, אומר למידת הדין די. העולם אינו מרגיש בהפסד, ורק בני הדור מרגישים, וצערם הוא כפרתם; שכל צער אחר היה מחריב את העולם, וכאן הוא מתקיים. ולכן חתם הכתוב 'בכרמי עין גדי', כרמים העושים פירות ארבע פעמים בשנה: כל שהלך פרי - בא פרי אחר תחתיו, והעולם עומד לעולם.