המאמר החמישי של בעל זרע שמשון על שיר השירים נסוב על פסוק אחד קצר בפרק א', ומתוכו נפתחת אחת השאלות הקשות והכואבות ביותר באמונה: מדוע נלקחים הצדיקים בעוון הדור. נלך אחר דרכו של הרב, שדרכו בתשובות מורכבות ובנויות שלב על גבי שלב, ולכן כדאי לשים לב לכל מהלך התירוץ.
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי׃ (א, יד)
המדרש דורש: כשבניך באים לידי עבירות ומעשים רעים, אני רואה הגדול שבהם שיכול לומר למידת הדין די, וממשכנו בעדם. כלומר, כאשר יש בישראל עבירות, הקדוש ברוך הוא רואה את הצדיק שיכול לכפר על הכלל, ואז הוא אומר למידת הדין די, וממשכן את הצדיק בעבורם. ומשום כך הוא נקרא "הכופר" - שהוא מכפר על עוונותיהם של ישראל.
ובכמה מדרשים איתא שהגדול נתפס בעוון הדור. וכן בפרק ט' של ברכות על הפסוק "ויאמר רב עתה הרף ידך" דורשים חז"ל: טול הרב שבהם, קח את הגדול שבהם.
אומר הרב: וכל זה צריך טעם. למה זה כל העדה יחטאו, ועל הגדול שבהם, אשר לא טעם טעם חטא, תקצוף? לכאורה אין כאן צדק. כולם עושים חטאים, והגדול הוא הצדיק, ואתה לוקח דווקא את הצדיק בגלל חטאיהם של כולם. לכאורה יש בדבר משום "לקתה מידת הדין" - הדין לא נעשה כאן כראוי.
ויש לזה גם מקור בפסוק: "ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה". כאשר השם דן את הגויים - "מלא גוויות": צונאמי, שלוש מאות אלף הרוגים. אבל בעם ישראל - "מחץ ראש", השם לוקח צדיק אחד, וזה "על ארץ רבה", בעבור אנשים רבים.
התורת חיים במסכת חולין דף פ"ו עמוד א' תירץ, שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו במידת הרחמים ובמידת הדין יחד. שאילו בראו כולו בדין, אם היו באים לידי עבירה לא היו מתקיימים אפילו שעה אחת - שכן על כל מעשה קטן היו נפרעים מן האדם במקום, והעולם לא היה יכול להתקיים. ואילו בראו כולו במידת הרחמים, לא היה נענש אדם מעולם, וגם זה בלתי אפשרי: היה נוצר כאוס, כל אחד עושה כרצונו ואין עונש לעולם.
לכן שיתפם יחד, שאם יתחייב העולם יהיה לכל אחת מן המידות חלק אחד: חצי העולם למידת הרחמים וחציו למידת הדין. השם שיתף את השליטה של שתי המידות, שלשתיהן תהיה ממשלה, מעין "ממשלת אחדות" של דין ורחמים.
לפיכך, כששונאי ישראל חייבים כליה (לשון נקייה לעם ישראל), ויצא קצף מלפני השם חס ושלום, צריך לתת למידת הדין ולמידת הרחמים לכל אחת את חלקה, מחצה על מחצה. צריך עונש, אבל אין הדין נעשה עד כלייה, ואי אפשר גם רחמים גמורים.
ומה הקדוש ברוך הוא עושה? מחלק את ישראל לשני חלקים שווים: גדול הדור הוא חלק אחד, וכל ישראל הם החלק השני, כי שניהם שקולים זה כזה. כי כולם תלויים בו, ונמצא שהוא הכל - "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". אם היינו שוקלים במאזניים, בכף אחת כלל ישראל ובכף השנייה גדול הדור, ושקולים הם זה כזה.
והיה מן הראוי שתיטול מידת הדין את כל ישראל לחלקה לעונשם, שהרי הם שחטאו, ומידת הרחמים תיטול את גדול הדור לחלקה לרחם עליו - כמו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול", אתה הצדיק תישאר וכל השאר ימותו.
אלא שהוא יתברך הקדים בתחילת הבריאה את מידת הרחמים למידת הדין, כמו שכתוב "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים", שכוונתו שלמידת הרחמים תהיה שליטה גדולה יותר, כמו שפירש רש"י. לכך מידת הרחמים קודמת לברור את חלקה, ולוקחת את החלק היפה והגדול - את כל ישראל, כדי שיתקיים העולם. ומה נשאר למידת הדין? הצדיק שבכף השנייה של המאזניים. ואומרים לה: טול הרב שבהן, הגדול שבהן, לחלקך - ובזה מתכפר החלק השני שבא למידת הרחמים, היא כף המאזניים של כלל ישראל.
על הבבא סאלי מסופר ששאלוהו לפני פטירתו: הרי הרב אמר שהובטח לו מן השמיים שיזכה לראות בביאת המשיח. אמר להם: נכון, וגם אני שאלתי על כך, ואמרו לי - אתה רוצה שימות שליש עולם? אמר הבבא סאלי: אם כן לא, אני מעדיף להיפטר מן העולם.
וכן החפץ חיים, בזמנו נפטר חתנו, והחתן היה צדיק ומיוחד מאוד. שאלה אותו בתו, אשת החתן: למה? צדיק כזה, מיוחד כזה, יש די רשעים בעולם, למה דווקא הוא? אמר לה החפץ חיים: ומה רצית, שהשם ייקח חצי עולם? הרי רואים את העיקרון - "מחץ ראש על ארץ רבה", השם לוקח אחד, ובזה יש כפרה לכל שאר כף המאזניים.
אומר הרב: ובמחילה מכבודו של התורת חיים, עדיין הקושיה במקומה עומדת. ראשית, איך תשלוט מידת הדין בצדיקים שלא חטאו? מדוע מידת הדין שולטת בהם כלל? ועוד, חס ושלום שהצדיקים ייפלו לחלקה של מידת הדין. שהרי אמרו בפרק ג' דמועד קטן: חס ושלום דחקה ושלהבת בצדיקים. ואיתא בסוף פרק קמא דסוטה: לא על משה בלבד אמרו שמיתתו בנשיקה, אלא כל הצדיקים מיתתם בנשיקה על פי השם. איך ייתכן לומר שהם נופלים ביד מידת הדין, כאילו מידת הדין אוספת אותם?
והגמרא שם: אמר לו רב אשי לבר קיפוק, ההוא יומא מאי אמרת - ביום שתספיד אותי מה תאמר? אמר לו: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר? לוויתן בחכה הועלה - זה רב אשי - מה יעשו דגי רקק, שהם אנחנו? בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים, שבהם מסוכן יותר שתיפול חכה וניתן להוציא מהם את הדגים. אמר ליה בר אבין: חס ושלום דחקה ושלהבת בצדיקי אמינא - חס ושלום שתאמר לשון של חכה ושלהבת ביחס לצדיקים. וכך גם קשה על התורת חיים: מידת הדין בצדיקים? איך ייתכן? אדרבה, מיתת הצדיקים בנשיקה על פי השם, ואינם לחלקה של מידת הדין.
ועוד אומר הרב: תינח אם ישובו בתשובה במיתת הצדיק, אך אם לא ישובו ויוסיפו חטא על חטא, בוודאי תחזור מידת הדין למקומה לטעון נגד החוטאים, ולא יהיה עוד צדיק שיכפר ויגן עליהם. תכלס, מה הרווחנו? הלך הצדיק, והעם לא חזר בתשובה. שהרי מדובר ברשעים, ומה באמת מעניין את הרשעים שהרב ניסים קרליץ נפטר, שהרב עובדיה יוסף נפטר, שהחפץ חיים נפטר? אם כן אינם חוזרים בתשובה, ומידת הדין תקטרג שוב, ואין עוד צדיק שיגן בעדם, ויבואו לידי שמד חס ושלום.
ומתרץ הרב: בזה יש לומר שזהו הטעם שאמרו חז"ל "אין הצדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". אין מצב שאין צדיק, ותמיד יש צדיק אחר לקיום העולם. וזהו "וזרח השמש ובא השמש" - עוד קודם שתשקע שמשו של צדיק אחד, מזריח השם את שמשו של צדיק אחר.
אבל עדיין קשה, אומר הרב: שאם יוסיפו בחטאם ותחזור מידת הדין לקטרג, יצטרך למות גם צדיק זה. ואם תאמר שייוולד צדיק אחר - לא יהיה לדבר סוף. שוב תקטרג ותיטול את הצדיק הזה, ושוב תקטרג ותיטול את הבא אחריו, וכי כל הצדיקים ישמדו? שהרי הם לא חזרו בתשובה, והקטרוג חוזר ונשנה. ועוד, עצם העניין שהצדיק צריך לסבול בעוונות הציבור אינו מובן בהיגיון ובשכל.
ועוד, אומר הרב, עיקרא דדינא פירכא: שבחטא אדם הראשון לא היה לצדיקים למות. שהרי הצדיקים הם אילנות טובים העושים פירות, "צדיק כתמר יפרח", והכתוב אומר "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן... כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". אם הצדיק הוא בבחינת העץ, לכאורה אינו הגיוני שהצדיק ימות ושאר העם יישארו חיים.
ועוד קשה: איך מיתת הצדיק מכפרת על החוטאים? בשלמא אם עשו תשובה, ניחא. אבל אם אינם עושים תשובה, במה מתכפרים? ואם נאמר שהכפרה היא בשביל הצער שיש להם שאיבדו את הצדיק, אם כן ישלח להם הקדוש ברוך הוא צער אחר ולא ימות הצדיק. במקום נפילת הצדיק - נפילת הבורסה, למשל, שהיא צער גדול הרבה יותר להרבה יותר אנשים.
ועוד איתא בפרק ג' דמועד קטן, על פטירת רב אסי, כי נח נפשיה אתעקרו כל אילניא - נעקרו כל האילנות. ומה עניין אות זו למיתת הצדיק? למה דווקא האילנות נעקרו? יכלו לקרות דברים אחרים, גאות בנהר וכיוצא בזה. למה דווקא עקירת האילנות היא הביטוי לצער על פטירת הצדיק?
בציונים ומקורות מובא מיערות דבש, בנוגע לשאלה שהרב מעורר כאן אם מיתת צדיקים מכפרת אף בלא תשובה. בספר "אמר שמואל" לאבן חביב מובא שמיתת צדיקים מכפרת עם התשובה, כלומר אינה מכפרת לבדה וצריך שתהיה תשובה עמה. בשארית ישראל ובספר "משה ידבר" מובא שמיתת הצדיקים תולה והייסורים גומרים, שהיא כפרה חלקית וצריך עוד ייסורים למירוק גמור. ובנחל יצחק כותב שלשיטת רבי, שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה, אף מיתת צדיקים מכפרת בלא תשובה, שעיצומה של פטירת הצדיק מכפר כעיצומו של יום, שהרי מיתת הצדיקים הוקשה ליום הכיפורים. הרי שיש כאן כמה שיטות.
נזכיר שלמדנו בדרך השם לרמח"ל שאף הוא עוסק בשאלה שבה עוסק כאן בעל הזרע שמשון: מה ההיגיון שהצדיק ישלם את המחיר בעבור כלל העם שחטא. והוא מביא שאין זכות גדולה ועצומה יותר מזאת לצדיק, שהוא מת לכפרה על העם, ונמצא שכולם חיים מכוחו ובזכותו, וכל צדיק מתאווה לזה - להיות כפרה על כלל ישראל. ואין לשער את גודל שכרו. לכן אל תרחם עליו ואל תחשוב "מסכן הצדיק, הוא מת והם חטאו", אלא דע שזו המעלה הגדולה ביותר שהצדיק שואף אליה, ומי ימלל את גודל שכרו הרב והעצום. כך מיישב הרמח"ל, ואנו נמשיך בדרכו של בעל הזרע שמשון.
ולתרץ הכל, מקדים הרב את מה שאמרו זיכרונם לברכה שהארץ בבריאת העולם עברה על ציוויו של הקדוש ברוך הוא. הוא אמר לה שתוציא "עץ פרי", דהיינו עץ הראוי למאכל כמו הפרי, והיא שינתה והוציאה "עץ עושה פרי", שהפרי ראוי למאכל והעץ אינו ראוי. ובכל זאת לא נתקללה ולא קיבלה שום עונש באותה שעה. אולם לאחר שחטא אדם ואכל מן העץ, נתפקדה גם היא על עוונה ונתקללה, כדכתיב "ארורה האדמה בעבורך".
והמפרשים כתבו טעם לשבח, שהשינוי שעשתה הארץ הוא שגרם לאדם לחטוא. הכלי יקר עומד על זה ומסביר: מה שגרם לאדם הראשון לחטוא בא בעקבות חטאה של האדמה. כיוון שהאדמה חטאה, היא כבר הייתה פגומה, והאדם נברא מן האדמה - נמצא שנברא מחומרים פגומים, מקולקל מראש. ומזה נתגלגל חטא עץ הדעת, ולכן מי שצריכה לשלם את המחיר היא האדמה.
הרב מסביר את הקשר בדרך אחרת: אדם וחוה ראו את השינוי של עץ הדעת מכל שאר האילנות, שבו היה טעם עצו ופריו שווה ולא בשאר האילנות, ומשום כך נתפתו לדברי הנחש. הם ראו שהאדמה נצטוותה שיהיה גם העץ ראוי למאכל וגם הפרי, וראו שרק עץ הדעת עמד בקריטריון הזה, בעוד בכל שאר העצים רק הפרי ראוי למאכל והעץ עצמו לא. משום כך נתפתו לחשוב שתהיה להם תועלת מאכילת הפירות להיות יודעי טוב ורע, שהרי דווקא עץ זה שונה.
וכפי שמובא בציונים ומקורות מליקוטי תורה למהרח"ו ומספר בינה לעיתים, משום כך טעו לחשוב שהקדוש ברוך הוא אסר רק את אכילת העץ עצמו, שהרי לעץ הדעת יש טעם גם בעץ, ואם אמר "ומעץ הדעת לא תאכל" אולי כוונתו לעץ גופו. וכך אמנם משתמע מלשון הכתוב: "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" - מעץ, מן העץ גופו, אבל את הפרי לא אסר. הם אכלו אפוא רק מן הפרי. ומי גרם לטעות הזאת? שהם שמו לב שבעץ הזה יש דבר ייחודי, שטעם הפרי וטעם העץ שווים, מה שאין כן בשאר האילנות, ומכאן הבינו שהמגבלה היא על העץ בלבד.
אומר הרב: אילו הייתה הארץ שומרת את מצוותו של הקדוש ברוך הוא ועושה את כל האילנות על פי אותו עיקרון, שטעם העץ כטעם הפרי, לא היו מגיעים לטעות הזאת כלל. שהרי במה היה עץ זה שונה מכל האילנות? כולם היו כאלה, ולא היה בו שום דבר ייחודי, וכשהשם מזהיר - הוא מזהיר מן העץ כולו.
ומשום כך, קודם חטא אדם לא הייתה הארץ ראויה לשום עונש. שהרי אם לא היה חוטא, היה מתקן הכל, והיו חוזרים כל האילנות להיות טעם עצם כטעם פריים. אילו לא היה אדם הראשון חוטא, היה מביא את כל העולם לידי תיקון, "יתוקן עולם במלכות שדי", וממילא היה נתקן גם קלקולה של הארץ. נמצא שחטאה של האדמה עדיין לא בא לידי יישום. אבל כיוון שחטאה והועילו מעשיה - שבשביל חטאה חטאו אדם ואשתו - ולא זו בלבד, אלא נשארו שאר האילנות בלא שיהיה טעם עצם כטעם פריים, הרי שהקלקול שלה נותר קיים. לכן, כשנפקד אדם על עוונו, נתפקדה אף היא ונתקללה. עד אז היה לה סיכוי לבוא לידי תיקון על ידי אדם הראשון, ומשגרמה לו לחטוא - זה הזמן שנתקללה.
ונמצאנו למדים שפגמו של אדם הראשון היה מצד אחד בעץ: שגרם שעץ האילן לא יהיה לו טעם פרי, אלא עץ לחוד ופרי לחוד. העץ טעמו עץ, והפרי טעמו משובח.
ואם כן, הצדיק שהוא כולו טוב וטעמו טוב, אינו נקרא אילן מאכל אלא פרי טוב. שהרי אחר חטא אדם הראשון אי אפשר להיות אילן ופרי בבת אחת שיהיה טעמם שווה. הצדיק כולו טוב וכולו משובח, ולכן נמשיל אותו דווקא לפרי. האילן הרי הוא קרש, עץ בלי טעם; והצדיק, מכיוון שהוא משובח, ודאי אינו האילן אלא הפרי הטוב. מה שקודם החטא היה אמור להיות אילן ופרי כאחד, נותר עתה בבחינת פרי טוב בלבד.
ועוד גרם אדם הראשון פגם בפירות מצד אחר: שנגזרה מיתה על כל באי עולם, שהם הפירות של העולם, כשם שהוא אכל את הפרי. הוא אכל מן הפרי וגרם נזק לפירות, ומי הם הפירות? הצדיקים. ובזה מיישב הרב את מה ששאל קודם: אם על הצדיק נאמר "לא תשחית את עצה", מדוע הצדיק מת? התשובה: הצדיק אינו בבחינת עץ אלא בבחינת פרי, ואדם הראשון אכל מן הפרי וגרם פגם בפירות.
ומי שאינו צדיק יהיה חס ושלום כמו נובלות, שהם פגי תמרה, שאין מיתתם בידי הקדוש ברוך הוא אלא על ידי מלאך המוות, כמו שאמרו זיכרונם לברכה. אבל בצדיקים נאמר "וכבוד ה' יאספך", וכדאיתא בפרק קמא דסוטה, לא על משה בלבד אמרו שמת מיתת נשיקה אלא על כל הצדיקים. נמצא שיש הבדל בין מיתת הרשע למיתת הצדיק: מיתת הרשע היא כגדיעת העץ, העץ שאין בו טעם, והיא על ידי מידת הדין; ומיתת הצדיק היא לקיטת הפרי, והיא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, מיתת נשיקה.
והדין נותן שכך יהיה: כיוון שנתבשלו הפירות והם ראויים לעלות על שולחן מלכים, הדין נותן שיבוא בעל הפרדס וילקטם. וכדאיתא בירושלמי בפרק ב' דברכות: בעל התאנה יודע אימתי עונתה של תאנה ללקוט ולוקטה, כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתם של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקם.
בעל הפרדס הוא הלוקט את הפירות. אם צריך לגדוע עץ, הוא שולח את הפועלים; אבל את הפירות המשובחים הוא לוקח בעצמו. וזהו "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" - הוא יורד לגן כדי ללקוט את הפירות. הקדוש ברוך הוא לוקח את הצדיק, ומיתתו על ידי השם; ואילו הרשע מיתתו על ידי מלאך המוות, על ידי מידת הדין.
"אשכול הכופר דודי לי" - כשישראל חוטאים, רואה הקדוש ברוך הוא את הגדול שבהם שיכול לומר למידת הדין די, וממשכנו בעדם. התורת חיים ביאר זאת בחלוקת הממשלה בין מידת הדין למידת הרחמים, שהצדיק וכלל ישראל שקולים כשתי כפות מאזניים, ומידת הרחמים הקודמת נוטלת את הכלל ומשאירה לדין את הגדול שבהם. הזרע שמשון הקשה על כך: כיצד תשלוט מידת הדין בצדיקים, ומה יועיל אם לא שבו בתשובה, ומדוע ימות הצדיק שהוא כ"עץ" שאין להשחיתו. ותירוצו נעוץ בחטא הארץ שהוציאה עץ עושה פרי במקום עץ פרי: מאותו שינוי נתפתו אדם וחוה, ומאותו פגם נותר העולם בהפרדה בין עץ לפרי. הצדיק, שכולו טוב ומשובח, אינו בבחינת עץ אלא בבחינת פרי טוב, ולכן נגזרה גם עליו מיתה מחמת אכילת הפרי. אלא שמיתתו אינה גדיעת עץ ביד מידת הדין, אלא לקיטת פרי בשל בידי בעל הפרדס בכבודו ובעצמו: "דודי ירד לגנו... ללקוט שושנים".