אנו עומדים בספר זרע שמשון על שיר השירים, בביאור נפלא על פסוק מפרקנו. הפסוק קצר ופשוט לכאורה, ומתוכו מוציא לנו הזרע שמשון יסוד שלם בהבנת יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בביזת מצרים ובביזת הים, ובשאלה מדוע ממון אחד נמשל לכסף והשני לזהב.
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף׃ (א, יא)
במדרש שיר השירים רבה דורשים: "תורי זהב נעשה לך - זו ביזת הים. עם נקודות הכסף - זו ביזת מצרים. כשם שהפריש בין כסף לזהב, כך יש שבח ממון הים מביזת מצרים". דבר זה מוכר לנו גם מן ההגדה של פסח. המדרש מלמד שביזת הים נמשלה לזהב, ואילו ביזת מצרים - מה ש"ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" - נחשבת רק ככסף. וכשם שהזהב יוקרתי יותר והכסף זול ממנו, כך הייתה ביזת הים משובחת מביזת מצרים.
וכך היה: כל חיל מצרים יצא לרדוף אחרי ישראל כשהוא עמוס בכסף ובזהב רב, שפרעה שפך עליהם כדי שיהיו מוכנים לצאת למרדף. את כל זה הם התנערו ממנו בים. לכן היה צורך שהגלים יעלו וירדו ויְנערו אותם, ולאחר שהתנער הכול, הים שפך את הכול אל החוץ. וכך היה שם הון עצום, עד שאמרו חכמים שכל אחד מישראל טען עשרה חמורים לוביים, וזה עוד לדעת הממעיט.
שואל הרב זרע שמשון: וכי מפני שנקראת ביזת הים "זהב" מוכח שהיא מרובה וחשובה יותר? הרי אם לפעמים הכסף מרובה מן הזהב, הכסף חשוב יותר. אילו היו שואלים אדם: מה אתה מעדיף, גרגיר זהב או מטיל כסף - כולנו היינו בוחרים במטיל הכסף. הרי שיש כאן חשיבות לכמות ולא רק לאיכות. אם כן, מניין לך בוודאות שהזהב הוא בעל החשיבות הגדולה יותר?
ואם תבוא ליישב שהפסוק עצמו רומז להבדל בכמות - שכן נאמר "תורי זהב", לשון גדולה, לעומת "נקודות הכסף", לשון קטנה, ואם כן הכסף נחות גם בערכו וגם במידתו - עדיין קשה: למה בכלל להמשיל את הדברים לכסף ולזהב? היה די לומר שבביזת הים היה הרבה ובביזת מצרים היה מעט, בלי להיכנס כלל לכסף ולזהב. על כרחך שיש בעצם משל הכסף והזהב תוכן מיוחד.
מיישב הרב: הזהב רומז לדין והכסף רומז לחסד, כמובא בזוהר. וכך הוא גם בטבעם: הכסף לבן, ולובן מרמז על החסדים; ואילו הזהב, כפי שמצינו בחז"ל, צבעו כתום, קרוב לאדום, והאדום מרמז על הדינים.
וידוע שיציאת מצרים נעשתה על ידי בית דין של מעלה, כמו שפירש רש"י על הפסוק "וה' הכה כל בכור" - הוא ובית דינו. נקבע בדין שעם ישראל צריכים לצאת ממצרים. לעומת זאת קריעת ים סוף - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא שרצה בכך, לפי שפרעה מרד במלכות שמים ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". יציאת מצרים הייתה מוכרחת: העם תקוע במצרים וצריך לצאת. קריעת ים סוף לכאורה לא הייתה מוכרחת - אחרי שיצאו יכול היה הקדוש ברוך הוא לסדר דרכים אחרות לנער מעליהם את המצרים. אלא שפרעה "קנה" את זה ביושר: הוא מרד במלך, והיה צורך להראות לו מי הוא ה'.
ואף שכך היה, תדע שהיה בעניין זה קטרוג גדול בבית דין של מעלה, כמו שנראה מן המדרש בילקוט על הפסוק "ויושע ה' ביום ההוא", וכן ממה שנאמר "ואכבדה בפרעה ובכל חילו".
כך אומר המדרש: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא להטביע את מצרים, עמד עוזא שרה של מצרים לפניו ואמר: ריבונו של עולם, נקראת הצדיק והישר, ואין לפניך לא עוולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. למה אתה רוצה להטביע את מצרים? כלום הטביעו בניי מבניך או הרגו מהם? ובשביל ששיעבדו בהם אתה רוצה לטובען? כבר נטלו שכרן - כל כסף וזהב שלהם. ומתוך דבריו רואים שגם לעוזא יש זיכרון קצר, שהרי שכח שפרעה הטביע את הזכרים במצרים. וכל טענתו: הרי היה כאן עניין של כסף, ובכסף כבר נסגר החשבון, שהרי "ושאלה אשה משכנתה" - כבר נטלו את כל כספם וזהבם.
באותה שעה כינס הקדוש ברוך הוא את כל פמליה של מעלה ואמר להם: הוו דנין ביני ובין עוזא שרה של מצרים. בתחילה הבאתי עליהם רעב והעמדתי להם את יוסף, והבין בחכמתו ונעשו כולם עבדיו. לבסוף באו בניי כגרים ושיעבדו בהם שיעבוד קשה, עד שעלתה צעקתם לפניי. שלחתי להם את משה ואהרן עבדיי, ואמרו למלכם "כה אמר ה' אלוקי העברים", וכיוון שכפר בי שלחתי לו עשר מכות ולא הועיל, והוסיף לשעבד את בניי. ולאחר שהודעתי לו את כוחי וגבורתי שילח אותם בעל כורחו, ועכשיו רדף אחריהם להחזירם לשיעבוד. מי שעשה כזאת ולא הבין, אינו ראוי לטובעו בים הוא וכל חילו? השיבו לו כל פמליה של מעלה: הדין עימך, ועשה מה שאתה חפץ.
הרי שהמהלך לא עבר חלק; עוזא ניסה לעצור אותו. וכן מעיד הכתוב "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'", ופירש רש"י: כשהקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים - שמו מתגדל ומתכבד. נמצא שקריעת ים סוף הייתה נקמה ועונש לפרעה על שמרד בקדוש ברוך הוא, שהרי עשר המכות עדיין לא יישרו אותו, כפי שאתה רואה שיצא אחר כך לרדוף.
ובפרק שישי דסנהדרין אמרו: הרוגי מלכות - נכסיהן למלך, הרוגי בית דין - נכסיהן ליורשין. כלומר: כאשר אדם נהרג מטעם המלכות, הממון שלו עובר אל המלך; אך אם בית דין פסקו עליו מיתה והוציאוהו להורג, ממונו עובר ליורשיו. ומטעם זה שלח אחיתופל יד בנפשו: הוא לא רצה לתת לדוד את התענוג להורגו וליטול את כספו, שהרי הרוגי מלכות ממונם למלך, ולכן העדיף להשאיר את ממונו לבניו אחריו.
והנה הרכוש הגדול שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם לא היה מגיע אלא אם ישלימו את מניין ארבע מאות השנים, שנאמר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". משמע שאם לא יהיו ארבע מאות שנה - אין הרכוש מגיע. ואם כן למה בכל זאת זכינו ברכוש גדול? אלא לפי שהיה להם קושי השיעבוד, אנו אומרים שהשלים את המניין. עם ישראל עבדו במנות מוגברות, יומם ולילה, והלחץ וקושי השיעבוד השלימו בפרק זמן קצר את מה שהיה אמור להימשך ארבע מאות שנה.
ומכאן מובן גם עניין "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". משה רבנו בא וצעק "למה הרעותה", וזו הייתה טעותו והתביעה כנגדו - שאין רע יורד מן השמים, ואיך שייך לומר "הרעותה", ונענש על כך, שנאמר לו "עתה תראה" - ולא במלחמת שלושים ואחד המלכים. ומדוע באמת נצרכה גזירה אחרונה זו? כיוון שהשם עמד להוציאם, וברגע שהתחילו המכות פסק השיעבוד; וכדי להוציאם היה צריך להשלים את שאריות ארבע מאות השנה. וכיצד משלימים? בהגברת מינון השיעבוד. לכן באה הגזירה "תבן אין ניתן לעבדיך", ובעקבותיה השתעבדו קשה יותר, וכך נחשב כאילו התענו ארבע מאות שנה, ומעתה אפשר להפסיק את העבודה ולצאת.
אלא שיש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שאין זו השלמה גמורה - זה "כאילו", ולא ממש ארבע מאות שנה. לפיכך עשה הקדוש ברוך הוא חסד עם המצרים, שישראל יזכו באותו רכוש בתורת שאלה, כדי שלא יורע כוחם של המצרים בטענותיהם ויוכלו לתבוע את אותו רכוש - כמו שאכן עשו לימים בימי גביהא בן פסיסא בסנהדרין, שבאו וטענו שלקחו מאיתנו בהשאלה ולא החזירו, ושלחו את גביהא להשיבם. כלומר: הואיל ולמצרים נותרה עדיין טענה כלשהי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל - את הרכוש קחו בהשאלה, ולא כדבר השייך לכם, וזהו "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה".
ומשום כך המשיל את ביזת מצרים לכסף שהוא חסד, ואת ביזת הים לזהב, לפי שבים היה דין גמור נגד המצרים, שהיה להם דין הרוגי מלכות שנכסיהם למלך - דהיינו לקדוש ברוך הוא. יציאת מצרים הייתה "ה' ובית דינו", ובהרוגי בית דין הנכסים ליורשים - ולכן הממון נשאר כביכול של המצרים, והלקיחה הייתה רק בהשאלה, בבחינת חסד. אבל בים - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהרי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והצביעו ואמרו "זה אלי ואנוהו". פרעה פגע בכבוד המלך, והמלך בעצמו יצא והכה את מצרים; וכשהמלך בעצמו מכה - הממון מגיע לו בדין. זהו זהב: ממון הבא בדין.
ולא עוד, אלא שלאחר שמרדו המצרים במלכות שמים בים סוף, זכו ישראל לגמרי אף בביזת מצרים. שמא תאמר: עד עולם תישאר ביזת מצרים בגדר חסד ובגדר שאלה? אומר הרב: לא. חסד היה עד רגע קריעת ים סוף; אך מששבו המצרים ורדפו אחרי ישראל ומרדו במלכות שמים, זוכים ישראל בדין גם במה שהוציאו ממצרים, ומה שהיה בבחינת שאלה נעשה מתנה גמורה. שהרי אף אם הייתה למצרים באותה ביזה איזו טענה, עתה כל נכסיהם וכל זכויותיהם שייכים למלכו של עולם. וכשכל נכסי אדם הולכים למלך, אף שטרות חובו וזכויות תביעותיו הולכים למלך - וממילא גם התביעה על מה שנלקח בהשאלה עברה למלך, והוא נותנם לישראל.
וזהו דיוק לשון הפסוק. לא נאמר "תורי זהב נעשה לך" ובנפרד "נקודות הכסף נעשה לך", אלא "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" - שעם הגיע תורי הזהב, אתה זוכה גם בנקודות הכסף. תורי הזהב הם ביזת הים, שהעניקה לנו את הממון בדין, וכיוון שהממון בא בדין, ממילא זכינו גם בממון שקדם לו בביזת מצרים. נמצא שתורי הזהב הם שהעניקו לנו את הכול - ממש מתוק מדבש.
המדרש ממשיל את ביזת הים לזהב ואת ביזת מצרים לכסף, והזרע שמשון מבאר שאין זו השוואה של כמות אלא של מהות: כסף רומז לחסד וזהב רומז לדין. יציאת מצרים נעשתה על ידי "ה' ובית דינו", ובהרוגי בית דין הנכסים ליורשים, ולכן ניתן הרכוש בתורת שאלה - חסד עם המצרים, שעדיין נותרה להם טענה שלא הושלמו ארבע מאות שנה כפשוטן אלא מכוח קושי השיעבוד. אבל בים סוף מרד פרעה במלכות שמים, והמלך בעצמו נפרע ממנו, ובהרוגי מלכות הנכסים למלך - ממון הבא בדין, זהב. ומשעה שכל נכסי מצרים וזכויותיהם עברו למלכו של עולם, ניתנה לישראל לא רק ביזת הים אלא גם ביזת מצרים למפרע כמתנה גמורה. וזהו: "תורי זהב נעשה לך - עם נקודות הכסף".