בשיעור זה אנו עומדים על שני פסוקים בפרק א' של שיר השירים, שבהם מתנהל דו־שיח בין כנסת ישראל לרוח הקודש. כנסת ישראל שואלת שאלה כואבת: מדוע נגזר עליה לחזר על פתחי אחרים כדי למצוא את פרנסתה? והתשובה שהיא מקבלת נראית במבט ראשון כחזרה על השאלה עצמה. ספר זרע שמשון פותח כאן פתח נפלא, שמעמיד את כל העניין על יסוד אחד: מה בדיוק נשאר לנו ממתנת ארץ ישראל, ומה תפקידה של הארץ כלפי יושביה.
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצׇּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ׃ (א, ז)
כנסת ישראל טוענת שאין זה מן הדין שתלך ותבקש מזונותיה מזה ומזה. היא מצביעה על מציאות מוכרת: בני ארץ ישראל שאין להם סיפוק לאכול משלהם, וצריכים להתפרנס מאחרים. היו שדרים של לומדי רבנן, כמו הרב החיד"א ועוד, שהיו הולכים ומסובבים בעולם כדי לאסוף צדקה ולהחזיק את הכוללים שבירושלים. הנה מציאות שבה עובדי השם ולומדי התורה אין להם פרנסה ואין להם מה לאכול. וזוהי הזעקה: "שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך" - למה עלי לעטות על עדריהם של אחרים ולבקש מהם פרנסה?
אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים׃ (א, ח)
רוח הקודש עונה לה: "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים" - לכי וקחי מאחרים. ותמה הרב: ומה תירוץ הוא זה? אדרבה, היינו טענה שלה וקושי שלה! היא שאלה למה אני צריכה ללכת לקחת מאחרים, ומשיבים לה: כן, לכי וקחי מאחרים. פלא.
ועוד תמיהה: מה עניין "היפה בנשים" כאן? מה הוסיף במה שאמר לה "היפה בנשים"? וכי מה אכפת לה אם היא יפה או לאו, אם אין לה לחם לאכול? כנסת ישראל טוענת שאין לה פרנסה, ואומרים לה "אבל את יפה" - האם זה ישביע אותה? ונראה לומר, שדווקא התיבות "היפה בנשים" הן־הן התירוץ שנותנת רוח הקודש לכנסת ישראל על יושבי ארץ ישראל, על מה ששאלה "שלמה אהיה כעוטיה".
איתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן קפ"ז סעיף ג', שאם לא הזכיר ברית ותורה בברכת הארץ - מחזירין אותו. והטעם, כמו שכתבו המפרשים, לפי שהארץ ניתנה בשביל המילה והתורה. אתה מודה "על הארץ ועל המזון" - אך ארץ יש לך רק בזכות המילה, וארץ יש לך רק בזכות התורה. ואם לא הזכרת ברית ולא הזכרת תורה, מה אתה אומר לי ארץ? אין לך זכות בארץ. (ומה הדין למעשה, מי שירצה ישמע זאת בשיעורים שלנו על השולחן ערוך, ששם הזכרנו את העניין.)
ואגב, הדבר מתאים מאוד למה שאומר הזוהר הקדוש, שכשעם ישראל יחזרו לרשת את ארצם ימתינו להם כאן בני ישמעאל ולא יתנו להם לרשת את הארץ, ויעשו עימם מלחמות גדולות ותהיה עת צרה לישראל, עד שעם ישראל יזעק והשם ישמע לקול זעקתם. הזוהר מתאר את המרחב שלנו היום ממש. ועד מתי יפריעו? עד שתיתום זכות המילה, שכן גם בני ישמעאל נימולים. אלא שכל זכותם זמנית, ודווקא "בעת דארעא דישראל ריקניא" - בזמן שארץ ישראל ריקה. פלאחים ערבים ישבו כאן מאות בשנים כשהארץ ריקה, וגם היום היא עדיין ריקה, שהרי רוב עם ישראל עדיין בגולה. והטעם, אומר הזוהר, שהברית שלהם עצמה "ריקניא", לפי שאינם עושים פריעה, ומל ולא פרע כאילו לא מל. וכשם שבריתם ריקה, כך זכותם בארץ רק כשהיא ריקה. אך כאשר ארץ ישראל תתמלא ביושביה - כבר אבדה זכותם. למדנו מכאן שכדי לזכות בארץ זקוקים לברית המילה.
ולפי דעת הלבוש, הנשים לא יזכירו ברית, לפי שאינן במילה. אבל התורה יש להן להזכיר, שהרי הן בהרבה מצוות וצריך שתדענה הדינים המסורים להן. אנו בפועל נוקטים שגם נשים תזכרנה ברית, משתי סיבות: האחת, שהגמרא אומרת "אישה כמאן דמהילא דמיא" - האיש נולד ערל וזקוק לתיקון המילה, והאישה נולדה כמתוקנת. והשנייה, שהאישה אינה מודה על עצמה בלבד אלא על כלל ישראל, שזכו למצוות מילה. וזו גם הסיבה שלפי רבנו תם נשים מברכות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" על נטילת לולב - מי ציווה אותך? השם ציווה את כלל ישראל. ואף כאן, השם ציווה את כלל ישראל על הברית.
אבל תורה - אף הלבוש מודה שתזכיר. ואם תאמר, הרי האיש מחויב בעסק התורה והאישה אינה חייבת? נכון, בעסק התורה של "והגית בו יומם ולילה" האישה אינה חייבת, אבל ללמוד את ההלכות השייכות לה היא ודאי חייבת. אם היא בקיאה ישר והפוך בכל הלכות טהרה וכשרות המטבח וכל הנוגע אליה - מכאן ואילך יכולה לקרוא מתכונים. אבל איש, גם אם יאמר "בקיא אני בכל התורה כולה", אין חוכמות: יבוא לבית המדרש ויעסוק בתורה, "והגית בו יומם ולילה", אין רגע פנוי. זו גם הסיבה שנשים מברכות ברכות התורה, אף שהיו שרצו לומר שלא יברכו כיוון שאינן חייבות בלימוד - נכון שאינן חייבות, אבל לימוד התורה שייך אצלן בנוגע לדינים המסורים להן.
והטעם שלזכות בארץ ישראל הוצרכו שתי מצוות חמורות כאלו ולא די היה באחת מהן, כתב בספר כבוד חכמים בפרק קמא דמסכת ברכות סימן כ"א, משום שהן שתי מתנות. האחת - מתנת הארץ בשבח פירותיה. ועוד מתנה אחרת מרובה מזו - שיש שם מקום מקודש ומזומן להעלות שם כל התפילות והמעשים הטובים והתורה שלנו, וגם נשמותינו עולות דרך שם, ומשם בא השפע לכל העולם.
המתנה הראשונה היא הפירות המיוחדים שבארץ. המתנה השנייה היא בית המקדש - מקום מקודש בתוך ארץ ישראל, שכנגדו אנו מתפללים, ירושלים עיר הקודש, בית קודש הקודשים, שם שער השמיים ושם שורה השכינה בין שני הכרובים. ומשם בא השפע לכל העולם, וכמו שדיברנו לא פעם בדברי האור החיים הקדוש, שאילו היו האומות יודעות את מעלת בית המקדש ועד כמה הוא משפיע עליהן שפע, היו שולחות גייסות שישמרו עליו שלא ייחרב.
והנה, מתנת הפירות באה בזכות המילה, כדאמרינן בגמרא: מניין למילה שבאותו מקום? מה להלן במקום שעושה פירות, אף כאן במקום שעושה פירות. בתורה נאמר "ומלתם בשר עורלתכם", ואין לנו הבנה מפשט הכתובים היכן מקום המילה: היה מקום לומר שימול חתיכה מהאוזן, שהרי נאמר "אוזנם ערלה", או מן הלב, שנאמר "ומלתם עורלת לבבכם". הגמרא מביאה כמה אפשרויות, ולומדת גזירה שווה "עורלתו" "עורלתו" מן האילן: מה להלן במקום שעושה פירות, אף כאן במקום שעושה פירות - מקום הפריה והרביה, המצמיח ולדות.
וכנגד זה, כשהיו ישראל צדיקים הייתה ארץ ישראל עושה הרבה פירות משובחים, גדולי הכמות והאיכות, כמו שאמרו ז"ל בגמרא דכתובות על גודל הפירות שהיו בארץ ישראל. ובעוונותינו הרבים, כשלא שמרו בריתם בטהרה, אף הפירות לקו ואיבדו שבחם. הרי שהשפע תלוי בקדושת הברית.
אבל הקדושה לעולם במקומה עומדת, שהרי קדושתם אף כשהן שוממין. השראת השכינה לא ירדה: אסור לעלות להר הבית גם היום, הר הבית עדיין בקדושתו, ולא זזה שכינה ממקום המקדש, וזהו שער השמיים. אומנם שבח הפירות נתמעט, אבל השבח השני - מעלת הקדושה - לא נתמעט. ומשום שמתנה זו באה בזכות התורה, ועדיין יש שם תורה, ואין תורה כתורת ארץ ישראל. וכידוע ומפורסם, שגדולי התורה צמחו דווקא כאן בארץ ישראל, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
ומעתה, אפילו יושבי ארץ ישראל אין להם אלא המתנה שהיא כנגד התורה, והם דומים לנשים, שגם הן אינן מזכירות ברית בברכת הארץ כנ"ל. ראה אפוא מה נשאר לנו ממתנת ארץ ישראל: הפירות, שהם כנגד הברית, אין לנו באותו שבח; ונשארה לנו מעלת הקדושה, שלא זזה שכינה ממקום המקדש, שהיא בזכות התורה. נמצא שנותרנו בלא ברית ונשארנו עם תורה - והרינו כנשים.
ובסוף מסכת תענית אמרינן, יפהפיות שבהן אומרות: אין אישה אלא ליופי. והכי נמי בפרק ב' דשבת: אישה נאה לתלמיד חכם. ופירש המהרש"א, שגם היופי באישה הוא לשם שמיים, והיינו דמי שיש לו אישה יפה - בוודאי הוא פנוי וניצול מכל הרהורים רעים. ועל אישה יפה נאמר: דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.
אנו רואים פעמים רבות שהתורה מזכירה "והיא הייתה יפת תואר", הרי שהתורה נותנת חשיבות ליופי. והחשיבות היא מפני שאחת ממטרות האישה, מעבר לפריה ורביה, היא להציל מן החטא, שלא ייתן האדם עיניו באישה אחרת. וכך באשת יפת תואר, שאין בה המעלה של גידול בנינו לתלמוד תורה, אבל יש בה שהיא מצילה את האדם מן החטא. ובזה מסבירים את מאמרם "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע": לאישה יש שתי מעלות, האחת כנגד יצר הרע והשנייה שמגדלת את בנינו לתורה. וביפת תואר, שממנה עלול לצאת בן סורר ומורה, מעלת גידול הבנים לתורה אין לך ממנה - מה נשאר? "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע": קח אותה, לפחות מיצר הרע היא תציל אותך.
ואמנם צריך לומר בזהירות: אצל הרב היה זה "בוודאי", ואצלנו לצערנו המציאות אינה כזו. גם אם יש לאדם אישה, ואף אישה יפה, אם אינו גודר את עצמו - עדיין ימשיך להסתכל על מה שבחוץ, והפת שבסלו לא תרגיע אותו, שכן בעל תאווה כבר התרגל לפת שבסלו והוא מחפש דברים שאינו רגיל בהם. אין כאן הבטחה, יש כאן עבודה. אבל על כל פנים, כשיש לו פת בסלו - יש לו סיכוי שעל ידי זה יהיה שמור וניצול.
והנה כי כן, בארץ ישראל כתיב בה "וכיפר אדמתו עמו", והעם היושב בה נשוא עוון. שהארץ היא כמו האישה עם בעלה, שהיה לה להציל את יושביה מכל חטא ועוון. הארץ כביכול מכפרת על עוונות יושביה. אמר רבי יצחק במדרש: גדולה היא ישיבת ארץ ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שהיא אדמת קודש ועפרה קודש, ומרובה במצוות, בתרומות ומעשרות, בשמיטין וביכורים, וכל מי שהוא משמר מצוותיה כראוי - הרי היא מכפרת על עוונותיו, כדכתיב "וכיפר אדמתו עמו".
ושים לב לתנאי: "משמר מצוותיה כראוי". היה חכם אחד, בשנות הארבעים, שכאשר הגיעו לכאן גלי עלייה של אנשים שלצערנו פרקו כל עול, דרש את הפסוק "ותבואו ותטמאו את ארצי" - "ותבואו, הגם שתטמאו את ארצי". מיד קם חכם אחר ואמר: איך אפשר לעוות כך את הכתוב? הרי בנביא נאמרה כאן תביעה ותוכחה, ולא היתר. ועוד, הרי כתוב שכאשר תטמאו את הארץ - הארץ תקיא אתכם, ומה הטעם שתבואו ותטמאו והארץ תקיאכם? ודאי שאין הדבר כדבריו. וכן גם כאן, במה שכתוב "וכיפר אדמתו עמו" - אל תחשוב שתביא לכאן עבריינים ובכך נקי, הולך בארץ ישראל ומתכפרים כל עוונותיו. ודאי שזה עיוות ולא יעלה על הדעת, שהרי המדרש מדגיש: "וכל מי שהוא משמר מצוותיה כראוי".
נמצא שלארץ ולאישה אותן מטרות: האישה מצילה את האדם מן החטא, והארץ מכפרת עוון. ואגב, מעניין הדבר, שהאישה והארץ שתיהן בבחינת המלכות, ויש קשר ביניהן, וכמו שמצינו "אישה קרקע עולם" - יש בחינה של קרקע ושל ארץ ושל אישה, ואנו רואים מקבילות ביניהן בקבלה.
והארץ היא כמו האישה עם בעלה, שהיה לה להציל את יושביה מכל חטא ועוון. והואיל ולא הצילה אותם, והרי הם חוטאים, אין לה כוח לזון יושביה ובניה, וצריכים לילך בגלות אצל אחיהם שחטאו וגלו בשביל הארץ, שהיה לה להיות "יפה בנשים" ולהצילם מכל חטא - ולא עשתה כן. ומכיוון שהעוונות גרמו לכך, הם נאלצים ללכת ולשוטט בין האומות כדי לקבל פרנסה, "ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים".
וכתיב "ואתכם אזרה בגויים והייתה ארצכם שממה". מהו "והייתה ארצכם שממה"? כביכול הארץ עצמה נפגעת. וכן פירש רש"י על הפסוק "ארורה האדמה בעבורך" - משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות את השדיים שינק מהם. למה מקללים את האדמה? מי גידל אותך! וכך גם כאן: כשבניה גולים מן הארץ, כביכול הארץ מקבלת קללה - איזו ארץ גידלה אנשים כאלה, איזו ארץ הביאה חוטאים כאלה? ובפרט אם תפקידה של הארץ, כתפקיד האישה, להציל מן החטא ולכפר עליו - וכאשר לא עשתה כן, התביעה עליה.
וראיתי עוד דרך בזה. המהרש"א מסביר את מאמרם "אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים": הכול שואלים, קמצא מה אשם? בר קמצא מילא, הוא היה בלגניסט, אבל בקמצא מה יש לך? ולמה לא נאמר "אבר קמצא חרב ירושלים"? אומר המהרש"א בפשטות: קמצא ובר קמצא אב ובנו היו, והתביעה על קמצא היא - איך הולדת וגידלת בן כמו בר קמצא? בן מושחת כזה, שהיה מסוגל ללכת ולהלשין לקיסר על אחיו היהודים ולהביא גייס שיחריב את בית המקדש? והיינו ממש כלשון הרב: מקללים את השדיים שינק מהם. אתה אביו - ראה, "ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת" - מהיכן קיבל את הטבעים והמידות הרעות הללו?
וזהו שאמר הכתוב "אם לא תדעי לך" - אם אינך יודעת מדוע עלייך לצאת חוצה ולהתפרנס מאחרים, הטעם הוא מפני שהיה לך להיות כמו "היפה בנשים", שמצלת בעלה מן החטא. את שואלת מדוע אנו נאלצים לגלות, ומדוע עוד מקללים את הארץ כשבניה גולים ממנה? מפני שהיה לך להיות "היפה בנשים" ולהציל את בנייך מן החטא. ומעתה, שחטאו וגלו - גם את צריכה לילך אחריהם ולבקש המזונות. הרי שכאשר יושבי הארץ הולכים בגלות, כאילו הארץ עצמה הולכת עימם, שהרי יושבי הארץ נחשבים כארץ עצמה: כשאדם אומר "פגשתי אנשים בארץ פלונית" כוונתו לתושביה, וכשהתושבים גולים - כמו שהארץ גולה.
ולכן אמר "צאי לך", דהיינו: לא תקחי ממי שהוא רע עין וממי שנותן בעל כורחו, אלא מאותם שנותנים בלב טוב וברצון יפה, שהם מניחים את הרושם של אותה צדקה בקדושה, כמו הצאן שמניחות את רושם הרגליים במקום שהן הולכות. "עקבי הצאן" הם מקומות שנותר בהם סימן ורושם, וזה בא לרמוז על אותם אנשים שעושים את רושם הצדקה בקדושה. ואין הכוונה שהם מרשימים את הבריות, אלא שהם עושים רושם בשמיים ויוצרים השפעות למעלה: נתת בקדושה, בכוונה טובה, לא כדי להתגדל ולא כדי לעשות רושם על אחרים - זה מותיר רישומו כראוי. ואל אנשים כאלה, שצדקתם מותירה עקבות בשמיים - צדקה במעלה גבוהה - אמרה לה רוח הקודש לצאת.
"ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים" - שגם הרועים, דהיינו המתנדבים, גם הם יתגדלו. הצדקה שהם נותנים לעניים היא כרועים המאכילים את הצאן, ו"גדיותייך" מלשון גדילה, שגם הם יתגדלו. "על משכנות" - שימשכנו בבתים מפוארים ויפים בזכות הצדקה. יתנו בלב טוב ובעין יפה, ובזכות זה יזכו למשכנות גדולות לאותם רועים.
והגאולה לא באה אלא בזכות הרחמים, כדכתיב "וברחמים גדולים אקבצך". ובזכות הרחמים הכוונה, שעל ידי שיושבי חוץ לארץ מרחמים על הבאים לקבל מהם צדקה - בזכות זה תהיה להם גאולה. אנו רגילים להבין ש"ברחמים גדולים אקבצך" מוסב על רחמי הקדוש ברוך הוא, וכך הוא; אלא שכדי לזכות לרחמי השם יתברך, צריך אדם להיות תחילה בעל רחמים, שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים.
וכמו שכתוב "ונתן לך רחמים וריחמך". כיצד תזכה ל"וריחמך"? על ידי שתהיה בעל רחמים. והרי שם מדובר במי שהלך והרג בעיר הנידחת, וכמו שאומר האור החיים הקדוש - ולמדנו זאת, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים שלנו שם - שהריגת עיר הנידחת מולידה אכזריות בלב. ואיך יזכה לרחמי השם? אומר השם: כיוון שקיימת מצוותי, אני אתן לך רחמים בליבך, ועל ידי זה ארחם עליך, שכן איני מרחם על אכזרים. ולכן חייב תחילה שאתן לך רחמים בליבך, ואחר כך ארחם עליך. וכך גם כאן: "וברחמים גדולים אקבצך" - השם מפעיל את מידת הרחמים כדי לקבצנו, ומכיוון שכך, עלינו להיות בעלי מידת הרחמים בתוכנו, ואז אנו ראויים להפעלת רחמי השם יתברך. ואלה הנמצאים שם ב"משכנות הרועים", הנותנים והמעניקים והמרחמים - הם עצמם יזכו לגאולה ולחזור לארץ הקדושה. אף פלא ופלא.
כנסת ישראל זועקת "שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", ורוח הקודש משיבה "אם לא תדעי לך היפה בנשים". ארץ ישראל ניתנה בזכות שתי מצוות - מילה ותורה - כנגד שתי מתנותיה: שבח פירותיה כנגד המילה, וקדושת מקום המקדש כנגד התורה. הפירות לקו כשלא נשמרה הברית, והקדושה עומדת במקומה בזכות התורה, ונמצאנו כנשים שאינן מזכירות ברית ומזכירות תורה. ותפקידה של הארץ כתפקיד האישה היפה - להציל את יושביה מן החטא; ומשלא ניצלו וגלו, גם היא יוצאת עימם. ולכן נאמר לה: "צאי לך בעקבי הצאן" - קחי דווקא ממי שנותן בלב טוב וברצון יפה, שצדקתו מותירה רושם בקדושה; והנותנים עצמם יתגדלו ויזכו למשכנות, ובזכות הרחמים תבוא הגאולה, שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים.