פתיחה: פרק שני של הזרע שמשון
אנו לומדים את הפרק השני בספר זרע שמשון על שיר השירים - וכאן חשוב להדגיש: הכוונה לפרק השני בסימני הספר של הזרע שמשון, ולא לפרק ב' שבשיר השירים. הפרק כולו נסוב סביב עניין אחד גדול: מהו ה'ריח' שבו מדברת מגילת שיר השירים, ומדוע דווקא בלשון ריח נוקטים הכתובים והמדרשים כשהם מדברים על המצוות, על מתן תורה ועל שכרם של צדיקים לעתיד לבוא.
"לריח שמניך טובים" - מצוות האבות כריחות
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. (א, ג)
מביא הרב את מדרש רבה על הפסוק: רבי ינאי בר רבי שמעון אומר - כל המצוות שעשו לפניך האבות, ריחות היו; אבל אנו, "שמן תורק שמך", רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כלומר: כל מה שקיימו אברהם יצחק ויעקב היה בבחינת ריח בלבד, ואילו אנו כבר זכינו לשמן עצמו - לא לריח של השמן אלא לשמן ממש, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.
ושואל הרב: צריך טעם - למה קרא למצוות שעשו האבות "ריחות", לשון המשמעת ריח בלא טעם? וכי מצוותיהם של האבות הקדושים לא היו מצווה ממש, אלא כביכול ריח בלא טעם?
ריח בלא טעם - מצוות בלא תורה
מתרץ הרב: לפי שעדיין לא ניתנה להם התורה. ואמרו במדרש על הפסוק "פרי עץ הדר" - מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש בישראל מי שיש בהם מצוות ואין בהם תורה. הרי לנו מפורש בדרשת חז"ל: ריח בלא טעם פירושו מצוות בלא תורה. ההדס מסמל את מי שיש בידו מצוות ואין בידו תורה, ולעומתו התמר הוא ההפך - טעם בלא ריח, מי שיש בו תורה ואין בו מצוות. למדנו אפוא שהריח הוא ביטוי למצוות, והטעם הוא ביטוי לתורה.
לפי זה מובן: האבות הקדושים - ריח היה בהם, מצוות היו להם. אברהם אבינו, שתי כליותיו נעשו כמעיינות נובעים ומשם ידע לקיים את כל המצוות. אבל תורה הם לא קיבלו. התורה ניתנה רק בשנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם, בעת יציאת מצרים. לכן לאבות היה ריח ולא היה טעם - התורה עדיין לא הייתה בידם.
אגב, אצל התימנים כשרוצים לבקש ממישהו שיאמר דבר תורה אומרים לו: "תן טעם". והביטוי מדויק להפליא לפי מה שראינו - טעם היינו תורה, וריח היינו מצוות.
שתי שאלות נוספות
ועדיין צריך טעם, אומר הרב: מדוע באמת נקראו המצוות בשם ריח? ועוד קשה - מדוע דווקא שכרם של צדיקים לעתיד לבוא מתואר במור ובבשמים, ב"טורי דאפרסמונא דכיא", הרי של אפרסמון טהור? כך מצינו בגמרא באותו חכם שעלה למעלה והביאו לו מגן עדן עלים, ואמרו לו שהנוטל מכאן מאבד חלקו לעולם הבא, ופשטם והשליכם מעליו - וכשחזר לכאן היה בגדו ספוג באותו ריח של גן עדן. רואים שהביטוי של גן עדן הוא ריח. ולמה?
ואפתח בהסבר פשטי, קודם שנראה את דברי הרב. כל משל שינתן לנו הוא בהכרח מגושם, ומבין כל ההנאות שאנו מכירים, ההנאה הרוחנית ביותר שאפשר לדבר עליה היא הריח. וכי היינו רוצים שיאמרו לנו שבגן עדן יש סטייקים? זה מגושם מדי. לכן אומרים לנו דבר גבוה יותר - הנאה שגם אצלנו נתפסת כרוחנית, שהרי כשאדם מריח הוא אינו חש שמשהו נכנס לתוכו; אף שבפועל יש פרודות ריח הנכנסות לאפו, הוא אינו לועס אותן ואין זו הנאה מגושמת. וכשרוצים לבטא הנאה שאין לנו בה שום מושג, מקרבים אותה אל ההנאה הרוחנית ביותר שאנו מכירים - הריח. וכך גם כשמדברים על הספירות בלשון "אורות". וכי יעלה על הדעת שלמעלה יש אורות? הרי גם אור הוא דבר מגושם, שהרי מודדים אותו בלומנים וניתן לבדוק כמות שלו. אלא שזה הדבר הזך ביותר שאנו מכירים כאן, ולכן נוקטים בלשון אורות. הכול כדי לקרב את הדברים אל שכלנו, וחלילה לחשוב שלמעלה יש ריח ממש או אור ממש.
"ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו"
מביא הרב את הגמרא במסכת שבת פרק ט', דף פ"ו ע"ב: בעא מיניה רב פפא - שכבת זרע של ישראל במעי גויה מהו? ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו ומסריח, גויים דלא דאיגי במצוות לא.
וביאור הדברים: שכבת זרע מטמאת, אך לאחר שלושה ימים במעי האישה שוב אינה מטמאת, לפי שמאותו שלב היא מסרחת ואינה ראויה עוד להזריע, ואף אם תפלוט אותה לא תיטמא. שאל רב פפא: מה הדין בשכבת זרע שבמעי גויה? ולכאורה מה ההבדל? משיבה הגמרא שיש הבדל: ישראל שדואגים וחרדים תמיד על קיום המצוות - "חביל גופייהו", לשון הבל וחום, גופם חם, ומחמת כן מסריח. אבל הגויים, שאין להם טרדות של מצוות, אין גופם חם ולכן אינה מסרחת.
ראוי להעיר שתי הערות. ראשית, בגמרא שלפנינו לא כתוב "ומסריח" אלא רק "חביל גופייהו". ושנית, אף אם נגרוס "ומסריח", הפשטות היא שהדבר חוזר על שכבת הזרע ולא על הגוף. אך אנו הולכים כאן לפי קו הביאור של הרב, שרוצה לפרש ש"מסריח" קאי על גופם של ישראל - שמחמת דאגתם במצוות מתחמם גופם ומסריח, והתוצאה כמובן היא שגם שכבת הזרע מסרחת.
מידה כנגד מידה: ריח תחת ריח
אם כן, אומר הרב, המצוות גורמות לישראל שיסריח גופם מחמת דאגתם בהן, מה שאין כן באומות. והקדוש ברוך הוא משלם שכר מידה כנגד מידה, שיתנו ריח טוב - ולכן קראם ריחות. זהו הביאור: גופך הסריח כאן בעולם הזה בגלל המצוות, ולכן לעתיד לבוא שכרם של ישראל בגן עדן הוא ריח טוב, תמורת אותו ריח רע שהביאו עלינו המצוות מחמת שהיינו דואגים וחרדים בהן.
קרבן העוף של העני
וכן מצינו בקרבן העוף של העני, שכתוב בו "אשה ריח ניחוח", ואף על גב שאין לך ריח מאוס יותר מריח נוצה נשרפת. שהרי את קרבן העוף היו מקטירים יחד עם נוצותיו, והטעם היה כדי שלא לפגוע בעני: אילו היו מורטים את נוצות התורים ובני היונה, היה נותר גוף קטן כגודל אגרוף. והעני רואה את שורו של העשיר פוסע מעדנות אל בית השחיטה, בהמה ענקית, והוא מביא דבר בגודל אגרוף - יש לו בושה מזה. לכן אמרו: יקטירו אותו עם הנוצות, ואף "ושסע בכנפיו לא יבדיל", שהכנפיים הפרושות מגדילות את מראהו ונותנות בו קצת רושם.
אבל לא רק רושם היה כאן, אלא גם שכולם ידעו שהעני הביא קרבן, שהרי ריח הנוצה הנשרפת סרוח ביותר, וכשהעני הקריב כולם הריחו זאת. ובוא וראה: העני הקריב את נפשו, הלך וקנה בפרוטותיו האחרונות תורים ובני יונה, ובסופו של דבר עלה מקרבנו ריח שאינו נעים. אומר לו הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה: עשית דבר לכבודי שכביכול יש בו משהו לא נעים? בשבילי זו בחינת ריח ניחוח. זו דוגמה למה שאמרנו - האדם החרד על המצוות גופו מסריח, וכנגד זה נותן לו הקדוש ברוך הוא ריחות של בשמים בגן עדן.
הבשמים שבמתן תורה
וזהו הטעם שבשעת מתן תורה, כדאיתא בשבת דף פ"ח ע"ב: אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב "לחייו כערוגת הבושם" - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים. ה"לחיים" הן ביטוי לדיבור, שהרי כשאדם מדבר לחייו נעות, ועם כל תנועת דיבור עלה ריח של בשמים ונתמלא כל העולם כולו בשמים.
ושואל הרב: מה עניין בשמים לכאן? לכאורה הדבר מיותר. אם היו עורכים היום מעמד אדיר של הקבלת פני רבו שמגיעים אליו מאות אלפים, לא היה עולה על דעת איש לפזר שם בשמים, ואיש לא היה רואה בכך צורך. ומה ראה הקדוש ברוך הוא במעמד הנשגב של מתן תורה שיתמלא העולם בושם? מה התועלת בדבר?
אלא ודאי לרמוז להם: אף על פי שמחמת המצוות יסריח גופם, אומר הקדוש ברוך הוא - אני נותן לכם תורה, ועמה גם את הבשמים, שתדעו שתמורת אותו ריח תקבלו הררי בשמים לעתיד לבוא.
והרשעים - בצואה רותחת
והרשעים שאינם שומרים את המצוות, אצלם יהיה ההפך בדיוק: יהיו להם בגיהינום גופרית ואש וסירחון, כי ידונו בצואה רותחת. ולמה? לפי שהרשע אינו שומר מצוות; המצוות הן בעיניו ריח לא טוב, את זה הוא אינו מחפש - הוא מחפש בשמים וריחות טובים. וכנגד זה למעלה, רחמנא ליצלן, אש וסירחון וצואה רותחת. מי שהיה מוכן כאן להיות בבחינת "חביל" וסרוח מחמת המצוות - שם יקבל בשמים; ומי שחיפש כאן ריחות טובים ולא קיים מצוות - שם יקבל את הצואה הרותחת.
ובעניין זה אמרו בגמרא בעירובין כ"א על הפסוק בקהלת "ולהג הרבה יגיעת בשר": אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא, מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.
ווארט מהחתם סופר
בציונים ומקורות מובא ווארט נפלא מהחתם סופר, בהספד שאמר על הגאון רבי וולף איגר זצ"ל. הוא מסביר שכשם שבכל מאכל יש פסולת וצואה, כך בכל חוכמה יש פסולת טבעית: אדם לומד חוכמה, ובתוכה יש גם דברים שאינם אמיתיים, שאינם מדויקים, שאינם נכונים לגמרי - וזהו חלק הפסולת. כך גם במאכל: הגוף לוקח את הנצרך לקיומו, והשאר יוצא כצואה, שהיא בחינת פסולת.
אבל דברי תורה אין בהם שום פסולת ועיקש - כולם ברורים, דברי אלוקים חיים ממנו יתברך, ואין בהם דבר שהוא בבחינת פסולת אלא הכול קודש קודשים. והמלעיג על דברי חכמים טוען בעצם שדברי תורה הם ככל שאר חכמות ויש בהם פסולת. ופסולת מהי? החלק היוצא מן הגוף, הצואה. אתה סובר שיש בדברי תורה פסולת? תידון אתה בפסולת, בצואה רותחת.
וכן אומר הזוהר הקדוש: "אתר אית בגיהנום ודרגתא מנייהו דאיקרון צואה רותחת, ותמן איהו זוהמא דנשמתין אינון דמתלכלכן מכל זוהמא דהאי עלמא" - יש מקום בגיהינום שדרגתו נקראת צואה רותחת, ושם זוהמת הנשמות של אלה שהזדהמו בעולם הזה בכל מיני עבירות.
נמצאנו למדים: ישראל שחביל גופם ומסריח מחמת קיום המצוות - הם הזוכים אחר כך לגן עדן שיש בו ריח טוב; ואילו הרשעים שאינם שומרים מצוות, להם ההפך - אש וסירחון, כי ידונו בצואה רותחת.
זוהמת הנחש
ועוד טעם אומר הרב מדוע נידונים הרשעים בצואה רותחת: בפרק כ"ב דשבת דף קמ"ז אמרינן - בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ומי שאינו משמר את המצוות נקרא שהוא מידבק בזוהמתו של נחש, ולכן נידון בזוהמה, כי ממקום הטינופת בא ולמקום הטינופת ישוב.
הביטוי "ממקום הטינופת בא ולמקום הטינופת ישוב" הוא לשון חז"ל במדרש על הפסוק "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, הולך אל דרום וסובב אל צפון" - ומי שירצה יעיין בשיעורים שלנו על קהלת, ששם ביארנו את הפסוק בכמה פנים. אומר המדרש: הרשעים - כל מה ששמשם זורחת, סופה לשקוע; כל מה שהם הולכים ומתגברים, סופם לשוב אל מקום צחנתם, ממקום הטינופת באו ולמקום הטינופת ילכו. כלומר: מאותה זוהמה שהטיל נחש הקדמוני בחוה הם לא הזדככו, שהרי אינם מקיימים מצוות, ולכן למקום הטינופת ישובו - אל הצואה הרותחת שבדין הגיהינום.
"עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו"
עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. (א, יב)
ולפי זה יובן מה שאמרו חז"ל בשבת דף פ"ח ע"ב: "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה, שנאמר עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו". "עד שהמלך במסיבו" היינו שהכלה עדיין תחת חופתה - עדיין אנו בתוך ארבעים הימים של קבלת התורה, והאש עדיין בוערת על ההר כל אותו הזמן - וכבר הלכו ישראל ועשו להם את העגל. "נרדי" הוא מין צמח המדיף ריח, ו"נתן ריחו" היינו שנתן ריח שלילי. ואמר רב: ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב "נתן" ולא כתיב "הסריח". כלומר, הכתוב חסך עלינו והתנהג עמנו בכפפות של משי: לא אמר "נרדי הסריח" אלא "נרדי נתן ריחו". ופירש רש"י: "נתן" כלומר עזב - היה לישראל ריח טוב, זכו לקבל תורה, ועזבו את הריח והלך לו.
שתי קושיות של הרב
ותמה הרב: דילמא קושטא הכי הווה - שמא באמת כך היה, שלא הסריח כלל אלא שהנרד עזב את ריחו ואין לו עוד ריח טוב, אבל אין הכי נמי שאין לו ריח רע. ומאי סלקא דעתך שהיה לו לומר "הסריח", שמא כלל לא הסריח? זו שאלה עצומה: מנין לך להניח שמצד האמת היה כאן סירחון, ורק הכתוב חסך עלינו? אולי כלפי שמיא הייתה כאן רק עזיבת הריח הטוב ותו לא.
ואם תשאלו כיצד אפשר לומר כן - הרי יש כמה לימודי זכות. משה רבנו, כשירד אחר חטא העגל והעתיר בעדם ועלה לשמים, אמר: "כפר לעמך ישראל אשר הוצאת מארץ מצרים". ומה עניין "אשר הוצאת מארץ מצרים"? אמר משה: ריבונו של עולם, יש כאן לימוד זכות גדול - העם הזה היה במצרים מאתיים ועשר שנים ולמד מהם את עבודתם, ולהוציא זאת מהם ביום אחד קשה מאוד. וכן כשמשה מדבר עם אהרן נאמר "חטא העם הזה חטאה גדולה" - לא נאמר עוון ולא נאמר פשע, אלא חטא, שהוא שגגה. שגגה גדולה, אבל שגגה. הרי שיש מקום להתייחס אל הדבר כאל מעשה שאינו הגון, ואין הכרח לומר "הסריח".
ועוד שואל הרב: מאי "חביבותא היא גבן"? "גבייהו" היה לו לומר. אתה אומר שהכתוב התייחס בחביבות ואמר "עזב ריחו" ולא "הסריח" - אבל למי ההתייחסות? היה צריך לומר "ועדיין חביבותא היא גבייהו", כלפי אותו דור שחטא בעגל, שאותם לא הגדיר הכתוב כמי שהסריחו.
התירוץ הראשון: הריח הרע היה מלכתחילה
ויש לומר, אומר הרב, דישראל כבר הייתה להם זוהמה, וכשעמדו על הר סיני פסקה מהם הזוהמה, שהרי הנרד היה נותן כל כך הרבה ריח טוב עד שהיה עודף על הזוהמה. וכשעזב הנרד את ריחו הטוב - ממילא חזרה הזוהמה למקומה, והיה יכול לומר "הסריח"; אלא ודאי שחביבותא היא גבן.
דבר נפלא מאוד. כששאלנו "מנין שהיה סירחון, אולי רק עזבו את הריח הטוב?", משיב הרב: עליך להבין שהריח הרע היה קיים מלכתחילה. שהרי הנחש הטיל בחוה זוהמה, ונמצא שהריח הרע מובנה בנו מראש. ומה עשה הקדוש ברוך הוא בהביאו מיני בשמים במתן תורה? הוסיף ריח טוב שביטל את הריח הרע, וגרם שאותו ריח רע לא יהיה ניכר ולא יורגש. ממילא, ברגע ש"נרדי נתן ריחו" - כלומר נסתלק הריח הטוב - הפועל היוצא הוא שיש ריח רע. אין זו יצירה חדשה של ריח רע; עם הריח הרע נולדנו, מאותה זוהמה שהטיל הנחש. קיבלנו תורה והביאו עלינו ריח טוב, עשינו את העגל וניטל הריח הטוב - ובהכרח חזר הריח הרע. ולמה לא נכתב "נרדי הסריח"? מפני שהקדוש ברוך הוא כביכול חסך עלינו ונקט לשון עדינה, וכתב רק שעזב את ריחו הטוב. זהו "חביבותא היא גבן".
מה חזר ומה לא חזר
ממשיך הרב: אלא ודאי חביבותא היא גבן, שאף על פי שהנרד עזב ריחו - דהיינו שהיצר הרע והמיתה חזרו למקומם, לפי שבחטא העגל איבדו את החירות שהייתה להם מעיקרה - מכל מקום הזוהמה לא חזרה למקומה.
דיברנו על כך כמה פעמים: כשעם ישראל הגיע לקבלת התורה, היה מצבם כאדם הראשון קודם החטא. נעשו רוחניים יותר, זכו לחירות מיצר הרע - "חרות על הלוחות", אל תקרא חָרוּת אלא חֵרוּת - ואף לא היו אמורים למות, שכן שבו למצב אדם הראשון בגן עדן שלא הייתה בו מציאות של מיתה. וזהו שכתוב "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם" - כמלאכים; אבל לאחר חטא העגל "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו": כאדם הראשון תמותון, חזרה לכם המיתה כמו שנכנסה בו; "וכאחד השרים תיפולו" - מן המקום הגבוה שהייתם בו נפלתם בחזרה למדרגתכם הנמוכה שמקודם.
וזה גם מה שביארנו, שכאשר בא השטן לפתותם נאמר שהיה מחוצה להם והראה להם את מיטתו של משה פורחת באוויר. ומדוע מחוצה להם? כי כך הייתה מציאותו של אדם הראשון בגן עדן: הוא היה כה מזוכך עד שהשטן היה חוצה לו, ובא אליו כישות נבדלת להסיתו לעבירה. אבל היום אין אנו צריכים לכך - הוא מובנה בכל אחד ואחד. שהרי "עץ הדעת טוב ורע" - דעת עניינה חיבור, ועל ידי אותו עץ נתחברו הטוב והרע באדם עצמו, וכל פעולה של האדם מורכבת מטוב ורע, וקשה מאוד שיעשה אדם פעולה מזוככת לחלוטין. לאחר שקיבלו ישראל תורה נסתלק הרע, ושוב בא השטן מבחוץ כמו אצל אדם הראשון. אך לאחר חטא העגל איבדו את החירות שהייתה להם מעיקרה, ושלטו בהם היצר הרע והמוות.
ואף על פי כן, אומר הרב, הזוהמה לא חזרה למקומה - כלומר לא באותה דרגה שהייתה קודם. במילים פשוטות: הייתה זוהמה קשה, ונותרה זוהמה רכה. זוהמת הנחש הייתה זוהמה גדולה; במעמד הר סיני פסקה לגמרי; ולאחר העגל חזרה במקצת. ובעצם השאלה אם חזרה זוהמתן או לא, יש דיון נרחב, ובציונים ומקורות מביא בזה שיטות שונות - אך לפי הבנת הרב, הזוהמה לא חזרה באותה דרגה שמקודם.
"גבן" ולא "גבייהו"
וכאן מיישב הרב את השאלה השנייה: חביבותא היא גבן ולא גבייהו, שהם היו החוטאים ומן הדין היה שתחזור להם הזוהמה כדמעיקרה. כלפיהם אין כאן חביבות, שהרי הם עצמם עשו את העגל וראוי היה שתשוב זוהמתם כמקודם. אלא לפי שכל נפשות ישראל היו שם במעמד הר סיני, ואף נפשות הגרים כמו שאמרו זיכרונם לברכה, ופסקה מכולם הזוהמה - ודורות הבאים לא חטאו בעגל באותם ארבעים יום, משום הכי לא חזרה כלל. וזהו שרצה הקדוש ברוך הוא שיתמלא העולם בשמים בשעת מתן תורה, שכוונתו הייתה לבטל את זוהמת הנחש לגמרי.
ובעניין נפשות הגרים שהיו במעמד הר סיני, מבאר הגר"א: כאשר חיזר הקדוש ברוך הוא עם התורה אצל האומות, ללא ספק היו יחידים מבין האומות שכן הסכימו לקבלה, אף שכולם ככלל אמרו "מה כתיב בה" ולא רצו. אותם יחידים - הם נפשות הגרים שהיו במעמד הר סיני, שהקדוש ברוך הוא סיפחם, ובמשך הדורות הם הולכים ומתגיירים.
נמצא אפוא: דווקא הם, בעלי העבירה שעשו את העגל, חזרה להם זוהמתם כמקודם; אבל אלינו לא חזרה כלל, ולכן "חביבותא היא גבן". ובזה יישב הרב את שתי השאלות: גם מה עניינם של הבשמים במעמד הר סיני - לסלק מאיתנו את הזוהמה; וגם מדוע נאמר "גבן" - כי רק אצלנו הסתלקה לגמרי, ואילו לחוטאים עצמם חזרה.
תירוץ נוסף: ריחיה חלא וטעמיה חמרא
ועוד מבאר הרב בדרך אחרת מדוע לא נאמר "הסריח". שהרי סוף סוף "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה", ולפי מה שביארנו באמת הסריח - ואם כן למה לא ייכתב כן? ומה בכלל הרווחנו בכך שלא נכתב "הסריח", והרי האמת היא שסרחו והיה כאן עיקר ריח רע?
ונראה, דגרסינן בפרק ה' דעבודה זרה: ריחיה חלא וטעמיה חמרא - אביי אמר חלא, ורבא אמר חמרא. יש בגמרא דיון ביין שמתחיל להחמיץ: יש שלב שבו משתנה הריח, ויש שלב שבו משתנה גם הטעם. ודנה הגמרא במי שריחו ריח חומץ אך טעמו טעם יין - כיצד נגדירו? ויש בכך נפקא מינה לכל מקום שצריך בו יין, למשל לברכת "בורא פרי הגפן". אביי אומר שהולכים אחר הריח, וכיוון שריחו חומץ הרי הוא חומץ; ורבא אומר שהעיקר הוא הטעם, וכיוון שטעמו יין הרי הוא יין. וכתבו שם התוספות דקיימא לן כרבא, שהולכים אחר הטעם, ויין שריחיה חלא וטעמיה חמרא - כתבו בשם רבנו תם שמותר לקדש עליו.
ולפי יסוד זה, אומר הרב: והנה ישראל, קיימא לן שלא היו ראויים לאותו מעשה, ולא עשו אלא כדי להורות תשובה לרבים. נמצא שנקראים "ריחיה חלא" - שעשו את העגל, "אבל טעמייהו חמרא" - שלא היו ראויים לאותו מעשה. ואליבא דרבא, דהלכתא כוותיה, מיקרו חמרא.
וכמה נפלאים הדברים: חז"ל אומרים שישראל לא היו ראויים לאותו מעשה, ולא עשאוהו אלא כדי להורות דרך תשובה לרבים - שיראו הכול שכשם שחטאו רבים ונתקבלה תשובתם, כך אם יחטאו רבים בעתיד ויעשו תשובה תתקבל תשובתם. יוצא שכלפי חוץ היה כאן חטא ועוון, אך בפנימיותם הייתה כוונה לטובה. וכיצד נגדיר זאת? ריחיה חלא וטעמיה חמרא: כלפי חוץ מדיף ריח של חומץ ונראה גרוע מאוד - עשית עגל; אך כשתטעם בפנימיות, יין הוא. (ולא ניכנס כאן לשאלה אם מותר לעבור עבירה כדי ללמד דרך תשובה, והאם משמעות הדברים שדוד המלך הלך להכעיס כדי להורות תשובה ליחיד - הארכנו בזה במכתב מאליהו לרב דסלר, ומי שירצה ישמע שם.)
לפי זה מובן היטב מדוע חסך עליהם הכתוב ולא אמר "הסריח": מפני שלא סרחו בטעמם אלא בריחם בלבד. הטעם לא הסריח - הטעם עדיין יין, ורק הריח שלילי. ואמנם היה יכול לכתוב "הסריח" מצד הריח, אך כיוון שהפנימיות טובה לא כתב כן. והריח, אומר הרב, אין בו עיקר - זהו דין בהלכות תערובות, "ריחא לאו מילתא היא". וממילא מה שחשוב לנו הוא מה שחשוב על פי ההלכה, והוא הטעם - וטעמם של ישראל טעם יין.
ועל זה אמר הכתוב "נתן", הואיל ולא עשו אלא להורות תשובה לדורות הבאים, ולפיכך חביבותא היא גבן. נמצא שהדורות הבאים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן החשיב לטובה את כוונת דור המדבר להורות לרבים דרך תשובה. כלומר: כיוון שמעלתנו חשובה כל כך בעיני השם, ראה הקדוש ברוך הוא מעשה טוב במעשיהם של אנשי העגל שעשו כדי להורות לנו תשובה - שאנו חשובים דיינו שכדאי ללמדנו, שכדאי לעשות פעולות כדי שנלמד דרכי תשובה. זהו "חביבותא היא גבן": שהקדוש ברוך הוא היה מוכן בשבילנו לקבל את הטיעון שעם ישראל עשה את החטא כדי ללמדנו דרך תשובה - וזה עצמו מראה את מעלתנו.
לסיכום:
למדנו בפרק זה שהריח הוא ביטוי למצוות והטעם ביטוי לתורה, ולכן נקראו מצוות האבות "ריחות" - מצוות בלא תורה. ישראל, שדואגים במצוות, חביל גופם ומסריח, וכנגד זה משלם להם הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה בריח טוב של גן עדן ובטורי דאפרסמונא דכיא, כשם שקרבן העוף של העני, שריח נוצתו הנשרפת מאוס, נקרא "אשה ריח ניחוח". והרשעים, שחיפשו כאן ריחות טובים ולא קיימו מצוות, נידונים בסירחון ובצואה רותחת, שהיא הפסולת שהם ייחסו לדברי תורה, והיא זוהמת הנחש שלא נסתלקה מהם. וזהו שנתמלא העולם בשמים בשעת מתן תורה - לבטל את זוהמת הנחש לגמרי. ולכן "נרדי נתן ריחו" ולא "הסריח": גם משום שאצלנו, דורות הבאים, לא חזרה הזוהמה כלל, וגם משום שריחם בלבד הסריח אך טעמם נותר יין, שלא היו ראויים לאותו מעשה ולא עשאוהו אלא להורות תשובה לרבים - "ועדיין חביבותא היא גבן".