פתיחה: מהלך חדש בדברי הרב
בעל 'זרע שמשון' עובר מעניין לעניין, ורק מתוך העמקה אפשר להבחין לאיזו נקודה הגיע ומה הוא מבקש לבאר כעת. כאן, בנקודה שלפנינו, הוא ניגש לבאר באופן נוסף את הכתוב "זאת תורת הבהמה... להבדיל בין העוף הטמא לטהור". הוא אינו מכריז "ויש לבאר עוד", אלא ממשיך ישר בלשונו: "ורוב האיסורים שבאו בתורה" - ומכאן אנו למדים שמתחיל כאן ביאור חדש.
רוב איסורי התורה - בבשר
הביאור מתחיל בהנחה פשוטה: רוב האיסורים שנאמרו בתורה סובבים סביב אכילת בשר. אמנם יש איסורי טבל, שביעית וערלה, אבל עיקר גופי האיסורים הם בבשר: חֵלֶב - בבשר. דם - בבשר. נבלה וטרפה - בבשר. מין טמא ומין טהור, אלו בהמות מותרות ואלו אסורות - בבשר. שחיטה ומליחה (שאם לא שחט כראוי הרי זו נבלה, והמליחה להוציא את הדם) - בבשר. גיד הנשה - בבשר. "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" - בבשר. וכן הקרבנות, בין החיוב לאכול את הקודשים ובין האיסור לאכול פיגול נותר וטמא - הכל בבשר.
עם הארץ אסור לאכול בשר
ובפרק שלישי דפסחים אמרינן: עם הארץ אסור לאכול בשר. ומנין? מהכתוב "זאת תורת הבהמה" וסמיך ליה "להבדיל בין העוף הטמא לטהור". כלפי מי נאמר הדין להבדיל בין הטמא לטהור, לומר זה תאכל וזה לא תאכל? כלפי "זאת תורת" - כלפי מי שעוסק בתורה. כל מי שעוסק בתורה מותר לו לאכול בהמה חיה ועוף, ומי שאינו עוסק בתורה - אסור לו.
אמרתי בזה, שכל אותם ארגונים יפי נפש התולים שלטים בכיכרות ועל האוטובוסים שלא לאכול בשר - צודקים הם, ואינם יודעים עד כמה הם צודקים: אכן אסור להם לאכול בשר, שהרי עם הארץ אסור באכילת בשר. ומה עוד שהבשר שהם אוכלים, השם ירחם, מי יודע מה טיבו; מי מהם אוכל גלאט חלק? ואם אפילו בבשר כשר כהלכתו אסורים הם, על אחת כמה וכמה במה שאוכלים. נמצא שאנו מסכימים עמם - שלא יאכלו בשר.
למה אסור? הבשר מגביר את היצר
הטעם לזה, כפי שכתב ה'פנים מסבירות', שבאכילת הבשר מתרבה כוח היצר הרע בגופו של אדם. והרב עצמו מביא בפרשת בהעלותך את מאמר חז"ל "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר", ולוקח את הדברים בדרך צחות: הארי הוא היצר הרע, שהוא כארי טורף, ומתוך מה הוא מתעורר? מתוך קופה של בשר. כשאדם אוכל בשר - בשר בהמי - הדבר מביאו לידי תאווה.
מטעם זה היו גדולים רבים שלא אכלו בשר מעולם. הרב כדורי היה אוכל בשר רק בערב יום הכיפורים, שיש בו מצוות אכילה, ומלבד זה לא היה אוכל. וכן הבאתי במשנת הגלגולים על כמה וכמה חכמים שנהגו כן, לפי שיש קושי בתיקון הבשר ובהעלאת ניצוצותיו.
ולשון ה'פנים מסבירות': כי הבשר, שהוא גוף הבהמי, ממשיך על האדם כמה עבירות בדמו ובגופו ונפשו. האדם מִדַּמֶּה למה שהוא אוכל. ומטעם זה כתבו המקובלים שאין לאכול מל"ך - מוח, לב, כבד - שכן שם נמצא עיקר נפש הבהמה או העוף, וכשאדם אוכלם הוא כמו מקבל מן הטבעים והמידות שבהם. לכן לעם הארץ אסור לאכול בשר, שיתרבה עליו כוח היצר הרע.
ואם כן, מדוע לתלמיד חכם מותר?
לכאורה גם אצל התלמיד חכם יתרבה היצר! אלא שהתלמיד חכם עוסק בתורה, והתורה היא תבלין ליצר הרע - היא משקיטה אותו, סם מרפא כנגדו, ואין יצר הרע שולט במי שבליבו תורה. אך על כך גופא בא הכתוב כמתרץ: הלא אף שיש לו תורת תבלין, למה יכניס עצמו לספק? אין אדם שותה סם המחלה מפני שיש בידו גם סם מרפא; אין מתעסקים לא עם חלאים ולא עם רפואות. אם כן, שלא יאכל בשר כלל ונגמר העניין!
על זה משיב הרב: "משום הכי סמיך ליה להבדיל בין הטמא ובין הטהור". כלומר, התלמיד חכם מחויב להורות הוראות בישראל ולפקח בעין פקיחא על כל הדינים המצטרכים, "ומי שאינו אוכל בשר לא צילא דעתיה". לא זו בלבד שמותר לו - אדרבה, הוא צריך לאכול בשר, שכן תפקידו להבדיל בין הטמא לטהור ולהורות מה מותר ומה אסור, ולכך דרושה צלילות הדעת. הלא הגמרא אומרת ששתה רביעית יין אל יורה, שאין הוראה בלא צלילות דעת; והבשר - מביא לצלילות הדעת.
הראיה: "לא אכלי בישרא דתורא"
כמו שאמרו בפרק מרובה בבבא קמא (ע"ב): "חמישה בקר אמר רחמנא ולא חמישה חצאי בקר", "והאי דלא אמרי לך באורתא - משום דלא אכלי בישרא דתורא". ומעשה שהיה כך היה: דין תשלומי ארבעה וחמישה בגנב שטבח ומכר הוא קנס, ואם הודה קודם שבאו לבית דין - פטור מן הקנס ומשלם קרן בלבד. שאלו: מה הדין בגונב שור של שני שותפים, שהודה לאחד מהם ולשני לא הודה? הרי חלקו של זה שהודה לו נפטר, ונמצא שיצטרך לשלם לשני "חמישה חצאי בקר". תחילה הורה לו רב נחמן: "חמישה בקר אמר רחמנא ולא חמישה חצאי בקר", ופטור לגמרי מן הקנס ומשלם קרן לשניהם. למחרת בבוקר חזר בו ואמר שחייב חמישה חצאי בקר, ואדרבה - כך למד מן הפסוק, היפך ממה שהורה בערב. והוצרך לתרץ את עצמו: "האי דלא אמרי לך באורתא - משום דלא אכלי בישרא דתורא". מה שלא הוריתי לך כך אמש, מפני שעדיין לא אכלתי בשר שור; ועכשיו שאכלתי - צלולה דעתי, ואני יכול לכוון את ההלכה כראוי.
נמצא, אומר הרב, שאכילת הבשר לתלמיד חכם היא להחליש את כוח היצר בכוח תורתו, ומחמת זה יבוא להפריש בין חלק הטומאה לחלק הקדושה - וזהו "להבדיל". וכך מתבאר הכתוב: "וזאת תורת הבהמה" - מי שלומד תורה מותר, ואף צריך, באכילת בשר, שהבשר נותן לו כוח לעסוק בתורה ולהבינה כראוי; ואם תאמר שהבשר מגביר את יצרו - התורה שבידו מחלישה את היצר. ויש עוד יתרון לאכילת הבשר: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", שעל ידה תהיה דעתו צלולה ויוכל להבדיל ולהורות.
למה אוכלים בשר בחג השבועות
"וידוע כי עיקר שמחת יום טוב היא דווקא בבשר, ולכן הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". כאן בא הרב ליישב את הקושי ששאל קודם: מדוע דווקא בעצרת הכל מודים שצריך גם "לכם", אכילה ושתייה. טעם ראשון כבר אמרנו: לפי שעל ידי טענת האכילה ניצח משה את המלאכים, לכן אנו אוכלים.
וטעם שני: לפי שהוא היום שניתנה בו תורה לישראל ולא למלאכים, לפי שלא היה ביניהם יצר הרע, כמו שאמר להם משה "יצר הרע יש ביניכם?". וכפי שלמדנו, אכילת הבשר מגבירה את היצר, והתורה היא הנותנת כוח לדחותו. נמצא שאנו קיבלנו תורה כדי לדחות את היצר הרע; ואילו אתם, המלאכים, שאין לכם יצר הרע לדחות - אין לכם צורך בתורה. הרי שעצם עניין אכילת הבשר הוא הנימוק לכך שהתורה ניתנה לנו דווקא.
טעם שלישי: "ועוד לרמוז, שמי שלומד תורה מחויב לאכול בשר... כדי שתהיה דעתו צלולה". למדנו שאכילת בשר מסייעת לעסק התורה, ולכן ביום קבלת התורה אוכלים בשר - שהרי הדרך ללמוד תורה כראוי היא מתוך צלילות הדעת. ונאה לרמוז: יום מתן תורה הוא יום "בישרא דתורא" - אין הפרש רב בין "תורה" ל"תורא".
טעם רביעי: "ולרמוז נמי שמרצון ליבנו קיבלנוה, ולא יאמרו שבשביל שכפה עלינו את ההר, ואין ראיית השמחה אלא בכרס מלאה, ובשביל זה דווקא עבד ליה עגלא תילתא, שהוא מין בשר חשוב". אדם שקיבל דבר מתוך צער - עושה את אותו יום יום תענית ואבלות; ואילו כשהדבר שמחה בעיניו - הוא עושה בו מדי שנה מסיבה. לכן היה רב יוסף עושה עגלא תילתא בעצרת, להוכיח שכפיית ההר כגיגית לא הייתה אונס שבלעדיו לא היינו מקבלים תורה. ואדרבה, כבר שואלים: למה הוצרך לכפות הר כגיגית, והלא אמרו "נעשה ונשמע"? ואנו באים להראות שלא יאמרו שעם ישראל נכפו ולא הייתה להם ברירה - הראיה היא השמחה ואכילת הבשר שאנו עושים מדי שנה על קבלת התורה, ואין ראיה לשמחתו של אדם אלא בכרס מלאה.
דברי רבנו בחיי - והטעם החמישי
וכן כתב הבחיי בפרשת בראשית, שבסיבת המאכל והמשתה יתעוררו כוחות הגוף, ובהתעורר הכוחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו גם כוחות הנפש, לפי שהמאכל והמשתה סיבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העיצבון והדאגה, וברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שבנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות. עד כאן לשונו.
מצד אחד יש כאן ראיה לטעם הרביעי: רצינו להוכיח שמחה - והמאכל והמשתה הם סיבות לשמחת הלב ולהרחקת העיצבון. והדברים תלויים זה בזה: אדם עצוב ודואג - הדבר הראשון שקורה לו שמאבד את תיאבונו, אין לו חשק לאכול; ואילו השמח והעליז נוטל מכל הבא ליד. כבר אמר מישהו בדרך בדיחה: העולם מתחלק לרזים ולשמחים... אמנם יש גם אכילה דיכאונית, השם ירחם, שאדם אוכל מתוך מצוקה, אבל על פי רוב הדיכאון מונע את האכילה, והמאכל והמשתה מביאים לשמחה.
ומצד שני יש כאן טעם חמישי: "ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות". היום קיבלנו תורה, ולכן אנו אוכלים - שהאכילה מביאה לשמחה, והשמחה מכשירה את האדם להשיג את המושכלות, להבין דברים עמוקים ופנימיים ולהשיג ענייני חכמה. כאן אין מדובר בצלילות הדעת שמביא הבשר, אלא בשמחה שהוא מביא, ומתוכה כוח ההשגה.
"שיר השירים אשר לשלמה" - מלך שהשלום שלו
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃ (א, א)
וכאן אומר הרב "ובזה נבוא לביאור הכתוב". ויש להקדים: אין כוונתו כרגיל, שמכוח כל מה שנאמר לעיל נבוא לבאר את הפסוק, שהרי הביאור שיבוא אינו קשור לדברים הקודמים. אלא כוונתו: ועתה נבוא לביאור הכתוב.
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו על "אשר לשלמה" - מלך שהשלום שלו, היינו הקדוש ברוך הוא, ששלמה מלשון שלום שלו. וקשה: וכי כל מה שיש בעולמו אינו שלו? רק השלום שלו והמלחמות אינן שלו? הלא "עושה שלום ובורא רע", והכתיב "לה' הארץ ומלואה", וקונה הכל - לא שקנה ושילם למישהו, אלא שהכל קניינו.
אלא שהכוונה כך: השלום הוא שלו דווקא, כולו נתון לחלק הקדושה, ואין לסטרא אחרא חלק בו כלל וכלל. וכמו שאמרו במדרש דברים רבה: חביב השלום, שלא נתנו הקדוש ברוך הוא לרשעים, שנאמר (ישעיהו נ"ז) "אין שלום אמר ה' לרשעים". וכן אומר הזוהר הקדוש: בכל אתר דסוכת שלום אשתכח - סטרא אחרא לא אשתכח תמן.
וזה גם עומק הדברים בעשיו ו"ארבע מאות איש עמו", שאומר הזוהר שזו "גונדא דיליה", החבורה שלו, שעשיו הוא סטרא אחרא, והסטרא אחרא נקראת עלמא דפרודא - עולם הפירוד. ולעומתה צד הקדושה הוא עולם האחדות: "ה' אלוקינו ה' אחד", הכל מתאחד. וכשרוצים לומר על אדם שהוא מדבר דברי כפירה קוראים לו "מקצץ בנטיעות" - יש נטיעה, וממנה יוצא ענף, והכל מחובר לשורש ואין ריבוי; והוא חותך את הענף ועושה אותו כבעל כוח יניקה נפרד שאינו שייך לשורש. זהו ריבוי, וריבוי הוא כפירה, שאתה אומר שיש עוד כוחות בבריאה - ואין עוד כוחות, הכל נובע מאותו שורש. הקדושה היא בחינת אחדות, ולסטרא אחרא אין כל חלק וחיבור בעניין השלום.
"ה' יברך את עמו בשלום" - זו תורה שבעל פה
"ובזה דווקא בירך את עמו בשלום, כמו שכתוב ה' עוז לעמו יתן". "ה' עוז לעמו יתן" - זו תורה שבכתב; "ה' יברך את עמו בשלום" - זו תורה שבעל פה, שהצילנו מן המחלוקות של האומות. שהאומות טוענות שהן ישראל: הנה התורה מועתקת אצלנו, אומרים הם, הנה ה'בייבל' בידינו, וישראל המקוריים - זה אנחנו. כך טענה הנצרות וכך היא טוענת עד היום, שכביכול השם עזבנו והם הממשיכים.
אבל אנו אומרים להם: רגע, הביאור לכל מה שכתוב שם - היכן הוא נמצא? אצלנו. ואם אצלכם, מדוע אין בידכם המפתח? בואו ופִתחו והסבירו לי מה כתוב כאן: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" - מה קושרים? מהו "אות על ידך"? היכן "בין עיניך"? היכן "על היד"? אין מצווה אחת בתורה - וכבר דיברנו בזה כשלמדנו את הכוזרי - שתוכל להסבירה ולהגדיר את כל גדריה בלא תורה שבעל פה. "לא תרצח" - ואישה העושה הפלה, האם זה רצח? ורודף אחר חברו להורגו, וההורג את הרודף - האם זה רצח? הרבה שאלות אפשר לשאול ולהראות שהתורה ניתנה סתומה, ובהכרח ניתן עמה ספר נלווה המבאר את הכתוב בה. ומי שבידו הספר הנלווה - המפתח בידו, ומי שהמפתח בידו הוא בעל הבית. נמצאת התורה שבעל פה מוכיחה את בעלותנו על התורה, שאנו עם ישראל המקורי. וכמו שהארכנו בסוף פרשת כי תשא על המדרש שביקש משה שתהיה המשנה בכתב, עיין שם.
"ישקני מנשיקות פיהו" - מפה לאוזן
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃ (א, ב)
וזהו "ישקני מנשיקות פיהו" - "פיהו" מרמז על התורה שבעל פה. התורה שבכתב כתובה היא, ואילו התורה שבעל פה לא נכתבה עד ימיו של רבי, והכל היה נמסר מפה לאוזן. זהו "מנשיקות פיהו", שקיבלנו אותה ישירות, מפי אל פה, שמשה רבנו ירד מהר סיני ומסר לנו את התורה שבעל פה - ואנחנו ששמענו ממנו, אנו המקוריים.
כלומר, אף על פי שהתורה שבכתב חשובה מן התורה שבעל פה, ומכל דברי סופרים, ואין לנו דבר השווה לתורה שבכתב - עם כל זה הגדיל עמנו חסדו, שהגדיל מעלת התורה שבעל פה לכבודנו. לנו יש מעלה על כל האומות, שבידינו תורה שבעל פה; והשם רצה להגדיל מעלתנו, ונתן לתורה שבעל פה משקל גדול הרבה יותר. לא שמצד עצמה היא גדולה, שהרי מה שיצא מפיו יתברך בתורה שבכתב ודאי מעלתו גדולה יותר, אלא שהשם נתן כוח יתר לתורה שבעל פה לכבודנו, ובה דווקא כרת עמנו את הברית. וכמו שאמרו בגיטין (ס'): לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה. ואדרבה, דברי סופרים חביבים עליו יותר מדברי תורה.
וזהו "כי טובים דודיך מיין" - טובים דברי הדודים מיין של תורה, דכתיב "ושתו ביין מסכתי". ה"דודים" הם החכמים, ופשוטו של "דודיך" - אהוביך, כמו "דודי" שהוא אהובי; והחכמים הם אהוביו של מקום. ודבריהם טובים מן היין, שהוא עיקר התורה, התורה שבכתב, כמו שכתוב "ושתו ביין מסכתי" - היין שהקדוש ברוך הוא מסך ומזג.
"כשמתפתים ביינם"
ועוד ביאור: "כי טובים דודיך מיין" - ערבים דברי הדודים כשמתפתים ביינם, שיש בהם מדעת קונם ומדעת שבעים סנהדרין. כלומר, דברי התלמידי חכמים חביבים לפני המקום כאשר הם מתפתים ביינם ומתגלים סודות התורה שבקרבם; והתפתותם ביין - שבח הוא להם.
וכך אמרו בגמרא: אמר רבי חנינא, כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר "וירח ה' את ריח הניחוח", ועל ידי זה כביכול נחה רוחו ואמר "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה". ואמר רבי חייא, כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים - היינו הסנהדרין - כי יין בגימטריה שבעים וסוד בגימטריה שבעים, ונכנס יין יצא סוד. ופירש רש"י, "מתפתה ביינו" - שמפייסים אותו ומתרצה כשמיטב ליבו ביין; ואצל הקדוש ברוך הוא אמנם היה ריח ניחוח ולא יין, אלא ש"ריח דומיא דמשתיא", הריח דומה לשתייה, ולכן מוגדר כאילו נתפתה ביין ונתרצה.
ומסופר על ה'סטייפלר', שבפורים היה משתכר כדין עד דלא ידע, וכשהיה משתכר היה נעשה כמעיין נובע של דברי תורה, ולא פסיק פומיה מגירסא - אף שהחזון איש אמר לו שיחדל מזה, שאין זה לפי מעלתו וכבודו. ומכאן רואים כיצד היין מגלה את הפנימיות: אדם ששותה ומתחיל לדבר שטויות - השטויות שבתוכו צפו ועלו, היין הציף אותן; ומי שבפנימיותו דברי תורה - היין מציף את דברי התורה. וזהו "כשמתפתים ביינם", שעל ידי כן הם מגלים את הסודות שבתוכם.
"הביאני אל בית היין" - י"ג ווין שנהפכו לאהבה
הֱבִיאַנִי אֶל־בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׃ (ב, ד)
וזהו הפירוש של "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה". שבפרק ח' דסנהדרין אמרינן: י"ג ווי"ן נאמרו ביין, וכולם לשון "ווי". והיכן? בפרשת נח: "ויחל נח איש האדמה", "ויטע כרם", "וישת", "וישכר", "ויתגל", "וירא חם אבי כנען", "ויגד לשני אחיו", "ויקח שם ויפת את השמלה", "וישימו על שכם", "וילכו אחורנית", "ויכסו", "וייקץ", "וידע". הרי לך שהשתייה המרובה מביאה לידי "ווי", לידי גנות ולידי כאב. ועוד אמרו: זכה - משמחו, לא זכה - משממו.
ומהו "זכה"? שיודע לשתות במידה הראויה, ואינו מאבד את שכלו, ואז אדרבה היין מפקח את ליבו, כמאמר הגמרא "חמרא וריחני פקחין" - היין והבשמים פיקחוני. נמצא שכל אותם דברים רעים שנאמרו בשותי היין נהפכים לו לטובה כששותה במינון ובמידה הראויים. ולכן תלמידי חכמים המתבסמים ביינם ומוציאים מפיהם דברי תורה - י"ג הווי"ן של ה"ווי" נהפכים להם לשמחה.
וזהו "ודגלו עלי אהבה", ש"אהבה" בגימטריה י"ג, כנגד י"ג ווי"ן: כשאני מתפתה בייני ואומר סודות תורה, זה סימן שדגלו עלי אהבה, שאותם דברי סופרים אהובים, היפך ה"ווי" של שתייה שאינה ראויה. ואפשר לומר שזו גם בחינת "משמחו" - שאותם י"ג ווין נהפכים לשמחה, לאהבה ולחיבור, תחת שהיו קודם בבחינת "משממו". ואני חשבתי לרמוז שהדבר מרומז במילה עצמה: "ודגלו" - ו' ד' ג' עולים שלושה עשר, אותם י"ג שראינו קודם כמה הם גרועים, י"ג ווי; ו"לו", למי שמתפתה ביינו לטובה - "עלי אהבה", שהם נהפכים לי"ג דברים של שמחה ואהבה.
אימתי ערבים דברי הדודים
ומסיים הרב: אימתי ערבים דברי דודים? כשהם מראים בעצמם את השמחה שיש להם בתורה על קבלתה. פירוש הדבר: עיקר לימוד התורה הוא כשהוא בשמחה. אדם הלומד בשמחה - קודם כל זוכר את תלמודו. ולעומת זאת נאמר "תורתו של דואג מן השפה ולחוץ", ואמרו בדרך צחות: מי שהוא מודאג - קורא וגורס, אבל תשאל אותו מה אמרת, ואינו יודע, כי ראשו נתון בנפילת המניות. תורתו של דואג היא מן השפה ולחוץ; ואני אמרתי פעם: תורתו מן הפה, כי הוא לחוץ - אינו שם לב למה שהוא אומר, שהרי הוא דואג ומוטרד. נמצא שדווקא הלומד מתוך שמחה - לימודו הוא הלימוד הראוי.
לסיכום:
רוב איסורי התורה נאמרו בבשר, ומכאן שעם הארץ אסור באכילת בשר, שהבשר מגביר את כוח היצר; ואילו תלמיד חכם, שהתורה תבלין ליצרו, לא רק שמותר לו אלא אף צריך לאכול, כדי שתהא דעתו צלולה להורות ולהבדיל בין טמא לטהור - "לא אכלי בישרא דתורא". מכאן חמישה טעמים לאכילת בשר בעצרת: ניצחון המלאכים בטענת האכילה; שהתורה ניתנה לנו דווקא מפני שיש בנו יצר הרע; צלילות הדעת הנצרכת ללימוד ביום מתן תורה; הוכחת השמחה שקיבלנו את התורה ברצון - "אין ראיית השמחה אלא בכרס מלאה"; והכשרת הנפש להשיג המושכלות, כדברי רבנו בחיי. ומכאן לביאור הכתובים: "אשר לשלמה" - מלך שהשלום שלו, שהשלום כולו נתון לצד הקדושה ואין לסטרא אחרא חלק בו, ובו בירך את עמו - זו תורה שבעל פה, המוכיחה את בעלותנו על התורה כנגד טענות האומות; "ישקני מנשיקות פיהו" - תורה שבעל פה שנמסרה מפה לאוזן; "כי טובים דודיך מיין" - דברי חכמים שהגדיל השם מעלתם ובהם כרת ברית, וערבים הם כשמתפתים ביינם ומגלים סודות תורה; ו"ודגלו עלי אהבה" - י"ג ווי"ן שנהפכו לי"ג של אהבה ושמחה. ועיקר הכל: תורה נקנית בשמחה.