בעזרת השם אנו מתחילים בלימוד ספר זרע שמשון על שיר השירים. לאחר דברי ההקדמה שבהם פירטנו מי היה בעל הזרע שמשון ומהן הסגולות של לימוד ספריו, נפתח בלימוד הספר עצמו. אקדים ואומר: בעל הזרע שמשון אינו בא לבאר את שיר השירים כדרך המפרשים, כרש"י וכמלבי"ם ושאר המפרשים שלמדנו (על שיר השירים עם ביאור המלבי"ם כבר מסרנו שיעורים), שבאים לבאר את תוכן הספר כסדרו. דרכו של הזרע שמשון אחרת: הוא נוטל מדרש אחד ומעמיק בו, מברר אותו ומיישב את קושיותיו. אין כאן אפוא פירוש סדיר על שיר השירים, אלא העמקה נקודתית במדרשים, ומכיוון שרוב המדרשים שבהם הוא עוסק הם מדרשי שיר השירים, נקרא הספר "ביאור על שיר השירים". החלוקה שלו לפרקים אינה לפי פרקי שיר השירים, אלא כל ביאור של מדרש שבו הוא מפלפל ומעמיק נקרא "פרק" אחד.
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃ (א, ב)
על פסוק זה מביא מדרש רבה (שיר השירים א, טו): אמר רבי יהודה, בשעה ששמעו ישראל "אנוכי ה' אלוקיך", נתקע תלמוד תורה בליבם, והיו למדים ולא היו משתכחים. וכיוון שבאו אצל משה ואמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה", חזרו להיות למדים ומשתכחין.
המדרש מלמד שכאשר שמעו ישראל את הדיברה הראשונה, נחקק הלימוד על לוח ליבם, וכל מה שאדם היה לומד לא נשכח ממנו מאומה. אלא שלא היו מסוגלים לעמוד בעוצמת הדיבור האלוקי, ובאו אל משה ואמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה", תהיה אתה פרוזביון, שליח בינותינו, אתה תשמע מאת ה' ואתה תגיד לנו. מכאן ואילך חזרו להיות למדים ומשתכחים. רואים אנו שהייתה כאן תביעה כלפיהם: מדוע לא ביקשתם לשמוע ישירות מפי ה'? ובעקבות זה איבדו את המעלה הגדולה שהייתה להם. (לרב דסלר יש בזה הסבר, במכתב מאליהו כרך חמישי בסוף, במכתב לחתנו הרב גנצלר, ולמדנוהו בשיעורינו, אך נניח כעת לדבריו ונלמד את דברי הזרע שמשון.)
מדייק הרב: נראה מכאן שהשכחה באה משום "דבר אתה עמנו", ולכאורה זה סותר את דברי הגמרא בעירובין (פרק ה, דף נד ע"א): אמר רבי אליעזר, אילמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל. לפי הגמרא, מה שגרם לשכחת התורה הוא שבירת הלוחות, ובלשון פשוטה: הלוחות השניות שקיבלנו כבר אין בהן את מעלת הזיכרון שהייתה בראשונות. והרי לפי המדרש השכחה כבר באה קודם לכן, עוד בעת מעמד הר סיני, מיד אחרי שתי הדיברות, ארבעים יום לפני שמשה ירד עם הלוחות ובוודאי לפני שנשתברו.
אעמוד כאן על עניין דקדוקי. לפעמים אנו מוצאים "אילמלא נשתברו לוחות הראשונות", ולפעמים "אילמלי לא נשתברו". מהי משמעות המילה: "אם כן" או "אם לא"? התוספות במסכת מגילה כותבים שהדבר תלוי בכתיב. כשנכתב באל"ף בסוף, "אילמלא", משמעו "אם לא", ולכן אין צורך להוסיף את המילה "לא". וכשנכתב ביו"ד, "אילמלי", משמעו "אם כן", ולכן חייבים להוסיף "לא": "אילמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל". איני אומר שתמצאו זאת סיסטמטי בכל המקומות, אבל זה הכלל שאומרים התוספות.
מיישב הרב: "ונראה לתרץ דאיתא להא ואיתא להא" - יש לזה ויש לזה, שני הדברים אמת. וככלל, הנחילנו המהר"ל שאין מחלוקת באגדה. גם בהלכה המחלוקת היא היבטים שונים של אותה תורה, ובאגדה ודאי שאין מחלוקת: אם אתה רואה בדברי אגדה שפלוני אומר כך ופלוני אומר כך, הכל נכון, אלו אינן דעות חלוקות אלא משלימות. וכך נוהג הרב גם כאן.
מביא הרב מספר "עשרה מאמרות" (חלק ב, מאמר חיקור דין פרק יז): כשאמרו ישראל למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה", מאז, כדי שלא ישכחו את התורה, ניתנה התורה להיכתב על לוחות האבן, להסיר לב האבן. אם כן, השכחה באה לעולם על ידי שאמרו למשה "דבר אתה עמנו", אלא שבאה להם תקנה על ידי הלוחות, ואחר כך כששיבר משה את הלוחות, נשארה השכחה בלי שום תקנה.
דבר נפלא מאוד יש כאן: היו שלבים. בשלב הראשון, בשתי הדיברות הראשונות, נתקעה התורה בליבם מבלי לשכוח. משאמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה", זכו במרכאות לשכחה, שהרי לא רצו לשמוע ישירות מפי ה'. אחר כך נתן הקדוש ברוך הוא את התורה חקוקה על לוחות אבן, שהוא ביטוי לכך שתהא חקוקה על ליבם, ובטלה השכחה. ולבסוף, כשראה משה את העגל ושיבר את הלוחות, חזרה השכחה, ובלוחות השניות כבר התורה משתכחת. (והרב מפנה לעיין עוד בדבריו בפרשת ואתחנן על "ויתנה לך את לוחות האבן".)
ולפי שבאה השכחה לעולם, הוצרך הקדוש ברוך הוא להוסיף להם תורה, כדאיתא במדרש על הפסוק "וירא והנה חטאתם לה' אלוקיכם": התחיל משה מצטער על ששיבר את הלוחות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תצטער, בראשונות לא היו אלא עשרת הדיברות, ובשניות אני נותן מקרא ומשנה. בלוחות הראשונות היו עשרת הדיברות בלבד, ומעתה, בעקבות השכחה, ניתנו לנו מקרא ומשנה בפני עצמם.
מבאר הרב: בלוחות היו מרומזים כל הנביאים והכתובים והמשנה והגמרא, והייתה התורה כתובה בלב כל אחד ואחד, וזהו שכתוב בירמיה "נתתי תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה". ולא היו צריכים ללמוד את התורה, כי כולם היו כאברהם אבינו שנעשו לו שתי כליותיו כשני רבנים והיו נובעות חוכמה - ידיעות מתוכו, לא מפי מלמד מבחוץ. די היה להם בחמישה חומשי תורה כדי לדעת את הדינים והמצוות, ולא היו משתכחים, והיו מבינים כל הרמזים שבלוחות. "מקרא" שבמדרש אינו התורה עצמה בלבד אלא גם נביאים וכתובים, כפי שמבאר הרב.
אבל לאחר שחטאו, נעלמו מהם מעיינות החוכמה, ועוד נשתברו הלוחות, וכל האוצר הצפון והטמון אבד. לכן התחיל משה מצטער: שמא לא יגלה עוד הקדוש ברוך הוא לישראל את כל תעלומות החוכמה שהיו בלוחות הראשונות, ואף אם יגלה, שמא חס ושלום תשתכח מהם, הואיל ובאה השכחה לעולם. ואכן נאמר שמה שקיבלנו מחכמי הדורות שלפנינו הוא ככלב המלקק מן הים, כמכחול בשפופרת. לאברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה, וכמה יש לנו היום? חמישה פרקים. חלק נכבד מן התורה אבד בעקבות השכחה, וזו גם הייתה הסיבה ל"עת לעשות לה' הפרו תורתך" והחלטת רבי לכתוב את התורה שבעל פה, לפי שראה שהלבבות מתמעטים ואנשים שוכחים את התורה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תצטער, שאני אתן להם מקרא ומשנה, דהיינו כל התורה שהייתה רמוזה בלוחות הראשונות. ואף שתהיה נשכחת מהם, מכל מקום יוכלו לחזור וללומדה ובאחריתם תתקיים בידם, ולא יהיה להם הפסד אחר, רק הטורח שיצטרכו לחזור וללמוד, וגם על טורח זה יקבלו שכר. לכן יש לנו היום מקרא, נביאים וכתובים ומשנה כתובים ומפורשים, ואיננו צריכים להפיק אותם מתוך רמזי הלוחות. עם ישראל לא הפסיד את מה שהיה צפון בלוחות הראשונות, אלא שעתה יצטרך לחזור ולשנן שוב ושוב, וגם על זה יקבל שכר.
בהערה מביא הרב מדבריו בפרשת כי תשא: "ואין כל זה טוב לנו, דאמרינן במדרש קהלת רבה, לטובתו של אדם לומד ושוכח. שאם לא היה שוכח, היה שתיים או שלוש שנים לומד וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה". השכחה היא יתרון ותועלת גדולה: אילולא היא, היה אדם לומד כמה שנים ויודע את כל התורה כולה כמחשב, כל שאלה שאתה שואל הוא שולף לך מיד, ואז היה אומר: מה אני עוד צריך ללמוד? הרי אני יודע הכל.
אגב, זה לא היה פוטר אותנו מללמוד. הגר"א נתן את החשיבות הגדולה בעסק התורה למי שמסוגל לשנן את לימודו, ומי שראה שאינו מסוגל לחזור פעמים רבות על הלימוד היה מרחיקו מלהיות תלמידו. ואמר פעם על עצמו, שבגודל אהבתו וחשקו לתורה הוא מסוגל ללמוד משנה אחת כל ימיו. היום אדם בא לשיעור, מבקשים לחזור על כמה שורות מהגמרא, והוא מתעקש: כבר למדנו, תמשיך הלאה. ומה קרה? אצל גדולים חזרו מאות פעמים על הש"ס. בזה החשיב הגר"א את לימוד התורה: עד כמה חביבה עליך התורה שאתה מסוגל ללמוד ולחזור ולשנן שוב ושוב.
אומר הרב: אילו היה אדם זוכר מיידית, מי היה חוזר? המזל שלנו שאדם לומד ושוכח. בסוף הגמרא יש עמוד נוסף שכתוב עליו "יאמר זה ויועיל לשכחה", ומישהו אמר בדרך צחות: אדם לומד דף גמרא, מתי הוא שוכח אותו? כשהוא עובר לדף הבא. הגיע לדף האחרון, עכשיו הוא בבעיה, אין לו דף הבא. דאגו לו לעוד דף: "יאמר זה ויועיל לשכחה", יאמר גם אותו וישכח אף את הדף האחרון, והנה הוא מסודר.
ודבר נפלא אומר החפץ חיים: כל עניין השכחה שולט ומושל באדם בעולם הזה בלבד, אבל בעולם האמת אין שכחה שולטת. ולכן אין לו לאדם להתייאש על שהוא לומד ואינו זוכר, כי בעולם הבא תורתו תהיה כתובה על ליבו. כל מה שלמדת פה יהיה לך שם. אלא שכתוב בספרים הקדושים שלמעלה אין לומדים דברים חדשים: למדת כאן את כל הש"ס, ילמדו אותך את כל הש"ס; למדת מסכת אחת, לא ילמדו אותך את השאר. לכן צריך אדם להקיף כמה שיותר בתורה הקדושה, ומה שאינו זוכר, בשמיים יזכור הכל.
נמצא, כדברי מדרש קהלת רבה, שהשכחה לטובתנו, שאם היה אדם זוכר הכל לא היה משנן תלמודו. ומתוך שהוא שוכח, "אינו מזיז ואינו מזיע ואינו סר ממנו" ("מזיע" מלשון לזוע, לזוז), ועל כל לימוד ועל כל קריאה וקריאה הקדוש ברוך הוא קובע לנו שכר. סיפר פעם הרב של קריית אתא, שראה אחד מתהלך בלבוש רבני. שאל אותו: מי כבודו? אמר לו: פלוני אלמוני, הרב פלוני אלמוני. שאל אותו: ואיפה כבודו לומד? אמר לו: לומד?! הרי אמרתי לך שאני כבר רב. חשב שזה כמו סטודנט שסיים את הפקולטה וגמר. על זה נאמר "גם תבן גם מספוא רב"; אולי זה ערב רב, עוד לא רב. ודאי שאדם צריך לשנן תלמודו באופן קבוע ותמידי, ועל ידי השכחה אנו זוכים שיתקיים בנו "לעולם יהיו בעיניך כחדשים", שאדם מגיע לסוגיה כאילו הוא לומד אותה בפעם הראשונה.
נמצאנו למדים שעיקר השכחה באה לעולם על ידי שאמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה", וזה היה ביום מתן תורה, בעצרת. ומחמת השכחה הוצרך הקדוש ברוך הוא ליתן לנו תורה נביאים וכתובים ולהוסיף לנו את המשנה, שהכל היה רמוז בלוחות הראשונות שנשתברו, ועתה היינו צריכים לקבל כל אחד בפני עצמו.
ובזה, אומר הרב, מבוארת כוונת רב יוסף בפרק ו' דפסחים. אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא. הגמרא שם דנה בחג: מחד כתוב שהחג להשם, ומאידך שהוא לכם. "לכם" פירושו התענגות, בשר ויין; "להשם" פירושו תורה ומצוות ורוחניות בלבד. יש דעה שאו כולו לכם או כולו להשם, ואל תערבב - או אוכל ושותה או יושב ושונה, ויש דעה שחציו לכם וחציו להשם. אבל בחג אחד הכל מודים שצריך גם "לכם", והוא חג השבועות, מפני שיום שניתנה בו תורה הוא. ורבים שואלים: אדרבה, ביום שניתנה בו תורה ראוי היה שיהיה כולו קודש. יש על כך טעמים רבים, וכבר דיברנו בזה בשיעורי חג השבועות; הפשט הוא שיום מתן תורה הוא יום שמח כל כך, שהשם רוצה שנשמח בו ונאכל.
וממשיכה הגמרא: רב יוסף ביומא דעצרתא עבד ליה עגלא תילתא, עגל שלישי לבטן שהוא המשובח והמהודר, ואמר: אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא - אלמלא היום הזה שגרם לכך שנתעצמתי בתורה ונעשיתי רב יוסף, הייתי עוד יוסף אחד מן השוק.
מביא הרב מדרש: לפי שהלוחות הראשונות ניתנו בפומבי ובפרהסיא, כדכתיב "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים", משום הכי שלטה בהם העין ונשתברו. כל העולם כולו רעד וזע מפניו יתברך, ודבר שהוא בפרהסיא יש עליו עורעור. מי שעוד זוכר, לא מזמן היו שני מגדלים במנהטן שכל מי שהגיע לשם לא יכול היה שלא לראותם ולהתפעל מהם, תאומים ממש, ושלטה בהם העין ונשתברו. רואים שגם דבר גדול עצום ורב, אם שולטת בו עין יכול להיגרם נזק, ואפילו התורה הקדושה. מה שאין כן הלוחות האחרונות, שניתנו בהצנע ובסתר, ולא ראינו שכל העולם רעד בקבלתן.
ובפרק ט' דברכות אמרינן שרב יוסף "סיני", ופירש רש"י: שהיה בקי במשניות ובברייתות הרבה כנתינתן מהר סיני. שם מובא גם רבה, שהיה "עוקר הרים", היינו מעמיק ומפלפל מאוד. וקבעו שסיני עדיף מעוקר הרים, שהרי העוקר הרים צריך הרים כדי לעקור, ואם לא יהיו לו הרים מה יעקור? ואילו הסיני, כולם זקוקים לו, שהוא מוסר את הברייתא ואת המשנה ואת המימרא, ומתוכם אפשר ללמוד ולפלפל. ועם כל זה נאמר שבדורות האחרונים עוקר הרים עדיף, לפי שהיום הכל כתוב בספרים, וכל אחד מאיתנו הוא בבחינת סיני, ולו סיני קטן; המעלה היא בהבנת מה שכתוב, במי שמעמיק ומפלפל.
לפיכך, אומר הזרע שמשון, ביומא דעצרתא עבדין ליה לרב יוסף עגלא תילתא, לרמוז לתורה נביאים וכתובים - "תילתא", שלוש, תורה משולשת - שניתוספו בלוחות אחרונות עם המשנה. ואמר: אי לאו האי יומא דקא גרים שבאה השכחה לעולם, על ידי שאמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה", וזה היה מחמת נתינת התורה ביום זה בקולות וברקים, מה היה ההפרש בין רב יוסף לשאר החכמים? הנה כאן מתווסף טעם: הקולות והברקים והפרהסיא גרמו לשליטת העין ולשבירת הלוחות, והשבירה גרמה לשכחה. ועתה, שיש שכחה בעולם, נודע כוחו וגדולתו של רב יוסף במשניות ובברייתות - כולם שכחנים והוא זכרן. מה שאין כן אילו לא הייתה שכחה בעולם, לא הייתה ניכרת גדולתו, שהרי היו כולם שווים בחוכמה ובידיעה. ולכן דווקא רב יוסף היה עושה כן ושמח ביום זה.
מוסיף הזרע שמשון פירוש שני, לפי שבפירוש הראשון יש קצת טעם לפגם, שמשתמע כאילו רב יוסף שמח על חסרונם של אחרים. לכן אומר: "אי נמי, יש לומר דהכא נמי שרב יוסף לא היה שמח חס ושלום על שבאה השכחה לעולם". אלא כך הייתה כוונתו: בוודאי שתכלית גזירת השכחה, היינו סופה וקצה גיבושה, הייתה בעת שבירת הלוחות. ומאחר שנגזרה השכחה, הדין נותן שאי אפשר עוד שיהיה בעולם אדם אחד שיזכור כל תלמודו.
אלא שהתורה ניתנה ביום זה, ובאותו היום עדיין לא הייתה גזירת השכחה בעולם. וכלל הוא שדבר הנמצא בשורש נותן את תוצאותיו גם בענפים, והיות ובשורש היה זמן שלא הייתה בו שכחה, נשארה בעולם אותה סגולה: מי שטורח הרבה, תתקיים תורתו בזיכרונו, ולא נגזרה השכחה אלא על מי שאינו טורח בה כראוי. ומשום הכי קאמר "אי לאו האי יומא" - אלמלא אותו יום מיוחד שבו לא שרתה שכחה, "כמה יוסף איכא בשוקא", ולא היה מצב שמכוח עמלי אזכור את התורה. נמצא שאין כאן שמחה על חסרונם של אחרים, אלא שמחה על כך שהיה יום אחד שבו הייתה התורה במציאות של בלי שכחה, ומכוחו זוכה כל מי שמשקיע עצמו בעסק התורה שלא לשכוח.
עתה עובר הרב לנקודה נוספת: "אומנם עדיין צריך עיון בדברי רבי אלעזר הנ"ל, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. דאיך בעינן לכם בעצרת מפני שניתנה בו תורה? אדרבה, ביום שקיבלו התורה שהיא כולה לעולם הבא, דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא, היה מן הראוי שיהיה אותו יום כולו מוקדש לשמיים". מתן תורה הוא קדושה, התנתקות מן החומריות והתדבקות ברוחניות, חמדה גנוזה שקדמה לבריאת העולם, שכר לעולם הבא - ואיך דווקא ביום כזה אומרים שצריך גם לאכול ולענג את הגוף?
מיישב הרב: הואיל ומלאכי השרת נתאוו לתורה, ולפי שאינם יכולים לקיים את המצוות בגופניות ובמעשה, זכה משה וניצחם, כמו שאמרו זיכרונם לברכה. וכשעלה משה לקבל את התורה מיד שאלו המלאכים "מה לילוד אישה בינינו", וסירבו לתת לו את התורה, ומשה נתיירא מהבל פיהם, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אחוז בכיסא כבודי והשב להם תשובה. אמר להם משה: וכי אכילה ושתייה יש ביניכם? וכי אב ואם יש לכם? וכי למצרים ירדתם? בואו וראו מה כתוב בתורה, ותראו שהתורה מתייחסת לבני אדם.
נמצא שמכוח האכילה והשתייה שיש לנו ואין להם ניצח משה את המלאכים והתורה הגיעה לנו. ומטעם זה עצמו מחוייבים ישראל לאכול ביום זה, שהרי אם לא הייתה ביניהם אכילה, אף התורה לא הייתה ראויה להם, שכמה אזהרות נאמרו בתורה לאסור באכילה הרבה דברים, ובטענה זו בלבד ניצח משה את המלאכים. אסור לאכול מתבואת השדה לפני הפרשת תרומות ומעשרות, אסור עורלה, אסור שביעית, אסור בשר בחלב, והרבה איסורים נאמרו בבשר. יוצא שענייני האכילה הם הגורמים שקיבלנו תורה, ולכן אוכלים בחג השבועות.
ובזה מבאר הרב את הכתוב: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש השורצת על הארץ, להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". אומר להם הכתוב: זכיתם לתורה בשביל שיש ביניכם אכילה ואתם יכולים לקיים הבדלה זו. "זאת תורת" - מכוח מה זכית לתורה? מכוח שיש אצלך מציאות של מאכל, ואתה יכול להבדיל בין הטמא לטהור, בין העוף האסור למותר. מי שאינו אוכל כלל, מה יש לו להבדיל? אבל מי שיש אצלו אכילה, שייכת אצלו ההבדלה. ורוב האיסורים שבאו בתורה בענייני אכילה הם בבשר: חלב ודם, נבלה וטרפה, מין טמא ומין טהור, שחיטה, מליחה, גיד הנשה, אותו ואת בנו, קורבנות וכיוצא בזה.
לפני שנמשיך, אומר עיקרון בדברי הרב: אחד הדברים שמקשים על הבנת דבריו הוא שהוא, כלשון ימינו, חוצה נתיבים מבלי לאותת. הוא עובר לעניין נוסף אך אינו מודיע "ועתה אני בא לתרץ תירוץ נוסף" או "ואפשר עוד ליישב", אלא פותח מיד בביאור, ואתה צריך ללמוד את הדברים כדי להבין לאן עבר.
פתחנו בלימוד זרע שמשון על שיר השירים, שדרכו להעמיק במדרשים ולא לפרש כסדר. למדנו את המדרש על "ישקני מנשיקות פיהו", שבשמיעת "אנוכי" נתקע תלמוד תורה בליבם ולא שכחו, וכשאמרו "דבר אתה עמנו" חזרו לשכוח. יישב הרב את הסתירה מהגמרא בעירובין בדרך "איתא להא ואיתא להא": השכחה באה ב"דבר אתה עמנו", נתקנה בלוחות החקוקים, וחזרה בשבירתם. מפני השכחה נוספו לנו מקרא ומשנה גלויים, במקום שיהיו רמוזים בלוחות, ובזה גם שכר הטורח והחזרה. ראינו שהשכחה עצמה לטובתנו, שמכוחה אדם משנן ואינו סר מן התורה, וש"לעולם יהיו בעיניך כחדשים". ובזה הוסבר רב יוסף שעשה עגלא תילתא ביום עצרת: בפירוש אחד, מפני שבעולם שיש בו שכחה ניכרת גדולת ה"סיני"; ובפירוש השני, מפני שביום מתן תורה עדיין לא שלטה שכחה, ומכוח אותו שורש נשארה הסגולה שכל הטורח בתורה תתקיים בידו. ולבסוף למדנו מדוע בעצרת "בעינן נמי לכם": שהרי דווקא בכוח האכילה והשתייה ניצח משה את המלאכים וזכינו בתורה, וזהו "זאת תורת הבהמה והעוף" - זכיתם לתורה משום שיש ביניכם אכילה ויש לכם במה להבדיל בין הטמא לטהור.