פרק ח' הוא הפרק השמיני והחותם של שיר השירים. כפי שראינו לאורך כל המגילה, שיר השירים מתאר את כנסת ישראל כרעיה אהובה לדודה, רעיה שבשלב מסוים סרחה וקלקלה וגורשה, ומאז כל שירתה היא שיר ערגה לימים הטובים ולקרבה הגדולה שהיתה לה עם דודה, ובקשה לשוב אל אותם ימים. גם פתיחת פרקנו היא בקשת קרבה מחודשת.
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי׃
רש"י מפרש: "מי יתנך כאח לי" - שתבוא לנחמני, כדרך שעשה יוסף לאחיו שגמלוהו רעה, ונאמר בו "וינחם אותם וידבר על לבם". לכאורה יש לשאול: הרי יש קרבות גדולות יותר מקרבת אח - קרבת בת, קרבת אם - ומדוע דווקא אח? על כך משיב רש"י שכאן הדימוי אינו לעוצמת הקרבה אלא לתוכנה: כנסת ישראל מדמה עצמה לאחי יוסף, שאף שגמלו לו רעה מחל להם וניחם אותם. כך היא מבקשת: ריבונו של עולם, מחל לי על מה שהכעסתי אותך, ושוב וקרב אותי.
על המילים "יונק שדי אמי" רש"י שלפנינו אינו מפרש, אך בחומש הכתר - שבו נוסח רש"י מדויק מאוד, ולא פעם מצאתי שם את הגרסה הנכונה המיישבת קושיות בלשון רש"י - מופיעה תוספת: "יונק שדי אמי - כלומר כאחי מן האם". כלומר, "מי יתנך כאח לי" בא לבטא אחווה גמורה, ששנינו כביכול ינקנו מאותם שדיים, וזהו ביטוי לקרבה הגדולה ביותר שבין אחים.
במצודת דוד מצאנו ביאור נפלא בפשט: "גם זה מדברי החשוקה" - הרעיה שולחת אמריה אל החשוק, אל דודה, ואומרת: הן אתאווה לנשק אותך בשוק, בפומבי, אבל בוש אני פן אהיה לבוז. ומי יתן ותהיה למולי כאח קטן היונק עדיין שדי אמי, שאין בושה לאחותו לנשקו בשווקים. כי אז, כשהייתי מוצאת אותך בחוץ, הייתי מנשקת אותך וממלאת תאוותי, ולא היה מי שיבזה אותי.
אגב הדברים: פעם סידר רב קידושין לזוג מודרני וקל דעת, ובסיום הקידושין התנשקו החתן והכלה בפומבי. עשה הרב פנים חמוצות. אמר לו החתן: מה הבעיה, כבוד הרב, הרי היא כבר אשתי? השיב לו הרב: נכון, היא כבר אשתך - אבל התורה מסתיימת ב"לעיני כל ישראל". יש דברים שמקומם בחדרי חדרים, ולא "לעיני כל ישראל".
והנמשל, ממשיך המצודת דוד: מי יתן ויסורו הסיבות המונעות ממני עבודה תמימה. כנסת ישראל מקווה לדודה ואומרת: הלוואי והייתי יכולה לעבוד אותך עבודה שלמה, שאז הייתי עוסקת בתורה ובמצוות בכל מקומות מהלכי, גם בשוק, גם בפרהסיה, בלי שום בושה. וזהו "אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי".
ורש"י מפרש את "אמצאך בחוץ אשקך": אמצא נביאיך מדברים בשמך, ואחבקם ואנשקם. שהרי כשמדובר בקודשא בריך הוא, מי הם נציגיו בעולמו שניתן לחבקם ולנשקם? אלו הנביאים. ומדוע "בחוץ"? לפי שהנביאים היו מתנבאים בחוצות, בשוק העליון ובשוק התחתון, במקומות של פרסום שבהם רבים שומעים את קולם. וכשאני מחבק ומנשק את נביאיך - כביכול אני מנשק את דבר ה'.
"גם לא יבוזו לי" - רש"י: וגם ידעתי כי לא יבוזו לי, כי כדאי הוא אהבתך שתהא אהובתך סובבת לחזר אחריה. כלומר, האהבה שלי כלפיך כה גדולה עד שהיא מצדיקה שהאהובה תלך ותחזר אחר אהובה כדי לנשקו - כנסת ישראל מחזרת אחר הקדוש ברוך הוא כדי ליצור עמו חיבור מחדש, שיחדש ימינו כקדם.
אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי׃
"אל בית אמי" - מפרש רש"י: בית המקדש. אנו מצפים לבניין הבית, ששם יהיה החיבור השלם. כבר הזכרנו שבית קודש הקודשים נקרא "בית המיטות", לפי ששם כביכול מקום הזיווג של קודשא בריך הוא ושכינתיה, מקום החיבור השלם בין כנסת ישראל לבורא, בחינת "סיהרא באשלמותה" - המצב השלם ביותר של החיבור בינינו לבין השם יתברך. "תלמדני" - כאשר הורגלת ללמדני באוהל מועד, כך תעשה גם בבית המקדש.
"אשקך מיין הרקח" - אלו הנסכים, היינות שהיו מנסכים על גבי המזבח. "מעסיס רימוני" - מפרש רש"י: יין מתוק. ודייק בלשונו: אין הכוונה לעסיס רימונים ממש, שהרי שום פרי ושום דבר מתוק לא היה עולה על גבי המזבח - "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", וכל עניין המתיקות והפירות, שהם ביטוי לתענוגים, לא עלה שם (מלבד הביכורים, שהיו מעלים ומורידים). אלא הכוונה שהיין מדומה לעסיס הרימונים המתוקים, יין מתוק יותר. זו כוונת הדברים.
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃
שימו לב: בפסוק ג' רש"י מביא רק ציטוט של הפסוק בלי ביאור, ודרכו של רש"י בכך להורות שהפסוק הוא הקדמה להמשך ויש לקוראו יחד עם הבא אחריו. ואכן רש"י מפרש את שני הפסוקים כאחד: כנסת ישראל מסבבת דיבורה כלפי האומות ואומרת - אף על פי שאני קובלת ומתאוננת ואומרת "מי יתנך כאח לי", ומצפה לשוב אל אותו מצב, עדיין "שמאלו תחת ראשי": דודי מחזיק בידי והוא לי למשען בגלותי. הקדוש ברוך הוא עדיין תומך בי ומלווה אותי. לפיכך "השבעתי אתכם" בנות ירושלים, מה תעירו ומה תעוררו - כי לא יועיל לכם.
וכדי להיזכר מהי אותה שבועה, נחזור לרש"י במקום הראשון שבו נכתבה, בפרק ב' פסוק ז': השבעתי אתכם - אתם האומות - "בצבאות או באילות", שתהיו הפקר ומאכל כצבאים וכאילים, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה שביני לדודי לשנותה ולהחליפה ולבקש ממני להתפתות אחריכם. "עד שתחפץ" - כל עוד שהיא חפצה בי ואני בה; כמו "עד שהמלך במסיבו" שפירושו בעוד המלך במסיבו, כך "עד שתחפץ" - כל עוד שהחפץ קיים. כלומר: כל עוד אהבתי תקועה בלבי והוא חפץ בי, אל תנסו להסיר אותי מאהבתי לדודי.
ולעיקר הדיוק: מהו "אם תעירו ואם תעוררו"? אומר רש"י: "אם תעירו" - אם תשניאו, כמו "ויהי ערך" ו"ופשרה לערך". "ויהי ערך" - שמואל אמר לשאול, שהקדוש ברוך הוא כבר נתן את המלוכה לאחר והוא כביכול בשונאך. "חלמא לשנאך ופשרה לערך" - דניאל אמר לנבוכדנצר על החלום שראה, שיגורש ממלכותו כחיית השדה: החלום יהיה לשונאך ופתרונו לאויבך. וכבר הסברנו שם שדניאל בעצם דיבר עם הקדוש ברוך הוא ואיחל זאת לשונאי ה', בעוד נבוכדנצר סבר שהוא מאחל זאת לשונאיו שלו. "ואם תעוררו" - לשון ערעור, כמו "העורר על השדה", ולא מלשון התעוררות. כלומר: לא יועיל לכם להשניא ביני לבין המקום, ולא יועיל לכם לערער על הקרבה והאהבה שביני לבינו.
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ׃
"מי זאת" - מפרש רש"י: הקדוש ברוך הוא ובית דינו אומרים על כנסת ישראל: מי זאת, כמה היא חשובה, זאת שנתעלתה מן המדבר בכל מתנות טובות. אין "עולה" כאן במובן של עלייה לארץ, אלא לשון התעלות: שם נתעלתה במתן תורה ובדיבוק שכינה, ונראית חיבתה לכל - ועודנה בגלותה. יש כאן תמיהה: כיצד ייתכן שזו שנתעלתה כל כך במדבר עדיין נתונה בגלות.
"מתרפקת על דודה" - מתחברת על דודה, מודה שהיא חברתו ודבוקה בו. רש"י מביא שבלשון ערבי "רפקתא" הוא לשון חבורה, ומכאן "מתרפקת" - מתחברת אל דודה.
"תחת התפוח עוררתיך" - כך היא אומרת בבקשה, מתוך חיבת דודה: זכור כי בתחתית הר סיני, העשוי על ראשי כמין תפוח - שכפה עליהם ההר כגיגית - שם עוררתיך. ולשון זו לשון חיבת אשת נעורים היא, המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב, מחבקתו ומנשקתו. כלומר: שם נתעוררה אהבתי אליך, ריבונו של עולם, זכור לי את הזכויות ההן שבהן היתה בינינו קרבה כזו.
"שמה חבלתך אמך" - כבר אמרנו שהקדוש ברוך הוא קרא לכנסת ישראל "אמו", שם נהיית לו לאם. רש"י מחזיר אותנו לדבריו בפרק ג' פסוק י"א: "בנות ציון" - בנים המצוינים לו במילה ובתפילין ובציצית; "בעטרה שעיטרה לו אמו" - זה אוהל מועד, שהוא מעוטר בגוונים, תכלת וארגמן ותולעת שני. ואמר רבי נחוניה: שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבו רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו "שעיטרה לו אמו"? אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר, ולא זז מחבבה עד שקראה בתי, שנאמר "שמעי בת וראי"; ולא זז מחבבה עד שקראה אחותי, שנאמר "פתחי לי אחותי רעייתי"; ולא זז מחבבה עד שקראה אמי, שנאמר "הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו" - אל תקרא "ולאומי" אלא "ולאִמי". עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.
וכבר עמדנו על הדברים בנפש החיים: כיצד שייך לומר שאנו בבחינת אם לקדוש ברוך הוא? אלא הדימוי הוא כאם המנהיגה את בנה, שהבן שומע בקולה ועושה כדבריה. כך, במובן מסוים, כל המפתחות להנהגת העולמות העליונים נמסרו בידינו: מה שפוסקים כאן נפסק בשמיים, פעולה שאנו עושים כאן מורידה שפע בכל העולמות, וכביכול מאלצת את הקדוש ברוך הוא לפעול בדרך של הטבה; וחס ושלום אם אנו מקלקלים, כביכול מאלצים אותו לפעול בדרך של שלילת ההטבה, נזק, צרות וייסורים. נמצא שאנו המנהלים והמנהיגים את כל העולמות - וזו בחינת "אמי".
ובזה הסברנו גם את "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו", ששואלים עליו המהר"ם בנט ועוד: מה יועיל לנו טיול להר סיני בלא תורה? אלא הדיוק הוא ב"לנו": הקדוש ברוך הוא היה נותן תורה - אבל לא לנו, שלא היינו קובעים בה כלום. ועכשיו "נתן לנו את התורה", נעשינו בעלי בתים על התורה: מה שהחכמים מבארים כאן הוא ההלכה, ובשמיים עושים כפי שפוסקים כאן; בשמיים קובעים את עיבור השנים והחודשים לפי מה שנקבע כאן. האם ייכרת אדם על אכילת חמץ היום או לא - תלוי אם עיברו את החודש ואת השנה או לא. הכל נקבע על פי חכמים כאן. זו בחינת "אמך".
"חבלתך" - מפרש רש"י שהוא לשון חבלי יולדה. ובנוסח שלפנינו כתוב "באו לך חבלים ממך", וזה קשה מאוד; ובדקתי בחומש הכתר וראיתי שהגרסה הנכונה היא "באו לה חבלים ממך". כלומר לא שהחבלים היו אצלו, אלא חבלי הלידה היו אצלה - שהרי היא בבחינת אם שהולידה אותו, ומחמתו באו לה חבלים. וכמו "בני יצאוני", שפירושו יצאו ממני, כך "חבלתך" - באו לה חבלים ממך, על אותו משקל.
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה׃
"שימני כחותם" - מפרש רש"י: בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך שלא תשכחני. החותם על הלב הוא ביטוי מטאפורי לזיכרון הלב והמחשבה, וכעין התפילין המונחים כנגד הלב, שאדם רואה אותם תמיד ועל ידם נזכר בקדוש ברוך הוא ובקיום מצוותיו. כך אנו מבקשים: חתום אותנו על לבך במקום שלא יסור ממחשבתך, שלא תשכח אותנו.
"ותראה כי עזה כמוות אהבה" - האהבה שאהבתיך עזה עלי כנגד מיתתי שנהרגתי עליך. אהבתי כה עזה עד שאני מוכנה למות עליה, וכדברי חז"ל: "מה לך יוצא ליהרג - על שמלתי את בני", "מה לך יוצא ליהרג - על ששמרתי את השבת", ונאמר "כי עליך הורגנו כל היום".
"קשה כשאול קנאה" - מפרש רש"י: התיגר שנתקנאו ושנתגרו בי האומות בשבילך. מי שינסה באמת לחקור את שורשי האנטישמיות לא ימצא שום סיבה רציונלית והגיונית, שום טעם המתקבל על הדעת, מדוע מדברים בוקר, צהריים וערב על ישראל. מי שרוצה לשמוע על זוועות שקורות בעולם - יש בלי סוף זוועות בכל מקום בגלובוס; מי שירצה ללכת לאפריקה יוכל למלא מהדורות חדשות מבוקר עד ערב: רציחות, השמדות, זורקים אנשים חיים לנהר ומטביעים אותם, מפוצצים כפרים ולעתים מתים מאה ומאתיים איש בבת אחת - ואיש אינו מתעניין. אבל אם היתה מפקדת מחבלים בתוך בית ספר - מיד קם רעש בכל העולם. יש איזה "אדורה" אחד וכל העולם מדבר עליו, ולא משנה שאחר כך מתברר שלא היו דברים מעולם, זה כבר לא מעניין; הכותרת כבר התפרסמה.
וזו נבואה מפורשת בתורה: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", "והיית שם למשל ולשנינה" - ומפרש רש"י: ישננו בך. כל מהדורות החדשות ייפתחו רק בך, כל האוניברסיטאות, כל ההפגנות - ישראל, ישראל, ישראל. וזהו "קשה כשאול קנאה": התיגר והמריבה הקבועה עם האומות, "שנתקנאו ושנתגרו בי האומות בשבילך". השם בחר בנו, אנו העם הנבחר, ואפילו אם הם כבר אינם זוכרים על מה הם נלחמים - זו סיבת המלחמה מאז ומעולם. וכדברי חז"ל: למה נקרא שמו סיני - שירדה שנאה לאומות העולם. בעקבות מתן תורה, "ואת עשו שנאתי", ירדה שנאה לאומות; השם אוהב את עם ישראל, ומכאן נולדה שנאת האומות כלפינו.
ועל תיבת "קנאה" מוסיף רש"י שהיא לשון אחיזת הלב לנקום נקם. קנאה היא תמיד ביטוי לאדם הפועל מתוך רתיחה והתפעלות, כפי שמצאנו אצל פנחס שקינא קנאת ה'. זה יכול להיות על כבוד שמיים, ויכול להיות אדם הבא לנקום ממי שפגע בכבודו - אבל תמיד זו אחיזת הלב, פעולה הבאה מתוך רגש ומתוך לב, כדי לנקום נקם.
"רשפיה רשפי אש שלהבתיה" - מפרש רש"י: רשפים של אש חזקה הבאה מכוח שלהבת של גיהנום. רש"י כאן אינו מאריך, אבל במקומות אחרים הוא מסביר שכאשר מופיע "יה" כחלק מן המילה, בא הדבר לבטא את גדלותה ועוצמתה - כגון "מאפליה", אפלת אלוקים. כך גם "שלהבתיה": שלהבת אדירה, שלהבת עצומה ביותר, השלהבת החזקה ביותר.
ומוסיף רש"י דיוק בטעמים: טעם הזקף הגדול הנקוד על "רשפי" מלמדנו על תיבת "אש" שהיא דבוקה ל"שלהבתיה", לומר: אש של שלהבתיה. היינו, אין לקרוא "רשפי אש, שלהבתיה", אלא "רשפי - אש שלהבתיה". שהרי הזקף הגדול הוא טעם מעמיד בכל המנגינות, תימנים, ספרדים ואשכנזים, והוא עוצר את המילה "רשפי"; ומכאן ש"אש שלהבתיה" הן מילים דבוקות זו לזו.
פתיחת הפרק החותם היא בקשת קרבה: "מי יתנך כאח לי" - שתנחמני ותמחל לי כיוסף לאחיו, ושתהיה אהבתנו גלויה ובלתי מתביישת, עד שאעסוק בתורה ובמצוות בכל מקומות מהלכי. "אביאך אל בית אמי" - הכיסופים לבית המקדש, מקום החיבור השלם. "שמאלו תחת ראשי" - גם בגלות דודי סומכני, ולכן "השבעתי אתכם": לא יועיל לאומות להשניא ולערער על אהבתנו. "מי זאת עולה מן המדבר" - התפעלות מכנסת ישראל שנתעלתה במתן תורה ובדיבוק שכינה, ועדיין בגלותה, והיא מזכירה את אהבת נעוריה תחת הר סיני ואת היותה בבחינת "אם" המנהיגה את העולמות. ולבסוף "שימני כחותם": אהבה עזה כמוות, שעליה נהרגנו ועליה מתגרות בנו האומות, אהבה שהיא רשפי אש שלהבתיה.