הפרק השביעי בשיר השירים מגיע לשיאו: לאחר שהאומות מקלסות את כנסת ישראל איבר איבר, באה אמירה כוללת של שבח, ומכאן ואילך מתחלפים הדוברים - ומכאן ואילך אלו דברי שכינה לכנסת ישראל שבגלות בין האומות. בשיעור זה נעסוק מפסוק ו' ועד סוף הפרק: שבח התפילין והנזירות, עמידת ישראל כתמר מול נבוכדנצר, עמידתם באמונה מול המפתים, ולבסוף ההליכה אל השדה ואל הכרמים - אל בתי הכנסיות ובתי המדרשות.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים׃
"ראשך עליך ככרמל" - הכוונה למה שנמצא על ראשך, ומהו? אלו תפילין שבראש, שנאמר בהן "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". האומות רואות את התפילין ונבהלות ממנו. ומה למדים מכאן? את החוזק ואת המורא, כסלע ההרים המוצק, וכרמל הוא ראש ההרים. נמצא שהתפילין שבראש הם כמו הכרמל - דבר חזק ומוצק, המרחיק ומפחיד את האומות.
מסופר על הגאון מווילנה, שפעם נכנסו פורעים לביתו. התלמידים ישבו ולמדו במבואה, והפורעים החלו להכותם וביקשו להיכנס פנימה אל חדרו של הגר"א. שמע הגר"א את הרעש ויצא החוצה, ומרגע שראוהו - נבהלו ומיד ברחו. אמרו לו: רבנו, זה מופת! אמר להם: לא מופת ולא כלום. "ראשך עליך ככרמל - אלו תפילין שבראש, שנאמר בהן וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". אמרו לו: רבנו, גם אנחנו עם תפילין! אמר להם: לא כתוב "תפילין שעל הראש" אלא "תפילין שבראש". להניח את התפילין על הראש זו הפעולה הטכנית, אבל אחרי שהן על הראש - תכניס אותן פנימה. הראש צריך להיות מונח בתפילין. כאשר התפילין הן בראש, אז "וראו כל עמי הארץ ויראו ממך"; אבל אם הן רק מונחות על הראש - אין די בכך.
אומר רש"י: קליעת שערות נזירה, הכנועה במצוותה, כקליעת ארגמן. כאן הוא משבח אותם על נזירותם: הנזירים אסורים לגזוז את שער ראשם (אף שיש שהקלו בתער לאחר תקופה), ועל כל פנים הם מגדלים שיער - ואומר הכתוב שהשיער הזה נאה כקליעת ארגמן.
ומהו "דלת ראשך"? אומר רש"י: על שם שהקליעה מודלת על גובה הראש. כאשר אדם הולך והשיער נמשך לאחוריו, לאחר תקופה ארוכה של גידול השיער מכביד עליו וגם מסתבך; מה היו עושים? קושרים אותו ומעלים אותו לקודקוד, כדרך שנשים קושרות את השיער. לכן נקרא "דלת ראשך" - לשון דלייה והגבהה, כמו "להדלות את הגפן", שעניינו להגביה; אף כאן הקליעה מודלת ומוגבהת על גובה הראש.
בפירוש הראשון רש"י מקשר זאת לעניין הנזירות: שמו של מקום קשור בתלתלים, שנאמר "נזר אלהיו על ראשו". "אסור" כאן אינו לשון איסור אלא לשון קשירה - שמו של הקדוש ברוך הוא כביכול קשור ומחובר באותם תלתלים, שהרי הכתר הזה נקרא נזר אלהיו. ומה הקשר בין "רהטים" לתלתלים? אומר רש"י: רהטים, "קורנ"ץ" בלעז, כך קוראים לתלתלי החגורות שבהם קושרים את החגורה. כשהיו קושרים את החגורה, היו נמשכים ממנה חוטים מימין ומשמאל, ובאותם תלתלים היו קושרים - ומכאן שהרהטים הם תלתלים, ואף כאן מדובר באותו שיער שבו כביכול קשור שמו של הקדוש ברוך הוא.
דבר אחר: "מלך אסור ברהטים" - הקדוש ברוך הוא נקשר באהבה במצוות ובריצות שאתם רצים לפניו. ומה הקשר? "רהיט אבתריה" פירושו רץ אחריו. ומדוע נקראת דלת "רהיט"? אומרת הגמרא: מפני שרצים אליה כל הזמן, אדם רץ לראות מי בדלת, וכן "רהיטנו ברותים" - דלתותינו עשויות מעצי ברושים. נמצא ש"מלך אסור ברהטים" פירושו: השם נקשר עמנו באהבה על ידי המצוות והריצות שאנו רצים לפניו.
פעם שאל אותי מישהו: תגיד לי, לאן הם רצים שם כל הזמן בבני ברק? באמת כך זה נראה: האברכים רצים לכולל, זה רץ להוציא את הילד מהגן כדי לא לשלם קנס למטפלת, וזה רץ לכאן וזה רץ לשם. אבל דעו לכם - חביבה לפני הקדוש ברוך הוא הריצה הזו. ובלבד שתהיה ריצה לדבר מצווה: הולך מהר מפני שהוא הולך לבית הכנסת, ממהר מפני שהוא הולך ללימוד התורה. זה חביב לפני השם, והוא "אסור" באותן ריצות. אנו רצים והם רצים - הם עושים ג'וגינג ואנחנו רצים לדבר מצווה, אשריכם ישראל.
ודרך מוסר: היה לי רב שהיה רואה נערים מגדלי בלורית, עם כל מיני "צ'ופים" גדולים על הקודקוד, והיה אומר עליהם: "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך" - מה שהקש שלמעלה מעיד קצת גם על מה שבפנים, על דלות הראש מבפנים.
מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים׃
אומר רש"י: אחר שפירט קילוס כל איבר ואיבר, כלל כל דבר - מה יפית כולך ומה נעמת להידבק בך, אהבה ההוגנת להתענג בה. כאן יש אם תרצו סיכום: אמירה כוללת שאת יפה ונעימה. "יפה" מדבר על היופי, אך "נעימות" עניינה שנעים להיות בקרבתו - זהו הביטוי של נעימות. ולכן "אהבה ההוגנת להתענג בה": אהבה הראויה, עם אדם שנעים להיות בחברתו.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת׃
אומר רש"י: ראינו נוי קומתך בימי נבוכדנצר, שכל האומות היו כורעות ונופלות לפני הצלם, ואת עומדת בקומה זקופה כתמר הזה. זהו שבחם של ישראל - כתמר הזקוף, לא כרעו ולא השתחוו.
"ושדייך לאשכולות" - אלו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו לך כשדיים לינוק מהם. כפי שהסברנו, עניין השדיים תמיד מבטא שפע: את יונקת מהם את השפע, הם היו המנהיגים, ודימה אותם לאשכולות המשפיעים משקה; כך הם השפיעו והעניקו ולימדו את הכל שאין יראה כיראתכם. והיכן הראו זאת? כשקפצו לתוך כבשן האש והקדוש ברוך הוא הצילם, ובזה הוכח שאין יראה כיראתכם, ועל ידי זה מקלסות אותנו האומות. ומסיים רש"י: עד כאן קילסו האומות, מכאן ואילך דברי שכינה לגלות ישראל שבין האומות.
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים׃
אומר רש"י: מתפאר אני בין חיילותיו של מעלה בכם, שאתעלה ואתקדש על ידיכם בתחתונים, שתקדשו את שמי בין האומות. "אמרתי" - זה אומר הקדוש ברוך הוא לפמליה של מעלה: אני משתבח בעם ישראל. "אעלה בתמר" - אני מתעלה ומתקדש על ידיכם, שאתם בתחתונים ומקדשים שמי בעולם. כשם שנאמר קודם "זאת קומתך דמתה לתמר", שהתמר גבוה ואינו מתכופף, כך אנו בשבח זה - אנו משבחים לבורא עולם, והשם משתבח בנו.
"אוחזה בסנסניו" - ואני אוחז ונדבק בכם, סנסנים היינו ענפים. כיוון שאתם מקלסים לשמו של הבורא יתברך ומקדשים שמו בין האומות, כתמר שאינו כורע ואינו משתחווה לאלהי האומות - לפיכך אומר השם: אדבק בכם, אוחז אני בענפי התמר. זהו ביטוי לדבקותו של הקדוש ברוך הוא עמנו.
"ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן" - אומר רש"י: ועתה האמתי את דבריי. תחילה סברתי שכתוב "האמנתי", אך הכוונה "האמתי" - כמו תאמתי. כלומר: אני השתבחתי בכם לפני שרי מעלה, לפני פמליה של מעלה, שאתם מקדשים שם שמים ועושים מעשיכם להגדיל ולפאר שמו של הבורא בעולם - עתה תשתדלו לעמוד בציפיות, שלא יהיה שאמרתי לחינם. ולכן "ויהיו נא" בלשון בקשה: שכך באמת יהיה - שלא תתפתי אחרי האומות, ויהיו הטובים והחכמים שבך עומדים באמונתם להשיב דברים למפתים אותך, שילמדו מהם הקטנים שבהם.
אותם גדולים שהיו עורכים את הוויכוחים כנגד הכופרים וכנגד המלעיזים שבאו מן האומות לבטלנו מאמונתנו ומדתנו - הם בחינת שדיים, בחינת משפיעים, והם כאשכולות הגפן: כשם שהגפן נותנת באשכולותיה פרי לכל העם ולכל הנצרכים לו, כך החכמים משפיעים מאמונתם ומתשובותיהם לחזק את החלשים, כדי שילמדו מהם הקטנים שבהם. ו"ריח אפך כתפוחים" - שהריח הולך ונודף למרחוק. אותם משובחים הם בחינת אשכולות, כדרשת חז"ל "בטלו אשכולות" - איש שהכל בו, שיש בו כל המעלות; הם המפיצים שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, וסוחפים אחריהם גם את קטני האמנה להאמין במי שאמר והיה העולם.
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים׃
אומר רש"י: "וחכך כיין הטוב" - הזהרי בתשובותייך שיהיו כיין הטוב. "הולך לדודי למישרים" - זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי, שיהיה חיכי הולך לפני דודי לאהבת מישור, שהוא מן הלב ולא ברמייה ועקיבה. החֵךְ מבטא את הדיבור, שהדיבור יוצא מחיכו של אדם; וכאן מדובר כנגד האומות הבאות בטענות כנגדנו - כיצד אנו עומדים מולן וכיצד איננו מתפתים לפיתוייהן.
הגמרא מביאה במקומות רבים ויכוחים בין חכמי האומות לחכמי ישראל. אחד שאל: למה אתם נימולים, למה אינכם כמונו? השיבו לו: מה שאנו כבר עשינו אין להשיב, גמרנו; הדבר היחיד האפשרי הוא שגם אתם תהיו נימולים ואז נהיה יחד - את זה הוא כבר לא אהב. תמיד ידעו חכמי ישראל להשיב תשובה ניצחת לאותם כופרים.
סיפרנו פעם על הרב מבריסק שנסע ברכבת, וישב שם כומר שהחל לדבר עם התלמידים על אותו האיש, ושהוא מבשר הגאולה - עפרא לפומיה. אמרו לו התלמידים: מה אתה מדבר? אדם זה היה מסית ומדיח, ונגזר דינו למיתה. אמר להם: דעו לכם שהוא היה המשיח, וחכמי ישראל טעו בו ולא הבינו את מעלתו. אמרו לו: אתה חי היום אחרי אלפיים שנה ואומר שהם טעו? הם היו באותו הדור, הכירו אותו היטב, ידעו במי מדובר, וקבעו שדינו מיתה. אמר להם: הנה רבי עקיבא סבר שבר כוכבא הוא המשיח - הצדק היה עמו? טעה. אם כן גם כאן טעו חכמי ישראל. נתקעו התלמידים. ראה הרב מבריסק שהם זקוקים לחילוץ, הרים עיניו מן הספר ואמר לו: תגיד לי, ומי אמר לך שרבי עקיבא טעה? אמר לו: הרי בסוף בר כוכבא מת, וזה מוכיח שאינו משיח. אמר לו הרב מבריסק: אם כן גם אתה מודה שמשיח שמת אינו באמת משיח - וחזר ללימודו.
חכמי ישראל יודעים להשיב תשובות קצרות, חותכות ותכליתיות, בלי ויכוחים מרובים - וכך ילמדו מהם חסרי האמנה והקטנים שבנו. זהו "וחכך כיין הטוב, הזהרי בתשובותייך". ועל זה היא עונה: "הולך לדודי למישרים" - זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי; הם באים לפתות אותי ללכת באמונתם, ואני אומרת להם בשום אופן לא. "מישור" עניינו ביושר, מן הלב, להבדיל מ"עקיבה" שהיא לשון עקלתון - ההולך סביב ולא בדרך ישרה. אבל האהבה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא היא ישירה.
ומעשה בעגלון יהודי שהסיע כומר, והכומר אינו מפספס הזדמנות לקרב יהודי אל חיק דת האהבה והאינקוויזיציות. התחיל לדבר עמו על אותו האיש, והיהודי אינו "זורם". אמר לו: שמע, אני ממליץ לך - אם תמיר את דתך, דע לך שיש שכר בצדה, חמשת אלפים רובל אנו נותנים לכל המסתפח לקהילתנו. אמר לו העגלון: עכשיו שכנעת אותי שלא ללכת על זה. שאל: מדוע? אמר לו: תראה, אני לא מבין הרבה, אני עגלון ואבי היה עגלון, ואני מבין בסוסים. אבי אמר לי: אם מישהו יציע להחליף את הסוס שלך בסוס שלו ועוד יוסיף לך תשלום - ברח מזה כמו מאש, זה סוס מת. אני לא מבין הרבה, אבל בעגלונות אני מבין - וכבר הבנתי מה אתה בא למכור לי. זהו "עומדים באמונתם להשיב דברים למפתים".
"דובב שפתי ישנים" - אומר רש"י: אף אבותיי בקבר ישמחו בי ויודו על חלקם. "דובב" - מרחיש, "פרומי"ר" בלעז, ויסודו לשון דיבור. היין הטוב דובב שפתי ישנים: גם כשאדם ישן לאחר ששתה יין, שפתיו עדיין דובבות ורוחשות מן היין ששתה. כך אף אבותיי בקבר ישמחו ויודו על חלקם - שהוא הדבקות בהשם יתברך.
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ׃
אומר רש"י: "אני לדודי" - אני מתחזקת באמונתו; "ועלי תשוקתו" - והוא משתוקק אליי. אני מתחזקת באמונה, וגם הוא משתוקק אליי ודבוק בי.
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים׃
כנסת ישראל אומרת: ריבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים - הערים הגדולות, שיש בהן גזל ועריות. תמיד בעיר הגדולה מצויה פריצות רבה יותר וגזל רב יותר. בנוסח שלפנינו ברש"י נאמר "אלא כיושבי פרזות שהם בעלי אומנות ועוסקים בתורה מתוך הדחק", ויש בכך קושי כפול: ראשית, "פרזות" אינו ביאור ל"שדה"; ושנית, הרי מיד אחר כך דורש רש"י "נלינה בכפרים - נלינה בכופרים", ופרזות היינו כפרים, מקומות שאינם מוקפים חומה.
מי שהרגיש בקושי זה הוא השפתי חכמים, והוא מגיה את הנוסח ומתאימו למה שכתוב בגמרא בפרק עושין פסין: "אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות, אלא נצא השדה, ואראך תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מתוך הדחק". זהו באמת ביטוי ל"שדה" - לא מקום של עיר ולא מקום של שפע. וכותב השפתי חכמים שטעות היא בספרי רש"י שכתוב בהם "אלא כיושבי פרזות שהם בעלי אומנות", שהרי יושבי פרזות הם יושבי כפרים, ומשמע "נלינה בכפרים" כפשוטו, בעוד שאחר כך דורש רש"י "אל תקרי בכפרים אלא בכופרים"; ועוד, שלפי אותו נוסח לא נתבאר כלל מהו "נצא השדה". על כורחך לומר כהגהה זו.
ולסיכום: "לכה דודי נצא השדה" - שם בשדה נמצאים תלמידי חכמים העוסקים בתורה מתוך הדחק, ולא כיושבי הכרכים בערים הגדולות, שבהן האנשים פחות זהירים בענייני גזל ועריות.
"נלינה בכפרים" - אומר רש"י: נלינה בכופרים, בוא ואראך בני עשיו שהשפעת להם טובה וכופרים בך. כנסת ישראל עושה כאן השוואה בינה לבין הכופרים: ראה את מעלתנו לעומת בני עשיו, שהשפעת עליהם טובה והם כופרים בך. וחשבתי שלפי זה אפשר לבאר "נלינה" לא במובן של לינה אלא במובן של תלונה: אנו באים בקובלנה - ריבונו של עולם, ראה את הכופרים, ראה את בני עשיו שהשפעת להם טובה, וראה כיצד הם מתנהגים וכיצד הם כופרים בך. אמנם אין זה פשט לשון הפסוק, אלא בדרך דרש.
נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ׃
"נשכימה לכרמים" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, כגון "כרם ביבנה". ומדוע נקראו בתי המדרשות כרמים? לפי שהיו החכמים יושבים בהם שורות שורות כמו הכרם.
"נראה אם פרחה הגפן" - אלו בעלי מקרא, שהמקרא הוא הפריחה הראשונה. "פיתח הסמדר" - כשהפרח נופל והענבים ניכרים, הוא פיתוח הסמדר, ולהם דימה בעלי משנה, שהם קרובים ליהנות מהם בהוראת התורה. שהמשנה היא כבר פיתוח של המקרא: המקרא הוא היסוד והבסיס, והמשנה היא כבר ביאור ומשמעויות פנימיות יותר. מפסוק לבדו קשה להכריע הלכה, אבל כשיש משנה - כבר קרובים הרבה יותר להכרעת התורה. אם בתחילה היתה רק פריחה, עתה "פיתח הסמדר", הענב מתחיל לגדול וכבר אפשר להסיק ממנו דבר הלכה.
ואגב, כתוב שהפוסק ממשנה נקרא "מבלה עולם", אך כתוב שבזמננו הדבר מותר, מפני שאנו לומדים את המשניות עם המפרשים - ברטנורא, תוספות יום טוב, יכין ובועז, תפארת ישראל ועוד - וממילא מסקנות הגמרא כבר מופיעות שם. ומכל מקום, עצם העובדה שהמשנה מבוארת יותר וקרובה יותר להלכה למעשה - היא היא "פיתח הסמדר".
"הנצו הרימונים" - כשהם גמורים והנץ שסביבותיהם נופל, "הנצו" היינו נפל ניצו, ולהם דימה בעלי תלמוד, שהם בחכמה גמורה וראויים להורות. שהגמרא היא התפתחות נוספת: היא מקשה סתירה ממשנה למשנה ומיישבת "לא קשיא, כאן בכך וכאן בכך", ונוצר חילוק להלכה. הפותח שולחן ערוך או רמב"ם רואה את החילוק הזה: אם עשה כך - הדין כך, ואם עשה אחרת - הדין אחרת, והכל על פי חילוק שעשתה הגמרא מסתירת המשניות. נמצא שהתלמוד מבואר ומפורש הרבה יותר, ומתוכו כבר אפשר להורות הוראה למעשה.
"שם אתן את דודיי לך" - שם אראך את כבודי וגודלי, שבח בניי ובנותיי. "אתן את דודיי" היינו את אהבתי, ובמה היא באה לידי ביטוי? בכך שאני דבקה בתורה: בבעלי מקרא, בבעלי משנה ובבעלי תלמוד - שם אני מראה את אהבתי לך. אהבת השם ניכרת בקיום המצוות, בלימוד התורה ובעשיית רצונו. אין אדם יכול לומר "אני אוהב מאוד את הקדוש ברוך הוא" ואינו עושה דבר - היכן ביטאת את האהבה? האהבה היא בקיום רצון השם, בעשיית מצוותיו ובלימוד תורתו.
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ׃
"הדודאים נתנו ריח" - דודאי התאנים הטובות והרעות, כעניין שנאמר בירמיה "הראני ה' והנה שני דודאי תאנים", הדוד האחד תאנים טובות והדוד השני תאנים רעות מאוד אשר לא תאכלנה - אלו פושעי ישראל. התאנים הטובות הן אלו שמבשילות ומגיעות לכלל אכילה, והרעות לא יבשילו לעולם; הטובות הן הצדיקים והרעות הם הרשעים. ועתה באה כנסת ישראל ואומרת: שניהם נתנו ריח, גם הטובות וגם הרעות הביאו ריח טוב - כולם מבקשים פניך.
"ועל פתחינו כל מגדים" - יש בידינו שכר מצוות הרבה, הממתין לנו בפתחינו. אפשר לומר שנקט "על פתחינו" משום ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, והיכן יהיה השכר? שם, בפתח העולם הבא. ואולי אף רמז לפתח הקבר, שכאשר יגיע אדם לשם יקדמו אותו מצוותיו, וכשהנפטר יוצא מפתח ביתו. על כל פנים, השכר אינו עתה, אלא "על פתחינו" שמור לנו שכר מצוות הרבה.
"חדשים גם ישנים" - שחידשו סופרים עם הישנים שכתבת עליי. וכי המצאנו מצוות חדשות? אלא ה"חדשים" הם תקנות חז"ל, דברי סופרים. למשל: המתנת שש שעות בין בשר לחלב - זו מצווה חדשה שחידשו סופרים; ואילו "לא תבשל גדי בחלב אמו" ואיסור אכילת מבושל - אלו הישנים. ואנו נזהרים גם באלו וגם באלו: גם שלא לאכול שאינו מבושל, וגם להמתין שש שעות. זהו "חדשים גם ישנים".
ויש כאן שבח גדול לכנסת ישראל, שהרי עיקר השבועה שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל וכפה עליהם הר כגיגית היתה על תורה שבעל פה, שכן על תורה שבכתב כבר אמרו "נעשה ונשמע". על תורה שבכתב אפשר לחתום - אנו יודעים מה מופיע בחוזה ומה כלול בו; אבל תורה שבעל פה היא כחתימה בלנקו על נייר חלק, וכי יודע אני מה יכתבו שם חכמים בעתיד? על כך לא אמרו "נעשה ונשמע", ולכן היה צריך לכפות עליהם הר כגיגית. ועד מתי? "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", שנאמר "קיימו וקיבלו היהודים עליהם" - ואז קיבלו עליהם גם את המצוות שמדרבנן.
ואם תאמר: וכי בימי שלמה כבר היו "חדשים"? אכן, שני דברים חידש שלמה המלך: נטילת ידיים ועירוב. נמצא שכבר בימי שלמה היו מצוות שנתחדשו והן מדרבנן - "חדשים גם ישנים".
"דודי צפנתי לך" - אומר רש"י: לשמך ולעבודתך צפנתים בליבי. "צפון" עניינו דבר שמור: אני שומרת את המצוות בליבי לשמך ולעבודתך, עושה אותן לשם שמים, וזהו "לך" - כדי שיתקדש שמו עליי ולעשות נחת רוח ליוצרי.
ודבר אחר ברש"י: צפנתי להראות לך שקיימתים. כשם שאמרנו ב"על פתחינו כל מגדים" שיש בידינו שכר מצוות הרבה ונזכה בו לעתיד, כך גם כאן: אנו צופנים אצלנו להראות לעתיד - ריבונו של עולם, ראה שקיימנו. וכעין מה שמצאנו בשמואל, שכאשר העלתה אותו בעלת האוב הביא עמו את משה רבנו שיעיד עליו שקיים כל מה שכתוב בתורה, מפני שחשש שמא קוראים לו לדין - והרי הוא מביא עדים שקיים את הכל. אף אנו כביכול צופנים את המצוות והמעשים הטובים כדי להראות לך שקיימתים. וזהו מעין מה שאמרו חז"ל: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" - דברים צפונים אצלו, שאותם יוכל להוכיח ולהראות לעתיד לבוא: הנה קיימתי מצוותיך.
בסופו של הפרק אנו רואים את מעגל השבח נסגר: האומות מקלסות את ישראל על תפילין שבראש, על קדושת הנזיר ועל הקומה הזקופה כתמר מול הצלם של נבוכדנצר; ומכאן ואילך מדברת השכינה עם כנסת ישראל שבגלות - מתפארת בה בפמליה של מעלה, ומבקשת שתאמת את הדברים ותעמוד באמונתה מול המפתים בתשובות שהן כיין הטוב, מישרים מן הלב ולא ברמייה. וכנסת ישראל משיבה: "אני לדודי ועלי תשוקתו", ומזמינה את דודה לצאת אל השדה ואל הכרמים - אל תלמידי החכמים העוסקים בתורה מתוך הדחק, אל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, אל בעלי מקרא, בעלי משנה ובעלי תלמוד. שם, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ניתנת האהבה. ולבסוף, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" - שומרים אנו גם את מצוות התורה וגם את תקנות חכמים, וצופנים אותן בליבנו לשמו ולעבודתו, להראות לפניו לעתיד לבוא שקיימנו את דברו.