פרק ח' של שיר השירים הוא פרק הסיום, והוא נושא בתוכו את שיא ההצהרה של כנסת ישראל על נאמנותה לדודה. בחלק זה אנו עומדים על הפסוקים מ"מים רבים" ועד סוף הספר: כוח האהבה שאינו נכבה, עמידת ישראל מול פיתויי האומות, הדין עם המלכויות ביום הדין, קול התורה שהמלאכים ממתינים לו, והבקשה החותמת - "ברח דודי". נלך על סדר הפסוקים עם פירוש רש"י.
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת־הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ׃ (ז)
רש"י מרגיש בקושי: ממתי מכבים אהבה במים? מה עניין מים אצל אהבה? אלא שזהו המשך ישיר לפסוק הקודם. שם נאמר "רשפיה רשפי אש" - ניצוצות של אש, ולכן נופל על כך לשון כיבוי. במשל, אש מכבים במים, ולכן כשבאות האומות לכבות את האהבה נמשלו מעשיהן למים.
ומיהם המים? "מים רבים - האומות", ביטוי לריבוי העצום שלהן. "ונהרות" - שריהם ומלכיהם, החשובים שבהן. "לא ישטפוה" - לא על ידי חוזק ואימה, ואף לא על ידי פיתוי והסתה. שהרי נהר יש בו שתי פנים: לפעמים הוא שוטף בכוח עצום וסוחף אותך למקום שלא התכוונת אליו, ולפעמים הוא זורם בנחת, ואתה שוכב לך על הגב בהנאה, ופתאום מוצא את עצמך במקום אחר לגמרי. אלו שתי הדרכים שבהן מנסות האומות למשוך אותנו, והדרך השנייה היא הקשה שבהן.
וכך היה אומר החתם סופר, וכך אמרו גדולי הדורות: יותר משאנו מפחדים משנאת האומות, אנו מפחדים מאהבתם וקרבתם, כי על ידי אהבה וקרבה הם מזיקים לנו הרבה יותר. ראש ישיבת מיר הרב פינקל היה אומר: הרבה יותר ממה שהזיקה לנו גרמניה בשואה הנוראה והאיומה, הזיקה לנו אמריקה ב"שואה השקטה" שהיא מנהלת כבר שבעים שנה. נורא להתבונן כמה יהודים נספו בשואה הזאת, והיא עדיין נמשכת - חמישים אחוזי התבוללות. והבדל אחד יש: מפני שואה זו אין מתגוננים, היא אינה מפחידה ואינה יוצרת אנטגוניזם. אדרבה, הכל "בכיף": שוויון זכויות, אמנציפציה, כולם שווים לפני החוק, כמה נפלא. ואז רואים, ה' ירחם, לאן מגיעים.
"אם יתן איש את כל הון ביתו" - הפסוק לא פירש תמורת מה, ומבאר רש"י: כדי להמיר את אהבתך. יבוא אדם ויציע לכנסת ישראל הון עתק על מנת שתמיר את אהבת ה' - "בוז יבוזו לו". כנסת ישראל בזה לו: את אמונתי אתה רוצה לקנות? את אלוקיי אתה רוצה לקנות בכסף? ועל כל אלה, אומר רש"י, הקדוש ברוך הוא ובית דינו מעידים שכך כנסת ישראל מתרפקת על דודה. ומניין שמדובר בהקב"ה ובית דינו? מלשון הרבים שבפסוק הבא - "אחות לנו".
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ׃ (ח)
אומרים הקדוש ברוך הוא ובית דינו: יש לנו אחות בתחתונים, בעולם הזה, שהיא מתאחה ומתחברת ומתאווה להיות עמנו. "אחות" הוא לשון חיבור, מלשון לאחות את הקרעים, וכפי שמביא רש"י דוגמה: "קרעים שאין מתאחין" - קריעה על המת שאסור לתופרה. וכן "אח" במובן של אש - האח הבוערת, שאמרו חכמים שהם עצים המתחברים באחווה ובוערים יחד.
"קטנה" - שהיא מקטנת את עצמה מכל האומות, כעניין שנאמר "לא מרובכם חשק ה' בכם". אינכם הרוב, ואף אינכם מנשאים ומרוממים את עצמכם. והקדוש ברוך הוא בוחר תמיד במי שיש בו צד שפלות. כך הוכיח הכלי יקר לאורך כל התורה: מקין, הבל ושת - העולם הושת דווקא על שת; ישמעאל הבכור ויצחק הוא הממשיך; עשו הבכור ויעקב הצעיר הוא הנבחר; ראובן הבכור, ואילו יוסף נוטל שני שבטים, לוי את הכהונה ויהודה את המלוכה - הכל היה אמור להיות של ראובן; אהרן הבכור ומשה מקבל את ההנהגה; דוד הוא הקטן שבאחים ו"מעט הצאן", והוא הזוכה, וכן שלמה. לכל אורך הדרך הקדוש ברוך הוא מואס במי שיש בו צד גדלות ובוחר במי שיש בו צד נמיכות, ורוצה להשרות שכינתו דווקא על הקטן ועל הנמוך.
"ושדיים אין לה" - כעניין שנאמר בגלות מצרים ביחזקאל ט"ז "שדיים נכונו", שהיה זה סימן להגעת הגאולה. וכאן עדיין "שדיים אין לה", לא הגיע עתה לעת דודים - כדמות נערה שעדיין לא הגיעה לעת נישואיה. כלומר: עדיין אין בידינו די זכויות, ועדיין לא הגיע הזמן להיגאל.
"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" - כשהאומות מתלחשות עליה להכחידה, כעניין שנאמר "לכו ונכחידם מגוי". ומתאים הלשון "ידובר", שהרי רש"י אומר תמיד שדיבור הוא לשון קשה לעומת אמירה שהיא רכה. ואפשר לפרש "שידובר בה" גם מלשון הדברה - שהאומות ירצו להדביר אותה ולבטל את קיומה.
אִם־חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם־דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז׃ (ט)
"אם חומה היא" - אם תחזק באמונתה וביראתה להיות כנגדם כחומת נחושת שלא ייכנסו לתוכה, כלומר שלא תתחתן בם והם לא יבואו בה, ולא תתפתה להם. אז "נבנה עליה טירת כסף" - נהיה לה לעיר מבצר, לכתר ולנוי, ונבנה לה את עיר הקודש ואת בית הבחירה. ואפשר להוסיף טעם בלשון "כסף": בית המקדש נקרא "לבנון" על שם שמלבין עוונותיהם של ישראל, והכסף הוא בחינת לבן, להבדיל מן הזהב שהוא בחינת אדום ודינים.
"ואם דלת היא" - הדלת סובבת על צירה, ובהקשה קלה עליה היא נפתחת. כך אם תיפתח להם, שהם באים בה והיא בהם, ומוכנה לקבל את כל הרעיונות, את כל האידיאות ואת כל השיבושים של הגויים - אז "נצור עליה לוח ארז": נשים בדלתה נסרים של עץ הנרקבים, שהתולעת גוררתן ואוכלתן. כלומר, מי שאינו חומת נחושת חזקה ויציבה אלא דלת המתנועעת תמיד, אין לו קיום.
אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם׃ (י)
אומרת כנסת ישראל: "אני חומה" - חזקה אני באהבת דודי, ממש כאותה חומת נחושת שדיבר בה הקדוש ברוך הוא. "ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות המניקים את ישראל בדברי תורה. וכפי שהסברנו כמה פעמים, לשון "שדיים" היא ביטוי לשפע והורקת שפע, וכאן השפע שלנו בא מבתי הכנסיות ובתי המדרשות המשפיעים עלינו דברי תורה.
"אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - הגמרא דורשת "כמוצאת" מלשון שלמות: ככלה הנמצאת שלמה ומוצאת שלום בבית בעלה, שאוהבים אותה והיא מרוצה שם. אם אחזיק בחוזקי באהבת דודי, אזכה למציאות הזאת.
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת־הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף׃ (יא)
זהו משל: "שלמה" - המלך שהשלום שלו, הוא הקדוש ברוך הוא. "בבעל המון" - בירושלים שהיא רבת המון עם. "נתן את הכרם לנוטרים" - מסרה לשומרים אכזרים, למלכויות. "איש יביא בפריו אלף כסף" - כל אחד ואחד מהם מביא לעצמו אלף כסף מפרי הכרם, שגובים מהם מסים וגולגוליות. כלומר כל אחת מן האומות נוטלת לעצמה מפירות הכרם.
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיוֹ׃ (יב)
"כרמי שלי לפני" - ליום הדין יביאם הקדוש ברוך הוא במשפט ויאמר: כרמי, אף על פי שמסרתיו בידכם - שלי הוא. אל תחשבו שהפקרתי אותו. שהרי זו הייתה תפיסת האומות: מי שירבה להציק ולצער את ישראל כן ייטב לו, שכן הקדוש ברוך הוא מאס בהם, ואדרבה, הדבר מוכיח שבחר בנצרות או באסלאם או בדת אחרת - הנה אתה רואה שהוא נתן את בניו למשיסה, סימן שאינם בניו עוד. זהו העומד ביסוד טענת הנצרות. אומר להם הקדוש ברוך הוא: טועים אתם, לרגע לא עזבתי אותם, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שילחתיה או מי מנושיי אשר מכרתי אתכם לו".
"ולפני בא" כל מה שחטפתם לכם מפריו - גלוי לפני, ולא נכחד ממני מה שגביתם מהם. וביום הדין כבר אינם יכולים להכחיש, ולכן הם אומרים: "האלף לך שלמה" - כל אלף הכסף שגבינו מהם נחזיר, "ומאתיים לנוטרים את פריו" - ועוד נוסיף הרבה משלנו וניתן להם, לראשיהם ולחכמיהם. הרי הן מבטיחות תשלומי פיצויים, כעניין שנאמר "תחת הנחושת אביא זהב", ומתרגם שם: תחת הנחושת שבזזו ממך אומות ירושלים, יביאו זהב תמורת מה שלקחו. וכן "וינקת חלב גויים ושוד מלכים תינקי", ששם מתואר כיצד עתידות האומות לבוא ולהשתחוות אפיים ארצה ולהביא מנחה ולהיטיב לעם ישראל.
"ומאתיים לנוטרים את פריו" - אלו תלמידי חכמים. הם נקראים נוטרי הכרם, לפי שהם שומרים על כרם בית ה'. ומתאים הדבר למה שאמרו חז"ל: "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב" - כל עניינן של הגזירות הוא: הסתובב מסביב לכרם ואל תיכנס, שאם תיכנס תבוא גם לאכול מן הענבים. התלמידי חכמים שומרים שלא ייפגע בתורה הקדושה דבר, על ידי גזירות שהם עושים סביבה.
ובעניין זה אמר פעם אדם גדול: יש שתי עבירות שנכשלו בהן רבים. האחת - קריאת שמע בזמנה. לא מעט אנשים מפסידים את זמן קריאת שמע ומבטלים מצוות עשה מן התורה בכל יום. הרי אילו היו אומרים לאדם אל תאכל מצה בליל הסדר, מי מאיתנו היה מוכן לשמוע? והשנייה - גילוח בתער. אני עוד זוכר בילדותי תמונה בבית הכנסת שהיה כתוב עליה: אדם המתגלח בתער עובר בכל יום על חמישה לאווין, וכאילו אכל כך וכך מנות חזיר. היום, ברוך ה', כבר כמעט ואין צורך בזה, אך המבוגרים זוכרים שהעניין היה פרוץ מאוד, אצל רבים זה התחיל מן הצבא ונמשך אחר כך. כיצד ייתכן שאנשים נכשלים בלאווין דאורייתא בכל יום?
אמר אותו גדול: שים לב שבשתי המצוות הללו אין "מקדם ביטחון", אין דרבנן. אם תקרא קריאת שמע עד שעה פלונית קיימת את המצווה, ואם תאחר - כבר עברת על דאורייתא. אין שלב ביניים. וכן בתער: אילו היה מצב שכך זה דרבנן וכך זה דאורייתא, היו אנשים נזהרים ונשמרים. אבל כיוון שאין שם גדר, אדם נופל ישר לדאורייתא. אין גדר - נופלים. מכאן אתה למד את העיקרון: "הנוטרים את פריו" הם החכמים, שבגזירותיהם עושים שמירה לתורת ה'.
ואותם תשלומים ניתנים לתלמידי חכמים, שנאמר "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואתננה" - כל הסחורה והאתנן שיביאו מצור יינתן לפני התלמידי חכמים. ומי הם "היושבים לפני ה'"? תלמידי חכמים העוסקים בתורה. ויש מסבירים שהכוונה לכוהנים, ואף זה עולה בקנה אחד, שהרי הכוהנים היו תלמידי החכמים של הדור - "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", שהם שבט לוי שהיה להם פנאי לעסוק בתורה.
ורש"י מביא ביאור נוסף: "ומאתיים לנוטרים את פריו" - כדין הנהנה מן ההקדש שמשלם קרן וחומש. אף אנו נשלם, שהרי "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" - ישראל נקראים קודש, ומי שמעל בהם כאילו מעל בקודש, וחייב להוסיף חומש. והמאתיים הם חומשו של האלף. וקשה מעט, שהרי החומש הוא מלבר, כלומר מחלקים תמיד באחד פחות: רוצה לדעת כמה שישית - חלק לחמש; רוצה לדעת כמה חומש - חלק לארבע. ולפי זה על אלף שנהנה היה צריך לשלם מאה ועשרים וחמש, שהרי עשרים וחמש הם חלק חמישי ממאה עשרים וחמש. ובאמת כך שואלים האחרונים: ספר יערות דבש, ביאור הגר"א, רינת יצחק ועוד רבים, ורובם נשארים בצריך עיון. ומי שירצה יעיין בחתם סופר שמבאר ומתרץ כדרכו.
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי׃ (יג)
הקדוש ברוך הוא אומר לכנסת ישראל: את הנפוצה בגולה, רועה בגנים של אחרים, ויושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות. משתמע מרש"י ששני עניינים כאן: "גנים" הוא מצד אחד תיאור הגלות - ישראל אינם במקומם הטבעי אלא כבהמה הרועה בגינתם של אחרים. ומצד שני, "גנים" הוא מקום שהכל פורח ומלבלב בו, "עוד ינובון בשיבה", מקום של תנובה תמידית - ואלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהתורה שם פרה ורבה ומצמיחה תמיד עוד חידושים, עוד דברי תורה ועוד עבודת ה'.
"חברים מקשיבים לקולך" - אלו מלאכי השרת. ולמה נקראים חברים? שהם חברייך, בני אלוהים, ודוגמתך במעלה. והם מקשיבים ובאים לשמוע את קולך בבתי כנסיות, ונהנים מקול התורה המתרונן בגנים.
"השמיעיני" - ואחר כך יקדישוהו הם, שנאמר "ברן יחד כוכבי בוקר" - אלו ישראל, ורק אחר כך "ויריעו כל בני אלוהים". "רן" הוא מלשון רינה, כלשון "ותעבור הרינה במחנה", קול זמרה. אנו מתאספים בבוקר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להקדיש את שמו, והמלאכים ממתינים ומקשיבים מתי נקדיש אנחנו, ורק אז אומר להם הקדוש ברוך הוא להשמיע את קולם - "ויריעו כל בני אלוהים". הם שניים לנו.
בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים׃ (יד)
"ברח דודי" - מן הגולה הזאת, ופדנו מביניהם. זו בקשה: ריבונו של עולם, השכינה עמנו בגלות, ואנו מבקשים שתברח מגלות זו, שכן כאשר הקדוש ברוך הוא יוצא מן הגלות ממילא יוצאים גם בניו.
"ודמה לך לצבי" - למהר את הגאולה, שהצבי מהיר מאוד; כלומר שגאולתנו תחיש ותבוא במהרה. "ואשרה שכינתך על הרי בשמים" - הוא הר המוריה ובית המקדש שייבנה במהרה בימינו אמן. ואפשר לפרש "הרי בשמים" על שם קטורת הבסמים שהייתה שם, וכן על שם כל הקורבנות שהם לריח ניחוח לה'. ואפשר לומר גם בדרך רמז: "הרי בשמים" - המקום שהוא שער השמים ופתח השמים, שדרכו עולות התפילות. וכך אנו אומרים ומכוונים לפני תפילת שמונה עשרה: הריני עומד להתפלל כנגד ארץ ישראל, וכנגד ירושלים, וכנגד בית המקדש, וכנגד בית קודש הקודשים, אל בין שני הכרובים, ששם שער השמים והשכינה.
ובעניין זה שמעתי פעם בשיעור מהרב ניסים פרץ זצ"ל. דיברנו כמה פעמים על סוד הצמצום, שהקדוש ברוך הוא צמצם אורו כדי לברוא את העולם, ואחר כך הוריד קו אור דק מלמעלה שעליו נתלבשו הספירות, ספירות דעיגולים וספירות דיושר - כפי שלמדנו כשעסקנו במכתב מאליהו ובהזדמנויות נוספות. אמר הרב ניסים פרץ: אותו קו אור דק מגיע אל בין שני הכרובים. כלומר הוא בא מלמעלה, מבחינת האין סוף שמחוץ לצמצום, עובר דרך הצמצום ומגיע אל בין הכרובים. נמצא ששם המקום בעל הרוחניות הגבוהה ביותר שניתן לשער, וזהו גדרו של שער השמים - ההר הקרוב ביותר אל השמימיות, "הרי בשמים".
ועוד מזכירים בפירוש "ברח דודי ודמה לך לצבי": הצבי, מרוב מהירות בריחתו, מאבד לפעמים את מקומו הטבעי, ואחר כך צריך להתחיל לחשב היכן היה ולאן עליו לשוב. וכיצד הוא יודע לחזור? לפי הריח שהשאיר בדרכו. אבל כשהוא מגיע אל הרי בשמים הוא מסתבך, שהרי ריחות הבשמים מטשטשים את ריחו והוא כבר אינו יודע לאן לחזור. קראתי פעם שאחת הטכניקות של סוחרי הסמים להסתיר משלוחים מעיני הכוחות הפדרליים היא להחביאם בתוך שקי קפה, שריח הקפה עז כל כך עד שאפילו הכלב אינו מצליח לזהות שם דבר. כך גם ריח הבשמים עז כל כך, שהצבי לא יצליח לזהות את דרכו חזרה.
וזה מה שאנו מבקשים: ריבונו של עולם, ברח דודי מן הגלות, ודמה לך לצבי הבורח אל הרי בשמים - שכשיגיע לשם כבר לא יידע את הדרך חזרה, ויישאר שם. על ידי כן תובטח לנו הגאולה, שלא יחזירנו עוד חלילה אל הגלות. וחותם רש"י: "נשלם פירוש שיר השירים, תהילה ליוצר אורים".
חתימת שיר השירים היא הכרזה על אהבה שאין כוח בעולם לכבותה: לא מים רבים של האומות, לא נהרות שריהן ומלכיהן, לא בשטף של כוח ואף לא בזרימה הרכה של פיתוי וקרבה - שהיא המסוכנת שבהן. כנסת ישראל מוכיחה שהיא "חומה" ולא "דלת", שאיננה נמכרת בכל הון שבעולם, ושדיה כמגדלות - בתי כנסיות ובתי מדרשות המניקים אותה תורה. ביום הדין ישיב הקדוש ברוך הוא למלכויות שהכרם נשאר שלו תמיד, ישולם האלף ועוד מאתיים לנוטרי הכרם שהם תלמידי החכמים שומרי הגדרות, והמלאכים הממתינים לקולנו ישמיעו את שלהם רק אחרינו. ועל הכל חותמת הבקשה: ברח דודי אל הרי בשמים, ותהי זו גאולה שאין ממנה חזרה. כשם שזכינו לסיים את פירוש רש"י על שיר השירים, כן נזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, אמן ואמן.