פרק ז' בשיר השירים פותח בקריאת האומות אל כנסת ישראל: "שובי שובי השולמית" - בואי והתנתקי מאלוקייך והתחברי אלינו. ומתוך הדו־שיח הזה נפרשׂ קילוס שלם של יופייה ומעלותיה של כנסת ישראל, אלא שהפעם, כפי שנראה בדברי רש"י, אין זה קילוסו של הדוד את רעייתו אלא קילוסן של הרעות את חברתן: קילוס על שם המעשים, על שם התורה, הסנהדרין, בית המקדש וחכמת ישראל. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים מפסוק א' עד פסוק ה'.
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּךְ מַה־תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם׃
אומר רש"י: "שובי שובי השולמית" - אומרים אליי האומות: שובי שובי מאחר המקום. כלומר, אל תדבקו בהשם יתברך, אל תלכו בדרכיו. "השולמית" - השלמה באמונתך עמו, שובי שובי אלינו. "ונחזה בך" - נציב ממך נציבים ושלטונים, כמו "ואתה תחזה מכל העם", וכך דרש רבי תנחומא.
יש כאן קושי להבין מה המגמה של האומות ב"ונחזה בך": איזה רצון יש להן לחזות בעם ישראל, ומה הן מקבלות מכך? לכן מסביר רש"י ש"השולמית" הוא ביטוי לכך שאנחנו שלמים באמונתנו עם הקדוש ברוך הוא, והאומות מבקשות: שובי אלינו, ואנחנו נציב ממך נציבים וממונים. מאיזו לשון הוא "ונחזה"? כמו "ואתה תחזה מכל העם", שפירושו מנה שלטונים - תראה מי הראוי ותמנה אותו. כלומר: נבחר ממך אנשים הראויים להיות מושלים ונמשיל אותם עלינו.
רש"י מביא ביאור נוסף: "ונחזה בך" - נתבונן אלייך מה גדולה ניתן לך. והיא אומרת: "מה תחזו בשולמית" - מה גדולה אתם יכולים לפסוק לי שתהא שווה לגדולתי, אפילו לגדולת דגלי מחולות מחנות המדבר? קשה לרש"י בביאור הראשון על פי מדרש רבי תנחומא, שהרי המילה "תחזה" עצמה אינה לשון שלטונים אלא לשון ראייה - תראה מי ראוי לשלטון. לכן יותר הגיוני לפרש כאן לשון ראייה, כדרך המילה בכל מקום.
ולפי זה תשובתה של כנסת ישראל נוקבת: איזו גדולה אתם יכולים לתת לי שתהיה שווה במשהו לגדולת מחנות המדבר? עצם המעלה שהיתה לי בחלוקה לדגלים ולמחנות לפני השם יתברך - אפילו את זה אינכם יכולים לתת לי. ומעבר לכל הגדולה שהקדוש ברוך הוא השפיע עליי, שנתן לי תורה ועשה אותי לגוי קדוש - במה אתם חושבים שתוכלו להשפיע עליי משהו שיהיה כדאי לי להתחבר אתכם ולעזוב את אלוקיי?
מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת־נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אׇמָּן׃
רש"י: "מה יפו פעמייך בנעלים" - הם אומרים לה: חפצים אנו שתדבקו בנו בשביל נוי וחשיבות שראינו בך בעודך ביופייך. הלשון היא לשון עבר, כי כיום אנחנו במצב ירוד, ומה יש לאומות להתפעל מאיתנו? לכן מסביר רש"י שהם מתייחסים אל העבר: בגלל מה שהיה, אנחנו מבקשים שכעת תדבקי בנו. "מה יפו פעמייך" - בעליית הרגלים, "בת נדיב" - בת נדיבים. כלומר: כמה נאו צעדייך כאשר היית עולה לרגל.
"חמוקי ירכייך כמו חלאים" - על פי פשוטו, כפי שרש"י כבר ביאר לעיל, "חמוקי" הוא המקום הנסתר והמתחמק של הירך, והם נאים כקבוצת עדי זהב, קבוצת תכשיטים, כרויה "חלי כתם", ובלשון ערבי "אל חלי".
ורבותינו דרשו זאת על נקבי השיתין של נסכים, שנעשו מששת ימי בראשית, והם עגולים כמו ירך. כידוע, את הנסכים היו מנסכים על גבי המזבח והכל היה יורד לשיתין. "שיתין" הוא לשון תשתית - המקום הנמוך, היסודות, ומשם היה יורד למטה. אותם חללים תת־קרקעיים הם "חמוקי ירכייך" - נסתרים מתחת פני הקרקע, עגולים כירך. ו"חלאים" לשון חפירה, כמו "חוליות הבור" - הוצאת חוליה מן הבור. אפשר היה לחשוב שהמילה קשורה גם ללשון "חללים", שהרי אלו חללים שדרכם היה יורד היין למטה, אלא שרש"י מקשר זאת יותר ללשון חוליה, שהרי אין כאן כפילות של הלמ"ד אלא אל"ף ויו"ד.
"מעשה ידי אומן" - ידי הקדוש ברוך הוא, שהרי אותם שיתין נעשו מששת ימי בראשית, והאומן שברא את העולם הוא שיצר אותם. ובמסכת סוכה: "אומן" - אומן של הקדוש ברוך הוא. ישראל מקלסין אותו מלמעלה למטה: מתחילין מ"ראשו כתם פז" ויורדין ובאין עד "שוקיו עמודי שש", לפי שהם באים לרצותו להוריד שכינתו מן העליונים לתחתונים; והוא מונה קילוסם מלמטה למעלה: "מה יפו פעמייך" - הם הרגלים, ומונה והולך עד "ראשך עלייך ככרמל", עד שהוא בא למושכה אליו.
יש כאן אולי גם רמז לבחינה הקבלית של הדברים: העלאת מ"ן והורדת מ"ד. אנחנו מעלים מיין נוקבין - מעין ריצוי כדורון כלפי מעלה, ולאחר מכן הקדוש ברוך הוא, שהוא בחינת המשפיע, בחינת דכורא, מוריד מיין דכורין מעילא לתתא. ולפי זה מתאים מה שאמרנו: הקילוס של עם ישראל נמנה מלמטה למעלה - בחינת העלאת המ"ן, ואצל הקדוש ברוך הוא מלמעלה למטה - בחינת הורדת המיין דכורין.
שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃
רש"י: "שוררך אגן הסהר" - טיבורך כאגן של מים צלולים שרוחצין בהן, והוא עשוי מאבני שיש, ובלשון ערבי קרוי "סהר", על שם שהטבור כנקב עגול, מושלו כאגן עגול. אצלנו "סהר" הוא לבנה, אך בלשון ערבי משמע נקב עגול, ולכן המשיל את יופייה כאגן עגול.
כאן מתעורר קושי: בכל הדוגמאות הקודמות דובר בנוי האישה, ורש"י הביא את המשל ואת הנמשל - אך איזה נוי ושבח יש בטבור? על כך אומר רש"י: והקילוס הזה אינו מעניין נוי אישה כקילוס העליון, לפי שהעליון - דודה מקלסה, וזה - רעותיה מקלסות אותה על שם מעשיה, לומר: הגונה את להתחבר עמנו. האיש מקלס את האישה בנויה, אבל רעותיה משבחות אותה במעלות אחרות שיש בה. והדוגמה, כלומר הנמשל: על שם לשכת הגזית היושבת בטבור הארץ. "אגן הסהר" - שהרי הסנהדרין היו יושבים כחצי גורן עגולה, כמו שאומרת הגמרא.
"אל יחסר המזג" - לא יכלה משם משקה, רוצה לומר: לא יכלה ולא יפסוק משם שום דברי הוראה. המקום שממנו הוראה יוצאה הוא לשכת הגזית, ומשם לא תיפסק המזיגה - תמיד תימשך משם ההוראה.
ויש מפרשים "אל יחסר המזג" באופן נוסף: כיוון ש"שוררך אגן הסהר" מדבר על סנהדרי גדולה היושבת כחצי גורן עגולה, בא הכתוב לרמז שלא תחסר גם סנהדרי קטנה. סנהדרי קטנה היא עשרים ושלושה, שהם כשליש מסנהדרי גדולה, וכמה היא מזיגה של יין? שליש. וזהו "אל יחסר המזג".
והמצודת דוד מקשר זאת לעניין הטבור עצמו: הטבור הוא המקום שממנו ניזון התינוק, ולכן "אל יחסר המזג" - המקור של הפרנסה ושל השפע, שהשפע ימשיך וישפיע. וזה מתאים לביאור רש"י, שכן גם בטבור באה המזיגה וההשפעה לוולד במעי אמו.
"בטנך ערימת חיטים" - שהכל צריכין לה. הגמרא שואלת: סיני ועוקר הרים, מי עדיף? סיני עדיף, דכולי עלמא צריכי למרי חיטייא. בזמנם, אם אינך בקיא בברייתות אינך יכול אפילו להתחיל לדון בסוגיה - כיצד תשווה את המשנה לברייתא ותאמר "לימא מתניתין דלא" וכדומה, כשאין לך מקורות? היום, שהכל כתוב, אומרים שעוקר הרים עדיף: יש לנו המון מידע, אבל להעמיק בו, לדמות בין דברים שונים ולחלק בין דברים הנראים שווים - זהו הפלפול וההעמקה, שהוא המעלה הגדולה יותר בימינו. על כל פנים, הסיני, הבקיא הגדול, הוא בעל החיטים; ואם אין חיטים אי אפשר לעשות לחם. כך גם כאן: "בטנך ערימת חיטים" - מקום הסנהדרין, שכולם זקוקים לו, לאותה השפעה רוחנית ולפסקי ההלכה היוצאים משם.
"סוגה בשושנים" - גדורה ומסויגת בגדר שושנים. "סוגה" לשון סייג וגדר, כמו "ועשו סייג לתורה". אלא שיש גדר חשמלית, יש גדר ברזל, יש גדר אבן - ויש גדר של שושנים, שברמיסה בלבד אתה עובר אותה. זה לא צבר קוצני, אלו שושנים; אתה דורך ועובר. וזה השבח: די לה בגדר קל, ואין אחד מכם פורץ בו להיכנס.
ומביא רש"י את דוגמת חז"ל: הרי חתן נכנס לחופה וליבו מגעגע לחיבת חיתוניו, בא להיזקק לה, אמרה לו: טיפת דם כחרדל ראיתי - מיד הופך פניו לצד אחר. ולא נשכו נחש ולא עקרב עקצו. וכן העובר בדרך וראה ביכורים בראשי התאנים, פשט ידו ליטול, אומרים לו: של ישראל הם - מיד מושך ידו מפני הגזל. הרי "סוגה בשושנים": העיקרון הוא שאנחנו מעצמנו עושים את הגדרים והסייגים, לא מכוח איומים.
נמחיש זאת: על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מסופר שבערב פסח אחרי חצות ניגש אל אנשים העוסקים בכל מיני עסקים בעיירה ושאל: אפשר להשיג אצלך משי? ענו לו: כן, כמה אתה רוצה, כמה מטרים? והרי על פי החוק הרוסי היה אסור להבריח משי, ומי שהבריח - היו מכניסים אותו לשנים ארוכות בכלא או בסיביר. הלך לעוד אחד: יש לך משי? כן, כמה אתה צריך, איזה סוג, איזו מידה, אילו צבעים? בכל מקום שרצה - יכול היה להשיג משי.
לאחר מכן הלך לשכונת היהודים ושאל: יש לך איזו פיתה? אפשר להשיג לחמניה, נשארו לך קצת עוגיות? אמרו לו: מה כבוד הרב מדבר? עבר חצות, ערב פסח היום! מאיפה חמץ? אמר להם: אני מוכן לשלם. אמרו: מה זה לשלם? אין, שרפנו הכל. אמר רבי לוי יצחק: תסתכלו - למלך רוסיה יש שוטרים, יש פקידים, יש סיביר, יש הכל, ולמרות זאת אפשר להשיג משי בכל פינת רחוב. ואילו הקדוש ברוך הוא אמר לפני 3,300 שנה "לא ייראה לך חמץ", ובכל מקום שאתה מגיע אינך מוצא חמץ, וכמה שתשלם אף אחד לא ייתן לך. זכותם של עם ישראל. וזהו "סוגה בשושנים": אין צורך בצבא ובאיומים; הקדוש ברוך הוא אמר שזה אסור, ודי בשושנה קטנה, כמו שאומר המדרש "כשושנה נראית לי", כדי שאדם יפרוש ולא יבוא לידי עבירה.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תׇּאֳמֵי צְבִיָּה׃
רש"י: "שני שדייך" - שתי הלוחות. דבר אחר: מלך וכוהן גדול. הסברנו כמה פעמים שכל ביטוי של "שדייך" הוא ביטוי להשפעה: כשם שעל ידי השדיים יונק התינוק ומגיע אליו השפע, כך כל מקום שרוצים לבטא הורקת שפע נאמר "שני שדייך".
וכאן שני פירושים: או שתי הלוחות - שהשפע שלנו, התורה, בא מן הלוחות, ואגב כל התורה כולה רמוזה בלוחות הברית בעשרת הדיברות. או מלך וכוהן גדול, שגם הם בחינת שדיים המשפיעים לנו: המלך משפיע את ההשפעה הגשמית על העם - מבחינת צבא, פרנסה וצרכים גשמיים; והכוהן הגדול משפיע על העם מהבחינה הרוחנית. לכן נמשלו לשני שדיים המשפיעים שפע על עם ישראל.
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל־שַׁעַר בַּת־רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק׃
"צווארך כמגדל השן" - אומר רש"י: ההיכל והמזבח, שהם זקופים וגבוהים, ולשכת הגזית גם היא שם, עשויה לחוזק ולמגן כמגדל השן. כל מי שרואה את ההיכל ואת המזבח עומד נדהם: כמה צריך לטפס כדי לעלות למזבח! כשרואים מצגת המשווה את גובה האדם לגובה ההיכל, עומדים נדהמים. "מגדל השן" הוא מגדל של שנהב - שן פיל, כלומר בנוי בצורה יוקרתית ביותר.
"עינייך בריכות בחשבון" - רש"י: עינייך כברכות אשר בחשבון המושכות מים. "על שער בת רבים" - חכמייך כשהם יושבים בשערי ירושלים, העיר רבתי עם, ועסוקים בחשבון תקופות ומזלות, חכמתם ובינתם לעיני העמים מושכות כברכות מים. החכמים הם עיני העדה, יושבים בשער וצופים על מצבם של עם ישראל. "בת רבים" - מקום שרבים מגיעים אליו, רבתי עם. "בריכות" מורה על השפעה, כשפע היורד מן הבריכה העליונה.
ומה גדולה כל כך בחשבון התקופות? על ידי כך ניכרת חכמתם של ישראל, שהרי עמים רבים ניסו לחשב את מחזור החמה ומחזור הלבנה והגיעו מזה לשיבושים. יש יומיים בלוח הגרגוריאני שמי שיחפש אותם בהיסטוריה לא ימצא אותם - היה להם שיבוש בספירה ופשוט דילגו על יומיים. כלומר, לגמרי לא פשוט לדעת את חשבון מהלך הלבנה. ולחכמי ישראל נמסר: כ"ט י"ב תשצ"ג - מחזור הלבנה הוא עשרים ותשעה יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקי השעה. היום בודקים זאת בשעונים אטומיים, וזה נמצא מדויק עד שש ספרות אחרי הנקודה. זוהי "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - סוד שנמסר לחכמי ישראל מאת השם. ומכאן שפע של ידיעה והבנה נמשך אצלם כבריכה המשפעת.
ועוד יש לפרש: "בריכות" כמו יונים, ולשון משנה הוא "הלוקח יונה שובך, מפריח בריכה ראשונה" - זוג היונים הגדל תחילה בקן קרוי "בריכה". ולפי זה משבח את עיניה שהן כיונים, שבח שכבר ראינו בעבר: "עינייך יונים".
"אפך כמגדל הלבנון" - אומר רש"י: איני יכול לפרשו לשון חוטם, לא לעניין פשט ולא לעניין דוגמה, כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל? גם בפשט אין זה שבח, וגם בנמשל אין לנו מה לדרוש באף הארוך. ואומר רש"י: "אפך" לשון פנים, כמו "וישתחוו לו אפיים ארצה" - עם הפנים כלפי הארץ. וזה שאמר לשון יחיד "אפך" ולא "אפייך" - שעל המצח הוא מדבר, שהוא עיקר הכרת פנים, כעניין שנאמר "הכרת פניהם ענתה בם". וכן מצינו "ומצח אישה זונה היה לך", "מצח נחושה" - שעל המצח ניכרת עזות הפנים והכרת הפנים.
ותדע שכן הוא, שהרי מקלסה והולך מלמטה למעלה: "עינייך בריכות בחשבון", ואחריהם המצח. בפשוטו האף נמצא מתחת לעיניים, ואם כן, לאחר העיניים ההמשך בסדר העולה הוא המצח.
וכן האומות מקלסות ביחזקאל ג': "מצחך חזק לעומת מצח כל הבאים להראותך ולפתותך" - שבחה שיש לה מצח חזק, עוצמה לעמוד במצח נחושה כנגד כל האויבים הבאים נגדה ולפתותה. ואגב, מצח גבוה מרמז בדרך כלל על חכמה; כשרוצים לומר על אנשים שאינם פיקחים אומרים "נמוכי מצח", ואילו מצח גבוה מורה על יתר השכלה. כאן משבח את המצח בגובהו - "כמגדל הלבנון".
"צופה פני דמשק" - אומר רש"י: ראיתי במדרש, זהו בית יער הלבנון שעשה שלמה, שהעומד עליו צופה ומונה כמה בתים יש בדמשק. הנמשל ממשיך את הקו הקודם: הצוואר הוא ההיכל והמזבח הזקופים והגבוהים ולשכת הגזית, והמצח כמגדל הלבנון - זה בית יער הלבנון, בית המקדש. וכבר הזכרנו בעבר שתי סיבות לשם "לבנון": האחת, שנעשה על ידי חרשי לבנון וארזי הלבנון; והשנייה, שמלבין עוונותיהם של ישראל. ומי שמתבונן משם מלמעלה, צופה ורואה עד דמשק.
דבר אחר, מביא רש"י: "פנייך צופות פני דמשק" - מצפות לבוא שערי ירושלים עד דמשק, שעתידה להרחיב עד דמשק. "צופות" כאן במובן של ציפייה והמתנה. הצופה והמצפה קשורים זה בזה: אדם הממתין בתחנה יוצא וצופה - משום שהוא מצפה. וזהו "אם יתמהמה אחכה לו" - ציפייה והמתנה לראות את ביאת המשיח. כך גם כאן: מצפות ומייחלות מתי כבר יתרחבו שערי ירושלים עד דמשק.
והרי כתוב שעם ישראל, כאשר יסיימו את כיבוש הארץ, "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" - ארץ ישראל יכולה להתרחב על כל העולם כולו; העיקר שנסיים את כיבוש מה שהכרחי כחלק מן הארץ המובטחת, ומכאן ואילך כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם. וכך גם כתוב שירושלים עתידה להתרחב, כפי שלמדנו בהרחבה בספר יחזקאל.
פרק ז' נפתח בפיתוי האומות - "שובי שובי השולמית" - וכנסת ישראל משיבה שאין בידן לתת לה דבר המתקרב אפילו למעלת דגלי המדבר. משם ממשיך הקילוס: עליות הרגל, שיתין שנבראו מששת ימי בראשית מעשה ידי אומן, לשכת הגזית היושבת בטבור הארץ שממנה לא פוסקת ההוראה, סנהדרין שהכל צריכין לה כערימת חיטים, וגדר השושנים - פרישותם של ישראל מעצמם בלא איומים, כדוגמת החתן הפורש וכהמחשת רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. ולבסוף שבחי המקדש והחכמה: ההיכל והמזבח כמגדל השן, חכמי ישראל העוסקים בחשבון תקופות ומזלות שהוא חכמתנו לעיני העמים, והמצח החזק כמגדל הלבנון הצופה ומצפה להתרחבות ירושלים עד דמשק.