פתיחה
בחלק זה של הפרק השישי אנו עומדים על סופו של השבח שהקדוש ברוך הוא משבח את כנסת ישראל: מנייני האומות שיצאו מנח ומאברהם, ייחודה של כנסת ישראל מכולן, קילוסן של האומות אותה, ירידתו של הקדוש ברוך הוא אל "גינת אגוז" לראות במעשיהם של ישראל בבית שני, ולבסוף וידויה של כנסת ישראל על שקלקלה את מעשיה והביאה על עצמה את עול האומות. נלך לפי סדר הפסוקים עם פירוש רש"י.
שישים מלכות ושמונים פילגשים - מניין האומות
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר׃
מה הוא המניין הזה של שישים? אומר רש"י: אברהם ויוצאי ירכו. בני קטורה - שישה עשר; ישמעאל ובניו - שלושה עשר; יצחק ובניו - שלושה; בני יעקב - שנים עשר; בני עשיו - שישה עשר, כמניינם בדברי הימים. הרי שישים. ואם תאמר, צא מהם את תמנע שהיא אישה, ואם כן יחסר לך מן המניין - אברהם עצמו מן המניין. אתה מחסר את תמנע ומוסיף את אברהם, וחזרת לחשבון שלם של שישים.
"ושמונים פילגשים" - מנח ובניו עד אברהם. כל תולדות יוצאי התיבה, אתה מוצא אותם שמונים. וכשם שהמלכות, שהן נשי המלך, יתירות בגדולה על הפילגשים, כך היו אברהם ויוצאי ירכו חשובים וגדולים ויתרים בחשיבות על הכל. שימו לב לחלוקה: שישים המלכות הם בניו של אברהם, ושמונים הפילגשים הם צאצאי נח. ומי גדול יותר? מלכות גדולות על פילגשים, וכך בניו של אברהם גדולים במעלה על צאצאי נח.
וממשיך רש"י ומביא ראיה לגדולתו של אברהם: הגר בת מלכים הייתה - ולמי הלכה להיות שפחה? לאברהם. בת מלכים נעשית שפחה בביתו, ואין לך הוכחה גדולה מזו למעלתו, שמלך מוכן שבתו תהיה שפחה אצל אברהם. וכנגד זה תמנע, בת שלטונים הייתה, ולְמה הלכה? לא להיות מלכה, אלא פילגש לעשיו - דרגה נחותה. ועוד: "אל עמק שווה" - הושוו כולם בעצה אחת והמליכו את אברהם עליהם, "נשיא אלוהים אתה בתוכנו".
ואגב זה ראוי להזכיר: בחרסים ובממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בחרן מופיע השם אברהם פעמים רבות, יש תיעודים לכך שהיה שם אדם מוכר בשם זה. וכן נמצאו תיאורים של דרך המכירה בזמנם, בדיוק כפי שהתורה מתארת את מכירת מערת המכפלה: אדם היה מציע מחיר, והשני היה אומר "מה פתאום, קח בחינם", וכשהראשון מתעקש לשלם - היה הלה קורע אותו במחיר. וכל זה היה נעשה לעיני כל אנשי העיר, כדי להבטיח שהדבר יקבל פרסום.
"ועלמות אין מספר" - למשפחות הרבה נחלקו כל אלה. אותם צאצאים עצמם נתפזרו והתחלקו למשפחות רבות שאין להן מספר.
אחת היא יונתי תמתי - ייחודה של כנסת ישראל
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ׃
אומר רש"י: ומכולם אחת היא הנבחרת לי ליונה תמה, שהיא תמימת לב עם בן זוגה. אומר הקדוש ברוך הוא: יש רק אחת שליבה תמים עמי. וחז"ל דרשו "יונתי תמתי" - תאומתי, כמו תאומה לי.
"אחת היא לאימה" - מפרש רש"י: לכנסייתה, למקום כינוסה, היינו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולכאורה תמוה: תיכנס לבית המדרש ותשמע צעקות ומחלוקות - איזו "אחת" יש כאן? על כך אומר רש"י: הרבה מחלוקות יש בבתי מדרשות, אבל מה מגמתם? כולם ליבם להבין תורה על מכונה ואל אמיתתה.
וזה יסוד גדול. כשאני מביע את דעתי האישית ואתה מביע את דעתך האישית - יש בינינו מחלוקת, ואנחנו שניים, לא אחד. אבל כשאני אומר לך שכך הוא הפשט ברשב"א, ואתה אומר לי שלא, כך הוא הפשט ברשב"א - אנחנו אחד, כי מגמת שנינו להבין מה הרשב"א אומר. אני אומר שכך אומרת התורה ואתה אומר שכך אומרת התורה - אנחנו אחד, כי מגמתנו לדעת מה התורה אומרת. אבל מי שאינו בא להבין מה כתוב בתורה, מה אומרים הראשונים, מה פוסק השולחן ערוך ומה לשון הגמרא, אלא בא להשמיע את דעתו שלו ומה שהוא חושב - אצלו באמת יש מחלוקת, ואנחנו רבים.
וראיתי שמבארים בספר "זאת ליעקב" בדרך רמז, שעניין ה"אם" רומז לבחינת תורה שבעל פה, שהיא נקראת אם. וכמו שאומר הגר"א: "שמע בני מוסר אביך" - זו תורה שבכתב, "ואל תיטוש תורת אימך" - זו תורה שבעל פה. ולמה נקראת אם? מפני שהאם משפיעה על הצאצאים, וכך החכם בלימודו יוצר השפעות בכל העולמות העליונים, ומה שהוא אומר כאן פוסקים למעלה - כאם המשפיעה. ולפי זה "אחת היא לאימה" מדבר על המחלוקות שבתורה שבעל פה דווקא, שהרי בתורה שבכתב אין ויכוח מה כתוב; כל המחלוקות הן בתורה שבעל פה. ולכן קישר רש"י כאן דווקא את המחלוקות שבבתי מדרשות. וכיוון שכל מגמתם להבין את התורה לאמיתתה - "את והב בסופה", בסופו של דבר יש אהבה, כי אין המגמה לבטא מה אני חושב אלא לנסות להבין מה כתוב, וכשמגיעים אל עמק שווה - הכל אהבה.
"ברה היא ליולדתה" - זו מעלה נוספת של עם ישראל: יעקב ראה אותה מיטה שלמה בלא פסול, והודה וקילס למקום, שנאמר "וישתחו ישראל על ראש המיטה". בשונה מאברהם ובשונה מיצחק שלא הייתה מיטתם שלמה - אברהם הניח את ישמעאל, ואף שעשה תשובה בסוף ימיו, אנו רואים עד היום מיהו ישמעאל; ויצחק הניח את עשיו. אבל יעקב מיטתו שלמה, וכל יוצאי חלציו ברים וטהורים בלא פסול.
"ראוה בנות ויאשרוה" - אומר רש"י: את ישראל בגדולתה. ה"בנות" הן האומות, שרואות את עם ישראל בגדולתו ומקלסות אותו. ומה הוא קילוסן? זהו הפסוק הבא, "מי זאת הנשקפה". רש"י מקשר את הפסוקים זה לזה: במה אישרוה ובמה היללוה - בלשון הפסוק שאחריו.
מי זאת הנשקפה כמו שחר
מִי־זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃
"מי זאת הנשקפה עלינו" - כל ראייה ממקום גבוה לנמוך קרויה השקפה, כלשון "וישקף". האומות משבחות אותנו שאנחנו מרוממים וגבוהים והן שפלות ונמוכות. וזה גם ההסבר לשם "משקוף": יש מפרשים מלשון חבטה, שהדלת שוקפת ונחבטת עליו, ויש מפרשים מלשון משקיף, שהמשקוף הוא העליון, המשקיף מלמעלה למטה.
ומוסיף רש"י: כך בית המקדש גבוה מכל הארצות. ויש בזה שני פשטים. האחד על דרך הדרש: ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות מבחינת מקומה הרוחני, ודאי שהיא במעלה גבוהה ועליונה מכולן. והשני אפילו במובן טופוגרפי. ולכאורה איך ייתכן, והרי הר האוורסט גבוה יותר? אלא שהקביעה הזו שרירותית: הכל תלוי בנקודת הציון שביחס אליה מודדים, ואנו רגילים למדוד ביחס לגובה פני הים. אבל אפשר לקבוע מדד אחר: מה שקרוב יותר לתקרה הוא הגבוה יותר. ובעולם - היכן התקרה? מול ירושלים, שירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ואם כן כשמודדים ביחס לתקרה, ודאי שירושלים של מטה היא הקרובה ביותר, וארץ ישראל אחריה, וכל שאר הארצות, ככל שהכדור הולך ומשתפל, נמוכות יותר. ולכן הכניסה לארץ נקראת עלייה והיציאה ממנה ירידה - בין מצד הדרש ובין מצד הפשט.
"הנשקפה כמו שחר" - אומר רש"י: הולך ומאיר מעט מעט, כך היו ישראל בבית שני. בתחילה זרובבל, פחת יהודה ולא מלך (פחה הוא מושל ולא מלך), והיו משועבדים לפרס וליוון, ואחר כך ניצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים. השחר הולך ומאיר קמעא קמעא, וכך גאולתם של ישראל קמעא קמעא.
ויש בזה חסד גדול. תארו לעצמכם שהשחר היה מאיר ברגע אחד - היינו מסתנוורים; אדם המקבל "פלאש" בפנים בבת אחת עלול להתעוור. לכן אנו מודים בוקר וערב "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור": הקדוש ברוך הוא מסיט את המסך לאט לאט עד שמגיע החושך, ולא בבת אחת. תארו לכם אדם נוסע, ופתאום בבת אחת נהיה חושך - סכנה גדולה. אבל כשמחשיך לאט לאט, אדם מתארגן. וכך גם בבוקר, האור בא בהדרגה. וכך עם ישראל בבית שני לא עלו למעלתם הגבוהה ברגע אחד.
"איומה כנדגלות" - איומה בגיבוריה כנדגלות של מלכים. לאחר שכבר הייתה לנו מלכות, היינו מטילי אימה, והיו חוששים ויראים מאיתנו מחמת גיבורינו, כדגלי צבאותיהם וגדודיהם של מלכים שדגלים בראשם. וכל זה - הקדוש ברוך הוא מקלס בו את כנסת ישראל, מ"יפה את רעייתי כתרצה" ואילך, וזהו שבחם של ישראל.
אל גינת אגוז ירדתי
אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים׃
אומר רש"י: עוד זה מדברי שכינה - לא הרעיה מדברת כאן אלא הקדוש ברוך הוא ממשיך ומדבר: הנה באתי אל מקדש שני זה אלייך. "לראות באיבי הנחל" - "איבי" לשון פירות וצמיחה, כלשון "נגדע בעודו באיבו", בעת הבאת פירותיו - מה לחלוחית של מעשים טובים אראה בך. "לראות הפרחה הגפן" - אם תפריחו לפניי תלמידי חכמים וסופרים ושונים, פריחה של תורה. "הנצו הרימונים" - מקיימי מצוות מלאי זכויות, שהרימון תמיד ביטוי הוא ל"מלאים מצוות כרימון". אומר הקדוש ברוך הוא: יורד אני אל הגינה לראות מה מצבם של ישראל, האם הם מתקדמים מבחינה רוחנית.
ולמה נמשלו ישראל לאגוז? מה אגוז זה, אתה רואה אותו כולו עץ, ואין ניכר מה שבתוכו; פוצעו - ומוצאו מלא מגורות מגורות של אוכלים. כל האגוזים למיניהם, הפקאן, אגוזי המלך, הבונדוק, השקד - כולם נראים מבחוץ כמו עץ. ובאגוז המלך, שעליו דיברו, הפנים מחולק למגורות מגורות כמו מוח, כמחסנים של אוכלים. כך ישראל, צנועים וענוותנים במעשיהם, ואין התלמידים שבהם ניכרים, ואין מתפארים להכריז על שבחם - ובודקתו, אתה מוצאו מלא חוכמה.
וכמה גדול ההבדל הזה. כל מי שנפגש עם אנשים הרחוקים ממצוות עומד על הפער. אדם רחוק ממצוות, כשהוא פוגש אדם בעל צורה ונשוא פנים, רואה צורך למנות את כל מצוותיו. נסעתי לפני ארבעה ימים עם נהג מונית, ובנסיעה של עשרים דקות מנה לפניי את כל זכויותיו: כמה חסדים הוא עושה, מה הקים, מה בנה, איזו יודאיקה יש לו בבית ומאיזה דפוס של ז'יטומיר, ושהוא מניח תפילין, ושאשתו מדליקה נרות שבת. ואילו אדם ירא שמיים לעולם אינו רואה צורך לספר למישהו "אתה יודע, סיימתי את הש"ס, ואני לומד כך וכך, ואני תורם כך וכך". מי שפגש חרדי כזה - ודאי פוסל במומו. הרב שטיינמן, כשמישהו היה מתחיל לספר לו על משהו שעשה, היה אומר לו: למה לך? תשאיר את זה לשמה. מה אתה רוצה, להגיע עם כרטיסייה מנוקבת? אדם ירא שמיים יודע לשתוק. זהו "אין מתפארים להכריז על שבחם", אבל כשאתה מתחיל לדבר איתו - אתה מגלה כלי מלא חוכמה. זו גינת האגוז: מבחוץ נראה כעץ, ובפנים מלא פירות.
ועוד מדרשות לדבר: מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולים לבין האומות ולוקים מלקיות הרבה, ואין מעשיהם נמאסין. בזמנם היו נוהגים לזרוק בחופה מיני קליות ואגוזים, ולא היו ממליצים לזרוק חיטים, לפי שהיו נדרסות ונמאסות ואין עושים בהן כלום; אבל אגוזים - אף אם נופלים בטיט אינם נמאסים. ומטעם זה אמרו גם בזמננו שיזרקו בבר מצווה רק ממתקים עטופים בנייר, ולא דברים גלויים שנופלים ונמאסים. כך עם ישראל: מדרך הטבע, אחרי מלקיות כה רבות, היינו אמורים לנטוש את דתנו ולבחור לנו אלוהים חדשים, ואף על פי כן אנו דבקים בהשם. על מה יצא ליהרג - על שמלתי את בני; על מה יצא ליצלב - על ששחטתי שחיטה כשרה, על ששמרתי שבת, על שקיימתי מצוות. אנו מוסרים את עצמנו, וכאגוז שאינו נפגם - אין מעשינו נמאסים על אף כל המכות.
לא ידעתי - וידויה של כנסת ישראל
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב׃
אומר רש"י: כנסת ישראל מתאוננת - לא ידעתי להיזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי ובגדולתי. ונכשלתי בשנאת חינם ובמחלוקת שגברה במלכי בית חשמונאי, הורקנוס ואריסטובולוס, עד שהביא אחד מהם את מלכות רומי וקיבל מידה את המלוכה, ונעשה לה עבד. ומאז "נפשי שמתני להיות מרכבות" - להרכיב עליי נדיבות שאר האומות.
הרי כאן וידוי: ריבונו של עולם, אחרי כל מה שהשפעת עליי בבניין בית שני - וכל פרקנו בבניין עזרא ונחמיה עוסק - ואמרת שפרחה הגפן, שיש תלמידי חכמים וסופרים ושונים, יש מקיימי מצוות כראוי, יש תלמידי חכמים הנמשלים לאגוז - אני קלקלתי את מעשיי, לא ידעתי להיזהר מן החטא ונכשלתי בשנאת חינם.
וזה הדבר הנורא: המלשינות מתוכנו. ללכת ולהביא לכאן את האומות. הגייס החמישי הזה נמצא איתנו עד היום - אלה המוציאים את דיבתנו רעה בכל מיני גופים בארצות הברית, גופים שונאי ישראל שתפקידם להעביר ביקורת; ומי מעביר להם את החומרים והתיעודים? אנשים מתוכנו. וכבר היה לעולמים: הורקנוס ואריסטובולוס נחלקו ביניהם, הלך האחד והביא את מלכות רומי שתשלוט כאן, כדי שימליכו אותו בעזרת כוח חיצוני. וכי הם באו להמליכו למענו? הם באו למשול עליו, ולבסוף נעשה להם עבד.
"נפשי שמתני" - אומר רש"י: אני בעצמי מיניתי אותם עליי, כעניין שנאמר "ואת לימדת אותם עלייך אלופים לראש". "עמי נדיב" - כמו "עם נדיב", והיו"ד יתרה כיו"ד של "שוכני סנה", "גנובתי יום", "רבתי עם". כלומר הבאתי לכאן עם נדיב שיהיה ממונה עליי. ומשמע מרש"י שהמילה נדיבות כאן במובן ממשלה: "להרכיב עליי נדיבות שאר אומות" - ממשלת שאר אומות. וכן "נדיבי עמים נאספו" - מושלי עמים נאספו. בשונה ממה שאנו רגילים לפרש נדיב כמי שמנדב נדבה, בפשטות לשון המקרא נדיבים הם מושלים. ואותו "עם נדיב", שכביכול גילה נדיבות והסכים להמליך, הוא שנעשה המושל והמנהיג, ואנו נעשינו לו עבדים.
לסיכום:
סיום הפרק מוליך אותנו מן השבח אל התוכחה. הקדוש ברוך הוא מונה את גדולתם של אברהם ויוצאי ירכו על פני כל אומות העולם, ומייחד מכולן את כנסת ישראל - "אחת היא יונתי תמתי", אחת בבתי מדרשותיה שכל מגמתם להבין תורה לאמיתתה, וברה ביולדתה שמיטתו של יעקב שלמה. האומות עצמן מקלסות אותה: "מי זאת הנשקפה כמו שחר", שגאולתה באה קמעא קמעא כאור הבוקר. והקדוש ברוך הוא יורד אל גינת האגוז לראות בפירותיה - תלמידי חכמים צנועים שמבחוץ נראים כעץ ובפנים מלאים חוכמה, ומעשים שאינם נמאסים אף בטיט הגלות. ואחרי כל השבח הזה מתאוננת כנסת ישראל: לא ידעתי להיזהר מן החטא, נכשלתי בשנאת חינם ובמחלוקת, ובידיי הרכבתי על עצמי את מלכות האומות. זו אזהרה שנוגעת לנו עד היום.