פרק ו' בשיר השירים פותח בדו־שיח: בנות ירושלים, ובנמשל - אומות העולם, פונות אל כנסת ישראל ושואלות היכן דודה. משם עוברת הפרשה אל תקופת שיבת ציון ובניין הבית השני, אל ההתמודדות עם "צרי יהודה ובנימין" שביקשו להשתתף בבניין, ואל דברי הקילוס של הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: יפה את, נאוה את, איומה את. נלך על סדר הפסוקים עם פירוש רש"י.
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ׃
אומר רש"י: "אנה הלך דודך" - מענים ומקנטרים האומות את ישראל: אנה הלך דודך, למה הניח אותך עזובה ואלמנה? זה מאז ומקדם. הגויים מקנטרים את עם ישראל ואומרים שהשם עזב אותם, שהמרו את פיו ומאס בהם. הנוצרים אומרים שהוא לקח אותנו, המוסלמים אומרים שהוא לקח אותם. "מענים" - לשון "לא תונו איש את עמיתו", כלומר מצערים אותם בדברים.
ועל "אנה פנה דודך" מבאר רש"י: כשחזר הקדוש ברוך הוא והשרה רוחו על כורש, ונתן רשות לבנות את הבית והתחילו לבנות, באו ואמרו להם: אנה פנה דודך? אם חוזר הוא אלייך - נבקשנו עמך. כעניין שנאמר: "וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל... ויגשו אל זרובבל... נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלוהיכם". אותם צרי יהודה ובנימין שעשו לעם ישראל את המוות, ובסופו של דבר גרמו במלשינותם שבניין הבית ייפסק - הם אלה שבאים בטענה של קדושה: גם אנחנו רוצים לעבוד את השם, בואו נעזור לכם. שמאל היה גם אז. וכוונתם לרעה, כדי להשביתם מן המלאכה.
העניין הזה חזר על עצמו בדורות האחרונים. בזמנו באו גורמים מטעם הג'וינט והסוכנות, וביקשו להקים בירושלים בתי חינוך שיהיו בפיקוחם ובתקציבם - כעין אותם מוסדות שגדולי ישראל יוצאים נגדם גם היום. כשראה זאת רבי יוסף חיים זוננפלד, בשום אופן לא הסכים. ניסו לשכנע אותו: הרי רעב בירושלים, התקציבים האלה יכולים לעזור, ממש הצלה, יקומו תלמודי תורה. מה הוא השיב להם? בדיוק את הפסוקים שלפנינו: "לא לכם ולנו לבנות בית להשם אלוקינו". אתם לא בסיפור. בית להשם - אנחנו נבנה. "ובנביאיי אל תרעו" - אלו תינוקות של בית רבן, אל תיגעו בהם. חינוך צריך להיות קודש קודשים, וברגע שמתערבות רוחות זרות מיד מתחילות השאלות, ההתעניינות בתכנים, ההערות והדרישות לתקנים.
וכולנו יודעים איך זה נגמר: אתה נעשה שפוט מוחלט לתכנים שלו. בזמנו שאלו את בן גוריון: מה לך להקים את היכל שלמה, מקום שמכשיר רבנים, הרי אתה נותן בידי הרבנות שליטה? השיב להם: ברגע שהם יקבלו כסף, הם גם יתחילו לעשות את מה שאני רוצה. ברגע שמקבלים כסף - נגמר, אתה תלוי במשכורת.
מסופר על רבה של קריית אתא, הרב שולזינגר, שבאו לשכנעו לקבל משכורת מהרבנות. אמר להם: לא, אין צורך. אמרו לו: אל תדאג, לא נקבע לך כלום, לא נבוא להגיד לך מה לעשות. אמר להם: אתה חושב שכשתיתן לי משכורת אני אמתין שתבוא אליי להגיד לי מה לעשות? אני אגש אליך בעצמי לשאול מה עליי לעשות. אדם כבר מבין מאיפה הפרוסה מרוחה, ויודע איך למצוא חן. קיבלת כסף - אתה כבר משוחד, אתה כבר בידיים שלו. ובאמת זו מידת חסידות והנהגה של חסידות, אבל רואים כמה הם הבינו שברגע שאתה מקבל משכורת אתה בבעיה. היה כבר בזמנו רב שתמורת משכורת ומינוי לרב ראשי אף התיר ממזרים.
והכלל הזה חוזר בכל תחום: יש חוקים שהם ייחודיים, מופעלים רק נגד הדתיים ונגד הימין, ולא באופן שווה. "הסתה" היא רק כשמגזר אחד מדבר; המגזר האחר יאמר ויכתוב מה שירצה ולא ייחשב הסתה, ואילו אצלנו די ברמז כדי לעצור. אפשר לעמוד עם חבל תלייה ולקרוא לתלות את ראש הממשלה, וזה לא נחשב. בתל אביב אסרו עלינו תפילה בטענה שאין הפרדה במרחב הציבורי, ולא מכבר התקיימה שם תפילה מוסלמית עם הפרדה מוחלטת ומחיצות - ולא נשלח אפילו פקח אחד. יש כאן עניין אחד: לקעקע ביצתן של ישראל, למחוק את התורה. ועל כן: "לא לכם ולנו לבנות בית להשם אלוקינו".
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים׃
מפרש רש"י: "דודי ירד לגנו" - ציווה לנו לבנות היכלו, והיה שם עמנו. הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא שציווה אותנו לבנות את בית המקדש. "לערוגות הבושם" - מקום מקטר הקטורת, שהרי הקטורת נקראת בתרגום "מעשה בוסמנו".
ולכאורה קשה: אחרי שאמרת "לערוגות הבושם", מה עוד יש לו לחפש בגנים אחרים? לכן מבאר רש"י "לרעות בגנים" - ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם, אותם שלא עלו מן הגולה, ומשרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. הגנים הם המקומות שבהם נותרו ישראל בגולה, וגם אותם הוא מנהיג.
"וללקוט שושנים" - שומע ומקשיב לנדברים בתורתו, ללקוט זכויותיהם ולכותבם בספר זיכרון לפניו, כעניין שנאמר "אז נדברו יראי השם". הקדוש ברוך הוא יושב ומקשיב ומלקט את דברי התורה הנאמרים מפי תלמידי חכמים, וכותבם בספר זיכרון לפניו.
וממשיך רש"י: ומה שאתם אומרים "ונבקשנו עמך" לבנות עמנו - אני לדודי ולא אתם לו, ולא תבנו עמנו, כעניין שנאמר "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו", ואומר "ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים". כלומר: אתם אינכם שייכים לעניין כלל.
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃
מפרש רש"י: "הרועה בשושנים" - הרועה את צאנו במראה נוח וטוב. אני משייכת ומוסרת את עצמי לדודי, ודודי מוסר עצמו לי - וזו הבעת הקרבה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. והוא רועה אותנו במראה טוב, במראה של בשמים וריחות טובים.
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלָיִם, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃
מהי "תרצה"? האבן עזרא מפרש: שם מדינה, ותמצאנה בדברי אחאב. וכך גם שאר המפרשים, שתרצה הוא שם של עיר. אבל רש"י מביא את מדרש חז"ל שתרצה הוא לשון ריצוי: והקדוש ברוך הוא מקלסה על זאת - יפה את רעייתי כשאת רצויה לי. כשאת מרוצה לפני השם יתברך במעשייך, זה היופי שלך לפניי.
"נאוה כירושלים" - אומר רש"י: את עתה כאשר בראשונה בירושלים. הרי אנו מדברים כבר בשלב של גלות, ואף על פי כן הנוי שלך עכשיו כמו שהיה אז בהיותך בירושלים.
"איומה כנדגלות" - מפרש רש"י: חיילי מלאכים; אימתך אטיל עליהם שלא להילחם ולהשביתכם מן המלאכה, כמו שנאמר בעזרא. "נדגלות" לשון דגלים, וכבר ביארנו כמה פעמים שדגלים הם ביטוי לצבא ולחיילים ההולכים ודגלם בראשם. "איומה" - מלשון מטילה אימה. עם ישראל בא לבנות את הבית השני, וצרי יהודה, סנבלט וחבריו, באים להצר את צעדיהם ולהפריע. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אטיל את אימתך עליהם, ותהיי איומה כחיילי מלאכים, כדי שלא ישביתו אתכם מן המלאכה.
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד׃
מפרש רש"י: "הסבי עינייך מנגדי" - כבחור שארוסתו חביבה וערבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה: הסבי עינייך מנגדי, כי בראותי אותך ליבי משתחץ ומתגאה עליי, ורוחי גסה, כי איני יכול להתאפק (ויש גירסה: ורוחי גסה בי ואיני יכול להתאפק, והרעיון אחד). כלומר: סובבי את עינייך שלא יהיו מולי, שכן כשעינייך מולי ליבי מתגאה ורוחי גסה בארוסה המיוחדת שיש לי, ואיני יכול להתאפק. ובפשטות, כיוון שמדובר בארוסה שעדיין לא הותרה לו, הוא מבקש שתסב עיניה כדי שלא יבוא לידי מעשה עבירה.
יש שרצו לפרש הפוך: "מנגדי" היינו שעיניה מנגד, לא מולו, והוא מבקש שתסובב את עיניה מן הכיוון שכנגדו אליו, כלומר שתביט אליו. אבל מרש"י משתמע להיפך: עיניה מביטות אליו, והוא מבקש שתסיר אותן ממנו.
"שהם הרהיבוני" - מפרש רש"י: הגיסו ליבי, כמו "ורהבם עמל ואוון", "רהב הם שבת", לשון לעז של הגסת הלב וגאווה. שלוש המילים "רהב הם שבת" אינן פירוש אלא ציטוט פסוק נוסף, מישעיה פרק ל': "ומצרים הבל וריק יעזורו, לכן קראתי לזאת רהב הם שבת". ומבאר המצודת דוד: הם מתגאים בדבר שאין בידם - סמכו על מצרים, משענת הקנה הרצוץ, והם מתגאים כאילו בכוחם להושיע, מבטיחים עזר ואין לאל ידם; "שבת" - עם בטל שאינו רוצה לעזור. נמצא שרש"י מביא שני מקורות שרהב עניינו גאווה: "ורהבם עמל ואוון" - כל מה שהם מתגאים בו הוא עמל ואוון, שקר שאין בו ממש; וכן מצרים, "רהב הם שבת".
ועתה הנמשל: אמר הקדוש ברוך הוא, במקדש זה אי אפשר להשיב לכם ארון וכפורת וכרובים, שהם הרהיבוני בבית ראשון להראותכם חיבה יתרה - עד שמעלתם בי. כשאדם נותן באחר אמון, ולא עוד אלא משפיע עליו ומעניק לו, והלה מועל באמון הזה, קשה לו מאוד אחר כך, גם אם יחזור ויבקש מחילה ויתיישרו ההדורים, לתת לו שוב את אותו קרדיט שנתן בתחילה. כך כאן: השפעתי לכם מעל ומעבר בבית ראשון, ארון וכפורת וכרובים, והם הגיסו את ליבי להתקרב אליכם הרבה - ואתם מעלתם בי. לכן לא אעשה כן בבית שני. וזהו "הסבי עינייך מנגדי": אל תביטי אליי בציפייה לקבל את הארון והכרובים כבבית ראשון, שכן "הם הרהיבוני", הייתה שם נתינה של רהב וקרבה גדולה - ומעלתם בי.
"שערך כעדר העיזים" - מפרש רש"י: בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה. השיער הוא לכאורה הדבר הפחות חשוב, שהרי בבהמה העיקר הוא הבשר ולא השיער; ובכל זאת הוא משבח דווקא אותו, לומר שגם הקטנים, הרכים והדקים שבישראל - יש בהם שבח הרבה.
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם׃
מפרש רש"י: "שינייך" - קצינים וגיבורים שבך, כולם לטובה. השיניים מבטאות את הכוח והעוצמה, שבהן נושכים; והקצינים והגיבורים שבישראל כולם לטובה. "שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" - חיסרון אין בהם.
ולמה ממשיל אותם דווקא לעדר הרחלים, ולא כלעיל לעדר הקצובות? אומר רש"י: הרחל הזאת כולה קדושה - צמרה לתכלת, בשרה לקורבן, קרניה לשופרות, שוקיה לחלילין, מעיה לכינורות, עורה לתוף. הצמר לפתיל תכלת שבציצית, הבשר לקורבנות, הקרניים לשופרות, עצם השוק לחלילים, המעיים לכינורות, והעור נפרס על גבי התוף לתופף עליו - נמצא שכולה משמשת לקדושה. אבל הרשעים נמשלו לכלבים, שאין מהם לקדושה כלום. ודייק: אחרי מותם. שהרי מצואת הכלבים היו מעבדים את העור לצורך ספרי תורה, וכתוב שזה חלק מן הפרס שקיבלו הכלבים על שלא חרצו לשונם - הרי שבחייהם משתמשים במשהו שיוצא מהם; אבל לאחר מותם אין מהם לקדושה כלום, הכול הולך לאשפה.
ובעניין הכלבים, מסופר על המלבי"ם שנסע ברכבת, והתחילו לארגן מניין למנחה. היו שם כמה משכילים בקרון, וכיוון ששמעו שמתארגנת מנחה מיד עזבו את הקרון ועברו לקרון אחר. משסיימו להתפלל, ראו המשכילים שנגמרה התפילה וחזרו. אמר המלבי"ם בקול לתלמידיו: תמיד התקשיתי, הרי יעקב אבינו מסר לעשיו תיישים מאתיים ועזים עשרים וכיוצא בזה, מגוון עצום, ואילו כלבים לא הביא לו - והרי כל רועה צאן זקוק לכלבים לשמור על הצאן. והיום קיבלתי תשובה: הכלבים בורחים מן המנחה.
ראשית הפרק היא קנטור האומות - "אנה הלך דודך" - וניסיונן להיכנס בשותפות אל תוך בניין בית השם, וכנגדם משיבה כנסת ישראל: "אני לדודי ודודי לי", אין לכם חלק וצדקה וזיכרון בירושלים. מכאן ההוראה לדורות: בית להשם בונים לבד, ובנביאיי - תינוקות של בית רבן - אל תרעו, שכל קבלת תמיכה מגוף זר סופה שעבוד לתכניו. ואחר כך בא הקילוס האלוקי: יפה את כשאת רצויה לי, נאוה את גם בגלות כבימי ירושלים, ואיומה את על מפריעי הבניין. ולצד זה נאמרת גם אמת קשה: "הסבי עינייך מנגדי" - הארון והכרובים של הבית הראשון לא יחזרו, לאחר שאותה חיבה יתרה נענתה במעילה. ואף על פי כן השבח עומד: גם הקטנים והרכים שבישראל יש בהם שבח הרבה, וקציניה וגיבוריה כולם לטובה, כרחלים שכולן קדושה - שלא כרשעים הנמשלים לכלבים, שאין מהם לקדושה כלום.