פתיחה
בחלק זה של הפרק עונה כנסת ישראל לבנות ירושלים ששאלו אותה "מה דודך מדוד", והיא פותחת בשבחו של הקדוש ברוך הוא אבר אבר. רש"י מבאר את כל התיאורים הללו כרמזים לגילויי השכינה: מעמד הר סיני, קריעת ים סוף, מתן תורה ולימודה, הלוחות, סדרי הפרשיות וההשגחה על עמלי התורה. נלך על סדר הפסוקים.
דודי צח ואדום - חסד כלפינו, דין כלפי שונאינו
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה׃
אומר רש"י: "דודי צח" - צח ולבן, להלבין עוונותיי. "צח" הוא מראה הלבנונית, נקי וצח לחלוטין, והלבן הוא בחינת חסדים ורחמים. מכוח החסדים והרחמים הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו ומוחל לנו על עוונותינו. ומוסיף רש"י: כשנראה בסיני נראה כזקן מורה הוראות, וכן בשבתו למשפט - "לבושיה כתלג חיוור ושער רישיה כעמר נקא", לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר נקי, זך וטהור.
ידוע על פי המקובלים, שכאשר מדברים על הבחינות העליונות - כפי שאנו קוראים מן האידרא בתיקוני התשליך, "תליסר תיקוני דיקנא" - מתוארת שם הבחינה העליונה של הכתר ושל העתיק, וכיצד יש שם כביכול בחינת זקן ובחינת שיער, והשיער הוא שיער לבן. האר"י ז"ל אומר שמקום השערות הוא גבוה מאוד ואין מתעסקים בו, ועוסקים במה שלמטה ממנו. לכך רומז הכתוב "שער רישיה כעמר נקא".
ומה השבח ב"אדום"? אומר רש"י: להיפרע משונאיו, כעניין שנאמר "מדוע אדום ללבושך". אדום הוא בחינת דינים, ולכאורה אין זה שבח; אלא שהיא אומרת: כלפיי - חסדים ורחמים, וכלפי שונאיי - דינים. "מדוע אדום ללבושך" נאמר כאשר הקדוש ברוך הוא בא להיפרע מן הגויים, ושם נאמר "וכל מלבושיי אגאלתי", "ויז נצחם על בגדיי" - כביכול דמם של הרוגי ישראל ניתז על בגדיו. אומר המדרש: כל מי שנהרג, כביכול נשאר כתם בבגדו של הקדוש ברוך הוא, בפורפירא דיליה, והכתם הזה גורם שהשם זוכר את אותו אדם ובא לנקום מן הגויים על מה שעשו לנו.
"דגול מרבבה" - הרבה חילות מקיפים אותו. "דגול" מלשון דגלים, שהחילות היו הולכים תמיד ודגל לפניהם; ו"רבבה" לשון ריבוי - כמות אדירה של חילות מקיפה אותו, והכוונה למלאכים.
ראשו כתם פז - פתיחת דברי המלך
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב׃
"ראשו" כאן במובן תחילתו: תחילת דבריו הבהיקו ככתם פז - כתכשיט של זהב - וכעניין שנאמר "פתח דבריך יאיר". כבר בפתיחת דבריו האיר הקדוש ברוך הוא, שהראה להם תחילה שמשפט מלוכה יש לו עליהם, ורק אחר כך גזר עליהם גזרותיו.
המדרש ממשיל זאת למלך שבא למדינה והתחיל להטיל עליהם גזרות וציוויים. מיד שואלים בני המדינה: מה יש לנו מן המלך הזה שבא פתאום ומצווה עלינו? מה אנו חייבים לו? אבל אם הייתה לאותה מדינה מלחמה, ובא המלך ונלחם באויביהם, הכניעם וגירשם, ובזכותו באו שלום והרווחה - כשיבוא ויאמר "קבלו גזרותיי", יקבלו בשמחה, שהרי הוכיח את מלכותו והיטיב עמם. כך פותחות עשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - תחילה החוב שאנו חייבים לו בלי קץ, שהרי עבד לא ברח ממצרים מעולם, והוא הוציאנו מבית עבדים; ורק אחר כך "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". השם אינו בא בהנחתות: תחילה "הטיבותי לך", ומתוך כך ראוי אני למלוך עליכם.
"קווצותיו תלתלים" - על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילים של הלכות. "שחורות כעורב" - על שם שהייתה התורה כתובה לפניו אש שחורה על גבי אש לבנה. ודבר אחר: "קווצותיו תלתלים" - כשנראה על הים נראה כבחור נלחם בגבורה. הרי שהקדוש ברוך הוא מתגלה בכל מקום כפי עניינו: בסיני, כשבא ללמד תורה - כזקן מורה הוראות; על הים, כשבא לעשות מלחמה - כבחור איש מלחמה; ובשבתו למשפט - לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר נקי.
עיניו כיונים - השגחה על בתי המדרשות ועל תלמידי חכמים
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת׃
אומר רש"י: כיונים שעיניהן צופות אל ארובותיהן, אל הקן שלהן, כך עיניו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, ששם מוצאי התורה המשולים למים. בתי המדרשות הם "אפיקי מים" - הם מפיקים תורה. ומכאן שככל שאדם בעל מעלה יותר, כך גדולה עליו ההשגחה הפרטית, וככל שהוא פחות בעל מעלה - פחות. הכתוב בא לומר שעל תלמידי החכמים ההוגים בתורה בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות יש את ההשגחה הגדולה ביותר.
"רוחצות בחלב" - כשהן צופות במשפט, מבררות דין לאמיתו, להצדיק צדיק לתת לו כצדקתו ולהרשיע רשע לתת דרכו בראשו. החלב הוא בחינת נקיות: שיצא הדין נקי. "יושבות על מילאת" - על מילואו של עולם, כלומר על כללו של עולם, משוטטות בכל הארץ וצופות טובים ורעים. השגחה צמודה ותמידית.
דבר אחר: תלמידי חכמים שהקדוש ברוך הוא נותן אותם עיניים להאיר לעולם. העיניים של העולם הם התלמידי חכמים - כשאיני יודע מה לעשות, "והיית לנו לעיניים": התלמיד חכם מורה לי לעשות כך, מייעץ לי אחרת, ובכך אני יודע כיצד לפעול; עושים שאלת חכם והספקות מסתלקים. וכשם שהיונים נודדות משובך לשובך לבקש אוכלן, כך הם הולכים ממדרשו של חכם זה לבית מדרשו של חכם אחר לבקש טעמי תורה. שימו לב להבחנה: "תלמיד חכם" הוא בשלב ההתלמדות, ועליו מדובר כאן. כך מקובל גם בישיבות: בחור שלומד בישיבת חברון נוסע לישיבת בריסק לשמוע שיעור בקדשים על פי מהלכי הגרי"ז, נודדים ממקום למקום לשמוע סגנונות לימוד נוספים וללמוד עניינים נוספים.
ולפי דרך זו: "על אפיקי מים" - על בתי המדרשות שהם מוצאי מים של תורה. "רוחצות בחלב" - לפי שקראם עיניים, והעין לשון נקבה, נקט לשון נקבה; מצחצחים עצמם בחלבה של תורה ומלבנים סתריה וסתומותיה. "חלב" כלשון "לשדו וחלבו" - הדבר המיוחד והחשוב שבה, לינוק מן התורה את חידושיה וסודותיה; והחלב לבן, שבא ללבן את סתריה וסתומותיה. "יושבות על מילאת" - מיישבים דברים על אופניהם: יש קושיה, יש סתירה, ויגעים ומיישבים "לא קשיא, כאן בכך וכאן בכך". "מילאת" הוא כמו מילואת אבן - הגומה השקועה שבתוכה משקיעים את האבן, כלומר שהדבר יתיישב ויתאים בדיוק לעניינו.
דבר אחר: "עיניו" - ענייניו. פרשיות של תורה והלכות ומשניות, "כיונים" שהן נאות בהליכתן, "על אפיקי מים" - בבתי מדרשות, "רוחצות בחלב" - מצוחצחות כחלב. כשם שיונה ההולכת על אפיקי מים נאה למתבונן, כך המשניות וההלכות בנויות ומסודרות בנאות, והשמועות מצוחצחות כראוי וכהוגן.
לחייו ושפתותיו - דיברות סיני ודיבורי אוהל מועד
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר׃
"לחייו כערוגת הבושם" - אלו דיברות הר סיני, שהראה להם פנים מסבירות וצוחקות. את השחוק רואים בלחיים: כשאדם מחייך, מיד בולטות לחייו. והלחיים אף רומזות למקום הדיבור, שבסיני דיבר עמנו הקדוש ברוך הוא בפנים מסבירות.
"שפתותיו שושנים" - הדיבורים שנידברו באוהל מועד, שהם לריצוי ולכפרה ולריח טוב: תורת חטאת ואשם ומנחה ועולה ושלמים. למה נמשלו לשושנים המדיפות ריח? לפי שהקורבנות באו לריצוי ולכפרה ונקראים "ריח ניחוח לה'". כל אלה בחינת ריח טוב כשושנים, המכפרים על עוונותיהם של ישראל.
ידיו ומעיו - הלוחות וספר ויקרא
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים׃
"ידיו גלילי זהב" - אלו הלוחות שנתן מימינו ומעשה ידיו המה, "מימינו אש דת למו". ומה עניין "גלילי זהב"? אלו הדיברות שבהן, הנחמדים מזהב ומפז רב. אמר רבי יהושע בן נחמיה: מעשה ניסים היו, של סנפירינון היו והיו נגללים - אבן קשה ביותר, ואף על פי כן היו נגללות כמגילה. סנפירינון הוא אבן יקרה, סוג של אבן טובה, וכתוב שמשה רבנו התעשר מן הפסולת של הלוחות; מה שפיסל יצא לו אבנים יקרות. ואף שביהלום אי אפשר לפסל, הכל היה שם בנס.
"ממולאים בתרשיש" - שכלל בעשרת הדיברות תרי"ג מצוות. לשון "ממולאים" מורה על מה שאינו נראה מבחוץ אלא ממולא בפנים: הרואה את עשרת הדיברות רואה עשרה דיברות בלבד, אבל כבר כתוב בספרים שכל התרי"ג מצוות נרמזו שם, ויש ספרים שמראים כיצד כולן רמוזות בהן. לכן נוהגים ללמוד בחג השבועות תרי"ג מצוות, ולכן קרוי היום ההוא מתן תורה אף שניתנו בו עשרת הדיברות - שהרי כל התורה כלולה בהם.
"מעיו עשת שן" - זו תורת כהנים, ספר ויקרא, הניתן באמצע חמישה חומשים כמעיים הללו הנתונים באמצע הגוף. "עשת שן" - נראית חלקה כעשת שן, כשנהב של פיל, והיא סדורה דקדוקים רבים, גזרות שוות ובניין אב וקלים וחמורים. יש מארג שלם של דרכי לימוד בתוך התורה עצמה: בגזרה שווה אני מקיש ממקום למקום, ובשאר המידות אני למד מה חייב ומה פטור. הדבר דומה למכשיר טלפון: מבחוץ נראים כמה כפתורים בלבד, ומי שפותח מבפנים רואה תסבוכת אינסופית של חוטים.
שוקיו עמודי שש - סמיכות הפרשיות
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים׃
אמר רבי אלעזר הקפר: העמוד הזה יש לו כותרת למעלן ובסיס למטן. עמוד שיש אינו מתחיל כצינור מן הרצפה, אלא יש לו למטה בסיס רחב ומעוטר, ולמעלה כותרת רחבה מעוטרת בפרחים וציצים. אמר רבי שמואל בר נחמני: פרשיות שבתורה יש להן כותרת למעלן ובסיס למטן, וסמוכות לפניהן ולאחריהן - כשם שלעמוד יש קשר לכותרת שמעליו ולבסיס שתחתיו, כך לכל פרשה יש קשר לפרשה שלפניה ולפרשה שאחריה.
כגון פרשיות של שביעית ויובל, ואחריהן "וכי תמכרו ממכר", "לא תונו איש את אחיו", "וכי תאמרו מה נאכל", "וכי ימוך אחיך". למה נסמכו? להראות לך שמי שסוחר בפירות שביעית סופו שנאלץ למכור את עצמו לעבד. אין פרשה נסמכת לחברתה בכדי, אלא יש קשר בין הדברים. לכך נאמר "שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז".
"מראהו כלבנון" - המסתכל ומתבונן בדבריו מוצא בהם פרחים ולולבים, כיער זה שמלבלב; כך דברי תורה, ההוגה בהם תמיד מחדש בהם טעמים. ידוע שאצל הרב שך ביום שלישי לא היו מפריעים לו; פוליטיקאים ואנשים שבאו להתייעץ ידעו זאת, כי הרב מכין את השיעור. שאלו אותו: הרב מוסר שיעור שבעים ושמונים שנה, ועדיין צריך את כל הזמן והשקיעות להכנת השיעור? השיב: דברים שכבר אמרתי, מה, אלך ואקריא אותם? חידושים שכבר חידשתי? בשביל מה אנו חיים - בשביל לחזור על הראשונות וללעוס את מה שאנחנו כבר יודעים? זהו "מראהו כלבנון": ההוגה בתורה תמיד מוצא בה חידושים חדשים, אינו נשאר במה שחידש לפני שלושים שנה וחוזר תמיד על אותם רעיונות, שאז הוא שקוע במקום; צריך להתקדם, למצוא עוד חידוש ועוד מהלך ועוד פשט, ואז האדם בפריחה מתמדת כלולבים וכיער המלבלב.
"בחור כארזים" - נבחר כארזים הנבחרים לבניין ולחוזק ולגובה. כשבונים אין לוקחים ארזים חלשים אלא את החזקים ביותר, וכך דברי תורה נבחרים בעוצמתם ובתוקפם. ודבר אחר בעניין "גלילי זהב": על שם שמגלגלות טובה לעולם. הטובה יורדת לעולם מכוח לימוד התורה וקיום המצוות ועשיית רצון השם. אין התורה כספומט שמושכים ממנו כסף, אלא לימוד התורה מגלגל טובה לעולם: מכוח הלימוד נעשה שפע בספירות העליונות, והעלאת מ"ן מביאה הורדת שפע לכאן למטה. נמצא שהדבר בא בדרך גלגולים, ולכן נקרא "גלילי" - שמתגלגלת טובה לעולם.
חיכו ממתקים - מתיקות השכר
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
אומר רש"י: "חיכו ממתקים" - דבריו ערבים. "ושרט לנפש לא תיתנו בבשרכם, אני ה'" - הנאמן לשלם שכר. יש חך מתוק מזה? התבוננו כמה נפלא שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו ציוויים ונותן לנו עליהם שכר.
ומה הפלא בכך? רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שאלו אדם גדול: מה כל כך טוב בזה? הרי כמו ששואלים ילד מה יש יותר בארץ, עליות או ירידות - שאלה מגוחכת, שכל עלייה מכאן היא ירידה משם. כך גם כאן: כל מצווה נוספת היא עוד אפשרות לכישלון. לאדם הראשון הייתה אופציה אחת להיכשל, ולנו תרי"ג. מניין שריבוי המצוות הוא זכות?
תשובה אחת היא דברי הרמב"ם, שדי אם אדם מקיים מצווה אחת לשמה - כבר זכה בה לחיי העולם הבא. פלאים. מצווה אחת שנעשתה לשמה. וזו הדוגמה שמביאים מרבי חנינא בן תרדיון: "כלום מעשה בא לידך", ולאחר שסיפר על אותה צדקה נאמר לו "מחלקך יהיה חלקי" - מעשה אחד, נטו לשמה, וזכה בו לחיי העולם הבא.
ויש הסבר נוסף, מן הרב שלמה זלמן אויערבך. שאל אותו: אתה קם בבוקר, נוטל ידיים ורוחץ פנים - נכון? גם הגוי המתורבת קם בבוקר, שוטף ידיים ורוחץ פנים. הוא יקבל שכר על כך? לא. ואתה? כן. אחר כך אתה יושב לאכול ונוטל ידיים; גם הגוי שומר היגיינה ורוחץ ידיו לפני האוכל. הוא יקבל שכר? לא. ואתה? ודאי. התקשרת להורים לשאול מה נשמע - גם הגוי מתקשר להוריו מדי פעם, אך אינו מצווה ואינו מקבל שכר, ואתה מקבל. נעלת נעליים בבוקר - ימין ושמאל, קושר שמאל ואחר כך ימין; גם הגוי נועל נעליים, אינו הולך יחף, ואינו מקבל על כך שכר. הרי לך: אתה עושה את כל מה שהגוי עושה, ואתה מקבל משכורת והוא בחינם. וכי אין זה "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל"? אילו היו מטילים עליך משימות הירואיות הדורשות מאמצים גדולים, היית אומר: על מה שלא אעשה אקבל עונש. אבל הקדוש ברוך הוא שתל לך מצוות רבות כל כך בתוך היומיום, בדברים שאתה עושה ממילא, ועל כולן אתה מקבל שכר.
זהו שרש"י אומר: התורה מזהירה "ושרט לנפש לא תיתנו בבשרכם" - אל תחבול בעצמך, אל תתגודדו על מת - "אני ה'" הנאמן לשלם שכר. אדם טבעי ממילא אינו חובל בעצמו, ועל כך אתה מקבל שכר. כמו שאומרים לילד: תאכל יפה - את מה? את הגלידה. על גלידה אין צורך לתת פרסים, הילד יאכל ממילא; ואף על פי כן נותנים לו. וכן "ושב רשע מרשעו ועשה משפט וצדקה, עליהם חיו יחיה" - "עליהם", על אותם עוונות שעשה; העושה תשובה מאהבה, עוונותיו נחשבות לו לזכויות. עשית עוון, והקדוש ברוך הוא מונה לך אותו כמצווה. היש חך מתוק מזה?
לסיכום:
בפסוקים אלו משבחת כנסת ישראל את דודה: לבן לרחם ולהלבין עוונותינו, אדום להיפרע משונאינו, ומוקף רבבות מלאכים. תחילת דבריו מאירה - שהראה מלכותו וטובתו בטרם גזר גזרותיו; קווצותיו תילי תילים של הלכות באש שחורה על גבי אש לבנה; עיניו משגיחות על בתי כנסיות ובתי מדרשות ועל תלמידי חכמים הנודדים מחכם לחכם ומלבנים סתרי תורה; לחייו ושפתותיו - דיברות סיני ודיבורי אוהל מועד המכפרים; ידיו - הלוחות הנחמדים מזהב שכלולות בהם תרי"ג מצוות; מעיו - תורת כהנים באמצע החומשים; שוקיו - פרשיות התורה הסמוכות זו לזו כעמוד לכותרתו ולבסיסו; מראהו מלבלב בחידושים למי שהוגה בו תמיד; וחיכו ממתקים - שהקדוש ברוך הוא משלם שכר גם על מה שאנו עושים ממילא, ואף הופך עוונות לזכויות לשב בתשובה מאהבה.