פתיחה: בין דפיקה לנעילה
הפרק שלפנינו ממשיך את המעמד הדרמטי של הדוד הדופק בדלת והרעיה המתמהמהת. בחלק שלפנינו אנו מגיעים לרגע השבר: הרעיה קמה סוף סוף לפתוח, אך הדוד כבר נעלם. מכאן ואילך מתחילה חיפוש נואש, מכות מידי השומרים, שבועה לבנות ירושלים, ולבסוף תיאור מפואר של הדוד ומעלותיו. רש"י, כדרכו, מבאר תחילה את המשל כפשוטו, ולאחר מכן פונה אל הנמשל - יחסי הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל לאורך דורות המלכים והחורבן.
פסוק ו': ודודי חמק עבר
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי׃
"ודודי חמק עבר" - נסתר ונכסה ממני. רש"י מביא ביאור מפתיע ללשון "חמק": כמו "חמוקי ירכייך", שפירושו סתרי ירכייך, על שם שהירך במקום נסתר. ואף "עד מתי תתחמקין" שבירמיהו, על הבת השובבה, פירושו תסתתרי ותתכסי מחמת בושה שמעלת בי. כלומר, לשון חמיקה היא לשון של דבר החומק ממך - דבר שאינך רואה אותו, שנסתר ממך.
"נפשי יצאה בדברו" - שאמר לי: לא אבוא אל ביתך, כיוון שמתחילה לא אבית לפתוח. וכאשר השם אמר דבר זה, יצאה נפשי מרוב כיסופים וגעגועים לקרבתו. ומכאן ואילך: "ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני".
פסוק ז': השומרים הסובבים בעיר
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת׃
"השומרים הסובבים בעיר" - אלו שומרי העיר, שתופסים גנבים המהלכים בלילות. זה היה תפקידה של המשטרה פעם: לתפוס גנבים. כנראה שקצת שכחו את העניין הזה. פעם היה סיפור בבני ברק, שרצו להזמין משטרה משום שערבי מתנהג באלימות, ואף אחד לא הגיע. התקשר מישהו ואמר: יש פה ערבי, חרדים מכים אותו - ותוך ארבע דקות היו שם חמש ניידות. ערבי משתולל, זה לא מעניין; למשטרה יש עניינים חשובים יותר.
"הכוני פצעוני" - חבלו בי חבורה. ומדייק רש"י: "פצע" הוא מכת כלי זין. אין הכוונה לחולי שיש באדם, כפי שאולי מתבטאים היום, אלא למכה שקיבל אדם מחרב. "נשאו את רדידי מעליי" - עדיי המרודד והמרוקע עליי. תכשיטים היו מרדדים אותם, כלומר עושים אותם דקים ומרקעים אותם, ועליהם היו חורטים איורים וצורות. וכל לשון הפרשה הזו היא לשון אשת נעורים המתאוננת על בעל נעוריה ומבקשתו. עד כאן המשל: הרעיה הולכת ומחפשת - איפה הדוד? לאן נעלם? בעלי דפק קודם, ועכשיו אני מחפשת אותו.
הנמשל: מאחז ועד יאשיהו
מכאן פונה רש"י אל הדוגמה, אל הנמשל. "דודי שלח ידו מן החור" - כשאמרתי "רחצתי את רגליי" ולא אפתח לך, ולא אשוב מעבודה זרה שבחרתי בה, שלח הקדוש ברוך הוא את ידו והראה נקמתו בימי אחז: הביא עליו את חיל מלך ארם ויכו בו וישב ממנו שביה גדולה, והרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד. נסו לתפוס את המספר הזה. בנובה נהרגו כאלף מאתיים, וכאן מדובר בפי מאה - מאה ועשרים אלף ביום אחד. זה הקדוש ברוך הוא ששלח את ידו: שלח נקמתו כדי לעורר אותנו.
"ומעי המו עליו" - לבקש אותו. מתי היה הדבר? בחזקיהו בנו של אחז, ששב בכל לבבו לדרוש את הקדוש ברוך הוא, וכל דורו שלמים היו. לא קם דור בישראל כמותם, כמו שמפורש בפרק חלק, שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. וזהו "וידיי נטפו מור". העם באותו דור שב והתקרב אל השם בעקבות המכה הגדולה שהייתה בדור הקודם אצל אחז. אף ביאשיהו נאמר "וכמוהו לא היה לפניו מלך", לפי שראה את הפורענות שבאה על מנשה ועל אמון שהיו לפניו - לקיים "שלח ידו מן החור ומעי המו עליו". הוא ראה את הפורענות, וזו הביאה אותו לשוב בתשובה.
תשובה שהגיעה מאוחר: הגזירה לא בוטלה
"פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר" - לא ביטל גזירתו. אף שחזקיהו ויאשיהו הגונים היו, לא ביטל השם את הגזירה. בחזקיהו נאמר: "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך... ומבניך אשר תוליד" - אלו דניאל חנניה מישאל ועזריה, שנלקחו לארמונו של מלך בבל. וביאשיהו נאמרה הנבואה על ידי חולדה הנביאה: "הנני מביא רעה אל המקום הזה ואל יושבי העיר הזאת". וכתוב: "וכמוהו לא היה לפניו מלך, אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה. ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פניי כאשר הסירותי את ישראל, ומאסתי את העיר הזאת".
אנו רואים כאן שהגדישו את הסאה במידה כזו שניתן היה רק להקל את הייסורים, אך לא לבטלם. כבר דיברנו על כך כמה פעמים: לתשובה יש תאריך תפוגה. הקדוש ברוך הוא אינו מבטיח שתמיד ימתין לך; הוא נותן חלון הזדמנויות, ואם אדם אינו מנצל אותו - הוא מאבד אותו לגמרי. כאן ניצלו זאת, אבל מאוחר, ולכן זה הביא מעט פחות ייסורים, אך לא שינה ולא ביטל את הגזירה.
מנשה: תשובה חלקית
דוגמה נוספת לכך היא מנשה. כבר דיברנו בזה כשלמדנו ספר מלכים: אמנם כתוב שמנשה שב אל השם בכל ליבו, ואף על פי כן הגזירה לא סרה. ומדוע? משום שמנשה שב בתשובה מן העבודה הזרה, אך לא שב בתשובה מן הרציחות שעשה, והרי מילא את ירושלים דמים מפה לפה - מי יכול לתפוס את הביטוי הנורא הזה? ומזה לא שב. לכן אומר המלבי"ם שתשובתו הועילה באופן חלקי מאוד: היא הועילה להחזירו לירושלים, אך לא לבטל את הגזירה. ולכן גם אחרי תשובתו נאמר "על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה" - שהרי הכוונה לרציחות, שעליהן לא שב בתשובה.
ואם תשאל: כיצד אפשר לעשות תשובה על רציחה? התשובה היא כהלכותיה: חרטה, וידוי, קבלה לעתיד ועזיבת החטא. אין הלכות תשובה אחרות. השאלה מה עוקר את החטא למעלה היא עניין אחר. יש שני שלבים בעבירה: שלב אחד - הכעסתי את השם; שלב שני - קלקלתי בעולמות העליונים. כשאומרים "תשובה מנקה", הכוונה שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח על מה שהמרינו את פיו. אבל הקלקולים שיצרתי במעשי טעונים תיקון, ועל כך באו התעניות והתיקונים שכתב האר"י הקדוש. ואף שחז"ל אמרו שאינו זז משם עד שמוחלים לו - מוחלים לו על שהמרה את פי ה', אבל מה שקלקל, קלקל. כמשל שאמרנו פעם: אדם שרף לך את הרכב, ואחרי יומיים בא ומתחרט ומבקש מחילה, ואמרת לו שאתה מוחל. האם הרכב חזר לחיים? האם הביטוח חזר לחיים? זה בדיוק אותו דבר.
"נפשי יצאה בדברו" - ונבואת ירמיהו
"נפשי יצאה בדברו" - יצאה ממני בדברו דבר זה. כלומר, לפי הסברו של רש"י כאן, כאילו איבדתי את נפשי כששמעתי את הגזירה הנוראה הזאת. "ביקשתיהו ולא מצאתיהו". ואם תאמר: והלא ירמיהו עמד והתנבא בימי יהויקים וצדקיהו "שובו אליי ואשובה אליכם", ואיך אפשר לומר שביקשתיהו ולא מצאתיהו ושהגזירה נותרה? אלא מבאר רש"י: לא לבטל את הגזירה, אלא להקל את הפורענות, ולהכין מלכותם בשובם מן הגולה, לנוטעם מאין נטישה ולבנותם מאין הורס. כלומר, שני דברים: האחד, שהייסורים יהיו פחות קשים; והשני, שכשישובו מן הגולה יכונן השם את מלכותם ויטעם מבלי נטישה ויבנם מבלי הורס.
וזהו בית שני, שכידוע כותב המלבי"ם שבניינו היה תקופת מבחן. אילו היינו עוברים אותה בהצלחה, היה יורד בית שלישי בנוי באש והייתה באה הגאולה. אך כיוון שבבית שני לא עמדנו במבחן - "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לוא נושענו".
הנמשל של השומרים: נבוכדנצר ומלאכי השרת
"מצאוני השומרים הסובבים בעיר" - אלו נבוכדנצר וחילותיו, שבאו להכות בנו. וקשה לרש"י: מדוע נקראים "סובבים בעיר", והרי קודם ראינו שהשומרים שומרים על העיר? ומתרץ: השומרים הללו סובבים בעיר כדי לעשות את נקמתו של מקום. "נשאו את רדידי" - זה בית המקדש, שהוא הרדיד המכסה עליי והמגן עליי, הוא התכשיט שלי. "שומרי החומות" - אף מלאכי השרת שהיו שומרים את חומותיה, כעניין שנאמר "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים", הם הציתו בו את האור, כעניין שנאמר "ממרום שלח אש". הקדוש ברוך הוא שלח את האש ממרום על ידי המלאכים, והם הציתו את בית המקדש.
דרשת ר' שלום שבדרון: הפיג'מה והדוש
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה׃
הפסוקים הללו הם פסוקים שהדרשנים עשו עליהם הרבה "צימעס". לר' שלום שבדרון הייתה דרשה שלמה עליהם: קול דודי דופק - אלול, אלול, אלול, תתעורר! והאדם עדיין ישן, עדיין בבין הזמנים. הקדוש ברוך הוא אומר "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", ואנחנו משיבים: ריבונו של עולם, "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה" - כבר עליתי על פיג'מה. "רחצתי את רגליי" - כבר עשיתי דוש, כבר התרחצתי, ולצאת עכשיו מהמיטה? קצת קר, "איככה אטנפם".
ואז "דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, קמתי אני לפתוח לדודי" - ומיד "ודודי חמק עבר". ושואל: אם כבר קמתי לפתוח לדודי, מדוע חמק ועבר? הרי יש כאן לכאורה הליך של תשובה, ובהליך של תשובה צריך לפתוח! לעניין עצמו כבר ענינו בדברי רש"י, אך הוא מוצא את הדגש במילה אחת: "קמתי אני", "פתחתי אני". כלומר, הלכנו בתחושה של אני העושה, אני המקיים, זה בא מכוחי, זה נעשה כביכול על ידי. חסרה כאן הענווה שהכול מכוחו של מקום - הרי הוא זה שעורר אותי, הוא זה שדפק בדלתי, הוא זה שהמתין. וכיוון ש"קמתי אני" ואני לוקח לעצמי את הקרדיט, בכזה מצב "דודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו, ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני".
זו לא הייתה יוזמתי כלל. משל למה הדבר דומה? מצמידים לאדם אקדח לרקתו, ואחרי שהצמידו לו הוא אומר "בסדר, בסדר", ולאחר מכן הוא בא ומספר: אני באתי! מה אתה באת? בלי האקדח לא היית כאן כלל. הוא עוד לוקח לעצמו את הקרדיט - אתה לא באת, אתה לא רצית, הביאו אותך בכוח.
פסוק ח': השבעתי אתכם בנות ירושלים
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי׃
טוב שיש שירים - בזכותם אנשים זוכרים גם פסוקים. "בנות ירושלים" כאן הן האומות, אנשי נבוכדנצר, שראיתם בחנניה מישאל ועזריה מוסרים עצמם לכבשן האש, ואת דניאל לגוב אריות על עסקי התפילה, ואת דורו של מרדכי בימי המן. אני משביעה אתכם: אם תמצאו את דודי לעתיד לבוא, ליום הדין, כשיבוקש מכם להעיד עליי - כעניין שנאמר "יתנו עדיהם ויצדקו". וכך דרשו חז"ל: מי יעיד עלינו שצדיקים היינו? נבוכדנצר, פרעה, וכל אלו שייסרו אותנו ונשארנו דבוקים בהשם - הם יתנו עדיהם ויצדקו, הם יבואו ויעידו כמה ניסו להעביר אותנו על דתנו ולא הצליחו. אומר הקדוש ברוך הוא לנבוכדנצר ולכל הרשעים: תתכונן, עוד תצטרך לבוא ולתת עדות אופי לטובת עם ישראל.
"מה תגידו לו" - שתעידו עליי שבשביל אהבתו חליתי בייסורים קשים ביניכם. יבוא נבוכדנצר ויעיד, יבואו אליפז וצופר וכל נביאי אומות העולם ויעידו עליי שקיימתי את התורה. ועל כן אני משביעה אתכם, בנות ירושלים - היושבות סביבות ירושלים.
ואגב, גם הרהורי התשובה המתנוצצים בנו בכל רגע - ממנו יתברך הם, מאותה בת קול היוצאת מהר חורב ואומרת "שובו בנים שובבים". שאל הבעל שם טוב: מה מועילה בת קול בהר חורב, והרי אנו רחוקים משם, ומי שומע אותה? אלא אלו הם הרהורי התשובה המתנוצצים בכל לב ובכל יום. אם קרה כאן משהו - ממנו יתברך הוא. ואילו היינו באים בענווה ואומרים "הקימני השם לפתוח לדודי", ייתכן שהיה הדבר מתקבל.
פסוק ט': מה דודך מדוד
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ׃
כך היו האומות שואלות את ישראל: מה אלוהיכם מכל האלוהים, שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו? במה הוא שונה משאר האלוהות? לכל אומה כביכול יש את האלוה שלה, את ה"דוד" שלה, את האהוב שלה - ובמה דודך שונה מדודי? "שככה השבעתנו" - למה את משביעה אותנו כך להעיד לו על אהבתך? במה דודך מיוחד שאתם מוסרים עליו את נפשכם?
פסוקים י' - ט"ז: תיאור הדוד לפי הפשט
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה׃
כאן פותחת התשובה - תיאור שלם של הסיבות לאהבתנו את הדוד. רש"י מקדים ואומר את דרכו: אפרש תחילה את כל העניין לפי פשוטו, כקילוס נויו של בחור שהוא לבן ופניו אדמוניות, ואחר כך אגש לביאור הנמשל. שהרי שיר השירים משל הוא, ולכן תחילה נבאר כיצד מפארים כאן את הבחור בנויו. "צח ואדום" - לבן, כלשון "צח וחלב", ופניו אדמוניות. "דגול מרבבה" - נדגל בחיילות הרבה, שהרי בזמנם היו החיילים סובבים את המלך עם דגליהם. "רבבה" כאן אינה עשרת אלפים בלבד, אלא רבבות הרבה קרויות רבבה, שנאמר "רבבה כצמח השדה נתתיך".
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב׃
"ראשו כתם פז" - ראשו מבהיק ככתם פז. ומהו "כתם"? לשון סגולת מלכים שאוצרים בבית גנזיהם, סוג של תכשיט יקר. וכן "ישנא הכתם הטוב", וכן "אמרתי לכתם מבטחי" - כלומר שסמכתי על ממוני, וכן "וחלי כתם" - התכשיט שהיה לי. "קווצותיו תלתלים" - לשון תלויים, פנדלויש בלעז: השערות קבוצות ותלויות לו, וזהו שאנו קוראים היום תלתלים. "שחורות כעורב" - כל אלה נוי הם לבחור. בזמנם לא היו בלונדינים ולא שטנים, ושחור השיער נחשב נוי, שהרי כשאדם מתחיל להזקין שערו מלבין.
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת׃
"עיניו כיונים על אפיקי מים" - עיניו על אפיקי המים נאות כעיני יונים. אפיקי המים ערבים למראה, והבחורים יוצאים שם לשוט ולשחות, וכך מקלס המשורר: עיני דודי כשהוא מביט על אפיקי מים דומות לנוי עיני יונים. ולכאורה יש להבין במה השבח? כנראה שעל אפיקי המים עיניו מאירות יותר ונראות טוב יותר, או שהנוי הכללי שלו שם מוסיף לנוי עיניו, עד שהן נדמות כיונים.
"רוחצות בחלב" - כאן הוא משבח את לובן עיניו, שהוא לבן ומבהיק כחלב. "יושבות על מילאת" - אף זה לשון נוי: אין העיניים בולטות יותר מדי ואינן שוקעות, אלא יושבות בדיוק בגומה שלהן, העין לפי הגומה. "מילאת" היינו יושבת על מקום מילואה, על המקום שבו ממלאים את העין, כדרך שהיו משבצים אבנים במילואותם: עושים מקום שקוע ומכניסים לתוכו את האבן. וזהו לשון כל דבר העשוי למלאות גומה העשויה לו למושב, כמו "אבני מילואים" ו"מילאת אבן".
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר׃
"לחייו כערוגת הבושם" - ומדייק רש"י ש"מגדלות מרקחים" אינו תיאור נפרד, אלא המשך הדימוי: לחייו כערוגת הבושם אשר שם באותן ערוגות גידולי מרקחים. "מרקחים" היינו מיני מרקחת, מיני בשמים שדרכם לרקוח אותם: לערבב, לטחון ולפעמים לבשל, ועושים מהם מרקחת המדיפה ריח טוב. "מגדלות מרקחים" - שם מגדלים את מיני הבשמים ומפטמים אותם מעשה רוקח, היינו תהליך של הפקת הבושם.
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים׃
"ידיו גלילי זהב" - כאופני זהב, כגלגלי זהב. "ממולאים בתרשיש" - כל לשון מושב אבן יקרה בזהב קרוי "מילאת", כמו "מילאת אבן". כשרצו לשבץ אבן יקרה, כגון יהלום ששמים אותו עם השפיץ כלפי מטה, או אבנים מלבניות שחלקן התחתון שקוע, עושים לה מילואה - מקום שקוע שבו משבצים את האבן, כך שאינה בולטת מעל התכשיט אלא נראית ישרה עמו.
"מעיו עשת שן" - "עשת" הוא לשון גוש, כלשון "שמנו עשתו", וקיבוץ עב קרוי עשת (מסיסיא בלעז). וכן מצינו שהיו מכים בעשת הזהב כדי ליצור את המנורה: לוקחים גוש זהב ומפסלים ממנו. "שן" - מעצמות פיל, כלומר שנהב. "מעולפת ספירים" - מקושטת ומתוקנת בספירים, שהם סוג של אבן יקרה. ולשון "עילוף" כאן כלשון "ותתעלף" שמתרגמינן "ואתקנת", לשון תיקון. אין זה קשור לעניין של אילוף, אלא פירושו מתוקן.
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים׃
"שוקיו עמודי שש" - עמודי שיש, וחברו במגילת אסתר: "על גלילי כסף ועמודי שש". "מיוסדים על אדני פז" - לעמודים יש אדנים למטה, שהם התשתית של העמוד כפי שראינו במשכן, וכאן האדנים של זהב, ובזה מתוארים יופי המלאכה ותפארתה. "מראהו כלבנון" - מראהו גבוה כארזי הלבנון. "בחור כארזים" - נבחר מבין הבנים, כארז הנבחר בין שאר העצים.
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"חיכו ממתקים" - דבריו ערבים, שהחֵך הוא המבטא את הדיבור. "זה דודי וזה רעי" - זו דמות דודי וזו דמות רעי, ועל כל אלה חליתי לאהבתו. כלומר, אני מתארת בזה כיצד נראה דודי ורעי, וכיוון שאלו מעלותיו, לכן חליתי לאהבתו ולכן אני כה מבקשת לשוב לקרבתו.
מכאן אל הנמשל
עד כאן ביאר רש"י את כל מעלות הבחור באופן פשטני: מהם גלילי זהב, מהו תרשיש, מהם מעיו, מהי שן שהיא עצמות פיל, וכיצד יובן השבח "גבוה כארזים". מכאן ואילך רש"י, כדרכו, לוקח את הדברים אל הנמשל, שהוא אהבת הרעיה לדוד - כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, והוא קורא לכך "הדוגמה": "והדוגמה כלפי הקדוש ברוך הוא כך היא". מבחינת המשל סיימנו את הפרק, ומכאן נעבור לראות כיצד כל התיאורים הללו מתחברים לאהבת ישראל והקדוש ברוך הוא.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק ראינו את הרגע שבו הרעיה קמה לפתוח והדוד כבר חמק ונסתר. בנמשל: הקדוש ברוך הוא שלח ידו בימי אחז כדי לעורר, וחזקיהו ויאשיהו ודורם אכן שבו בתשובה, אך הגזירה כבר לא בוטלה אלא הוקלה בלבד - שכן לתשובה יש תאריך תפוגה, ומשהוגדשה הסאה נותר רק להקל בייסורים ולהכין את השיבה מן הגולה. מכאן למדנו גם על תשובתו החלקית של מנשה, ועל ההבדל בין מחילה על הכעסת השם לבין תיקון הקלקולים שנעשו. הזכרנו את דרשת ר' שלום שבדרון על "קמתי אני" - שהנפילה נעוצה בנטילת הקרדיט לעצמנו, בעוד שכל ההתעוררות וכל הרהורי התשובה הם ממנו יתברך, כדברי הבעל שם טוב על בת הקול מהר חורב. לבסוף ראינו את שבועת הרעיה לאומות שיעידו עליה לעתיד לבוא, ואת שאלתן "מה דודך מדוד", שעליה משיבה כנסת ישראל בתיאור מפואר של הדוד - תיאור שרש"י ביאר תחילה כפשוטו, ומכאן ואילך יבארהו כנמשל ליחס שבין הקדוש ברוך הוא לעמו.