פרק ה' בשיר השירים פותח בשיא של קרבה ומסיים במשבר. תחילתו בתיאור הקדוש ברוך הוא הנכנס אל גנו בימי חנוכת המשכן ומקבל ברצון את קרבנות הנשיאים, ומיד לאחר מכן מתהפכת התמונה: הרעיה נרדמת, הדוד דופק בדלת, והיא מתמהמהת. לפנינו ביאור הפסוקים על פי רש"י, פסוק אחר פסוק.
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים׃
מפרש רש"י: "באתי לגני" - בימי חנוכת הבית, כאשר חנכו את המשכן. "אריתי מורי" - אריתי הוא לשון ליקוט. ומניין שאריתי לשון ליקוט? מביא רש"י ראיה מלשון משנה: "כדי שיהא אורה וסלו" - האורה הוא הקוטף את התאנים. ואף מלשון מקרא: "וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ", כלומר ליקטוה כל עוברי דרך.
ועל שם מה נאמר "אריתי מורי עם בשמי"? על שם הקטורת, שהקטירו הנשיאים קטורת יחיד על מזבח החיצון, ונתקבלה לפני המקום. והרי זה דבר שאינו נוהג לדורות. כאן טמון חידוש גדול: קרבנות הם דבר הכפוף לחלוטין למה שכתוב בתורה. אי אפשר להקריב קרבן שאינו על פי הפרמטרים של התורה, ולכן אין בידינו קרבנות מדרבנן - קרבן הוא בדיוק מה שהתורה אמרה ותו לא. ואף על פי כן, בחנוכת המשכן הקריבו הנשיאים דברים שאינם "בסטנדרט". קטורת - מי מקטיר? הכהן בלבד, פעמיים ביום במשכן, וקטורת יום הכיפורים. היכן מצאנו שיחיד מביא קטורת? וכאן שנים עשר נשיאים, כל אחד מביא קטורת משלו. אומר הקדוש ברוך הוא: קיבלתי זאת לרצון.
ועל כן נאמר "אכלתי יערי עם דבשי". מסביר רש"י: יש דבש הגדל בקנים - הם קני הסוכר, שהיינו כילדים מפרקים אותם לחתיכות ומוצצים. וכעניין שנאמר "בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" שאכל יונתן, ואין הכוונה לדבש דבורים אלא לדבש הגדל בקנים, שכן "יערת" היא לשון קנה, כמו "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף" ו"וְשָׁבִיתִי בַּיְעָרָהּ" - קני הסוף נקראים יערה. אגב, קנה הסוכר דומה מאוד בצורתו לקני הסוף הגדלים על הנהר, עד שמי שמביט בו מבחוץ סבור שאלו אותם קנים.
וכאן המשל הנפלא: דרך בני אדם למצוץ את הדבש ולהשליך את העץ. לועסים, מוצצים, ומה שנשאר הוא חתיכת עץ יבשה - וזורקים אותה. אומר הקדוש ברוך הוא: ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי, אכלתי את הקנה יחד עם הדבש - את שאינו ראוי עם הראוי. הנמשל: קיבלתי את הקרבן שאינו ראוי, קטורת נדבה של יחיד, יחד עם הקרבנות שציוויתי עליהם.
ומביא רש"י דוגמה נוספת: שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים - ואין חטאת קריבה נדבה כלל, ואף על פי כן "ואני קיבלתים", בוא ביום. הרי לך שוב "אכלתי יערי עם דבשי".
"שתיתי ייני" - אלו הנסכים. "עם חלבי" - מתקו וצחו מחלב, כלומר עלה לפני לרצון יין הנסכים שהקרבתם, והיה מתוק וצח לי יותר מחלב. ויש לתמוה כיצד תתבאר לפי זה המילה "עם", שהרי לפי הפירוש הזה היה ראוי לומר "שתיתי ייני כחלבי"; וכדי לפרש "עם" במשמעות של דימוי, צריך למצוא לכך דוגמה במקרא.
"אכלו רעים" - באוהל מועד, אהרן ובניו, ובבית עולמים - הכהנים כולם, שהם רעיו של המקום והמצויים בבית המקדש תדיר, והם האוכלים מבשר הקרבנות. "שתו ושכרו דודים" - אלו ישראל, אוכלי בשר זבח השלמים שהקריבו לחנוכת המזבח, שהרי בשר השלמים מגיע לבעלים.
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה׃
"אני ישנה" - כשהייתי שלווה ושוקטת בבית ראשון, נואשתי מעבוד את הקדוש ברוך הוא, כאדם שנפלה עליו תרדמה. "ולבי ער" - זה הקדוש ברוך הוא, וכך נדרש בפסיקתא. לכאורה יש כאן חיתוך של הפסוק באמצע, שהרי הפשט הוא "אני ישנה והלב שלי ער"; אלא שאין כאן סתירה, שהרי קודשא בריך הוא ליבן של ישראל הוא. ולפיכך "ולבי ער" - הקדוש ברוך הוא שהוא צור לבבי וחלקי, ער לשומרני ולהיטיב לי. אף שהייתי רדומה מן המצוות, ליבי - הוא הקדוש ברוך הוא - היה ער.
"קול דודי דופק" - משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח. כאילו שולח שליח לדפוק בדלת ולומר: התעוררי. הנביאים באים ואומרים "שמעו דבר ה'", והקדוש ברוך הוא מוכיח את ישראל. "פתחי לי" - אל תגרמי לי שאסתלק מעלייך. זו הגרסה הנכונה יותר, שהרי הוא פונה כאן אל הרעיה.
"שראשי נמלא טל" - זו לשון אדם הבא בלילה ודופק על פתח אהובתו ואומר: בשביל חיבתך באתי בלילה בעת הטל או הגשם. כלומר, רק משום שאני קשור אלייך הייתי מוכן לבוא בזמן שאינו זמן, בקור ובגשם, ובכל זאת הגעתי. עד כאן המשל.
ובנמשל: "שראשי נמלא טל" - שאני מלא רצון ונחת רוח מאברהם אביך, שערבו עלי מעשיו כטל. אברהם אבינו, שהיה איש חסד וכל מעשיו הטבה, מעשיו ערבים כטל המרווה. הנני בא אלייך טעון ברכות ושילום שכר מעשים טובים, אם תשובי אלי. זהו "קול דודי דופק": הקדוש ברוך הוא מבקש שנשוב בתשובה, ואומר שיש לו שכר רב לתת - הן מזכות מעשי האבות והן ממעשייך שלך, ולכן הוא עדיין מבקש את קרבתך ועדיין רוצה שתתקני את מעשייך.
"קווצותי רסיסי לילה" - אף בידי הרבה קבוצות מיני פורענות להיפרע מעוזבַי וממנאצַי. הטל הוא לשון נחת ורצון, ואילו רסיסי הלילה הם ההפך - משהו הניתז בכוח, לשון נקמה ופירעון. נמצא שיש כאן מקל וגזר: מצד אחד מגיש הקדוש ברוך הוא את השכר, ומצד שני מזהיר שאם לא תשמעו - לא שכר יהיה לכם אלא קבוצות של רסיסים, קבוצות של צרות חס ושלום.
"רסיסי לילה" - גשמי לילה, שהן טורח ועייפות. ומדוע יהיו גשמי הלילה טורח? הלוא אנו יודעים שדווקא גשמי הלילה משובחים, שאין הם טורדים את מנוחתם של העובדים ושל היוצאים לעמל יומם ולפרנסתם. והדבר צריך עיון: לשון רש"י משתמעת שהרסיסים עצמם הם טורח ועייפות, ולא רק שהם באים בשעת טורח ועייפות. וגם בימיהם לא היו הולכים בלילה כבימינו ש"כחשכה כאורה", אלא בלילה היו ישנים. ומה יותר מוצלח בחורף מאשר שירדו גשמים כל הלילות ותזרח השמש כל הימים? בלילה אין הגשם מפריע לאיש: אינך רץ לבית הכנסת, אינך הולך לבית המדרש, אינך יוצא לעבודה. ואף לשון "עייפות" צריכה ביאור. ואולי אין הכוונה אלא לרעש הגשם הטורד את השינה, אך הדבר קשה.
"רסיסי" - תרגום של רביבים, כמו "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" ו"כִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁה", היינו טיפות המלקוש. "קווצות" - הם דיבוקי שערות הראש המדובקים יחד, שהשערות מתארכות ומתקבצות זו עם זו, ולכן נקראות קווצות. ולפי שאחז המקרא בלשון טל ומטר, אחז גם בלשון ראש וקווצות, שדרכם של טל ומטר להיאחז בשערות ובקווצות ולהרטיבן.
ויש לפרש טל ורסיסי לילה שניהם לטובה, ולא כפירוש הראשון שהרסיסים הם פורענות: שכר מצוות קלות הנוחות להיעשות - כטל, ושכר מצוות חמורות הקשות - כטורח רסיסי לילה. יש מצוות קלות, כגון לאכול חמין בשבת ולעשות קידוש ושאר ענייני עונג שבת, ואיני רואה אנשים מתייסרים מהן; ויש מצוות חמורות, שאדם צריך להשקיע בהן זמן רב ולהתאמץ ולהתייגע. אומר הקדוש ברוך הוא: יש לי לתת לך שכר גם על אלו וגם על אלו.
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתׇּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם׃
"פשטתי את כותנתי" - כלומר, כבר לימדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד. וכעניין שנאמר "וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם חָסַרְנוּ כֹל", שהיו הדרכים האלה ישרים בעיניהם. הטענה היא: כבר הורגלתי בעבודה זרה, כבר הורגלתי בדרכים המקולקלות. והם אף מתחילים להאמין שהעבודה הזרה מיטיבה ומועילה להם, ושעל ידה בא להם הטוב.
ולשון "פשטתי את כותנתי, רחצתי את רגלי" היא לשון תשובת האישה המנאפת, שאינה רוצה לפתוח לבעלה את הדלת. לפי שפתח הכתוב בלשון "אני ישנה, קול דודי דופק", סיים בלשון תשובה הנופלת על לשון דופק על הדלת בעת משכב השינה בלילות: כבר פשטתי כותנתי, כבר התכוננתי לשינה, איני יכולה עתה. ובנמשל: כבר אני עובדת עבודה זרה והיא מיטיבה ומועילה לי, וקשה לי להיפרד ממנה.
אומרים זאת גם כמשל לתאוות. התאוות של האדם - כל עוד לא נכנס אליהן, הוא המלך והשליט; משנכנס אליהן, נעשה עבד נרצע. הסמים הם תמיד המשל המוצלח ביותר לכל העניינים האלה: לפני שנכנס אדם לעניין הוא השליט - "פעם אחת כאן, פעם שם, סתם סיגריה אחת, אל תעשה מזה עניין"; ולאחר שהתמכר, מי יוציא אותו משם? וכן בענייני התאוות: אדם שהתמכר לתאוות עריות, השם ירחם; אדם שהתמכר לסמארטפון - אמר על כך הרב שטיינמן: "כל באיה לא ישובון", מזה אין חוזרים. אנשים ששברו את המכשיר וסיימו עם זה סופית - תמצא בודדים. נמצא שהחוכמה היא לא להיכנס מלכתחילה. ואם כבר נכנסת, זו בדיוק טענת האישה שבפסוק: כבר לימדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד - מכורה.
ואז מתחילה היא אף לחשוב שזו טובה: "דווקא בזמן האחרון היו לי הצלחות. מאז שחדלנו לקטר למלכת השמים, מאז שהקשבנו לך ירמיה - רק צרות. הרי רואים שהיה טוב אז". כאן האדם כבר משכנע את עצמו שהקלקול שלו הוא בעצם טוב. וזה תמיד השלב השני בחטא: בשלב הראשון כואב לאדם על מצבו והוא מצר על המקום שבו הוא נמצא, אלא שמה יעשה והוא מכור. בשלב השני, כיוון שקשה לאדם להיות מכור לחטא ולחוש כל העת נקיפות מצפון, הוא מטהר את מצפונו בטענה שכך צריך להיות ושאין כאן חטא כלל. וזה השלב הגרוע ביותר, שכן בשלב הראשון עדיין יש סיכוי לתשובה, אבל "עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי - הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ". כל עוד יש חטא והאדם אומר "חטאתי", יש סיכוי שיתקן; אבל כשהוא אומר "מה פתאום, איזה חטא יש כאן, מה רע בזה, יש כמה סגנונות של חיים" - ומטהרים את השרץ בטיעונים פסאודו מדעיים - זה בעצם נועל אותו בעבירה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו׃
"דודי שלח ידו מן החור" - החור שאצל הדלת, הוא חור המנעול, והדוד מנסה בידו לפתוח. "ומעי המו עליו" - וראיתי ידו, ונהפכו עלי המון מעי לשוב לאהבתו ולפתוח לו. נתעוררו בי געגועים אליו לשוב אליו.
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל׃
"קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור" - כלומר, בלב שלם ובנפש חפצה, כמקשטת עצמה להתאהב על אישהּ בריח טוב. במושגים שלנו: אף התבשמתי. לאחר שראיתי את ידו מן החור ונתעוררו בי הגעגועים, אני באה אליו ברצון, עם מיני בשמים, כדי שיאהבנה בעלה על ידי ריחה הטוב.
"מור עובר" - ריח העובר ומתפשט לכל צד. יש גרסאות שנכתב בהן "רוח", וטעות היא. כשאדם הולך עם בושם, אתה מריח אותו ממרחק, והריח מדיף והולך ומתפשט - זהו "מור עובר".
הפרק פותח בקבלת רצון מופלאה: בחנוכת המשכן קיבל הקדוש ברוך הוא מרוב חיבה אף את "שאינו ראוי עם הראוי" - קטורת יחיד ושעירי חטאת שאינם קרבים נדבה - כאדם האוכל את הקנה יחד עם הדבש. ומכאן עוברים אל תרדמת בית ראשון: ישראל ישנים, והקדוש ברוך הוא - ליבם - ער, דופק על ידי הנביאים, בא טעון ברכות ושכר על מצוות קלות וחמורות כאחת. אלא שהרעיה מתמהמהת בתירוצים של מי שכבר הורגלה בדרכים אחרות, ומכאן הלקח הגדול: החוכמה היא שלא להיכנס לכבלי ההרגל והתאווה, ובוודאי שלא להצדיק את החטא, שכן הצדקת החטא היא הנועלת את האדם בתוכו. ובכל זאת, ברגע שהדוד שולח ידו מן החור - נהפכים מעיה, והיא קמה לפתוח לו בלב שלם ובנפש חפצה.