פתיחה: מקומו של הקטע בפרק
בפרק ד' של שיר השירים ממשיך הדוד לשבח את רעייתו, אך משבח הגוף עוברים הדברים למהלך שלם של יחסי הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל: מן החטא שבשילה אל בחירת הר המוריה, משם אל הגלות ואל ההבטחה שהשכינה מלווה אותנו בה, ועד קיבוץ גלויות והעלייה לרגל בימי הבניין. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים מפסוק ו' ועד סוף הפרק, בעקבות פירוש רש"י.
פסוק ו': מן המשכן בשילה אל בית עולמים
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה׃
"עד שיפוח היום" - עד שתתפשט החמה, כלומר היום מאיר ונופח את אורו, ומגיעה שעת הצהריים. "ונסו הצללים" - בבוקר ולפנות ערב השמש מכה מן הצד, ולכן הבניינים והעצים מטילים צל; אבל בצהריים, כשהשמש עומדת מלמעלה, אין כמעט צל. זו עת שרב וחום היום. ואומר הקדוש ברוך הוא: גם אז אני אצילך ואת ערבה עלי.
"היום" כאן הוא השמש, וכן בבראשית "לרוח היום", וכן "כי הנה היום בא בוער כתנור" - מי בוער? היום, כלומר השמש הבוערת כתנור. וממשיך רש"י: "וכשיפוח היום אלך לי בהר המוריה בבית עולמים". כלומר כשתזרח השמש, אני הולך לבית המקדש שבהר המוריה.
ומדוע כביכול הוא הולך משם לכאן? מסביר רש"י: מפני שחטאו לפניי לחלל את קדשיי ולנאץ מנחתי בימי חופני ופנחס, אסתלק מעליכם ואטוש את משכן שילה, ואבחר לי בהר המוריה בבית עולמים. (הערת גרסה: בחומשים נדפס "ואבער", וזו טעות; צריך לגרוס "ואבחר" - שהאל"ף דומה לח' - או "ואברור", והנוסח "ואבחר" מתאים יותר.)
התקופה שעליה מדובר היא ימי חופני ופנחס, שבהם היו מכים בדוד ובפרור וכל אשר יעלה המזלג לקחו, והיו מלינים את הנשים ואת הקורבנות - עוולות גדולות שנעשו במשכן. על כך הוכיח הקדוש ברוך הוא את עלי, ואמר לשמואל נבואה קשה עליו: למה לא כיהה בם, למה לא מיחה די בבניו על מעשיהם החמורים. ובעקבות זה באה הקללה שיבואו להתחנן לאגורת כסף וככר לחם, "ספחני נא אל אחת הכהונות", השם ריחק אותם מן הכהונה, ואמר שמרבית ביתו ימותו אנשים.
ומסיים רש"י: "ושם כולך יפה ומום אין בך, וארצה שם כל קורבנותייך". כיצד נעלם המום, הרי ראינו שהיה בהם חיסרון? התשובה היא שהקורבנות עצמם מכפרים. כמו שאומרת הגמרא: לא היה אדם הולך לישון בירושלים וחטא בידו, שתמיד של בין הערביים מכפר על עוונות היום, ולא היה קם בבוקר וחטא בידו, שתמיד של שחר מכפר על עוונות הלילה. הקורבנות הם שגרמו ל"מום אין בך". כשיגיע זמן בניין בית המקדש, אומר הקדוש ברוך הוא, אני אצילך ואת תהיי ערבה עלי, ותהיה כפרה על כל מה שהיה קודם.
פסוק ז': כולך יפה - במבט על הכלל
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ׃
פסוק זה כבר ראינו כעין דוגמתו לעיל, ומשמעותו שעם ישראל בכללותו יפה ואין בו מום. כשמסתכלים על עם ישראל בכללותו - הם שלמים, הם נאים, אין בהם חיסרון. אם מתחילים לבדוק כל אחד ואחד לחוד, כשלא מסתכלים על הכלל אלא על הפרטים, אפשר למצוא חסרונות. אבל "כולך" - במבט הכולל - "יפה רעייתי ומום אין בך".
פסוק ח': השכינה מלווה אותנו לאורך כל הגלות
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים׃
"לבנון" הוא בית המקדש, ונקרא כך משום שנבנה מארזי הלבנון, ואף הביאו מומחים מלבנון לבנותו. ועל דרך דרש נקרא לבנון מפני שהוא מלבין עוונותיהם של ישראל - על ידי הקורבנות, כעניין חוט השני שהיה מלבין. אומר הקדוש ברוך הוא: "אתי מלבנון כלה" - כשתגלו מלבנון, זה איתי תגלו, כי אני אגלה עמכם.
"אתי מלבנון תבואי" - וכשתשובו מן הגולה, אני אשוב עמכם (וכך יש לגרוס ברש"י: "אשוב", ולא "אשיב"), ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר. ועל כן נכתב "אתי מלבנון תבואי" ולא "אתי ללבנון תבואי", לומר שמשעת יציאתכם מכאן ועד שעת ביאתכם כאן, אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו.
וזהו הדיוק: אילו היה כתוב "אתי ללבנון תבואי", היה מקום לחשוב שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו בלכתנו לגלות, ואחר כך עוזב אותנו, וכשאנו יוצאים מן הגלות הוא מלווה אותנו בחזרה לבית המקדש - אבל בתוך הגלות עצמה אינו עמנו. לכן נאמר "מלבנון": כבר מן הרגע שיצאנו מבית המקדש והלכנו לגלות, הוא צמוד אלינו עד שנשוב ונבוא ללבנון. לכל אורך הדרך השם איתנו, גם בעת היותנו בגלות.
"תשורי" עניינו ראייה, כמו "במחולת המחניים" ו"עלי שור" - והחומה נקראת "שור" גם מפני שהיא עשויה שורות וגם מפני שעולים עליה להביט למרחוק. וכן "שורו והביטו", וכן "לימין שור" שאמרו אנשי הצבא. ומפרש רש"י: "תשורי מראש אמנה" - בקבצי את נידחייך, תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמונה שהאמנת בי, לכתך אחריי במדבר, ומסעותייך וחניותייך על פי, וביאתך לראש שניר וחרמון שהיו מעונות אריות, הם סיחון ועוג, שהקדוש ברוך הוא כבשם לפנינו.
דבר אחר: "מראש אמנה" - הר הוא בגבול צפונה של ארץ ישראל ושמו אמנה, ובלשון משנה "טורי אמנון", והוא ההר שנאמר בו "מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר". וכשהגלויות נקבצות ומגיעות שם, הן צופות משם ורואות את גבול ארץ ישראל ואווירה, ושמחות ואומרות הודיה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". וזה מתאים מאוד להמשך "מראש שניר וחרמון", שאף הם הרי הצפון. ודרך אגב, הר חרמון נקרא בארמית "טור תלגא", הר השלג, שהרי בארמית הת' והש' מתחלפות (תורא-שור, מיתיב-משיב).
פסוק ט': די במעלה אחת
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ׃
"לבבתני" - משכת את ליבי אלייך, הבאת את ליבי להיות דבוק בך. ולכאורה יש להבין: המשבח משבח את שתי העיניים, ומה שבח יש בעין אחת? מסביר רש"י: הרבה דוגמאות טובות שבך, לולי הייתה בך אלא אחת מהן, הייתי מחבבך ביותר, וכל שכן בכולן. כלומר, אפילו מעלה אחת בלבד מכל מעלותייך כבר די בה כדי שאמצא בך שבח גדול.
וכן "באחד ענק מצוורונייך" - באחד מרבידי ענקי קישוטייך, שהם תכשיטי מצווה שישראל מצוינים בהן. "ענק" הוא התכשיט שעל הצוואר, ומכאן גם כינוי הענקים - שכאשר מביטים בהם מלמטה למעלה והשמש מכה בעורפם, נראית החמה כענק לגרגרותיהם, כלשון חז"ל "מעניקים חמה בקומתן". הרי שדי במצווה אחת כדי שכביכול יימשך ליבו של הקדוש ברוך הוא אחרינו.
דבר אחר: "באחד ענק" - באחד מאבותייך, הוא אחד, היה מיוחד, וזה אברהם הנקרא ענק, "האדם הגדול בענקים". ומדוע דווקא אברהם נקרא יחידי, ולא יצחק ולא יעקב? משום שכשאברהם התחיל את הדרך היה "אברהם העברי" - כל העולם לעבר אחד והוא לעבר אחד. יצחק כבר ממשיך דרך סלולה, יש מסלול, יש הולכים בכיוון, ובפרט "הנפש אשר עשו בחרן". אבל אברהם היה יחידי, לא היה עוד. וכשהשליכוהו לכבשן האש אמר הקדוש ברוך הוא: אני יחידי ולי ראוי להציל את יחידי.
וזה שאמרו חז"ל על "איש יהודי היה בשושן הבירה" - אל תקרא יהודי אלא יחידי. זוהי מעלתו של האדם הגדול, שהוא מסוגל להיות גם יחידי: אינו זקוק לתפאורה שמסביב, אינו זקוק שיהיו עוד עושים כמותו, אינו זקוק שיאמרו לו כל הכבוד, שימחאו לו כפיים, שיבדקו אם זה "משדר" ואם הציבור אוהב את מה שהוא עושה. מרדכי לא חישב חשבונות לאף אחד - איש יהודי, איש יחידי. ודי לו לקדוש ברוך הוא ביחיד אחד כזה כדי להציל את כל הדור. כך גם אברהם אבינו: "באחד ענק" - כבר בו לבדו משכת את ליבי.
פסוק י': מקומות החיבה וריח השם הטוב
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכׇּל בְּשָׂמִים׃
"דודים" עניינם אהבה וחיבה, וכן "דודי" - אהובי, חביבי. ומפרש רש"י: כל מקום שהראית לי שם חיבה, יפה הוא בעיניי - גלגל, שילה, נוב וגבעון ובית עולמים. אלו כל המקומות שבהם שכן המשכן ולשם גלה, עד למקום החניה האחרון. אומר הקדוש ברוך הוא: מה יפה אהבתך אליי באותם מקומות.
"והוא שייסד הבבלי: מנוחה ושאר יעודים, מקום שנועדה שם שכינה לישראל" - כוונת רש"י ליוצר, והוא מופיע אצל האשכנזים ביוצרות לשחרית יום א' דפסח. היוצרות הם כמין חידות, וצריך פרשנות גדולה כדי לפענחם, ואכן נכתבו עליהם מפרשים רבים. "מנוחה" היא בית המקדש, כלשון "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", וחז"ל דרשו שם רמז לשילה ונוב וגבעון. ו"שאר יעודים" הם שאר המקומות שבהם נועדנו עם השם - גלגל, שילה, נוב וגבעון, שבהם שרה המשכן באופן זמני.
"וריח שמניך מכל בשמים" - הכוונה לשם הטוב, ש"שמניך" לשון שם, כמו "טוב שם משמן טוב". וצריך לדעת שכשחז"ל מדברים על שמן אין הכוונה לשמן זית, אלא לשמנים המדיפים ריח, כשמן אפרסמון וכדומה, שריחם נודף למרחוק. ובכל זאת השם טוב ממנו: השמן הטוב מריחים אותו ממרחק עשרים מטר, אבל שם טוב יכול להגיע עד אוסטרליה, למקומות רחוקים מאוד. וזהו "וריח שמניך מכל בשמים" - השם הטוב של כנסת ישראל משובח מכל מיני בשמים.
פסוק י"א: מתיקות התורה ומצוות שבבגד
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן׃
"נופת" הוא דבר מתוק, כלשון "נופת צופים". ומכיוון שהמתיקות נוטפת מן השפתיים, מדובר בדבר היוצא מן הפה החוצה - ומפרש רש"י: טעמי תורה. דברי התורה וטעמיה הנאמרים בפה הם המתיקות הנוטפת מן השפתיים.
"וריח שלמותייך" - מצוות ההגונות הנהוגות בשלמותייך, כלומר בשמלה ובבגד: ציצית, תכלת, בגדי כהונה ואיסור שעטנז, שלא להרכיב צמר ופשתים יחדיו. ובגדי כהונה יש בהם מצוות מיוחדות כיצד לעשותם וממה הם מורכבים. "כריח לבנון" - כיער הלבנון שריחו נודף למרחוק, כך ריחן של מצוות אלו מדיף למרחוק.
פסוק י"ב: גן נעול - צניעות
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם׃
"גן נעול" - על שם צניעות בנות ישראל שאין פרוצות בעריות. הן כגן הנעול, נועלות ומונעות עצמן מן הזרים. ובביאור "גל" מביא רש"י שני פירושים: יש לפרשו לשון מעיין, כמו "גולות עיליות" שביקשה עכסה - "ארץ הנגב נתתני, ונתת לי גולות עיליות וגולות תחתיות", כלומר מקום שממנו נובעים מים להשקות את השדות; ויש לפרשו לשון שער, והוא לשון ארמי בתלמוד "תרוקו גלי" - סגרו ונעלו את השערים. בין כך ובין כך, מעיין חתום שאינו נותן מימיו לכל אחד, או שער נעול - שניהם מבטאים אותו רעיון של צניעות וגדר.
פסוק י"ג: שבחם של קטני ישראל
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים׃
ארץ יבשה קרויה "בית השלחין" וצריך להשקותה תמיד, ושדה בית הבעל יפה הימנה. והשם "שלחין" קשור ללשון "שלהי" שבגמרא, עייף - שדה עייפה הזקוקה להשקיה מתמדת. ואילו שדה בית הבעל די לה בגשמים, והגמרא קוראת לה "לישנא דמיתבותא", שדות שבעמק שהקרקע בהן לחה ואינה צריכה השקיה; ויש מסבירים שהקדוש ברוך הוא הוא ה"בעל" של אותה שדה, הוא הבעלים והוא המשקה אותה - "למטר השמים תשתה מים".
ולכאורה תמוה: מדוע מקלס הכתוב דווקא את השדה הגרועה? אלא היא הנותנת. אומר רש"י: כאן קילס יובש שלחייך, הרי הן מלאים כל טוב כפרדס רימונים - וזה על שם הקטנים שבישראל, שמלאים מצוות ומעשים טובים כפרדס רימונים. כלומר אפילו השדות הפחותים שלך, אפילו אלה שאינם החשובים, מוציאים פירות משובחים ביותר; ואם כך בשדות הגרועים, מה נאמר בשדות המשובחים. "עם פרי מגדים" - פירות מיוחדים, "כפרים עם נרדים" - מיני בשמים הם.
פסוק י"ד: פירוט הבשמים
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כׇּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כׇּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים׃
רש"י אינו מפרש פסוק זה, מפני שהוא המשך למה שכתב קודם - "כפרים עם נרדים, מיני בשמים הם" - וכאן הולך הכתוב ומפרט עוד מיני בשמים שבהם ממשיל את כנסת ישראל.
פסוק ט"ו: מעיין, טהרה ומים זכים
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן׃
"מעיין גנים" - כל זה מוסב על "שלחייך", ומקלסן במעיין המשקה אותם (וכך יש לגרוס ברש"י: "במעיין", ולא "כמעיין", וזה נוח יותר). אותם שדות צמאים שאינם מניבים הרבה - יש להם מעיין גנים ובאר מים חיים משלהם. והדוגמה, כלומר הנמשל: על שם טבילות טוהר שבנות ישראל טובלות. המעיין מבטא טהרה, ואף על פי שלמעשה בנות ישראל אינן צריכות דווקא מעיין אלא די להן במקווה של מי גשמים, ואילו מעיין נצרך למצורע ולאפר פרה אדומה, מכל מקום המעיין הוא ביטוי מובהק לטהרה.
"ונוזלים מן לבנון" - ממקום נקיות, ואין בהם עכירת טיט. בנחל רגיל הטיט מעכיר את המים, אבל המים הבאים מן הלבנון הם הזכים ביותר, שהרי הם מי הפשרת שלגים, והם המים הזכים שבזכים. וכידוע כותב הרמב"ם שזכות המים מביאה גם לזכות השכל: במקומות שמימיהם עכורים - שכלם עכור, ובמקומות שמימיהם זכים - שכלם זך וצלול יותר.
פסוק ט"ז: קיבוץ גלויות ותשובת ישראל
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו׃
אומר רש"י: אחר שהערב עלי ריחך ונוי משכנותייך, אני מצווה את הרוחות צפון ותימן - צפון ודרום - להפיח בגנייך, שייצא ריחך הטוב למרחוק. הקדוש ברוך הוא כביכול קורא לרוחות: תבוא רוח מצפון, תבוא רוח מדרום, הפיחי בגני, ועל ידי זה יזלו הבשמים ויתפזר ריחם למרחוק.
והדוגמה, כלומר הנמשל: על שם שהגלויות מתקבצות, ומכל הגויים מביאים אותם מנחה לירושלים. מכל המקומות שבהם ישראל מפוזרים בין האומות אומר הקדוש ברוך הוא: עורי צפון ובואי תימן - מצפון ומדרום, כל הגלויות, תבואו ותעלו לארץ ישראל, ויצא ריחכם הטוב. והגויים עצמם יביאו את עם ישראל לירושלים, וזו תהיה המנחה שלהם. ובימי הבניין יהיו ישראל נקבצים שם למועדים ולרגלים - וזה רמז נוסף לעלייה לרגל, שהרי אף מבבל היו עולים לרגל.
עד כאן דיבר הדוד אל הרעיה, כלומר הקדוש ברוך הוא אלינו. ומכאן ישראל משיבים: "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" - אם אתה שם, הכל שם. "ויאכל פרי מגדיו" בפשטות הוא על בחינת הקורבנות, שהרי מדובר בבית המקדש שבו אנו מקריבים קורבנות, והקדוש ברוך הוא כביכול "אוכל" את פרי מגדיו - שקורבנותינו יעלו לנחת רוח לפניו.
לסיכום:
הפרק פותח בהסתלקות השכינה ממשכן שילה בעקבות חטאי ימי חופני ופנחס, ובבחירת הר המוריה שבו יתרצו הקורבנות ויימחו העוונות - "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". משם עובר הכתוב להבטחה הגדולה שהשכינה מלווה אותנו מן הרגע שיצאנו מן הלבנון ועד שנשוב אליו, שגם בכל ימי הגולה "בצרתך לי צר". הקדוש ברוך הוא משבח את כנסת ישראל בכל: די לו במעלה אחת ובמצווה אחת, די לו ביחיד כאברהם אבינו וכמרדכי היהודי; מקומות החיבה שבנינו לו יפים בעיניו, שמה הטוב נודף מכל הבשמים, טעמי תורה נוטפים משפתיה, מצוות שבבגד מדיפות כריח לבנון, צניעותה כגן נעול, ואפילו קטניה כפרדס רימונים וטהרתה כמעיין מים חיים. ובסיום הפרק - קריאה לרוחות לקבץ את הגלויות מצפון ומדרום, וישראל משיבים: "יבוא דודי לגנו", שאם אתה שם, הכל שם.