פרק ד' בשיר השירים הוא פרק של קילוס. הדוד עומד ומשבח את רעייתו אבר אבר, ובנמשל - הקדוש ברוך הוא עומד ומשבח את כנסת ישראל. הפרק ממשיך ישירות את סופו של הפרק הקודם: דיברנו שם על "יום חתונתו ויום שמחת לבו", על שמיני למילואים ועל הקורבנות שהוקרבו לפני השם יתברך, "קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה", ועל כך בא עכשיו הקילוס. חשוב לזכור לאורך כל הפרק את הכלל שרש"י חוזר עליו: כל הקילוסים כאן נאמרים "בלשון נוי אישה", כדוגמת קילוס אישה הנאהבת לחתן, וממנו נלמד הנמשל בכנסת ישראל.
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד׃
רש"י מפרש: "קילסן ורצן, וערבו עליו קרבנותיהם". הקדוש ברוך הוא מקלס את ישראל וחפץ בהם, כלומר מקבל את קורבנותיהם ברצון. זהו ההמשך הישיר לאותו יום שמחת לבו: השם אומר כביכול - כמה יפה היה מה שעשית אז, רעייתי, כמה זה היה לרצון לפניי.
מיד ממשיך רש"י ומקדים את המאוחר (ובכך כבר הרגיש השפתי חכמים), ומביא את "עד שיפוח היום" שבפסוק ו': "שחטאו לפניי בימי חפני ופנחס". רש"י רוצה לסיים את מה שהתחיל: השם קילס אותנו, רצה בנו, וערבו עליו קורבנותינו - עד מתי? עד שיפוח היום, עד שחטאו בימי חפני ופנחס. הם נהגו באוהל מועד, במשכן, בדרך של זלזול, עשו אותו מקום של אכילה ומקום של תאווה, ובזה גרמו נזק גדול: גם ביחס של כלל ישראל אל עניין הקורבנות, וגם בדיני הקרבה, מתי מותר ליטול חלקים מן הקורבן. הם עשו קלקול גדול, ומאותה שעה כבר לא ערבו לפניו הקורבנות.
עכשיו חוזר רש"י לפרש את הפסוק כסדרו. "עיניך יונים" - "גוונייך ומראיתך ודוגמתך כיונה זאת הדבקה בבן זוגה, וכששוחטין אותה אינה מפרכסת אלא פושטת צוואר, כך את נתת שכם לסבול עולי ומוראי". שימו לב: "עינייך" כאן אינו במובן העין כאיבר, אלא במובן של מראה, כמו "עין הבדולח" - גוון ומראה. ובמה דומה כנסת ישראל ליונה? בשתי מעלות: האחת, שהיונה דבקה בבן זוגה. השנייה, שכל בעל חיים מתנגד בשעת שחיטה, ולכן קושרים אותו ועושים פעולות שלא יזוז, ואילו היונה פושטת את צווארה לשחיטה. זה ביטוי לכך שכנסת ישראל נתנה שכם לסבול עול השם ומוראו, והייתה מוכנה לעבור הריגות ושחיטות ופרעות לאורך כל הדורות - "כי עליך הורגנו כל היום".
"מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים" - אומר רש"י שהקילוס הזה הוא כדוגמת קילוס אישה הנאהבת לחתן: "מבפנים לקישורייך, שערך נאה ומבהיק כזוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק". "צמתך" הוא הכיסוי והקישורים שהיו הנשים שמות על שערן, מין מטפחת עשויה קשרים, ומבעד לה נראה השיער מבהיק מרחוק.
והדוגמה בנמשל: "מבפנים למחנותייך ומשכנותייך, אף הריקים שבך חביבים עליי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר גלעד כשהשיגם לבן שם". כלומר אותם שהם פנימיים ונסתרים, שאינם נראים ואינם חשובים בעיני הבריות, גם הם חביבים לפניי כיעקב ובניו. ודבר אחר מביא רש"י בשם מדרש שיר השירים: "כאותן שצבאו על מדין בעבר הירדן שהיא בארץ גלעד" - אותם ריקנים שבך יקרים וחשובים לפניי כאותם צבאות בימי משה, שכולם היו צדיקים.
רש"י מדייק במילה "מבעד": "הוא לשון מבפנים, שרוב 'בעד' שבמקרא דבר המסך ומגן נגד דבר אחר". "וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם" - הקדוש ברוך הוא כמסך וחותם כנגד הכוכבים. "הָאָרֶץ בְּרִיחֶיהָ בַעֲדִי" - הארץ חוסמת מולי. "הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט" - כנגד הערפל המפסיק, שם הוא שופט. ואם כן "מבעד" הוא מי שנמצא מבפנים לאותו מסך ומציץ דרכו, כלשון שאנו אומרים: אני מסתכל מבעד לתריסים, מבעד לווילון. כך גם כאן: השיער נמצא מבפנים ומציץ מבעד לצמה.
"צמתך" - "לשון דבר המצמצם השיער שלא יפריח לצאת, וזוהי הסבכה והקישורים". אין הכוונה לצמה קלועה כפי שאנו רגילים, אלא לשון צמצום: הסבכה שהנשים היו שמות על ראשן כדי לצמצם את השיער שלא יתפזר.
ומוסיף רש"י: "ולא ייתכן לפרש צמתך לשון צומת, שתהיה התי"ו מושרשת בתיבה, שאם כן היה לה להיות דגושה". ההוכחה פשוטה: קח את המילה "שבת", שהתי"ו שלה שורשית. כשמוסיפים ה"א לנקבה או וי"ו לזכר, התי"ו מודגשת - "חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ", "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ", בתי"ו דגושה. אילו היה שורש המילה "צומת", היינו צריכים לומר "צַמַּתֵּךְ" בתי"ו דגושה. ומכיוון שהתי"ו רפויה, על כורחנו היא באה במקום ה"א, והשורש הוא "צמה". וכיצד נהפכה הה"א לתי"ו? כדרך הלשון: שפחה - שפחתך, שפחתה; אמה - אמתו, אמתה; ערווה - ערוותו, ערוותה. כך צמה - צמתו, צמתה, צמתי, צמתך, וכל זה כשהתי"ו רפויה.
"שגלשו" - לא כפי שרגילים להבין, לשון גלישה, אלא מפרש רש"י: "שנקרחו". וראיה לדבר: "גִּבֵּחַ" מתורגם "גְּלוֹשׁ", ו"גַבַּחְתּוֹ" מתורגם "גְּלִישׁוּתֵהּ". והעניין: כאשר העדר רובץ על ההר, ההר נראה שעיר ומכוסה בצמרן, וכשהבהמות יורדות ממנו נמצא ההר נקרח וממורט מהן. זהו "שגלשו מהר גלעד" - העיזים כביכול קירחו את ההר בירידתן.
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם׃
"אף קילוס זה בלשון נוי אישה", מדגיש רש"י: "שינייך דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר וסדר עדר הרחלים". שיניים גסות אינן נוי, ולכן משבח בדקות ובלובן ובסדר. וכאן יש לנו מקור לעניין שהיום כולם מחפשים - לובן השיניים כשבח.
ולמה דווקא רחלים? "הברורות משאר הצאן בקצב ובמניין, נמסרות לרועה חכם והגון להיזהר בצמרן, שעושין אותן לכלי מילת, ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר, ורוחצים אותם מיום אל יום". בזמנם, כשרצו לשמר צמר לעשות ממנו כלי מילת - בגדים יקרים - היו מוסרים את הכבשים לרועה חכם שלא ירעה אותן בין הקוצים ולא יושיבן במקום טינוף, שאם יתלכלך הצמר קשה מאוד להלבינו. ובגמרא מובא שאף היו מלבישים את הכבשה בבד, עוטפים אותה, כדי שהצמר יישאר בנקיונו. ומשמרים אותן מעת לידתן, שאז הצמר לבן ונקי ביותר, ורוחצים אותן יום יום, שלא ייקבע בהן לכלוך שאי אפשר להסירו.
"שכולם מתאימות" - "לשון מתום, 'אין מתום בבשרי', כלומר תמימות". "מתום" הוא מקום תם, מקום שלם, ולכן "אין מתום בבשרי" פירושו אין בי מקום שלם, כולי חבול. ו"מתאימות" היינו כולן שלמות ותמימות. "ושכולה אין בהם" - "שום שיכול ומום אין בהם", שיכול בכ"ף, מלשון חיסרון, כמו "דוב שכול".
והנמשל: הדוגמה נאמרה על שם גיבורי ישראל, הכורתים ואוכלים את אויביהם בשיניהם סביבותם, והרי הם מתרחקים מן הגזל של ישראל ומן העריות, שלא יתלכלכו בעבירה. וביותר נאמר הקילוס הזה על שנים עשר אלף האיש שצבאו על מדין - "בקצב ובמניין" ממש. "שכולם מתאימות" - שלא נחשד אחד מהם על העריות, שנאמר "ולא נפקד ממנו איש", ואף על הרהור הלב הביאו כפרתם. ואף על הגזל לא נחשדו, שהעיד עליהם הכתוב "ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן", ולא החריב אחד מהם פרה אחת או חמור אחד, אלא את כל השלל הביאו. הרי שלא היה בהם שום חיסרון ומום.
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ׃
רש"י: "שפתותייך נאות להבטיח ולשמור הבטחתם, כמו שעשו המרגלים לרחב הזונה, שאמרו לה 'את תקוות חוט השני' וגו', ושמרו הבטחתם". השפתיים הן ביטוי לדיבור, והשבח הוא שהדיבור נאמן: הבטחתם לה שבמקום שבו יהיה חוט השני שם תבוא ההצלה למשפחתה, וקיימתם את דבריכם. לכן דווקא "כחוט השני" - סימן לכך שדברייך דברי אמת ואת מקיימת את הבטחתך.
"ומדברך נאוה" - יש שטועים לקרוא כאן לשון מִדבר, ואינו כן: "מדברך" הוא לשון דיבור, מגזרת "הנדברים בך אצל הקירות", "אז נדברו יראי ה'". כלומר דיבורך נאה.
"כפלח הרימון רקתך" - גם כאן אין הכוונה כפי שרגילים בשפה המדוברת. אומר רש"י: "רקתך הוא גובה הפנים אצל העיניים, ובלשון גמרא קורין אותו 'רומני דאפי', ודומין לפלח חצי רימון בחוץ שהוא אדום וסגלגל". הכוונה לבליטות הלחיים שמתחת לעיניים, הבליטות שליד האף, שדומות לפלח חצי רימון מבחוץ - אדום ועגלגל (סגלגל כאן במובן עגלגל, ולא שם של צבע), וכדרך הנשים שנותנות סומק בלחיים. הרי זה קילוס בנוי אישה.
והנמשל: "פירשו רבותינו - ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". ואף זה "מבעד לצמתך", מבפנים לקישורייך: אותם שנמצאים בפנים ואינם נראים ואינם ניכרים, שאין רושם שיש להם זכויות - גם הם מלאים מצוות כרימון.
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים׃
רש"י: "קומה זקופה, נוי באישה". מצינו בגמרא שאישה גוצה הוא חיסרון בנוי, ואילו קומה זקופה נוי הוא. "והדוגמה - כמגדל דוד הוא מצודת ציון, שהוא מקום חוזק ועופל ומבצר, כך הוא צווארך: זו לשכת הגזית שהייתה חוזקן ומבצרן של ישראל". "עופל" אף הוא לשון מקום מבוצר, מקום שנלחמים ממנו.
"בנוי לתלפיות" - "בנוי לנוי, להיות הכל מסתכלין בו ללמוד צורותיו ונוי מלאכת תבניתו, והוא מגזרת 'מַלְּפֵנוּ מבהמות ארץ'". "מלפנו" היינו מלמדנו, כלשון "אאלפך חוכמה", "אאלפך בינה" (ואף בערבית לשון לימוד היא מן השורש הזה). וכמו שאמרו חז"ל: אילו לא ניתנה תורה היינו למדים גזל מנמלה וצניעות מחתול - זהו "מלפנו מבהמות ארץ". ואם תשאל, מדוע נאמר "תלפיות" ולא בלא תי"ו? אומר רש"י: "והתי"ו בתלפיות כמו תי"ו שבתרמית ובתבנית" - "תבנית" מלשון בנייה ונוספה בה תי"ו, "תרמית" מלשון רמייה ונוספה בה תי"ו, וכך גם כאן.
נמצא שהצוואר הוא הסנהדרין, העומדים כביכול בצווארו של בית המקדש, והם חוזקן ומבצרן של ישראל כמגדל דוד; וכשם שהכל מסתכלים במגדל ללמוד את נויו ואת מלאכת תבניתו, כך הכל למדים מן הסנהדרין את היושר ואת הדין שהם דנים.
"אלף המגן תלוי עליו" - "כך מנהג השרים לתלות מגיניהם ושלטיהם בכותל המגדלים". לא תמונות היו תולים על כותלי המגדלים, אלא את המגינים ואת השלטים. ומהם "שלטים"? "אשפות שנותנים בהם חיצים", כמו "הָבֵרוּ הַחִצִּים, מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים" - מלאו את האשפות בחיצים לצורך הקרב. "ודומה לו לשכת הגזית שמשם הוראה יוצאה, שהתורה מגן לישראל".
"ויש לומר 'אלף המגן' כמו 'מגן האלף', על שם 'דבר ציווה לאלף דור'". בהבנה פשוטה היינו אומרים אלף מגינים, ובא רש"י ומפרש: המגן של האלף, כלומר לא אלף מגינים אלא המגן שמספרו אלף. והכוונה לתורה, שהיא בחינת אלף - שאין הפירוש שציווה דבר לאלף דורות, אלא שבדור האלף ניתנה התורה. נמצא שהסנהדרין דנים על פי התורה, והתורה היא "אלף המגן", מגן לישראל.
"כל שלטי הגיבורים" - "מצינו שהתלמידים נקראים על שם חיצים ושלטים, כעניין שנאמר: כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים, אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם". ימי הנעורים הם הזמן שבו אדם ממלא את אשפתו בחיצים - שלא יבטל את ימי נעוריו ולא יבזבזם על הנאות ותענוגות, אלא ימלא אשפתו מהם וישאר דבוק בהשם יתברך. וכידוע, הלימוד שאדם לומד בצעירותו הוא לימוד המשתמר, ככותב על נייר חלק, ואילו הלומד בזקנותו לימודו קשה לזכירה וצריך חזרות רבות לשננו. מה שנחקק באדם בצעירותו הוא הנשאר בו לתמיד. אשרי התלמידים, "שלטי הגיבורים", שכבר בצעירותם יושבים ועוסקים בתורה.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃
בנמשל שני השדיים המניקים אותך הם משה ואהרן, ועוד נדרש הכתוב על שני הלוחות, שהם "תאומי צביה" - חמשת הדיברות שבלוח האחד מכוונים כנגד חמשת הדיברות שבלוח השני. כך למשל, הגונב סופו שיבואו להשביע אותו וייכשל אף בשבועת שקר; ייתכן שלא הייתה לו כוונה להגיע עד כדי כך, אבל בסופו של דבר הוא מידרדר גם לשבועת שקר.
"זכור" כנגד "לא תענה" - שהמחלל את השבת מעיד עדות שקר בבוראו, לומר שלא שבת בשבת בראשית. שהרי אם אין שביתה ביום השביעי, אין בריאה בששה ימים, ונמצא כופר במעשה בראשית. ויש להעיר, שבימינו המציאות השתנתה: רבים חוטאים לתיאבון והם בגדר תינוקות שנשבו, אין להם כוונה למרוד בהשם, ואדם עשוי לעשות קידוש ואחר כך לנסוע לטיול או למשחק בשבת, ואינו רואה בכך סתירה כלל - עניין של חינוך הוא. לכן אי אפשר לראות בו ככופר במעשה בראשית, ויש לכך גם השלכות הלכתיות בנוגע לצירוף למניין ולשאלות נוספות שדנו בהן הפוסקים. אבל במקור הדברים, כשאדם אינו שומר שבת הוא כאומר שהקדוש ברוך הוא לא שבת ביום השביעי, ואם לא שבת - גם לא ברא את העולם.
"כבד" כנגד "לא תחמוד" - שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו. חמד אישה שאינה שלו וזינה עמה, וילדה בן. הבן הוא בנו, אבל הבעל אינו יודע, והאישה אינה רוצה שיֵדע, ואולי אף היא עצמה אינה יודעת ממי התעברה. הילד גדל בבית ומכבד את מי שאינו אביו, ואת אביו האמיתי הוא עלול לפגוש בשוק, להתווכח עמו ואף לקללו - שהרי בעיניו זה סתם "ההוא מהשוק". הרי לך שהלוחות הם "תאומי צביה", תואמות ומתאימות זו לזו.
רש"י: "הרועים את צאנם בשושנים ומדריכים אותם בדרך נוחה וישרה". "הרועים" חוזר על שני הרועים - משה ואהרן, שהם השדיים המניקים את ישראל, והם רועים אותנו בשושנים, בדרך נעימה, נוחה וישרה.
אלא שיש לזכור: בשושנים יש גם קוצים. כשמשה ואהרן רעו את ישראל היו באר, מן וענני כבוד, הכל היה נפלא - אבל בסטייה הקלה ביותר חטפו קוצים: כאן "ותבער בם אש ה'", כאן עשרים וארבעה אלף, כאן מתאוננים, כאן נחשים שרפים. ולא בכדי נמשל הדבר לשושנים: להיות בקרבת אלוקים זה שפע גדול, אבל זה גם תובעני מאוד. זה דורש להיות כל הזמן ברמה רוחנית גבוהה, וכל סטייה קלה מביאה מיד סתירות. זו גם הייתה הסיבה שמאסו במן - שהמן היה מגלה את עוונותיהם. דבר נפלא הוא המן, אבל לא נעים לחיות עם מצלמה שמכוונת אליך תמיד: כל סטייה קלה, ולמחרת לך חפש את המן שלך בהרים.
הרב גלינסקי היה אומר על הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן": לכאורה הפוך, אם האכילם מן, במה עינה והרעיב? אלא כך היה: אדם ישב אתמול בין מנחה למעריב עם חבר ודיבר פוליטיקה, לשון הרע על זה ועל זה. קם בבוקר, מחפש את מנת המן שלו ליד הדלת - ואיננה. מסתכל למרחוק, גם שם אין, ומבין שצריך לשוטט אחריה בהרים. נזכר: אוי, אתמול דיברתי לשון הרע. אומר לאשתו: היום שובבי"ם, היום לא אוכלים - העיקר שלא תשאל אותו מה עשה אתמול שהמנה לא נמצאת ליד הבית. שואלת: מה זה שובבי"ם, הרי אנחנו בתשרי? אומר לה: הקדימו השנה. נמצא ש"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" - לפעמים כדי לאכול את המן היה צריך תענית, כי לא נעים היה לו ללכת ולחפש את המן שלו במקום שכולם רואים את קלונו. זהו "הרועים בשושנים": נעים ויפה כשושנה, אבל סביבה גדר של קוצים - סטית מעט, תקבל שריטה.
בפרק זה הקדוש ברוך הוא מקלס את כנסת ישראל בלשון קילוס אישה לחתנה, וכל אבר הוא שבח בנמשל: "עינייך יונים" - הדבקות בבן הזוג והנכונות למסירות נפש; השיער מבעד לצמה - שאף הריקים והנסתרים שבישראל חביבים לפניו כיעקב ובניו וכצבאות מדין; השיניים כעדר הקצובות - גיבורי ישראל שנשמרו מן הגזל ומן העריות "ולא נפקד ממנו איש"; חוט השני - נאמנות הדיבור וקיום ההבטחה; פלח הרימון - שהריקנים שבך מלאים מצוות כרימון; מגדל דוד - לשכת הגזית והסנהדרין שהתורה מגן להם ולישראל, ותלמידי חכמים שהם חיצי הגיבורים; ושני השדיים - משה ואהרן ושני הלוחות המתאימים זה לזה. ולבסוף "הרועים בשושנים": הנהגה נעימה וישרה, ובלבד שנזכור שקרבת אלוקים גם תובעת מאיתנו לעמוד בה.
וכל זה "עד שיפוח היום" - עד שחטאו בימי חפני ופנחס, שאז חדלו הקורבנות לערוב לפניו. ובזה נלמד עד כמה תלוי כל הקילוס הגדול הזה במעשינו, ועד כמה חביבים לפני המקום אף הפשוטים והנסתרים שבעם, שגם הם מלאים מצוות כרימון.