הפרק השלישי בשיר השירים ממשיך את הקו שראינו בסוף הפרק הקודם: בעקבות מעשינו הרעים כביכול הלך הדוד לו, "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי", ומכאן ואילך מתארת כנסת ישראל את חיפושה אחר הקדוש ברוך הוא בתוך האפלה. הפרק פותח בחיפוש ובתסכול, עובר אל מציאתו ואל האחיזה בו, ומשם אל תיאור הדרו של עם ישראל במדבר, אל המשכן ואל אוהל מועד, ומסתיים בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.
ביקשתיו ולא מצאתיו - שנות הנזיפה
עַל־מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃
רש"י מפרש: "על משכבי בלילות" - בצר לי, שישבתי אפלה כל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים. קרבת אלוקים היא הארה, "כי באור פניך נתת לנו", ולעומתה הריחוק מאלוקים הוא בחינת החושך וההעדר, ולכן הכתוב מגדיר את התקופה הזו "בלילות". באותן שנים אף הדיבור לא היה עם משה רבנו, שכן אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, וכעת שישראל נזופים ואינם ראויים - נסתלק הדיבור.
"ביקשתיו ולא מצאתיו" - כי אינני בקרבכם, "כי לא אעלה בקרבך". כמה שביקשתי לא מצאתי, מפני שהקדוש ברוך הוא אמר לי במפורש שלא ילווה אותי בצורה צמודה. יש כאן אמירה ברורה: אתה לא תמצא אותי.
אקומה נא ואבקשה - להיות מבקש
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃
רש"י: "אקומה נא ואבקשה" - זהו "וַיְחַל משה את פני ה'". כלומר, לא די באמירה "אני רוצה את השם"; צריך לעשות פעולות שמראות עד כמה אני מבקש. ואף על פי כן - "ביקשתיו ולא מצאתיו", ועדיין לא מצאתיו.
בזמנו שאלו את הסבא מנובהרדוק: מי הבחור המתמיד של הישיבה? הצביע על בחור אחד. מי העמקן והלמדן? הצביע על בחור אחר. מי הצדיק? הצביע על בחור שלישי. שאלו אותו: ומי הבחור הכי מובחר בישיבה? הצביע על בחור רביעי. אמרו לו: הרי הוא לא הכי מתמיד, לא הכי למדן ולא הכי ירא שמים, מדוע דווקא עליו אתה מצביע? השיב להם: מפני שהוא הבחור הכי מבקש בישיבה. ומי היה אותו בחור? הסטייפלר. ולכן הגיע למקום שאליו איש לא הגיע. כשאדם מבקש קרבת אלוקים, גם אם אינו הכי למדן, הכי צדיק והכי מתמיד - עצם הבקשה והרצון מרוממים אותו. לא מספיק לומר "אני רוצה קרבת אלוקים" וללכת לקרוא עיתון; צריך להיות מבקש ה', לדרוש את השם יתברך ולרדוף אחריו. זהו "ויחל משה את פני ה'".
מצאוני השומרים - מה מצאתם בפיו
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם׃
רש"י: "מצאוני השומרים" - משה ואהרן, ואני שואלת אותם "את שאהבה נפשי ראיתם" - מה מצאתם בפיו. ורש"י בא ליישב בזה קושי: וכי מה תועיל לי ראייתם? הרי איש אינו סבור שהקדוש ברוך הוא אינו נמצא; ברור שהוא נמצא, אלא שאינו עמנו. לכן מפרש רש"י שהשאלה איננה על עצם הראייה אלא "מה מצאתם בפיו" - איזה מסר קיבלתם ממנו ביחס לקרבתו אלינו במצב הגרוע שאנו נתונים בו, האם יש סיכוי שישוב וישרה שכינתו עלינו.
עד שמצאתי - אחזתיו ולא ארפנו
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד־שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל־בֵּית אִמִּי וְאֶל־חֶדֶר הוֹרָתִי׃
רש"י: "כמעט שעברתי מהם" - קרוב לפרישתם ממני, לסוף ארבעים שנה. "כמעט" פירושו כמו מעט, כלשון "כִּמְעַט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" - עוד מעט וכסדום היינו. אף כאן: עוד זמן מועט ועברתי מהם, כלומר קרוב לזמן שבו נפרדו משה ואהרן מישראל.
"עד שמצאתי" - שהיה עמי בימי יהושע לכבוש שלושים ואחד מלכים. אז באמת מצאתי, שכן חזר הדיבור והשם ליווה אותם בכיבוש הארץ. "אחזתיו ולא ארפנו" - לא נתתי לו רפיון, לא הרפיתי ידי ממנו, עד שהביאותיו אל משכן שילה, בשביל כל זאת שעשה לי, כלומר בשל כל ההטבות שהטיב עמי. ואין הכוונה חלילה שאפשר לאחוז בהקדוש ברוך הוא, אלא להיאחז בו: לעשות רצונו, לקיים מצוותיו ולהיות דבוק בו ובתורתו, עד שזכו שתשרה שכינתו עמהם במשכן שילה.
השבעתי אתכם - האזהרה לאומות
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃
רש"י: "השבעתי אתכם" - האומות, בהיותי גולה ביניכם. כבר הסברנו לעיל ש"בנות ירושלים" הן האומות: ירושלים היא הכרך המרכזי, ובנותיה הן ערי הלוויין והכפרים שסביבה. עם ישראל הם המרכז, וכל האומות סביבנו כערי לוויין, כדוגמת "תגלנה בנות יהודה" - הכפרים הסמוכים ליהודה.
"אם תעירו ואם תעוררו" - אהבת דודי ממני, על ידי פיתוי והסתה לעוזבו ולשוב מאחריו. וכפי שביאר רש"י לעיל, "בצבאות או באילות השדה" פירושו שתהיו הפקר ומאכל כצבאים וכאיילים. שהרי מה שייך להשביע בצבאות ובאילות השדה? אלא זו לשון שבועה שתהיו הפקר. ואף "תעירו" ו"תעוררו" אינם כמשמעם הרגיל של חיזוק ועוררות, אלא להפך: "תעירו" - תשניאו, כמו "ויהי ערך", "פשרי לערך" - הפתרון הזה לשונאיך; ו"תעוררו" - מלשון עוררין, כמי שמערער על השדה, שתנסו לערער את האהבה. וזו הייתה תמיד צרתנו בקרבתנו אל האומות, שהיו מסיתים אותנו ומרחיקים אותנו מעבודת השם. "עד שתחפץ" - בעוד שאהבתו חפצה עלי, כל עוד שהוא חפץ בי, אל תעוררו להשניא את אהבתו אליי על ידי פיתויים ועל ידי שתחטיאו אותי כלפי קודשא בריך הוא.
מי זאת עולה מן המדבר
מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל׃
רש"י: כשהייתי מהלכת במדבר, והיו עמוד האש והענן הולכים לפניי, הורגים נחשים ועקרבים ושורפים את הקוצים והברקנים לעשות את הדרך מישור, והיה הענן והעשן עולים, והיו האומות רואות ומתמיהות על גדולתי ואומרות "מי זאת", כלומר כמה גדולה היא זאת העולה מן המדבר. זו אמירת האומות, אותן "בנות ירושלים" שהוזכרו קודם. הדבר יצר רעש גדול בעולם.
"כתימרות עשן" - גבוה וזקוף כתמר, כעשן העולה ומיתמר לגובה. "מקוטרת מור" - על שם ענן הקטורת שהיה מיתמר מעל המזבח הפנימי; מור הוא ממיני הבשמים. "מכל אבקת רוכל" - רוכל הוא בשם המוכר כל מיני בשמים, ונקרא רוכל מפני שהוא סובב בעיירות והולך ברגליו ממקום למקום. ואומר הכתוב שהמקוטרת מור ולבונה משובחת יותר מכל בשמי הרוכלים. "אבקת" - על שם שכותשין אותו ושוחקין אותו דק כאבק.
הנה מיטתו שלשלמה
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל׃
ראשית הערה דקדוקית: בלשון הקודש אין המילה "של" כמילה נפרדת, והיא אינה מופיעה כך בכל התנ"ך אלא תמיד כמילה סמוכה - "שלשלמה". כך גם במדרשים: "קריאת שמע שלשחרית", "שלערבית", הכל כמילה אחת. וזו גם צורת הניסוח אצל בני תימן עד היום.
רש"י: "הנה מיטתו שלשלמה" - אוהל מועד והארון שהיו נושאים במדבר. אין הכוונה למיטתו של שלמה המלך, שהרי הנושא כאן הוא המציאות שלנו במדבר, ואין מקום לקפוץ לשלמה שהיה מאות שנים לאחר מכן. אלא הדבר נאמר בדרך רמז: "שלשלמה" - למי שהשלום שלו, והמיטה היא הארון שנשאו במדבר, כמין אלונקה שעליה מונחים הלוחות, כעין עריסה וכעין מיטה שבה שורה השכינה. וכך מצינו שבית קודש הקודשים נקרא "חדר המיטות", ושם החביאו את יואש עד גיל שבע כדי להצילו מעתליה. הרי שהמקום שבו השכינה מתייחדת עם ישראל נקרא מיטה.
"שישים גיבורים סביב לה" - שישים ריבוא סביב לה, היינו כלל ישראל החונים סביב אוהל מועד. "מגיבורי ישראל" - מיוצאי הצבא, לבד מן הפחותים מבן עשרים והיתרים על בני שישים. שהרי המניין של שישים ריבוא ביציאת מצרים הוא מבן עשרים עד בן שישים, שכן בזמנם קיבלו פטור מן הצבא רק בגיל שישים; ומלבדם יש עוד צעירים, זקנים ונשים.
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת׃
לאחר שתיאר את אוהל מועד והארון שנשאו במדבר, ממשיך הכתוב: "מלומדי מלחמה" - מלחמתה של תורה. וכן הכהנים הסובבים אותה, החונים סביבות המשכן, מלומדי סדר עבודתם.
"איש חרבו על ירכו" - חרבו היינו כלי זיינו, ומהם? הן מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסה והמסורה שלא תשתכח. וזה חשוב עד מאוד, שכן אם אין גורסים נכון אפשר להגיע לשיבושים: במקום "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ" אפשר לקרוא "שבעים", שהרי כתוב בלא וי"ו, ולומר שתטמא שבעים יום. "מפחד בלילות" - פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות. כלומר, אותם כלי מלחמה, המסורת והסימנים, נועדו למנוע שכחת התורה ואת הצרות הבאות בעקבותיה. וכן הוא אומר: "נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ" - אם תטעו ותאבדו דרך, יבער בכם כעסו. כך גם כאן: אם תישכח המסורה והסימנים, תישכח הקריאה הנכונה והביאור הנכון בדברי תורה - יבער כמעט אפו, וזהו הפחד בלילות.
אפריון עשה לו המלך שלמה
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן׃
רש"י: "אפריון" - זה אוהל מועד שנקבע במשכן שילה. אפריון הוא מעין חופה, חופת כתר לכבוד. לאחר שנכנסו לארץ נקבע המשכן בשילה, וזהו האפריון שעשה לו המלך שהשלום שלו מעצי הלבנון.
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"רפידתו זהב" - משכבו ומשכנו על הכפורת שהיא זהב. רפידה מלשון מקום מרופד שעליו הוא שוכן, והכוונה שמקום השכינה הוא על הכפורת. וכפי שהזכרנו, קודש הקודשים נקרא חדר המיטות, מקום ההתייחדות, כביכול מקום הזיווג של קודשא בריך הוא ושכינתיה, ששם כנסת ישראל מתייחדת עם ריבונו של עולם.
"מרכבו ארגמן" - זו הפרוכת שהייתה תלויה ורוכבת על כלונסאות מעמוד לעמוד. היו מניחים מוט, עמוד מימין ועמוד משמאל המחזיקים אותו, ועל הכלונס תולים את הפרוכת, ולכן נקראת כרוכבת על גבי העמודים. "תוכו רצוף אהבה" - סדור ברצפת אהבה: ארון, כפורת, כרובים ולוחות, שכל אלו כמרצפים את האוהל מבפנים.
"מבנות ירושלים" - אלו ישראל, יראים ושלמים להקדוש ברוך הוא. כאשר מדובר באומות העולם מדובר במי שנמצא מבחוץ; אך כאן, כשמדובר בכלל ישראל, "בנות ירושלים" הן מלשון ירא ושלם - זהו הצירוף של שם ירושלם. ואכן ירושלים לעולם אינה נכתבת במקרא ביו"ד, אף שאנו קוראים אותה כך. "שלם להקדוש ברוך הוא" פירושו שליבם שלם עמו, אין ליבם חלוק, להבדיל ממי שפונה קצת לעבודה זרה, קצת להבלים וקצת לריבונו של עולם. כאן כל ליבם שלם עם השם יתברך בלבד.
צאינה וראינה בנות ציון
צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ׃
רש"י: "בנות ציון" - בנים שמצוינים לו במילה, בתפילין ובציצית. ציון הוא מלשון סימן, כדרך שמציינים את הקברות ושופכים סיד לסמן שיש כאן קבר. וכך גם מה שאנו אומרים בהגדה של פסח "מלמד שהיו מצוינים שם" - אין הכוונה שהיו מצוינים במובן של מעולים, אלא מסומנים: ראו אדם ואמרו זה יהודי, ניכר עליו שהוא יהודי, שהרי לא שינו את שמם ואת לבושם. אף כאן, בנות ציון הם בנים שיש עליהם ציון המסמן שהם שייכים להשם יתברך: המילה שכולנו נימולים, התפילין שעל ראשו של ישראל והציצית שבבגדו - כל אחד מהם סימן שזה שייך להקדוש ברוך הוא.
"בעטרה שעיטרה לו אמו" - אוהל מועד המעוטר בגוונים, תכלת וארגמן ותולעת שני; זו העטרה שנתעטר בה אוהל מועד. ומתעורר קושי: אנו הרי מדברים על המשכן שבנינו להשם ועל העטרה שכנסת ישראל עיטרה לו - וכי אנחנו אמו של הקדוש ברוך הוא? היה ראוי לומר "בעטרה שעיטרה לו בתו". לכן מביא רש"י את המדרש.
אמר רבי נחוניה: שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבו אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו "שעיטרה לו אמו"? אמר לו: משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר. לא זז מחבבה עד שקראה בתי, שנאמר "שמעי בת וראי". לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, שנאמר "פתחי לי אחותי רעייתי". לא זז מחבבה עד שקראה אמי, שנאמר "הקשיבו אליי עמי ולאומי אליי האזינו" - ולאמי כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, להודות לו על הדרשה הנפלאה.
ונבאר: "לא זז מחבבה עד שקראה בתי" - חיבתו הייתה כה גדולה עד שאינו קורא לה בשמה אלא "בתי", לשון חיבה. "עד שקראה אחותי" - ולכאורה זו ירידה בדרגה, שהרי אדם מחבב את בתו יותר מאחותו, והיה ראוי לומר תחילה אחותי ואחר כך בתי. אלא שההבדל אינו בחיבה אלא בשררה: על בתו יש לו שררה, היא כפופה אליו ומקבלת ממנו הוראות, ואילו ביחס לאחותו יש סוג של שוויון. לכן כשקראה אחותי עשה אותה כשווה לו, וזו דרגה גבוהה יותר בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
ולעניין "ולאמי כתיב": אצלנו המסורה היא עם וי"ו. וכבר עמדנו על כך שיש הרבה דרשות חז"ל המבוססות על כתיב שאצלנו הוא שונה; הפלא יועץ הביא דוגמאות, ורבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס מונה שתים עשרה דוגמאות מן הש"ס. וההסבר הוא או כדברי הגמרא שהקדמונים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות, או שהדרשה מבוססת לא על הכתוב אלא על הנשמע: המילה "ולאומי" אינה זקוקה לוי"ו, שהרי אפשר לכותבה "ולאמי" עם קובוץ באל"ף וזה יישמע בדיוק אותו דבר. וכיוון שהוי"ו אינה הכרחית, אפשר לדרוש כאילו אינה כתובה. וכן בעוד מקומות, כגון "פילגשים" הנכתב "פלגשם" חסר יו"ד.
"עד שקראה אמי" - זו דרגה גבוהה עוד יותר: אמי פירושו שאתם שולטים בי, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. כביכול אתם מנהיגים אותי כאם, שכן בפעולות שאתם עושים כאן למטה אתם מגדילים את השפע למעלה ויוצרים זיווגי מידות עליונות שמורידים את השפע לכאן. נמצא שמי שקיבל את השליטה בכל העולמות, מעלה ומטה, הוא עם ישראל; הקדוש ברוך הוא כביכול מסר את כל המפתחות בידינו, וזו ההגדרה של "אמי".
"ביום חתונתו" - יום מתן תורה, שעיטרוהו להם למלך וקיבלו עולו. כלומר, עוד קודם לעטרת המשכן עיטרנו אותו, שמנו אותו עטרה לראשנו וקיבלנו עול מלכותו. "וביום שמחת ליבו" - זה שמיני למילואים, שנתחנך בו המשכן במדבר.
לסיכום: הפרק פותח באפלת שלושים ושמונה שנות הנזיפה, שבהן ביקשה כנסת ישראל ולא מצאה, כי "לא אעלה בקרבך"; ממשיך ב"אקומה נא ואבקשה" - תפילת משה והלימוד הגדול שעיקר מעלתו של אדם היא בהיותו מבקש; דרך השאלה למשה ואהרן "מה מצאתם בפיו", ועד המציאה בימי יהושע והאחיזה שאינה מרפה עד משכן שילה. משם עובר הפרק להשבעת האומות שלא יסיתו ויערערו את אהבתנו לדודנו, ולתמיהת האומות "מי זאת עולה מן המדבר" למראה ענני הכבוד. ולבסוף מתאר הכתוב את הארון ואוהל מועד כמיטתו של מי שהשלום שלו, את שישים הריבוא הסובבים אותו ואת "חרבם" - המסורת והסימנים המשמרים את התורה מן השכחה, ואת האפריון שהוא המשכן על כל כליו, שתוכו רצוף אהבה מישראל היראים והשלמים. הכל חותם בעטרה שעיטרה לו אמו: כנסת ישראל שעלתה מדרגת בת, לדרגת אחות, ועד לדרגת אם - שהקדוש ברוך הוא מסר בידה את מפתחות העולמות, ביום מתן תורה וביום חנוכת המשכן.