פתיחה: חזרה אחורה אל יציאת מצרים
בחלק זה של הפרק (מפסוק ח' ואילך) המשורר חוזר לאחור. עד כה שמענו על "הביאני המלך חדריו", על מתן תורה ועל המשכן, ופתאום אנו נמשכים אחורה אל זמן היציאה ממצרים. רש"י מיישב את הקושי הכרונולוגי: "חוזר המשורר על הראשונות, כאדם שקיצר דבריו וחוזר ואומר: לא אמרתי לפניכם ראשית הדברים". כמו אדם המספר סיפור, מזכיר פרט בקצרה וממשיך הלאה, ולאחר מכן חוזר ואומר: המתן, מה שאמרתי לך קודם שיצאנו משם, זה לא היה כל כך פשוט, בוא אספר לך כיצד היה. כך כאן: הוא התחיל ואמר "הביאני המלך חדריו", ולא סיפר כיצד פקדם במצרים בלשון חיבה, ועכשיו הוא חוזר ומפרט.
פסוק ח': הקב"ה מדלג על הקץ
ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃
כנסת ישראל מתארת את מצבה אז: "כן הייתי נואשת, הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים". חשבו על המצב: הם נמצאים במצרים מאתיים ועשר שנים, מתוכן שמונים ושש שנות שעבוד נורא ואיום, והם יודעים שנגזר "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". כלומר לפי חשבונם נותרו עוד מאה ותשעים שנה של גלות. מתוך כך התייאשו מן הגאולה. ואז בא ההפתעה: "קול דודי הנה זה בא" לפני הקץ, כמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. הקדוש ברוך הוא קירב את הקץ, דילג על אותן מאה ותשעים שנה והביא את הגאולה בטרם עת.
פסוק ט': מהירות הצבי והצצה מן החלונות
דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כׇּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַחֲרַכִּֽים׃
"דומה דודי לצבי", מפרש רש"י: בקלות מרוצתו, שמיהר לבוא כצבי וכעופר האיילים, ו"עופר" הוא האייל הבחור. הצבי הוא המשל הרגיל לבעל חיים מהיר, "רץ כצבי". אמנם בעל החיים המהיר בעולם הוא הצ'יטה, כתשעים ושלושה קמ"ש, אלא שהצ'יטה מסוגלת לרוץ במהירות רק למרחקים קצרים, ואילו הצבי רץ מהר למרחקים ארוכים. לכן דווקא הוא המשל למרוצה.
אלא שיש כאן קושי בסדר הדברים: תיאור העמידה מאחורי הכותל וההצצה מן החלונות קדם לריצה, והיה ראוי להקדימו. על כך מיישב רש"י: "סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהיה עומד ומציץ מחלונות השמים את הנעשה לי, שנאמר ראה ראיתי את עוני עמי". כלומר, דווקא באותו זמן עצמו שאני הייתי מיואשת, הקב"ה אומר לי: באותה שעה עצמה הצצתי עלייך, דעתי הייתה עלייך, ולא שכחתיך לרגע. זהו עניין "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", וזה עניין ההתגלות בסנה למשה רבנו: כביכול אני נמצא בתוך השיח הקוצני, בתוך הצרה של עם ישראל, "עמו אנוכי בצרה". גם התקופה שקדמה לביאת דודי כצבי הייתה תקופה שבה לא העלים ממני את עינו, אלא היה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, וכל זה כדי להביא לבסוף את הגאולה לפני זמנה.
פסוק י': ענה דודי ואמר לי
עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃
"ואמר לי", אומר רש"י, על ידי משה. שהרי לא מצאנו שהשם דיבר עם ישראל עצמם, ולכן האמירה מתייחסת למשה. את הכפילות "ענה" ו"אמר" יבאר רש"י בהמשך על דרך הדרש. "קומי לך", פירושו: העלה אתכם מעוני מצרים. את הביטוי עצמו לא מצאנו, אבל את התוכן ראינו, וזו כוונת "קומי" ותצאי ממצרים.
פסוק י"א: היציאה בזמן הנוח ביותר
כִּֽי־הִנֵּ֥ה הַסְּתָ֖ו עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ׃
רש"י: "הנה הסתו עבר, אין עכשיו טורח בדרך". סתו הוא חורף, ותרגומו "סיתווא". עם ישראל יוצאים בזמן הנוח ביותר, בחודש ניסן, זמן שאינו צריך לא חימום ולא קירור. הגשם כבר עבר, ואין צורך לבוסס בבוץ בשעת היציאה. ואל תשאל מה זה משנה, הרי בין כה וכה יתעכבו במדבר ארבעים שנה: בתוכנית המקורית לא כך היה אמור להיות. אילו לא קלקלנו, היינו נכנסים לארץ במהרה, ורק בעקבות מעשינו נתעכבנו מה שנתעכבנו.
פסוק י"ב: נוף פורח וקול זמר
הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃
רש"י: "הניצנים נראו בארץ, קרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם". ההליכה בדרך תהיה נעימה, הכל מתחיל להנץ. אדם הנוסע בצפון בתום החורף נהנה לראות את הפריחה, וכן היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אף מברך. "עת הזמיר הגיע", ואם הנוף אינו מספיק, יש גם מוזיקה: העופות נותנים זמר וקול ערב להולכי דרכים. "וקול התור נשמע בארצנו" כמשמעו, תורים ובני יונה, שדרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן.
במאמר מוסגר, בדברי "עת הזמיר הגיע" נזכרתי: אביו של הרב זמיר כהן נפטר לפני כשבוע וחצי, והוא היה גבאי מיתולוגי של בית הכנסת של מוסיוף במשך שנים. שאלו אותו מהיכן מצא שמות משונים לילדיו, זבדיה, זמיר וכדומה, שהרי בציבור החרדי נהוג לקרוא שמות מקובלים. השיב: ידעתי ששם המשפחה שלי כהן. אם אקרא לבני משה או דוד, מי ידע במי מדובר, הרי רבים הם "הרב משה כהן" ו"הרב דוד כהן". אבל "הרב זמיר כהן" הוא אחד, וכן "הרב זבדיה". קראתי להם שמות מיוחדים שיחפו על שם המשפחה, כי ידעתי שיהיו גדולים ושיכירו אותם בשמם. ואגב הגבאות, אמר פעם הרב מוצפי שגבאי בתי כנסת מאריכים ימים, ומי שרוצה סגולה לאריכות ימים, הרי לו, אף שסופג על כך בזיונות ותלונות.
מי שמתבונן רואה כאן חידוש: הקב"ה הוציא אותם בזמן שגם מבחינה ויזואלית הוא נעים, הכל פורח ויפה, ואף צפצוף הציפורים נשמע. הזמן עצמו היה זמן שיש הנאה לצאת בו, והקב"ה דאג להם לטוב ביותר. וזה מזכיר את מה שראינו אצל יוסף: כשירד לגלות, דאג לו הקב"ה שהעגלה שלוקחת אותו תישא מיני בשמים, בעוד שדרך אותן שיירות לשאת עטרן שריחו רע. שימת לב לפרטים הקטנים מראה על חיבה. הקב"ה רצה להראות ליוסף: עמו אנוכי, אני איתך ודואג לך אפילו לפרטים הקטנים, שגם הריח לא יזיק לך.
פסוק י"ג: חיבת פיתוי
הַתְּאֵנָה֙ חָנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃
"התאנה חנטה פגיה" כמשמעו, כלומר כבר התחילה להצמיח את פירותיה. "הגפנים סמדר", אומר רש"י: כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה וניכרת כל ענבה לעצמה, קרויה סמדר. סמדר הוא שלב תחילת הענבים. אגב, יש משקאות שכתוב עליהם "משקה סמדר", ובעצם הם משקה ענבים. הסיבה לניסוח זה היא שעל פי הבד"ץ לא מרשים לכתוב "ענבים", שמא יבואו אנשים לקדש עליו. המבוגרים בינינו זוכרים את אלה שהיו מקדשים על יפאורה, שכתוב עליה מיץ ענבים, וספק אם ראתה ענבים אלא בתווית בלבד. לכן תיקנו לכתוב סמדר, שלא תהיה טעות כזו.
ומה בא כל זה ללמד? אומר רש"י: "פשוטו לשון חיבת פיתוי, שבחור מרצה את ארוסתו ללכת אחריו, כן עשה לי דודי". כלומר, מתואר כאן כיצד פיתה הקב"ה את כנסת ישראל ללכת אחריו במדבר, כבחור המרצה את ארוסתו ומציע לה תנאים נאים כדי שתבוא אחריו.
דרך הדרש: חזרה לפסוק י'
מכאן רש"י חוזר אחורה לפסוק י', אף שאנו כבר בפסוק י"ג, כדי לבאר את הדברים על פי המדרש, דהיינו לעבור אל הנמשל. "ענה דודי" על ידי משה, "ואמר לי" על ידי אהרן, שאהרן היה מתורגמנו, "והוא יהיה לך לפה", והוא זה שהעביר את הדברים. וכך יושבת הכפילות שבפסוק.
גם "קומי לך" ו"ולכי לך" כפולים, ולמה לומר "קומי" אם כבר נאמר "לכי"? אומר רש"י: "זרזי עצמך, וישאלו איש מאת רעהו". ה"קומי לך" מבטא זירוז, והזירוז נעשה כשאמרו להם "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת שכנתה ומגרת ביתה". אדם הבא לקבל מתנות תמיד מזדרז. "קומי לך" פירושו הזדרזי לצאת, "ולכי לך" ואז תצאי ממצרים.
"כי הנה הסתו עבר", אלו ארבע מאות שנה שדילגתי עליהן, למנותן משנולד יצחק. החורף, שהוא תוקף הגלות, עבר, כלומר העברתי אותו ודילגתי עליו. "הגשם חלף הלך לו", הוא טרחתו של סתו, החלק המטריח והקשה שבחורף, והוא הגשם. ונמשל בו: שמונים ושש שנה של קושי השעבוד שנגזרו עליכם, הלכו להם. שהרי אמנם ישבו ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים, אבל כל עוד אחד מן השבטים היה בחיים לא השתעבדו בהם, ורק לאחר מות אחרון השבטים החל השעבוד, שמונים ושש שנה לפני היציאה. ואומר רש"י: משנולדה מרים הקשו המצרים את השעבוד על ישראל, ולכך נקראת מרים על שם "וימררו את חייהם". והחשבון פשוט: משה היה בן שמונים ביציאת מצרים, ומרים הייתה בת שש כשנולד משה, הרי שמונים ושש שנה בדיוק מלידתה. ומאחר שגם הגשם, שהוא החלק הקשה שבשעבוד, הלך לו, הגיע הזמן שתצא כנסת ישראל ממצרים.
"הניצנים נראו בארץ", הרי משה ואהרן מוכנים לכם לכל צורכיכם. הם הניצנים, שמתחילים כעת לפרוח בהנהגתם של ישראל. "עת הזמיר הגיע", שאתם עתידים לומר שירה על הים, שהרי לשם כך יוצאים ממצרים. "וקול התור נשמע בארצנו", קול התייר הגדול, זה משה רבנו עליו השלום, שהוא הלוקח אותם לתור במדבר. דבר אחר: "תור" מלשון זמן, קול שהגיע זמן יציאתכם ממצרים, נשמע בארצנו קול האומר הגיע הזמן.
"התאנה חנטה פגיה", הגיע הזמן שיקרבו ביכורים, שתיכנסו לארץ. הפירות כבר מוכנים, ואתם עומדים לפני הכניסה, והשם מזמן לכם את פירות הארץ שיהיו מוכנים בבואכם. "הגפנים סמדר", הגיע זמן נסכי היין. הביכורים באים משבעת המינים, ולכן "התאנה חנטה פגיה", והנסכים באים מן היין, ולכן "הגפנים סמדר". הסבר נוסף מביא רש"י: כשרים שבכם חנטו והנצו לפניי מעשים טובים והריחו ריח טוב. הפירות מסמלים מעשים טובים וריח טוב, והכשרים שבכם כבר הנצו את מעשיהם והם ראויים כעת להיגאל.
"קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך". אומר רש"י: "קומי לכי" כתיב, ביו"ד יתרה, כלומר קומי לך לקבל עשרת הדיברות. יש כאן התייחסות גם לקרי, "קומי לך", וגם לכתיב, "קומי לכי", והיו"ד היתרה רומזת לעשר הדיברות. דבר אחר: "התאנה חנטה פגיה", אלו פושעי ישראל שכלו בשלושת ימי אפילה. יש כאן הבשלה לקראת הגאולה, שכן כל עוד היו מעורבים בישראל אנשים שאינם ראויים, היה הדבר מעכב, וכעת אותם פושעים, אלה שלא האמינו בגאולה, כבר כלו בשלושת ימי האפלה. "והגפנים סמדר נתנו ריח", אלו הנשארים מהם שעשו תשובה ונתקבלו, כך נדרש בפסיקתא. מדויק שהתאנה לא נתנה ריח, ולכן התאנה מרמזת על שאינם הגונים, ואילו הגפנים שנתנו ריח הם ההגונים שעשו תשובה ונתקבלה, והם הראויים לגאולה. ויש לומר שהתאנה רומזת לאלה המבקשים תואנה לשוב מאחרי השם, מחפשים סיבה להתרחק. וכן מדויק "חנטה פגיה": היא חנטה, אך הם נותרו פגים, לא הבשילו כגפנים שכבר נתנו ריח, שהרי לא זכו לגאולה ונשארו במצרים בגדר פגים.
פסוק י"ד: יונה בין הנץ לנחש
יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּֽי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃
כאן חוזרים אל המשך ביאור הפרשה. אומר רש"י: זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים, ואין מקום לנוס מפניהם מפני הים ולא להיפנות לאחור מפני חיות רעות. למה היו דומים באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה. תיכנס לפנים, הרי הנחש. תצא לחוץ, הרי הנץ. אמר לה הקדוש ברוך הוא: הראיני את מראיך, את כישרון פעולתך, למי את פונה בעת צרה.
כאן נדרשו ישראל לאמונה ולביטחון. "מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו". בעניין זה מביא הבן איש חי שיש שלוש דרגות בביטחון: אדם המצפה לטוב, אדם הבטוח שיהיה טוב, ודרגה גבוהה יותר, מי שאף עושה סימנים על כך שיהיה טוב. הוא כל כך בטוח, עד שהוא עושה מעשה שאם לא יתקיים יתבזה בו. הוא מביא את המעשה בחכם בירושלים, שאמר לתלמידיו לצאת ביום קיץ לוהט עם מעילים וכלי חורף, כי הולכים להתפלל על הגשם. הרואים צחקו עליהם: בצורת כבר כמה שנים, ואתם מתלבשים כאילו התחלף לכם החג בפורים. ואף הפחה ראה זאת, לעג והכה אותו. וכשחזרו, כבר אחז בהם הגשם. אמונתו הייתה כה מוחלטת עד שהיה מוכן להביא עליה ראיה, אף שאם לא תתקיים יהיו לו מזה בזיונות. וכן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, שהלכה להביא את המרדה, ואם הייתה מגיעה עם המרדה והתנור ריק היו לה בזיונות, אלא שהייתה בטוחה עד כדי כך.
זה הנדרש כאן מישראל: "הראיני את מראיך", את כישרון פעולתך, למי את פונה בעת צרה. אין די בצעקה, צריך הוכחה: אני כה בטוח בהשם, שאני נכנס פנימה עד שיגיעו מים עד נפש, ואז ייקרע הים. "השמיעיני את קולך", והיינו "ויצעקו בני ישראל אל השם". גם בזה יש מעלה, שהם מוכיחים שהם פונים לכתובת הנכונה, ואין לפרש "מה תצעק אליי" כאילו אין מקום לתפילה, שהרי תמיד רצויה תפילה לפני השם. אלא שכאן נדרש יותר מזה, ולכן אמר: דבר אל בני ישראל ויסעו, שייכנסו פנימה, ובזה יוכיחו את אמונתם וביטחונם.
בביאור המילים: "בחגוי" הוא בנקיק, והוא לשון שבר, שנקיק הוא שבר סלע, מקום שבו נסדק הסלע ונוצר מקום צר להתחבא בו. ודומה לו "יחוגו וינועו כשיכור", שאנו רגילים להבין מלשון מחוגה וסיבוב, ורש"י מפרשו מלשון שבר. וכן "והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא", אף הוא במובן שבר. וכשהם רבים קורא להם "חגוי", שכן בלשון רבים מוסיפים אות ו', כמו "קצווי ארץ" ו"ויכרות את מדוויהם", שהכוונה מדיהם, וברבים מדוויהם, וכן חגוי.
"בסתר המדרגה", אסקלוס בלעז, שעושים חריץ סביב המגדלים ושופכים את העפר למעלה להגביה את התל סביב, ועושים אותו מדרגות מדרגות זו למעלה מזו. כך היה נהוג בזמנם: חופרים חריץ סביב המגדל, פעמים ממלאים אותו מים כדי למנוע כניסת אויבים, ואת העפר שהוציאו מגביהים מבחוץ כמין טרסה, ועושים אותה מדורגת כדי שהעפר לא יחזור וייפול פנימה. ומהו הסתר שבמדרגה? אומר רש"י: פעמים שיש בהן חורים ונכנסים שם שרצים ועופות, כעכברים וחולדות, יונים וציפורים. ולכן נמשלה היא ליונה הנמצאת במקום המסתור שבמדרגה.
פסוק ט"ו: השועלים הקטנים
אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃
אומר רש"י: שמע הקדוש ברוך הוא את קולם, ציווה את הים ושטפם, וזהו "אחזו לנו" את השועלים הללו, הקטנים עם הגדולים, שאף הקטנים היו מחבלים את הכרמים. כלומר, כשזעקנו אל השם, שמע את קולנו, קרע לנו את הים, נכנסנו ועברנו, ואחר כך ציווה שהים יאחז את השועלים ויטביעם.
ומדוע "שועלים קטנים", והרי המצרים אינם קטנים? אלא "הקטנים עם הגדולים", שאף קטנים היו בהם. אימתי? כשהיו כרמינו סמדר, כשהענבים עוד דקים והכרם צעיר. כשהייתה בת ישראל יולדת זכר, הייתה טומנת אותו ומחביאה אותו כדי שלא יבואו המצרים ליטלו ולהטביעו. והיו המצרים נכנסים לבתיהם ומחפשים את הזכרים, והתינוק טמון והוא בן שנה או שנתיים. כיצד מאתרים אותו? מביאים תינוק מבית מצרי, והתינוק המצרי מדבר ומשמיע קולו, והתינוק הישראלי עונה לו ממקום שהוא טמון שם. כל מי שהיה פעם בתינוקייה יודע שדי בתינוק אחד שמתחיל לזמר כדי לקבל מקהלה שלמה. ואז היו מחפשים אותו ומשליכים אותו ליאור.
ולמה קרא להם שועלים? מה השועל מביט לאחוריו לברוח, אף המצרים מביטים לאחוריהם, שנאמר "אנוסה מפני ישראל". השועל אינו אמיץ כאריה, ובשעת סכנה הוא בורח, ולשם כך מביט כל העת לאחוריו לראות אם השטח פנוי. ואגב, נאמר בחז"ל שלשועל יש הילוך אחורי שאין לשאר בעלי החיים, ומכאן שקשר שמשון את זנבות השועלים דווקא, שכן השועל יכול לרוץ אחורנית, וכששועל אחד רץ השני מכניס לרוורס. ולמה העניש בהם את הפלשתים? כי הם חזרו בהם מן ההבטחה שהבטיחו לו, ולכן נענשו בשועלים שחוזרים לאחוריהם. כאן רש"י מדבר מצד המבט לאחור, לרמז על המצרים שהביטו לאחור לחפש פתח מילוט כשהבין שהים סוגר עליהם, ואמרו "אנוסה מפני ישראל".
עוד מדייק רש"י: "שעלים" קטנים כתיב, חסר ו', על שם שהיה נפרע מהם במים שנמדדו בשעלו של מקום, כלשון "מי מדד בשעלו מים". "שעל" הוא צעד ופסיעה, מדרך כף רגל, וכלשון "משעול הכרמים", שהוא השביל שבו צועדים בכרמים. כביכול כל מימות שבעולם נמדדים לפני הקדוש ברוך הוא כשיעור פסיעת רגלו, ואין כאן אלא דרך משל ואלגוריה, כדרך שנאמר "יד השם" ו"עיני השם". לכן נכתב "שעלים" חסר, לרמז שנפרע מהם באותם מים שמדד השם בשעלו, והוא טביעתם בים.
פסוק ט"ז: דודי לי ואני לו
דּוֹדִ֥י לִי֙ וַאֲנִ֣י ל֔וֹ הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃
אומר רש"י: כל צרכיו תבע ממני ולא ציווה אלא לי. עשו פסח, קדשו בכורות, עשו משכן, הקריבו עולות, ולא תבע מאומה מאומה אחרת. במה ניכר ש"דודי לי"? בכך שכל מה שהשם רוצה ומבקש, הוא מבקש רק ממני, וזו הוכחה לקרבתו. מלך המבקש מאדם אחד את כל מבוקשו, סימן שהוא מרגיש אליו ידידות וקרבה. אילו היה פונה פעם לזה ופעם לזה, אין כאן ידידות מיוחדת. תארו לעצמכם שכל אימת שהחפץ חיים היה רוצה לשלוח שליחות, היה קורא דווקא לנו: איזו זכות היינו חשים. כך כאן: כל המטלות ניתנו רק עלינו, ואין לו ציוויים לשאר האומות. שבע מצוות בני נח אינן אלא הנהגות מדיניות: אל תגנוב, אל תרצח, אל תנאף, העמידו דיינים, ציוויים שנועדו לשמר חברה תקינה, ואין בהן מצוות ייחודיות המבטאות קרבת אלוקים. אבל אותי ציווה לעשות פסח, לקדש בכורות, לבנות משכן שישכון בתוכי, להקריב עולות, וזה מראה כמה דודי שייך ומחובר אליי.
"ואני לו", שאף אני כל צרכיי תבעתי ממנו ולא מאלוהים אחרים. הקדוש ברוך הוא מבקש שנפנה "בלתי להשם לבדו", ו"ושם אלוהים אחרים לא תזכירו". טעותם של עובדי כוכבים הייתה שפנו אל הפקידים, אל כוחות הכוכבים והמזלות, אל השמש והירח, וראו בהם שליחים של הקדוש ברוך הוא. והתורה אוסרת זאת לחלוטין: אין לפנות לשום פקיד מפקידי הטבע אלא אך ורק אליו יתברך, ואנחנו לא טעינו בזה. וכתוב בספרים שאפילו על הדברים הקטנים והבסיסיים ביותר, אף על בעיה קטנה באצבע הקטנה של הרגל, שאדם חושב וכי אטריח את הקדוש ברוך הוא על כך, גם בזה יש לפנות אך ורק אליו יתברך.
"הרועה בשושנים", הרועה את צאנו בשושנים, במראה טוב ונוח ויפה. אין דרך לרעות כבשים בשושנים ממש, אלא שהכל נאמר כאן דרך משל, לומר שהוא מרעה אותנו במקום נעים ונוח ויפה.
פסוק י"ז: עד שיפוח היום
עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃
אומר רש"י: מוסב למקרא שלמעלה הימנו, "דודי לי ואני לו" עד זמן שגרם העוון, ושזפתני השמש כחום היום וגבר השרב. שהרי אי אפשר לפתוח משפט ב"עד ש", וצריך לדעת עד מתי. לכן מחובר הדבר לפסוק הקודם: הקשר בינינו, "דודי לי ואני לו", נמשך עד שיפוח היום. "יפוח" כמו נפח, לשון אש נופחת, עד שגבר החום ו"שזפתני השמש", שהוא ביטוי לכך שאומות העולם, העובדים לשמש, קלקלו אותי והביאוני לעשות כמעשיהם הרעים, וכלשון "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש".
"ונסו הצללים", חטאנו בעגל, חטאנו במרגלים, ונסו הצללים הם הזכויות המגינות עלינו, שפרקתי עולו. וכעניין "היש בה עץ אם אין" שבפרשת המרגלים, שדרשו חז"ל: האם איוב עדיין חי, האם יש שם מי שראוי להגן עליהם כעץ. "איש היה בארץ עוץ", ועוץ אותיות עץ, ונקרא עץ על שם שהוא מגין על דורו ועל אנשי מקומו. זו בחינת הצללים: הצללים הם המצילים. כל עוד עולו עלינו, אותן זכויות פרושות עלינו כמטרייה רוחנית, אבל משחטאנו בעגל ובמרגלים, נסו הצללים והלכו להן הזכויות המגינות.
ומה גרם הדבר? "סב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר". אני גרמתי לו להסתלק מעליי אל הרים המופלגים ממני. כביכול גירשתי את ריבונו של עולם ואמרתי לו: הסתובב ולך מכאן, והיה כצבי וכעופר האיילים המקפץ ומתרחק ממני. כלומר, מעשיי הרעים הם שריחקו את ההצלה ואת ההגנה ואת הצללים המצילים, והם שאמרו כביכול לריבונו של עולם שאיננו מעוניינים בקרבתו.
"הרי בתר", אומר רש"י, לשון חלוקה והפלגה. איני יודע אם קיימים הרים כאלה בפועל, אבל בחלק המשל הם הרים המבתרים, מלשון "ויבתר אותם בתווך" ו"ואת הציפור לא בתר", שפירושו לא חילק. כביכול ביתרנו בזה את הקשר שלנו עם ריבונו של עולם. ואף שלא אמרנו זאת בפועל, בעצם מעשה העגל ובעצם בקשת המרגלים, שיש בהם נטייה מאחרי השם, כאילו אמרנו כך. הרי המרגלים אמרו "כי חזק הוא ממנו", כביכול חזק הוא ממנו יתברך, ודרשו חז"ל "ממנו" מלשון מנא, כלי: אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. ובזה כפרו בהשם, וכאילו אמרו לו: ריבונו של עולם, סב ודמה לך לצבי, התרחק מאיתנו, אין אנו חפצים בקרבתך. ואז "על הרי בתר", הקדוש ברוך הוא כנבתר ונחלק מאיתנו. וכל אימת שהשם מתרחק מאיתנו, המציאות קשה: חושך, צרות ורדיפות. לעולם עלינו לדאוג שנבקש קרבת השם, ואז ישפיע עלינו כל טוב.
לסיכום: בחלקו השני של הפרק חוזרת כנסת ישראל ומספרת את ראשית הדברים: כיצד ישבה מיואשת בגלות מצרים, סבורה שנותרו לה עוד מאה ותשעים שנות שעבוד, ופתאום "קול דודי הנה זה בא", מדלג על הקץ וממהר כצבי לגאול. ולא עוד, אלא שגם בשעת הייאוש עצמה היה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, שלא שכח אותה לרגע. הוא הוציאה בזמן הנוח והיפה ביותר, בניסן הפורח, בקול זמר של עופות, בלשון חיבת פיתוי של חתן המרצה את ארוסתו, על ידי משה ואהרן, לאחר שהופרו הרשעים ונתקבלה תשובת הכשרים. על הים, כיונה שבין הנץ לנחש, נדרשה ממנה לא רק צעקה אלא מעשה של אמונה וביטחון, ואז אחז הים בשועלים הקטנים והגדולים והטביעם באותם מים שמדד השם בשעלו. מכאן "דודי לי ואני לו", שכל תביעותיו היו ממני בלבד וכל בקשותיי היו ממנו בלבד, וזו מידת הקרבה. וכל זה נמשך "עד שיפוח היום", עד שגרם העוון בעגל ובמרגלים, ונסו הצללים המגינים, וכאילו אמרנו בעצמנו לריבונו של עולם להתרחק על הרי בתר. הלקח פשוט: כל עוד אנו מבקשים קרבת השם, הצללים פרושים עלינו והשפע יורד, ובהתרחקנו באות הצרות. ובזה סיימנו את הפרק השני בשיר השירים.