פתיחה לפרק ב'
פרק ב' בשיר השירים ממשיך את שיח האהבה שבין הדוד לרעיה - בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. הרעיה מתארת את עצמה כשושנה הגדלה בעמק, עומדת בנויה גם כשהיא מוקפת קוצים; היא מתארת את בחירתה בדוד מכל "הבנים", את הימים הגדולים של אוהל מועד ושל המדבר, ואת הגעגוע הצורב שאוחז בה בגלותה. כל הפרק הוא מבט של אישה "באלמנותה", שמספרת את ההיסטוריה של אהבתה ומשוועת לשוב אליה. נלך על סדר הפסוקים עם פירוש רש"י.
פסוק א': חבצלת השרון ושושנת העמקים
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים׃
לכאורה יש כאן סתירה: תחילה "חבצלת" ואחר כך "שושנת" - חבצלת או שושנה? על כך אומר רש"י: חבצלת היא שושנה. ואם כן, מה מוסיפה "שושנת העמקים" אחרי שכבר נאמר "חבצלת השרון"? מבאר רש"י שהשושנה שבעמק נאה משושנת ההרים, לפי שהיא מרטבת תמיד ואין כוח החמה שולט שם. בהרים כוח השמש חזק והצמחים מתייבשים, ואילו בעמקים נקווים המים, הצמחים עומדים ברטיבות תמידית וצומחים טוב יותר. כלומר: אל תחשוב שאני כשושנה שעל ההר - אני בבחינת שושנת העמקים, הנאה שבשושנים.
פסוק ב': כשושנה בין החוחים
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת׃
"חוחים" הם קוצים. אומר רש"י: כשושנה בין החוחים שמנקבים אותה תמיד, ואף על פי כן היא עומדת תמיד בנויה ובאדמימותה, ואינה משנה את יופייה. כן רעייתי בין הבנות - שמפתות אותה לרדוף אחריהן ולזנות כמותן אחרי אלוהים אחרים, והיא עומדת באמונתה.
"הבנות", כפי שביארנו כבר בפרק הראשון, הן האומות. כשם שיש ירושלים ויש "בנות ירושלים" - הערים שסביבה, כך יש עם ישראל ויש האומות שמסביבו. האומות הן כקוצים שמנקבים את ישראל תמיד, ולמרות כל הרודפים וכל השונאים וכל המבקשים להשמידנו - עם ישראל חי, עומד בנויו ובאדמימותו.
אלא שרש"י מוסיף נקודה חשובה: הן לא רק מנקבות, הן גם מפתות. כשהגוי אינו יכול בכוח, הוא בא בדרך של חיבוק. כבר אמר הרב פינקל: יותר ממה שעשתה לנו גרמניה, עשתה לנו אמריקה. שואת אמריקה היא שואה שקטה, אך כמה מיליונים היא גבתה מאיתנו - כמה כבר אינם יהודים, כמה התחתנו עם גויות ונכחדו לעולם מן העם היהודי. אלה שנספו בשואה - מי יוכל לתאר את מעלתם ואת גודל שכרם בשמיים; ואילו אלה שבאמריקה נכחדו מן העם היהודי, רחמנא ליצלן. ויותר משישה מיליון. תמיד היה החשש מן החיבוק של הגוי גדול מן החשש מרדיפתו. וזו הראיה שמביא הפסוק: הנה היא שמורה גם בין הבנות המפתות אותה, והיא עומדת באמונתה ואינה מתפעלת מן הקוצים.
מסופר על עגלון יהודי שהסיע כומר. ראה הכומר טרף קל - עגלון פשוט - והחל לדבר איתו על אותו האיש ועל הבשורה, ולשכנעו להמיר את דתו. כשראה שהיהודי אינו משתכנע, הבין שכדאי לתגמל אותו קצת, וכך יאמין יותר באמיתותה של "דת האהבה" - אותה דת שטבחה ורצחה ושחטה מיליונים לאורך הדורות, וגם היום מבקשים לשחוט אותנו, אלא שמעדיפים שאחרים יעשו זאת ונותנים להם כוח לכך. הכול נעשה פוליטיקלי קורקט, אבל המגמות לא השתנו: אותה ספרד שלפני חמש מאות שנה רצתה להשמידנו היא אותה ספרד שהיום מכירה ברשות הפלסטינית כישות מדינית. אם הם עצמם אינם יכולים, ישלחו אחרים ויתמכו בהם - ואל יהיו לנו אשליות. על כל פנים, הציע לו הכומר חמשת אלפים דולר. אמר לו היהודי: עכשיו שכנעת אותי שאני לא הולך על המהלך הזה. תמה הכומר: חמשת אלפים דולר ואינם עושים לך דבר? אמר לו: אני אדם פשוט, בדתות איני מבין, בסוסים אני מבין. אבא שלי אמר לי - אם יבוא מישהו להציע לך להחליף את הסוס שלך בסוסו, ועוד להוסיף לך כמה אלפים, ברח משם כמו מאש, כי הוא מוכר לך סוס מת. ואם אתה מבקש להחליף לי את היהדות בנצרות ועוד להוסיף לי כסף - כנראה שזה סוס מת.
פסוק ג': כתפוח בעצי היער
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי׃
אומר רש"י: אילן של תפוחים שהוא בין אילני סרק - הוא חביב מכולם, שפריו טוב בטעם ובריח. שימו לב: רבנו תם בתוספות מסביר שהתפוח המוזכר בשיר השירים הוא אתרוג, והוא מביא מן התרגום: "היכמא דיאה ומשבח אתרוגא ביני אילני סרק". אבל מלשון רש"י משמע שאינו מפרש כתרגום, שהרי הוא כותב כפשוטו "אילן של תפוחים", ולא אתרוגים. ובהמשך נראה שיש לכך אף הוכחה.
הרעיון הוא זה: במקום שכולם תפוחים קשה לאילן תפוחים להתבלט, אבל במקום שכולם אילני סרק - האילן נותן הפרי ניכר מיד, כשושנה בין החוחים, שהרי יש בו טעם ויש בו ריח. "כן דודי בין הבנים" - בין הבחורים; והנמשל, כלשון רש"י: כך הקדוש ברוך הוא מכל האלוהים נבחר, לפיכך "בצילו חמדתי וישבתי". לנו הדבר נראה פשוט, אך אילו היינו חיים בדור שכל עובדי האלילים האמינו באמונה שלמה שאלוהם אלוה אמת, שהוא המועיל ואליו כדאי להתפלל - היה בא הכתוב ואומר: לא. דודי כתפוח בעצי היער, הוא לבדו אילן פרי, וכל השאר אילני סרק שאין בהם ממש.
ומוסיף רש"י ממדרש אגדה: התפוח הזה הכול בורחים הימנו לפי שאין לו צל; כך ברחו כל האומות מעל הקדוש ברוך הוא במתן תורה, אבל אני - בצילו חמדתי וישבתי. מכאן הוכחה שאין הכוונה לאתרוג: לאתרוג יש צל, עצי ההדר מלאים עלים, ואי אפשר לומר עליהם שהכול בורחים מהם מפני שאין להם צל. אבל עץ התפוח עליו מפוזרים ומעטים, ואין ישיבה נוחה בצילו.
ומה פשר "אין לו צל" בנמשל? אחת הסיבות שנטו לעבודה זרה והתרחקו מעבודת האלוקים - ולכאורה מה יש להשוות בין אלוהי אמת לאלוה שאין בו ממש - היא שעבודת ה' תובענית. הביטו במדבר: כל תנועה קלה של סטייה מן הדרך, ומיד "ותבער בם אש ה'", כאן מכה וכאן מגפה וכאן עשרים וארבעה אלף. מאידך יש ענני כבוד, יש באר, יש מן, יש שליו - אבל זה תובעני. העבודה הזרה לעומת זאת הייתה אלסטית ופחות תובענית. יתר על כן, אומר הגר"א: בכל מקום שמוזכרת עבודה זרה בנביאים היא מוזכרת בלשון זנות - "תזנותיהם", "נאפופיה מבין שדיה" וכיוצא בזה, מפני שדרכם של עובדי עבודה זרה לאסוף אליהם מאמינים הייתה על ידי פורקן יצרים, ובכך הצליחו להביא מאמינים רבים. העבודה הזרה ליברלית - הכול חופשי שם, הכול מותר. ואילו אצל הקדוש ברוך הוא יש הקפדה, יש דין, ואם יש סטייה מן הדרך יש גלות ויש עונשים. זהו "אין לו צל": כביכול אין הוא מֵצל ומגן עליך, ואם תסטה מן הדרך תחווה גלות ושמדות. לכן ברחו האומות מעל הקדוש ברוך הוא במתן תורה.
אבל כנסת ישראל אומרת: אני בצילו חמדתי וישבתי. ולמה? מפני שאני יודעת שהוא אלוהי אמת. ומי שיש בכוחו לתת סטירה - הוא גם מי שיש בכוחו לתת את הטוב. העבודה הזרה אין בה ממש ואינה יכולה לתת דבר. "הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים" - האם עשתה העבודה הזרה מעולם דבר למאמיניה? האם הושיעה אותם פעם? האם הביאה להם גאולה? ייתכן שהצל אינו חזק, אך יש לו כוח להשפיע ולתת; ואילו בעבודה זרה נדמה לך שיש צל טוב ואתה מוגן - היא אינה נותנת סטירות, אך גם אינה מחלקת מתנות, כי אלוהי הבל הם ואין בהם ממש. וכפי שחז"ל מגדירים: מה שנדמה להם שהעבודה הזרה נותנת - הקדוש ברוך הוא "מפני השוטים לא יאבד עולמו". מה שהיה צריך לקרות ממילא קורה, ואין הוא מבטל את סדרי עולמו בגלל תפילתם לאליל.
פסוק ד': הביאני אל בית היין
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׃
אומר רש"י: "אל בית היין" - אוהל מועד, ששם ניתנו פרטיה וביאוריה של תורה. שם נועד משה עם הקדוש ברוך הוא, "ונועדתי לך שמה", ומשם ניתנו כל הפרטים והביאורים. כל אימת שהיה ספק, או שהיה צורך בעדכון ובביאור - "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ונקרא אוהל מועד "בית היין", לפי שהתורה נמשלה ליין; ויין בגימטרייה סוד, נכנס יין יצא סוד.
"ודגלו עלי אהבה" - מפרש רש"י: וקבוצתי שדגלני אליו, אהבה היא עלי, עודני זוכרת אהבתו ודגלו. "דגל" הוא לשון קבוצה ואיסוף, כמו "נדגלו ובאו", ומכאן גם דגלי המדבר, שתפקידם לקבץ את כולם למקום אחד. כמו מדריך טיולים שנוטל מקל גבוה ודגל בראשו - קבוצה של חמישים איש, זה פונה לכאן וזה מדבר עם ההוא, והדגל מורם כדי שכולם יראו לאן הוא מתקדם. כך "דגלו עלי אהבה": החיבור שבו דגל אותי וקיבץ אותי אליו יתברך, אהבה הוא עליי, ועדיין אני זוכרת את אהבתו ואת דגלו. ולפי רש"י האישה מספרת כאן באלמנותה את ההיסטוריה שהייתה, ולכן נאמר "עלי אהבה" בלשון הווה - עדיין הדברים אהובים עליי, עדיין אני זוכרת.
פסוק ה': סמכוני באשישות
סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי׃
אומר רש"י: סמכוני עתה כמידת החולים שסומכים אותם בכרים ובכסתות; "באשישות" - באשישי ענבים או באשישות של סולת נקייה. ומהן אשישות? המצודת ציון מבאר: הם הלגינים שישימו בהן את היין, כמו "אשישי ענבים" - כלים שבתוכם נותנים יין או סולת. והיא מבקשת: סמכו אותי, שימו סביבי אשישי ענבים ואשישות סולת נקייה. רש"י אינו מפרש מה הייתה המטרה בכך אצל החולים; ידוע שלחולה אין תיאבון, וייתכן שנעשה הדבר כדי לעורר את תיאבונו.
"רפדוני" - רפדו רפידתי סביבותיי בתפוחים לריח טוב, כדרך החולים. כאן רש"י כן מגלה את המטרה: לריח טוב. אם הריח מרפא ממש או שהוא רק לנעימות - רש"י אינו אומר, אך כך הייתה דרכם לרפד סביב החולים בתפוחים. "כי חולת אהבה אני" - כי חולה אני לאהבתו, כי צמאה אני לו פה בגלותי. נעשיתי כחולה מחמת הצימאון להידבק בו, בעת שאני מרוחקת ונתונה בגלות. ו"רפידה" לשון מצע היא, כמו "ירפד חרוץ עלי טיט" שבאיוב, וגם בלשוננו היום משמש הביטוי במובן של מצע.
פסוק ו': שמאלו תחת לראשי
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃
לכאורה יש כאן קפיצה: זה עתה תיארנו את המצב בגלות - "חולת אהבה אני", ופתאום עוברים לתאר את המדבר. לכן מבאר רש"י: "שמאלו תחת לראשי" - במדבר; "וימינו תחבקני" - דרך שלושת ימים נוסע לתור להם מנוחה, ובמקום המנוחה מוריד להם מן ושליו; כל זה אני זוכרת עתה בגלותי, וחולה לאהבתו.
זהו אפוא ההסבר ל"חולת אהבה אני": עכשיו, בגלות, אני נזכרת בחיבור ובקירוב שהיה לי ממנו יתברך בצאתי ממצרים ובהיותי במדבר - וכשאני נזכרת בזה אני נעשית חולה, מגודל הצער על כל מה שחסר לי עתה.
פסוק ז': השבעתי אתכם בנות ירושלים
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃
אומר רש"י: "השבעתי אתכם" - אתם האומות; "בצבאות או באילות השדה" - שתהיו הפקר ומאכל כצבאים וכאיילים. פשוטו של מקרא תמוה: מה פירוש להשביע אדם בצבאות ובאיילות השדה? וכי "קונם עליך איילות השדה"? לכן מבאר רש"י שהשבועה היא: אם תעשו כן, תהיו הפקר כאיילות השדה למאכל, וכל הרוצה יצוד אתכם ויאכלכם.
ומהי השבועה עצמה? "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה". כאן רש"י מפרש הפוך מן ההבנה הפשוטה. אנו היינו מבינים "תעירו" מלשון להעיר ישן, ואם כן לעורר את האהבה פירושו לחזק אותה. אבל רש"י אומר: הכוונה היא שלא תבקשו לשנות את האהבה שביני לדודי, להחליפה ולפתות אותי אחריכם. כלומר, אתם תמנעו ממני את האהבה - ועל כך אני משביעה אתכם שלא תעשו כדבר הזה.
"עד שתחפץ" - כל עוד שהיא תקועה בליבי והוא חפץ בי. "עד ש" כאן אינו "עד שנגיע ל...", אלא "כל עוד ש...", וכפי שמביא רש"י ראיה: "עד שהמלך במסיבו" - אין הכוונה עד שיגיע המלך למסיבו, אלא בעוד שהמלך במסיבו. כך גם כאן: כל עוד שהאהבה חפצה ותקועה בליבי והוא חפץ בי, אל תנסו לערער אותה.
ובאיזה מובן "תעירו"? מפרש רש"י: אם תעירו - אם תשניאו, כמו "ויהי עָרְךָ" וכמו "ופשרֵהּ לעריך". דניאל אמר לנבוכדנצר: החלום לשונאיך ופתרונו לעריך - ו"עָר" הוא שונא. ולכאורה מי הם שונאיו של נבוכדנצר אם לא ישראל, וכי דניאל מאחל לישראל חלומות רעים? אלא כפי שביארנו שם, דניאל כלל אינו מדבר אל נבוכדנצר אלא אל הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, את החלום הזה ואת פתרונו תן לאויבך ולשונאך - בהצביעו בידיו כלפי נבוכדנצר. כלומר, שיחול על נבוכדנצר עצמו כל מה שהראית לו בחלום, שהוא אויבך ושונאך והוא שעתיד להחריב את בית המקדש. והראיה השנייה שמביא רש"י היא "ויהי עָרְךָ" שנאמר בספר שמואל, כששמואל אמר לשאול שהקדוש ברוך הוא מאס במלכותו ונעשה לו כשונא. נמצא: "אם תעירו" - אם תשניאו; אל תנסו להשניא את האהבה שביני לבין השם, כל עוד הרצון והחפץ קיימים בינינו.
ומהו "אם תעוררו"? אומר רש"י: כמו "העורר על השדה" - מי שמערער על בעלות. שדה שיצאו עליה עוררין. כך גם כאן: אם תנסו לערער את האהבה הזאת.
ובסוף דבריו מוסיף רש"י מעין התנצלות: יש מדרשי אגדה רבים ואינם מתיישבים על סדר הדברים, כי רואה אני שנתנבא שלמה ודיבר על יציאת מצרים ועל מתן תורה והמשכן וביאת הארץ ובית הבחירה וגלות בבל וביאת בית שני וחורבנו. רש"י מרגיש שביאר את הפסוק שלא כפי ההבנה הפשוטה - שהרי "להעיר ולעורר" נשמע לשון חיזוק, והוא פירש לשון השנאה וערעור. אמנם הביא לכך מקורות מן הכתובים, אך אין זו ההבנה הראשונית. ועל כך הוא אומר: ידעתי שיש מדרשים המתיישבים יפה עם הלשון, אלא שאינם מתיישבים עם הכרונולוגיה. לספר יש סדר ויש תקופה שאותה הוא מתאר.
למשל, הפירוש המפורסם מאוד אצל סאטמר - שלוש השבועות: "השבעתי אתכם בנות ירושלים", שלוש שבועות השביע הקדוש ברוך הוא את כנסת ישראל שלא יעלו בחומה, והשביע את האומות שלא יצרו לישראל יותר מדי. פירוש זה מדבר על הגאולה, וכן הפירוש שאין לעורר את הגאולה עד שיגיע הרצון האלוקי ואין לדחוק את השעה. אלו פירושים יפים כשלעצמם, אך אינם מתאימים לסדר הדברים: שלמה מדבר כאן על יציאת מצרים, מתן תורה, המשכן, ביאת הארץ, בית הבחירה, גלות בבל ובית שני - ולא על הגאולה העתידה. וכיצד יקפוץ פתאום לעניין הגאולה באמצע תיאור החיבור שבין הדוד לרעיה מיציאת מצרים ועד בית שני? ועוד: זה כתוב בתורה ולא ביחס לנביאים; וגם אם תאמר כן, ודאי דוחק הוא ליטול פסוק מתוך פרשה אחת ולהזיזו למקום אחר. לפיכך נאלץ רש"י לבאר ביאור שהוא פחות מתאים לפשוטו של מקרא, אך מתאים לסדר הדברים.
והתרגום מבאר שכאן נאמרה התראה לישראל שהיו ארבעים שנה במדבר: "אשבעית יתכון כנשתא דישראל בה' צבאות ובתקיפי ארעא דישראל, דלא תזידון למיסק לארעא דכנען עד דיהא רעווא מן קדם ה'" - אל תמהרו לאחר עשרים שנה במדבר להחליט שאתם נכנסים לארץ, עד שיהיה רצון מלפני ה'; "ויסופון כל דרי אנשי קרבא לממת מגוא משריתא" - עד שיכלו כל אנשי אותו הדור מתוך המחנה. "היכמא דזדו אחיכון בני אפרים דנפקו תלתין שנין ממצרים עד לא מטא קצא" - כמו שעשו בני אפרים שיצאו שלושים שנה קודם הקץ, "ונפלו ביד פלשתאי דיתבין בגת וקטלו יתהון" - ונפלו ביד הפלשתים היושבים בגת והרגום. "אלא הוין אוריכו עד זמן ארבעין שנין ובתר כן תעלון בניכון ויחסנון יתה" - המתינו ארבעים שנה, ולאחר מכן יעלו בניכם ויירשו את הארץ. נמצא לפי התרגום: אל תעירו ואל תעוררו את הגאולה בטרם הקץ - מעין "לא תעלו בחומה", אלא עוד בזמן היותם במדבר, ולא בגלות שלאחר מכן.
לסיכום:
פרק ב' פותח בתיאור כנסת ישראל כשושנת העמקים - יפה ורעננה דווקא במקום הנמוך והלח; וכשושנה בין החוחים - עומדת בנויה ובאמונתה בין האומות המנקבות אותה ומפתות אותה כאחת. הקדוש ברוך הוא הוא כתפוח בעצי היער: יחיד נותן פרי בין אילני סרק, ואף שהאומות ברחו מצילו במתן תורה מפני שעבודתו תובענית, ישראל אומרים "בצילו חמדתי וישבתי", כי רק מי שבכוחו להוכיח בכוחו גם להיטיב, ואילו אלילי ההבל אין בהם ממש. משם עוברת הרעיה לזכרונות בית היין - אוהל מועד שבו ניתנו פרטי התורה וביאוריה, ולדגל האהבה שקיבץ אותה אליו; ומרוב געגוע בגלותה היא מבקשת שיסמכוה באשישות וירפדוה בתפוחים כחולה, שכן זיכרון "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" שבמדבר מכאיב לה עתה ביתר שאת. ולבסוף היא משביעה את האומות לבל ישניאו ולבל יערערו את האהבה שבינה לבין דודה, כל עוד היא תקועה בליבה והוא חפץ בה.