בחלק זה אנו משלימים את פרק א' של שיר השירים, מפסוק ו' ועד סופו. הכנסייה - היא כנסת ישראל - מתנצלת על שחרותה ומבארת שהיא זמנית ושמקורה במי שהחטיאו אותה; משם היא פונה אל הרועה בשאלה כיצד תרעה בין הזאבים בגלות, ומקבלת תשובה ללכת בעקבות אבותיה. לאחר מכן מתאר הכתוב את חיבת הקדוש ברוך הוא בקריעת ים סוף ובביזת הים, את הקלקול בעגל, את הכפרה שבנדבת המשכן ואת שבחו של המשכן עצמו.
אַל־תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי׃
רש"י מבאר: "אל תראוני" - אל תסתכלו בי לביזיון. הראייה כאן היא ראייה מבזה ומשפילה, כמו "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'" - שהסתכלו בארון בדרך של ביזיון, כמי שאומר: מי הכעיס אותך שהלכת, ומי ריצה אותך שחזרת. ועל כך אומרת כנסת ישראל: אל תסתכלו בי לביזיון על שאני שחרחורת, לפי שאין שחרותי וכיעורי ממעי אמי, אלא מחמת שזיפת השמש - ואותו שחרות נוח להתלבן כשיעמוד בצל.
כלומר: אל תסתכלו על הפגם שבי, שהרי הפגם הזה בר חלוף. פעם רצו למנות אחד מגדולי הדור לרב העיר, והיו שפקפקו: הוא עדיין צעיר, בן עשרים ושלוש או עשרים וחמש, מה הוא יהיה לנו לרב? השיב להם: המום היחיד שמצאתם בי הוא שאני צעיר, ודבר אחד אני מבטיח לכם - שהמום הזה הוא מום עובר. וזה בדיוק מה שאומרת כאן הרעיה: השחרות שלי אינה מום קבוע, היא שזיפת שמש בלבד, ודי לעמוד מעט בצל כדי להתלבן.
"בני אמי נחרו בי" - אלו בני מצרים שגדלתי ביניהם, והם שעלו עמי בערב רב, והם שקלקלו אותי ב"אלה אלהיך ישראל". "נחרו" הוא לשון שריפה, כמו "וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ" ו"חָרְבוֹת הַנְּהָרִים", וכן "חרון אף" שהוא התחממות ושריפה מחמת הכעס. נמצא שבני אמי הם שהשחירו אותי ושרפו אותי ועשאוני שחרחורת, כשהסיתוני ופיתוני עד ש"שמוני נוטרה את הכרמים" - שם שזפתני השמש והושחרתי, שנתנוני להיות עובדת אלילים.
מהו "נוטרה את הכרמים"? אומר רש"י שמצינו פרנסים נקראים במקרא בלשון כרמים, שנאמר "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם", ומתרגמינן "ואמני לה ית פרנסהא", וכן "לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים". כלומר: שמוני שומרת ועובדת של כוחות אחרים, של הממונים ובעלי הכוחות; "וכרמי שלי לא נטרתי" - את הפרנס שלי, את הזן והמפרנס אותי, את הקדוש ברוך הוא - אותו נטשתי, וכן את האמונה שקיבלתי מאבותיי זנחתי ולקחתי לי אמונות זרות. ושוב הדגש: השחרות זמנית, ומקורה במי שהחטיאו אותי.
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצׇּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ׃
רש"י: עכשיו חוזרת רוח הקודש ומדמה אותה לצאן החביבה על הרועה. עם ישראל נקראים צאן, והקדוש ברוך הוא הוא הרועה - ולכן אנו אומרים "אבינו רוענו". אף מנהיגי ישראל נקראים בנבואות "רועי ישראל", ויש נבואות שלמות על כך שהקדוש ברוך הוא מסר את צאנו לרועים, והרועים רועים את עצמם במקום לרעות את הצאן.
כנסת ישראל - והיא כלל ישראל - אומרת לפניו כאישה לבעלה: הגידה לי אתה שאהבה נפשי, איכה תרעה את צאנך בין הזאבים הללו, בין האומות שאנו נתונים בקרבן בסכנה תמידית, ואיכה תרביצם בצהריים - בגלות הזו שהיא עת צרה להם, כצהריים שהם עת צרה לצאן. הצהריים הם הזמן הקשה לצאן: הם בשדה פתוח, השמש קופחת עליהם ואין להם מנוחה. ואף "צהריים" אותיות "צרה".
"שלמה אהיה כעוטיה" - ואם תאמר מה אכפת לך, הרי אנו גרמנו לעצמנו את הגלות? על כך היא משיבה: אין זה כבודך שאהיה כאבלה עוטה על שפם ובוכיה על צאני "על עדרי חבריך" - אצל שאר הרועים שהם רועי צאן כמותך, כלומר בין גדודי האומות הסמוכים על אלהים אחרים, שיש להם מלכים ושרים המנהיגים אותם. יש כאן ביזיון וחיסרון לרועה עצמו: אם אין בידו לרעות את צאנו והם נמסרים לרועים אחרים. וזה עניין חילול השם שנעשה כשישראל אינם עושים רצונו, שאומרים כביכול אין כוח ביד ה' להציל את עמו - מכים בהם ועושים להם צרות והוא אינו מושיע.
"עוטיה" - כאבלה העוטה על שפם, על שם "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה". האבל היה מתעטף בבגד על ראשו וזורק את קצהו על פניו עד שמכסה את שפמו, וחז"ל למדו מכאן שהאבל צריך לשתוק ולהצדיק עליו את הדין. היום כמעט אין הדבר מוכר, ורק אצל התימנים עדיין נוהגים בעיטוף זה בשעת אבלות.
ו"הרועים" בנמשל - לכל אומה יש שר בשמים. כשאנו בארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", השפע מגיע ישירות ממנו יתברך ולא דרך שרי מעלה; אבל כשאנו אצל האומות, השפע מגיע דרך השר של אותה אומה. זהו "על עדרי חבריך" - לא חלילה שהם חברים לקדוש ברוך הוא, אלא ממונים מטעמו שאף הם רועים. ועל כך הזעקה: עד מתי אהיה כאבלה הרועה אצל רועים אחרים, ולמה לא תנהיג אותי אתה?
אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים׃
זוהי תשובת הרועה: אם אינך יודעת לאן תלכי לרעות את צאנך, היפה בנשים, לאחר שחדל הרועה מלהנהיגם - כלומר שהקדוש ברוך הוא שלח אותם בגלות - "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכלי בפסיעות הדרך שהלכו בה הצאן ועקביהם ניכרים (תרצי"ת בלעז), וכן הרבה במקרא: "וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ", "נכנסו עקביך", "וְהוּא יָגֻד עָקֵב", "ישוב על עקביו". אדם שאיבד את דרכו מסתכל היכן טבועים העקבות והפרסות, ויודע שבדרך הזו הלכו - ובאותה דרך ילך גם הוא. "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" - בין משכנות שאר הרועים שאת אצלם.
והנמשל: אם לא תדעי לך, כנסייתי ועדתי, היפה בנשים - היפה שבאומות, שהרי האומות הן "בנות ירושלים" וכנסת ישראל היא היפה שבהן - איך תרעי ותינצלי מיד המציקים לך להיות ביניהם ולא יאבדו בניך? התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקיבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותיי, ולכי בדרכיהם, והם השאירו לך עקבות וסימני דרך. ובשכר זאת תראי את גדיותיך אצל שרי האומות, ויהיה לך קיום ביניהם אף שאינך בארצך.
יש גם מסבירים ש"משכנות הרועים" הם רועי ישראל, מנהיגי התורה ומוסרי התורה, ללכת בדרכיהם. ובכל מקום שבו לא רעו את גדיותיהם על משכנות הרועים - ראינו מה עלה: תחילה התבוללות, ולאחריה אנטישמיות נוראה, שמדות, רציחות, פוגרומים ורדיפות, כמו שהיה בגלות ספרד וכמו שהיה בשואה האיומה באירופה. תמיד כאשר שכחו את משכנות הרועים, נוצרו רדיפות וסבל וצרות.
וכן אמר ירמיה: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה". כשרוצים לדעת את דרך החזרה עושים סימונים, ו"תמרורים" הם עצי תמר שהיו נוטעים לסימן הדרך. כל זה נועד לשמר בנו את הזיכרון שאנו בנים לאברהם יצחק ויעקב, ושעלינו ללכת באותה דרך ולא לסטות ממנה, אלא להיות דבוקים בו יתברך.
לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי׃
רש"י מבאר שהלמ"ד כאן היא למ"ד של זמן, כמו "לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם" שפירושו לעת שבא קול תיתו, וכמו הלמ"ד של "לריח שמניך" - בעת שריח שמניך טובים. אף כאן: בעת שסוסתי ברכבי פרעה.
"לסוסתי" - קבוצת סוסים הרבה שאספתי ממחנותיי לצאת לקראתך ברכבי פרעה להושיעך, כמו שנאמר "דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ" - סוסים הרבה. וכן מצינו אצל אלישע שנער ראה רכב אש וסוסי אש, והקדוש ברוך הוא כביכול בא במרכבותיו, וגדודיו כסוסים. ובלעז כותב רש"י קבליס"ה, שהיא קבוצת סוסים - ואין הכוונה לסוסה אחת בלשון יחיד, אלא "סוסיי".
"דמיתיך רעיתי" - שיתקתיך מצעקתך, מלשון דממה והשתקה, שנאמר "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"; וכותב רש"י שראה זאת בספרי אגדה. דבר אחר: "דמיתיך רעיתי" - שם הראיתי לכל שרעיתי את, שהרי בא הקדוש ברוך הוא להצילנו, ובזה נתגלה החיבור והקשר בינינו לבינו. ופירוש נוסף: "דמיתיך" (אריסמא"י בלעז) כמו "אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג", שהיה כדמות הרוג - כלומר שם קישטתיך בקישוטים נאים ועשיתיך כדמות רעיתי.
נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים׃
"בתורים" - שורות נזמי אוזן ומצחת זהב, קישוטים הנעשים שורות שורות ואף על המצח; ו"תור" הוא לשון שורה, כמו "ראש תור" שהוא ראש שורה. "צוארך בחרוזים" - ענקי זהב ומרגליות חרוזות בפתילי זהב של ביזת הים. שם, ביציאת מצרים, נתקשטו ישראל בביזת מצרים ובביזת הים.
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה־לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף׃
קשה: היה לו לומר "עשיתי לך", ומדוע נאמר בלשון רבים ובלשון עתיד? מבאר רש"י: נמלכנו אני ובית דיני לפני בוא פרעה, שאשיאנו ואחזק את לבו לרדוף אחריך עם כל שבח גנזי אוצרותיו, כדי שנעשה לך תורי קישוטי זהב. כלומר עוד קודם שיצא פרעה לרדוף, נמלכנו במחשבה - שהרי מי היה יוצא להתאבד ולרדוף אחרי ישראל אחרי כל מה שעבר עליו? - וחיזקתי את לבו שיצא עם כל אוצרותיו, כדי שיהיו לך תורי זהב. משום כך הלשון בלשון רבים ובלשון עתיד: מספר לנו הכתוב מה נגזר באותה התייעצות שקדמה למעשה, וכל זאת לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".
"עם נקודות הכסף" - שכבר היה בידך ממה שהוצאת ממצרים, שגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים. ואין הכוונה שבמצרים קיבלו כסף בלבד, שהרי כתוב "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת", אלא הכסף והזהב כאן משל: ביזת מצרים נחשבת ככסף לעומת ביזת הים שהיא כזהב, המשובחת יותר. ביזת מצרים באה משאילת אישה משכנתה ומגרת ביתה - וכמה כבר יש לשכנה - ואילו פרעה הוציא את כל אוצרותיו, אוצרות שאגרו מלכי מצרים מאות שנים, ואף מה שאסף יוסף. "נקודות הכסף" - כלי כסף מנוקדים ומצוירים בחברבורות וגוונים, ללמדך על עושר המגוון שבביזה.
עַד־שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ׃
משיבה כנסת ישראל ואומרת: כל זה אמת, טובה גמלתני ואני גמלתיך רעה. בעוד המלך על השולחן במסיבת חופתו - שעדיין היה ההר עשן ממעמד הר סיני, ארבעים יום בלבד עברו - "נרדי נתן ריחו", והכוונה חילוף להבאיש: בעוד השכינה בסיני, קלקלתי בעגל.
ומדוע כתב "נתן ריחו" ולא "הבאיש" או "הסריח"? אומר רש"י: בלשון חיבה כתב הכתוב, לפי שדיבר בלשון נקייה. ועיין ברש"י במסכת שבת פרק רבי עקיבא, שהחיבה היא בכך שלא כתב "הבאיש" או "הסריח". אכן לפי התוספות שם, החיבה היא במה שכתב "נתן" ולא "עזב", שהרי "הבאיש" ו"הסריח" ממילא לא היו נכתבים מטעם לשון נקייה; אבל עדיין היה יכול לכתוב "נרדי עזב ריחו", ומכך שנקט לשון של נתינה שיש בה משמעות של שבח, למדים שעדיין חביבותה גבן.
צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין׃
דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו, ואמר לי: הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאיבדת. כך נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עוונם, ואמר: התנדבו למשכן, ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. מה שרצתם להביא זהב לעגל - הביאו עתה זהב למשכן.
"בין שדי ילין" - אף על פי שמעלתי בו, אמר לשכון שם. על דרך הפשט, את צרור הבשמים היו הנשים נותנות בין דדיהן; ובנמשל, מקום השכינה הוא בין שני בדי הארון, ואומרת הגמרא שבדי הארון היו דוחקים ובולטים בפרוכת ונראים כשני דדי אישה. הרי לך שמעז יצא מתוק: מתוך הפגם של מעשה העגל זכינו ללוחות שניים ולהשראת שכינה בינינו במשכן.
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי׃
"אשכול הכופר" - יש בושם ששמו כופר, כמו "כְּפָרִים עִם נְרָדִים", והוא עשוי כעין אשכולות. "בכרמי עין גדי" - שם מקום, ושם הוא מצוי. ומקום הכרמים היה מקום של דודים ואהבה: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, וכן מצינו בימי שאול, לאחר שכמעט נכחד שבט בנימין, שהלכו לכרמים - הרי שהכרמים היו מקום שבו באו לידי שידוכים.
ובנמשל מביא רש"י מן האגדה, שאותם כרמים עושים פירות ארבע או חמש פעמים בשנה, ודוגמה היא לכמה כפרות ומחילות שמחל להם הקדוש ברוך הוא על כמה ניסיונות שניסוהו במדבר. בכל פעם ופעם חטאו ובכל פעם מחל להם מחדש, כאותם כרמי עין גדי המניבים פירות פעמים רבות בשנה.
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים׃
אומרת כנסת ישראל: אני הייתי בושה בקלקולי, והוא חיזקני בדברי ריצויים לומר "סלחתי כדבריך", והרי את יפה. ויפה - כי עיניך יונים. כלה שעיניה כעורות, כל גופה צריך בדיקה; ושעיניה נאות, אין גופה צריך בדיקה. ובמוסר: עין רעה וצרה היא סימן שכל המידות טעונות בדיקה, ואילו עין טובה היא המידה המשובחת שבאדם, ומי שזכה לה כבר כלי הוא לכל המידות הטובות.
והדוגמה: מחלתי לך על עוונך והרי את יפה - יפה בנעשה ויפה בנשמע, יפה במעשה אבות ויפה במעשייך. וזו הכפילות "הנך יפה" "הנך יפה". ולמה? "כי עיניך יונים" - צדיקים יש בך שדבקו בי כיונה זו, שמשמכרת את בן זוגה אינה מניחתו שיזדווג לאחר. אף היונים עצמן סימן לצדיקים: במקומות שיש בהם צדיקים מצויות יונים, ובמקומות אחרים מצויים עורבים. וכשאומרים על שניים שהם כזוג יונים, הכוונה לקשר ולחיבור שביניהם.
וכך היה בבני לוי: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" - הם לא טעו בעגל, ואף לא הניחו לאחרים לקלקל, אלא עמדו והרגו בחוטאים. ועוד: הנך יפה במלאכת המשכן, שנאמר "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ... וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" - הרי שקילסה על כך, שבמלאכת המשכן נתקנו ישראל על מעשה העגל.
הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף־עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה׃
משיבה היא: לא היופי שלי אלא שלך, אתה הוא היפה. "אף נעים" - שעברת על פשעי והשרית שכינתך בתוכי, וזהו הקילוס על ירידת האש, שנאמר "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ". בתחילה חשש אהרן: האש אינה יורדת, שמא קלקלתי ואיני הגון, ואמר למשה למה הבאתני שאתבזה; וכשירדה האש נתברר שעבר הקדוש ברוך הוא על פשענו והשרה שכינתו בתוכנו.
"אף ערשנו רעננה" - על ידי נעימותך רעננה ערשנו בבנינו ובבנותינו, שכולם נקבצים אליך פה, שנאמר "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה". והמשכן קרוי "ערשנו", כלומר מיטה, שנאמר "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" והכוונה למקדש, וכן נאמר ביואש "בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת אֲשֶׁר בְּבֵית ה'" - על שם שהם פרין ורבין של ישראל. כשם שחדר המיטות הוא מקום הזיווג, כך המקדש הוא מקום ההתחברות של כנסת ישראל בקודשא בריך הוא.
ומביא המדרש: מה מיטה זו אינה אלא לפריה ורביה, כך עד שלא נבנה בית המקדש היה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא - כמו שעלו מגלות בבל בימי עזרא ונחמיה, ארבעים עד חמישים אלף בלבד - ומשנבנה בית המקדש פרו ורבו, וכדברי הגמרא שמגבת ועד אנטיפרס היו שישים ריבוא עיירות, והיו מוציאות כפליים כיוצאי מצרים.
ופשט העניין: מקום המקדש הוא מקום השפעת השפע, שכל השפע שבעולמות העליונים יורד ומשתלשל דרך בית המקדש. אמרו שאם היו האומות יודעות כמה שפע מגיע להן מכוח קיומו של בית המקדש, לא רק שלא היו מחריבות אותו, אלא היו מציבות משמרות סביבו להבטיח שלא יאונה לו כל רע. ומשם מקור כל השפע, ומשם גם רביתם ופריתם של ישראל. וזה גם עומק הכינוי "חדר המיטות", שהוא רומז לבחינת הזיווג של המידות העליונות, היורד ומשפיע לעולם התחתון ומוריק שפע לכל העולמות.
קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים׃
שבח המשכן הוא זה. אין מדובר בבתים הפרטיים שלנו, לא בווילה ולא בקוטג', אלא בקורות בית המקדש והמשכן: "קורות בתינו ארזים", כפי שבנה שלמה את הבית והביא לכך את החרשים המומחים בבנייני ארזים.
"רהיטנו" - אומר רש"י: לא ידעתי אם לשון קרשים או לשון בריחים, אך ידעתי שאף בלשון משנה שנינו "רהיטי ביתו של אדם הן מעידים בו", היינו כלי הבית והקרשים. "ברותים" - התרגום מגדירם "כיסי גולמיש", כיסי מלשון קרשים וגולמיש שם העץ, ורוב המפרשים מבארים כברושים, מין עץ מסוים. ולפי הצד השני, "ברותים" מלשון בריחים, ואז "רהיטנו" הן הדלתות - שהגמרא מפרשת "רהיט" דלת, על שם שרצים אליה כשדופקים, ולשון רהיטה היא ריצה, כמו "בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם" שהמים רצים שם. נמצא שמדובר בדלתות שבהן הבריחים. שני ביאורים אלו מביא רש"י כאפשרויות בפסוק, ובזה סיימנו את הפרק הראשון של שיר השירים.
בסיום פרק א' מתגלה כל מהלך היחסים בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: היא מתנצלת ששחרותה מום עובר שגרמו לה בני אמי שהחטיאוה, וזועקת כיצד תרעה בגלות בין הזאבים ותחת שרי האומות; והוא משיב לה שהדרך להינצל היא ללכת בעקבי הצאן, בדרכי האבות שקיבלו תורה ושמרו מצוות. משם מזכיר הכתוב את חיבת קריעת ים סוף וקישוטי ביזת הים, את הקלקול בעגל שנאמר בלשון נקייה ובלשון חיבה, ואת הכפרה שבזהב המשכן, עד שחוזר הדוד ואומר "הנך יפה רעיתי" ומשרה שכינתו בתוכנו. סיום הפרק בשבח המשכן והמקדש - "ערשנו רעננה" - מקום ההתחברות של ישראל בקודשא בריך הוא, ומשם נמשך השפע והברכה לכל העולמות.