בלימוד התנ"ך אנו רגילים ללכת בעקבות המלבי"ם בכל מקום שיש בו מלבי"ם, וכך אף למדנו כבר את שיר השירים. אלא שלמלבי"ם דרך ייחודית מאוד בשיר השירים: הוא אינו הולך בקו המקובל אצל שאר המפרשים, אלא מבאר שהרעיה היא נשמתו של שלמה שעזבה אותו - אותה נשמה גבוהה שהייתה לו, והיא כמהה ומתגעגעת לשוב אל ההשגות שהיו לו קודם לכן. משום כך רצוננו כעת ללמוד את שיר השירים על פי הקו המקובל: הקו שבמדרשים, בתרגום, ברש"י ובפרשנים הפשטניים, שכולו עוסק בחיבור ובקשר שבין כנסת ישראל - היא הרעיה, לבין הדוד - הוא הקדוש ברוך הוא. ויש לשים לב: רש"י, שעל הנביאים והכתובים פירושו מצומצם מאוד (בשונה מפירושו הרחב על החומש), דווקא בשיר השירים מאריך ומרחיב.
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃
שתי שאלות בלשון הפסוק. ראשית, מדוע לא נאמר "אשר לשלמה בן דוד"? הרי כשכותבים את שם החכם רגילים לכתבו בשם אביו. שנית, מדוע "שיר השירים" ולא "השיר אשר לשלמה"? הרי נאמר "ויהי שירו חמישה ואלף", ולא "שיר שירו". לשון זו טעונה הבנה.
מבאר רש"י: "שנו רבותינו, כל שלמה האמורים בשיר השירים קודש - מלך שהשלום שלו". ומכאן מובן מדוע לא נאמר "בן דוד": משום שאין הכוונה לשלמה בן דוד כלל. "שלמה" כאן הוא בגדר משל, שכן כל שיר השירים משל הוא, והכוונה למלך שהשלום שלו - לקדוש ברוך הוא. ו"שיר השירים" פירושו שיר שהוא על כל השירים, השיר המיוחד שבשירים, אשר נאמר להקדוש ברוך הוא מאת עדתו ועמו כנסת ישראל.
ועל זה אמר רבי עקיבא: "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש (ויש גורסים: שכל השירים קודש) ושיר השירים קודש קודשים". לא היה יום מיוחד כיום שניתן בו שיר השירים. ומסופר על רבי עקיבא, שהקורא שיר השירים בשבת והיודע עד היכן הדברים מגיעים - היו עיניו זולגות דמעות, מרוב שהתחבר אל הערגה והכיסופין שבשיר השירים ואל גודל מעלתו.
ואמר רבי אלעזר בן עזריה משל: למלך שנטל סאה חיטים ונתנה לנחתום. אמר לו: הוצא לי כך וכך סולת - הוא הקמח המשובח, כך וכך סובין - הגרוע ממנו, כך וכך מורסן - הגרוע עוד יותר, וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת מנופה ומעולה. כך כל הכתובים קודש, ושיר השירים הוא הגלוסקא המנופה והמעולה - קודש קודשים, שכולו יראת שמיים וקיבול עול מלכותו.
מובא בשם הקדמונים, וראיתי בשם רבי ישראל סלנטר (ויתכן מאוד שכבר לפניו), ששיר השירים שונה מכל הכתובים שאנו מכירים. בכל הנביאים והכתובים, אף אלה שנאמרו בלשון שירה, יש פשט המספר סיפור מסוים. אבל לשיר השירים אין פשט. כשאני קורא "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", איני יכול להסביר זאת באופן פשטני על מעשה שהיה ולספר איזה סיפור חולין. אין כאן פשט, אלא כל שיר השירים כולו הוא קודש באופן מיידי.
והדבר דומה למה שנאמר "עיני ה'", "יד ה'" - שאיש אינו אומר שיש כאן גם פשט, שלהקדוש ברוך הוא יש עיניים וידיים. מלכתחילה נכתב הדבר כמשל, כדי לסבר את האוזן בבחינת עין ובבחינת אוזן. כך גם כאן: שיר השירים נכתב מראש כמשל, כדי לבטא בו את העניין הרוחני הגבוה. ועם כל זה, שיר השירים אכן מספר סיפור - סיפור של אהבה בין הדוד לרעיה, וזו כוונתנו כשאנו אומרים "פשט": מהו המשל, ומתוכו ניגשים אל הנמשל. אלא שאין כאן עניין במשל כשלעצמו, ואין זה ככל פסוק ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" שבו מתעסקים בפשט המקרא עצמו. כאן כל עיסוקנו במשל אינו אלא כדי להבין את הנמשל, שהמשל לא בא כסיפור סתמי אלא רק כדי לבטא את העומק שבו.
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃
אומר רש"י: "זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה: מי ייתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז". כאן מזכיר רש"י נקודת יסוד שתלווה אותנו בכל הספר: השיח שלפנינו הוא שיח של אישה אלמנה הזוכרת את נעוריה מקדם. זהו סיפור שלאחר המאורעות - כנסת ישראל נמצאת כעת בגלות, והיא מדברת בערגה על ימי הזוהר שעברה עם דודה, עם הקדוש ברוך הוא. "ישקני מנשיקות פיהו" - הלוואי ואזכה לאותן נשיקות שהיו אז ביני לבין הדוד.
ומדוע נאמר דווקא "נשיקות פיהו"? מבאר רש"י: "לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאווה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה - פה אל פה". זו הנשיקה המבטאת את בחינת החיבור הגבוהה ביותר, בחינת "נשיקין" שמדבר בה הזוהר הקדוש. ולכן נאמר כאן "ישקני" ולא בלמ"ד כדרך המקרא - "וישק יעקב לרחל", "גשה ושקה לי" - שמשמעם נשיקה שלא בפה. כאן הנשיקה ישירה, פה אל פה, והיא בחינת הקרבה הגבוהה ביותר אל הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני.
"כי טובים דודיך מיין" - מבאר רש"י: "כי טובים לי דודיך מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה". "דודיך" משמעו תמיד אהבתך. ולשון עברי הוא, שכל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין, כעניין שנאמר "אל בית משתה היין", "בשיר לא ישתו יין", "והיה כינור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם".
והנמשל, בלשון רש"י: "ונאמר דוגמתו על שם שנתן להם תורתו ודיבר עמהם פנים אל פנים" - "אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה, "פה אל פה אדבר בו". הדיבור הזה הוא כנשיקה, ישירות ממנו אלינו. "ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאיתו להופיע עוד עליהם, לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו". כלומר, אנו ממתינים שהשם יגלה לנו את סוד טעמי התורה ואת צפונותיה, ומחלים את פניו לקיים את דברו. וזהו "ישקני מנשיקות פיהו" - מאותן נשיקות שזכיתי להן, ישקני שוב כעת, שיגלה לי את סתרי התורה ואת צפונותיה.
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ׃
יש כאן קושי: את מי היא משבחת - את הדוד או את השמנים שלו? הדבר דומה למי שרוצה לשבח את חברו ואומר עליו שהוא בא עם בושם משובח - האם אתה משבח אותו או את חברת הבשמים? ועוד, מדוע "לריח שמניך טובים" ולא "שמניך טובים"?
מבאר רש"י: "שם טוב נקרא על שם שמן טוב", כלשון הכתוב "טוב שם משמן טוב". ויש לשים לב שאין מדובר כאן במיני שמנים כשמן זית או שמן סויה, אלא במיני בשמים - שמנים בושמיים. וכוונת הדבר: השמן מרמז על שם טוב, שכן כשאתה פותח את הבושם ריחו מנדיף למרחוק, וכך יוצא שמו הטוב של האדם. אמנם כך גם בשם רע, אך המעלה היא "טוב שם משמן טוב" - השם הטוב טוב יותר מן השמן הטוב שריחו ניכר למרחוק.
ומתי הגיע שמו הטוב של הקדוש ברוך הוא למרחוק? אומר רש"י: "שהריחו בהם אפסי ארץ אשר שמעו שמעך הטוב בעשותך נוראות במצרים". וחלק מן הניסים נעשו גם בשאר הארצות: כשנבקע הים נבקעו כל מימות שבעולם, וכשאמר הקדוש ברוך הוא "אנכי" ו"לא יהיה לך" - הדמים את כל בעלי החיים וכל דבר שבעולם, והכול דמם. אותם דברים שנעשו במצרים היו שמן טוב שריחו יוצא ונודף למרחוק.
"שמן תורק שמך" - מבאר רש"י: "שמך נקרא שמן תורק, להיות נאמר עליך אתה שמן אשר תורק תמיד, להיות ריח ערב שלך יוצא למרחוק. שכן דרך שמן ערב, בכל עת שהוא בצלוחית חתומה אין ריחו נודף; פותחה ומריק שמנה לכלי אחר - ריחו נודף". כל המתבונן יראה: בושם סגור אינך מריח, פתח אותו וריחו נודף. לכך נאמר לא סתם "שמן" אלא "שמן תורק" - שמך אינו סתם שמן, אלא שמן המורק מכלי לכלי שריחו נודף למרחוק.
"על כן עלמות אהבוך" - ומי הן אותן עלמות שאהבו את השם בעקבות הניסים ובאו והסתפחו אלינו? מביא רש"י: "בא יתרו לכל השמועה ונתגייר, אף רחב הזונה אמרה 'כי שמענו את אשר הוביש', ועל ידי כן - 'כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים'". ראה עד כמה הדיף הבושם הזה את ריחו למרחוק, עד שבאו גויים והתקרבו לעם ישראל.
ומהו הביטוי "עלמות", שיופיע עוד פעמים רבות בהמשך? אומר רש"י: "עלמות - בתולות", כלומר רווקות שאינן נשואות, "לפי שהדיבור דימהו לבחור שאהובתו מחבבתו, ולפי הדוגמה העלמות הן האומות". כלומר, המשל כאן הוא בבחור ובעלמה שאהובתו מחבבתו, והרעיה היא כנסת ישראל; ממילא כלל העלמות הן כלל האומות. "עלמות אהבוך" - כלל האומות התעוררו מתוך זה לבוא ולהתקרב אל השם, ומתוכם בא יתרו ומתוכם באה רחב, אך ההתעוררות הייתה כללית גם בשאר האומות.
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ׃
יש כאן סתירה בתוך הפסוק: מי שרץ - אין צריך למשכו, ואם צריך למשכו - אין הוא רץ. לכן מבאר רש"י: "אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני, ואני אמרתי אחריך נרוצה להיות לך לאישה". כלומר, עדיין לא משכת אותי, אלא הבנתי ברמז שאתה מבקש למשוך אותי, ומיד אמרתי: אין צורך למשוך אותי, אני ארוץ מעצמי.
"הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" - כאן קושי נוסף: הרי היא מספרת על העבר ונזכרת בו בערגה, והיה לה לומר "גלתי ושמחתי בך". מדוע אומרת לשון עתיד? מבאר רש"י: "וגם היום הזה עודנה לי גילה ושמחה אשר נדבקתי בך". עדיין יש בי אותה שמחה, ואף שאני היום באלמנותי, הדיבוק ההוא בך במעמד הר סיני וקרבת האלוקים שהייתה לי - הם סיבה לשמחה עד היום. שהרי אף שאנו בגלות ואף שנתרחקנו, נשארנו עם תורה וזכינו לקרבת אלוקים.
"נזכירה דודיך מיין" - "גם היום באלמנות חיות תמיד אזכיר דודיך הראשונים מכל משתה עונג ושמחה". כבר ביאר רש"י שהיין בא לרמז על המשתה והשמחה, ואומרת כנסת ישראל: אהבתך הראשונה יקרה בעיניי מכל משתה עונג ושמחה.
"מישרים אהבוך" - מבאר רש"י: "אהבה עזה, אהבת מישור בלי עקיבה, לשון 'והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה', אשר אהבוך אני ואבותיי באותם הימים". כאשר האהבה היא אהבה של אינטרס, אהבה התלויה בדבר, אין זו אהבת מישרים אלא אהבת עקלתון. הדבר דומה לאחד הפוגש את חברו ומרעיף עליו שבחים, עד שהלה אומר לו: דבר תכלס, מה אתה רוצה ממני? למה נפלת עליי היום עם דברי שבח? זו אהבה עקומה. אבל "מישרים" היינו אהבה ישרה בלי עיקומים, כלשון "והיה העקוב למישור" - מקום שיש בו הרים ובקעות ייעשה מישור. ולשון "אהבוך" בלשון רבים חוזרת גם על האבות, שאהבוהו אז אהבה תמימה ושלמה. עד כאן פשוטו לפי עניינו.
ולפי דוגמתו, אומר רש"י: "הם מזכירים לפניו חסד נעורים, אהבת כלולות, לכתם אחריו במדבר ארץ ציה וצלמוות, וגם צידה לא עשו להם, והאמינו בו ובשלוחו" - הוא משה רבנו - "ולא אמרו: היאך נצא למדבר לא מקום זרע ומזונות, והלכו אחריו, והוא הביאם לתוך חדרי היקף ענניו". זהו "הביאני המלך חדריו" - חדרי ענני הכבוד.
"ובזו עודם היום גלים ושמחים בו" - זהו "נגילה ונשמחה בך", שגם היום אני שמח במה שעשית לי אז, "אף לפי עוניים וצרתם". אף שהיום אין לי מזה כביכול מאומה, והיום אני בגלות בעוני ובצרה, "ומשתעשעים בתורה, ושם מזכירים דודיו מיין ומישור אהבתם אותו". שהרי אחרי כל אותה אהבה נשארנו עם תורה, ונשארה לנו דרך להידבק בו יתברך. וכמו שכותב נפש החיים, שהלומד תורה נדבק בו בעצמותו, שקודשא בריך הוא ואורייתא חד הם.
ומתוך כך מובן היטב מדוע אנו אומרים "נגילה ונשמחה בך" בלשון עתיד, שהרי עסק התורה הוא עסק של שמחה, וכמו שאמרו חז"ל שאדם צריך ללמוד תורה מתוך שמחה. נמצא: מתוך השעשוע שיש לנו בתורה אנו גלים ושמחים, וזה מזכיר לנו את אהבתך - "נזכירה דודיך מיין", ועד כמה "מישרים אהבוך", עד כמה הייתה האהבה בינינו אהבה ישרה ועזה, אהבת מישור בלי עקיבה. על ידי עסק התורה אנו נזכרים באותה אהבה וחוזרים ונדבקים בה.
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה׃
תחילה נעמוד על הקושי שבמשל: הפסוק מדבר בדברים הסותרים זה את זה. מצד אחד "שחורה אני" - התלכלכתי, ומצד שני "ונאוה". מצד אחד "כאהלי קדר" שהם מקומות בזויים, ומצד שני "כיריעות שלמה" שהם המשובחים והנאים.
מבאר רש"י: "אתם רעותיי" - היינו חברותיי - "אל יקל בעיניכם אף אם עזבני אישי מפני שחרות שבי". אל תזלזלו בי אם תראו שעזבני אישי מפני שהתקלקלתי ונפגמתי והושחרתי. "כי שחורה אני על ידי ששזפתני השמש, ונאוה אני בחיתוך איברים נאים". כלומר, מצד הצבע - שחורה, אבל חיתוך איבריי חיתוך של נוי הוא. "דהיינו, אם אני שחורה כאהלי קדר המשחירים מפני הגשמים שהם פרוסים תמיד במדברות" - הם אוהלי הערביים - "קלה אני להתכבס להיות כיריעות שלמה", כלומר אני מתנקה בקלות.
והנמשל: "דוגמה היא זו, אומרת כנסת ישראל לאומות: שחורה אני במעשיי ונאה אני במעשה אבותיי, ואף במעשיי יש מהם נאים". שכן אם תאמר "ונאוה" - משמע שחוזר עליה עצמה, ועל כך אומר רש"י שאכן גם בה יש מעשים נאים: "אם יש בי עוון העגל - יש בי כנגדו זכות קבלת התורה". אל תסתכלו רק על הפגם, על השחרורית שדבקה בי, אלא הסתכלו גם על הנוי שבי - על "נעשה ונשמע".
"וקורא לאומות בנות ירושלים, על שם שהיא עתידה לעשות מטרופולין לכולם, כמו שניבא יחזקאל: 'ונתתי אתהן לך לבנות', כמו 'עקרון ובנותיה'". ביטוי זה - "בנות ירושלים" - ילווה אותנו לכל אורך שיר השירים, וכוונתו האומות. ו"בנות" כאן אינה במובן ביולוגי של אם ובנות, אלא כמו "עקרון ובנותיה", שתרגומו "אפרכהא" - ערי הלוויין. כאשר יש עיר מרכזית, הפרברים והכפרים שסביבה נקראים "בנותיה". וכן "תגלנה בנות יהודה" - אין אלו בנותיו של יהודה, אלא הכפרים שבערי יהודה.
ומדוע נמשלות האומות לכפרים שסביב ירושלים? לפי שירושלים עתידה להיעשות מטרופולין לכולם, אף לאומות: היא תהיה העיר המרכזית, ו"בנותיה" הן הערים שסביבה, שיבואו לדור בהן אף מן האומות. וכאן פונה כנסת ישראל אל בנות ירושלים - אל האומות - שלא יבואו וימצאו בה פגם.
כידוע, האומות תמיד חיפשו פגמים בכנסת ישראל, ובפרט הנצרות, כדי לומר שהשם עזב אותם ולקח לו אחרים. הנצרות בנתה על כך את כל השיטה שלה: כביכול הקדוש ברוך הוא מאס בעם ישראל ובברית הישנה, ועשה לו ברית חדשה. ולכן שימו לב מי הם המתנגדים הגדולים ביותר שלנו - הנוצרים. האסלאם עושה זאת ברעש ובצלצולים, אך הנוצרים הם כחזיר הפושט טלפיו ואומר טהור אני: הכול נעשה אצלם באופן "פוליטיקלי קורקט" - דרך בית המשפט בהאג, דרך האו"ם, דרך החלטות, הכול כביכול מסודר וחוקי. אך המקום שבו מבעבעת השנאה הגדולה ביותר הוא שם, אצל עמי אדום.
ראו מה מתרחש באוניברסיטאות. היה טריגר שגרם לבועה הזאת לצאת, וראו אילו ביטויים התבטאו שם הדיקנים והראשים, ואיזו שנאה מתגלה כשיהודי מגיע לשם. אותם אנשים שאמורים להיות המשכילים, שאמורים שלא להתייחס בגזענות - פתאום אתה מגלה עד כמה האנטישמיות מוטבעת אצלם בדם דורות. וזה תמיד היה עניינם: לדקור את עם ישראל - השם עזב אתכם, עשיתם את העגל, ראו כמה קלקלתם, כמה מרדתם בו, השם כבר מאס בכם. כל עוד אנו קיימים זה לצנינים בעיניהם, ואם אנו מצליחים - הדבר שומט לגמרי את הקרקע מתחת הנצרות, שהרי מה צורך יש בנצרות אם עם ישראל עדיין דבוק בהשם? נמצא שהם פיקציה וסוג של זיוף.
וכבר הזכרנו כאן בעבר, שהאפיפיור בזמנו לא רצה להגיע לארץ ישראל אחרי שנכבשה הארץ, לפי שהדבר נוגד את הנבואות הנוצריות: לפני חמש מאות שנה אמר אחד מן הארכיבישופים, שהראיה לכך שעם ישראל נמאס בעיני השם היא שלעולם לא ישוב לארצו. והנה חזרנו. ולכן לא הגיע, ולא ראה, וממילא מבחינתו לא חזרנו. בשלב מסוים הגיע עד גשר אלנבי ולא רצה לעבור. תחילה אמרו: אין זה נקרא לחזור לארץ ישראל, הרי לא חזרו לירושלים; ולאחר שחזרנו גם לירושלים - מה יאמרו עוד? ולכן יעשו הכול כדי לסייע לאויבינו להשמידנו, ובלבד שלא תישאר להם קושיה ולא יהיה להם חוסר הבנה: וכי הקדוש ברוך הוא עודנו חפץ בעם ישראל? לא, אין עם כזה, הנה הוא הולך ומתפנה מכאן.
ולמעשה, כפי שראינו, כבר מאז חיפשו בנות ירושלים פגמים בכנסת ישראל ובעם ישראל, ולכן מצאו בהם את החיסרון של חטא העגל ואת שאר מה שירשיעו לפניו. וכנגד זה עונה כנסת ישראל: שחורה אני ונאוה - אם יש בי עוון העגל, יש בי כנגדו זכות קבלת התורה, וקלה אני להתכבס ולהיות כיריעות שלמה.
פתחנו בלימוד שיר השירים על פי דרכם של חז"ל, התרגום ורש"י - שיר האהבה שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. למדנו ש"שלמה" שבו הוא מלך שהשלום שלו, ושהוא קודש קודשים כגלוסקא המנופה שבמשלו של רבי אלעזר בן עזריה; שהוא ספר שאין לו פשט כשאר הספרים, אלא כולו משל שנועד מלכתחילה לבטא את הנמשל. כנסת ישראל, בגלותה ובאלמנותה, נזכרת בערגה בנשיקות פה אל פה של מעמד הר סיני ומבקשת אותן שוב - גילוי סתרי התורה וצפונותיה; בריח שמנו הטוב של הקדוש ברוך הוא שנדף בעולם מנוראות מצרים והביא את יתרו ואת רחב ואת התעוררות האומות; בריצה אחריו במדבר מתוך אמונה, ובהבאתה אל חדרי ענני הכבוד - שמחה שעודנה קיימת היום מתוך שעשוע התורה. ולבסוף היא עונה לאומות המחפשות בה פגם: שחורה אני במעשיי ונאוה במעשה אבותיי, וכנגד עוון העגל יש בי זכות קבלת התורה, וקלה אני להתכבס ולשוב ולהיות כיריעות שלמה.