פתיחה: אל מעבר למשל ולמליצה
לאחר שסיימנו לברר את שני הרבדים הראשונים בשיר השירים - המשל שבסיפור הרועה והרעיה, והמליצה שהיא הנמשל הגלוי - פותח המלבי"ם בלשון איוב: "כַּתַּר לי זעיר ואחוך, כי עוד לאלוה מלין", כלומר: המתן לי מעט ואגלה לך עוד. שהרי אחרי שגמרנו אומר, מתברר שאף אותה מליצה איננה התכלית האחרונה, אלא היא עצמה משמשת לבוש ומשל אל הסודות הצפונים בתעלומות השיר. ממליץ המלבי"ם למי שמבקש לדעת את הנמשל הפנימי, לעיין בדברי רשב"י בזוהר ובתיקונים, בדברי המקובלים ובדברי הרמב"ן, כי כל דברי השיר סובבים על הוויכוח של הרעיה העליונה - צדק, מלכותא קדישא - עם תפארת ישראל דודה, אלוהי חסדה יתברך. וכדי שהדברים יהיו מובנים, נקדים יסודות בסיסיים.
הצמצום, החלל הפנוי והספירות
הקדוש ברוך הוא הוא אין סוף. כדי שיוכל להשפיע כלפי מטה ולברוא עולם, היה צורך ביצירת חלל פנוי, שכן בלא חלל פנוי כל דבר שיברא האין סוף יתאחד ויתבטל באין סוף, ולא יהיו נבראים חוץ ממנו. זהו סוד הצמצום. כבר דיברנו בעבר על שתי התפיסות בהבנת הצמצום - אם הוא כפשוטו או שאינו כפשוטו, ומי שירצה יעיין בזה בנפש החיים. על כל פנים, הקדוש ברוך הוא יצר חלל פנוי כעין עיגול, ולתוכו הוריד קו דק של אור - צמצום של משהו משהו מאורו יתברך, מה שנקרא בספרים "רשימו" - לפי שאין בכוח הנבראים לקבל את אורו העצום.
לשם כך נוצרו הספירות. הספירות הן בעצם מסכים המשתלשלים זה מתוך זה, מסך על גבי מסך, ורק לאחר כל המסכים הללו יש בידינו לקבל מאורו יתברך ולהיות מושפעים ממנו. משל למה הדבר דומה: אדם מבקש כוס מים, ואם ישפכו עליו את הכנרת - לא די שלא ירווה, אלא שיטבע. וכן בחברת החשמל, יש שנאים המורידים את המתח שוב ושוב, עד שבביתך אתה יכול להתחבר בלא נזק. כך אורו של הקדוש ברוך הוא עצום כל כך, שאין אפשרות להתחבר אליו יתברך אלא דרך הספירות.
עולמות, ספירות ופרצופים
תחילה מדברים על ארבעה עולמות - אבי"ע: אצילות, שהוא העליון שבהם, בריאה, יצירה ועשייה. וכל ההשפעות המגיעות אלינו בפועל באות מעולם העשייה, שהוא הנמוך שבכולם. בכל עולם ועולם יש התפרטות של עשר ספירות. הספירות נמנות מן הכתר, שהוא העליון שבהן, ואחריו חוכמה ובינה. כשמציירים את הספירות מציירים אותן בתבנית אדם, ולפיכך כתר, חוכמה ובינה עומדות למעלה בראש, והן הנקראות בלשון המקובלים "מוחין". ולפעמים מונים את הכתר ולפעמים אין מונים אותו, ולפעמים מונים דעת במקום אחת מהן.
למטה מהן ספירות הגוף, כפי שאנו אומרים בפתח אליהו: חסד - דרועא ימינא, גבורה - דרועא שמאלא, תפארת - איהו גופא, היינו החזה. ולאחר מכן נצח והוד, שהם תרין שוקין, נצח בצד ימין והוד בצד שמאל, ויסוד - הוא ברית קודש, ומלכות - היא עטרת היסוד.
הספירות הן הפרטים, ואילו כשמדברים על פרצופים הכוונה היא שכל פרצוף כולל בתוכו עשר ספירות שלמות. פרצוף אבא הוא החוכמה כשהיא כוללת בתוכה עשר ספירות פרטיות, ופרצוף אמא הוא הבינה. "זעיר אנפין" - מלשון פנים קטנות, להבדיל מאריך אנפין - הוא שש הספירות התחתונות, ו"ק, ו' קצוות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ומול הזעיר אנפין עומדת הנוקבא, היא ספירת המלכות. ובעניין הנוקבא והמלכות נעסוק הרבה, ולכן חשוב לדעת את צורת עמידת הפרצופים.
סדר ירידת השפע
השפע אינו יורד מלמעלה למטה כבצינור, אלא בדרך של השתלשלות והשפעה מפרצוף לפרצוף. כל השפעה כזו נקראת בלשון הקבלה "זיווג". אבא משפיע לאמא, אמא משפיעה לזעיר אנפין - שזעיר אנפין והנוקבא הם כבניה של הבינה - וזעיר אנפין משפיע לנוקבא בדרך של זיווג, והנוקבא מורידה אל העולם שתחתיה. כך בכל עולם ועולם: המלכות של עולם האצילות משפיעה אל הכתר שהוא המקום הגבוה ביותר בעולם הבריאה, ושם שוב יורד השפע מאבא לאמא, מאמא לזעיר אנפין, מזעיר אנפין לנוקבא, ומן המלכות ליצירה, ומן היצירה לעשייה, עד מלכות תתאה שבקצה העשייה, המשפיעה לעולם הזה. זהו אופן ירידת השפע מן העולמות העליונים אל המציאות התחתונה.
הרעיה - צדק מלכותא קדישא
על פי זה, אומר המלבי"ם, הרעיה שבשיר השירים היא צדק, מלכותא קדישא - שלמלכות שמות רבים, ואחד מהם "צדק" - והדוד הוא תפארת ישראל, הוא זעיר אנפין. והמלכות שואפת לעמוד עם זעיר אנפין פנים אל פנים בבחינת זיווג, ואז נמשך שפע כלפי מטה. זו העמידה האידיאלית מצד סדר הספירות.
השושנה והחוחים
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת׃ (ב, ב)
הכלה הרמה והנישאה המשוררת היא השושנה, שהמלכות נקראת שושנה. ובפסוק זה פותח הזוהר הקדוש את דבריו, ואומר שלשושנה חמישה עלים תקיפים - עלים ממש, לא עלי כותרת - כנגד חמש הגבורות שבמלכות, הבאות לידי ביטוי באותיות מנצפ"ך. ומכאן מה שאנו חובטים בערבה, לבטל את חמש הגבורות הללו. ועוד יש לה שלושה עשר עלי כותרת, כנגד י"ג מכילין דרחמי, שלוש עשרה מידות הרחמים המשפיעות בה. והחוחים הם כוחות הטומאה המבקשים לפגוע בשושנה הקדושה.
ומכאן אף המקור לאופן אחיזת כוס הקידוש. אומר הזוהר שצריך לאחוז את הכוס בצורת שושנה: להגביה את חמש האצבעות כלפי מעלה ולאחוז בהן את תחתית הכוס, ולא להניח את הכוס על כף היד. כך נוהגים המקובלים, נושאים את הכוס על ראשי חמש האצבעות כדמות שושנה, לפי שהיא כנגד בחינת ספירת המלכות. וכן עושים בקידוש, בהבדלה, בקידושין ובכל מקום שאוחזים בו כוס.
בת שבע, דוד ושלמה - שורש בחינת המלכות
כותב המלבי"ם: נודע שבת שבע היא אם שלמה, ודוד המלך ירש את המלכות הקדושה, ודוד היה רגל רביעית במרכבה, "ויעש דוד שם", ו"שלמה ישב על כסא ה' למלך", ותרב חוכמת שלמה ולבשה עטרת תפארת, נתמלא הים והלבנה, וקיימא סיהרא באשלמותא. לכאורה דברים סתומים, אך לפי מה שהקדמנו הם מאירים.
כל ההשפעות לעולם התחתון באות משבע ספירות, ובהן עוסקים המקובלים ביותר - חג"ת נהי"מ: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וכל מה שיש בעולם מבוסס על שבע: שבעת ימי השבוע, שבע שנות שמיטה, שבע שמיטות ליובל. לא בכדי בת שבע היא אמו של שלמה: "בת שבע" היא הבת של השבע, הקטנה שבהן - היא המלכות. ודוד המלך עצמו הוא בחינת מלכות, וכפי שיודע כל מי שעשה הקפות אצל הספרדים, דוד המלך הוא ספירת המלכות. נמצא ששלמה בא מכוח המלכות משני צדדיו - מאמו ומאביו - והוא בחינת המלכות, והוא רגל רביעית במרכבה, שהרגל הרביעית היא כנגד ספירת המלכות.
וכן הוא בשם הוי"ה ברוך הוא: קוצו של יו"ד הוא הכתר, שהוא נעלם; היו"ד היא חוכמה, כלשון "בר יוחאי, יו"ד חוכמה קדומה", היא פרצוף אבא; הה"א הראשונה היא בינה, היא אמא; הוי"ו היא ו' קצוות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; והה"א התתאה, הה"א האחרונה, היא המלכות. הרי שהה"א האחרונה, הרגל הרביעית, היא בחינת המלכות.
"ושלמה ישב על כסא ה' למלך" - בחינת ספירת המלכות עמדה במקומה. "נתמלא הים והלבנה" - הלבנה היא בחינת המלכות, שהרי "לית לה מגרמה כלום", אין למלכות משלה כלום, אלא היא מקבלת מן הספירות העליונות ומורידה כלפי מטה. וכן הלבנה אין לה אור עצמי, אלא היא מקבלת מן השמש, שהיא בחינת זעיר אנפין המאיר בה ומשפיע עליה. וזהו שנאמר שבימי שלמה "קיימא סיהרא באשלמותא" - הלבנה עמדה בשלמותה בלא פגימה. ואין הכוונה לירח הגשמי, אלא שעמידת הספירות והעולמות העליונים הייתה בשלמותה.
ענף ושורש: מה שאירע לשלמה אירע בשורש
ידוע שהענף נכלל בשורש, וכל מה שקרה לענף קרה גם לשורש. לפיכך, אם שלמה הוא בחינת המלכות, כל תופעה שאנו רואים אצל שלמה מלמדת על מה שאירע בשורש, במלכותא קדישא שלמעלה. וכמו שנפשו של שלמה הייתה תחילה שתולה ודבוקה בנוה אלוהים חיים, ואחר כך ירדה ממעונה ונכלאה בתוך הגוף ולבשה גולם וגווייה - כך שורשה הנעלה, המולכת באצילות, היה בתחילה דבוק עם דודה פנים אל פנים. "פנים אל פנים" פירושו בלא הפרדה, לא במצב של פנים באחור ולא בירידת המלכות למטה, אלא במצבה האופטימלי במקומה.
ונקדים ונאמר את המפתח לכל הספר: נפשו של שלמה ורצונה להתחבר עם הקדוש ברוך הוא בנבואה - הם משל למלכות המבקשת להתחבר עם זעיר אנפין בהשפעות עליונות בעולם האצילות. כבר ידענו מהו המשל ומהי המליצה, ומעתה נראה כיצד הדברים מתפרטים.
לבוש הנפש - משל לספירות
נתבונן תחילה בנפש האדם - ואיני מדבר כעת בחלוקת נפש רוח ונשמה, אלא בשם הכולל. כשהנפש למעלה היא שכל מופשט, ולא שייכת בה שום פעולה: אי אפשר לדבר בה על אהבה ושנאה, על דינים וחסדים, על גאווה וענווה. כל אלה מופיעים רק כשהיא בתוך הגוף המגושם - שם יש קנאה ויש שנאה ויש אהבה ויש ריחוק. ושואל המלבי"ם: מניין קיבלה הנפש את כל זה, והרי למעלה הייתה מנותקת מכל אלה לחלוטין?
אלא כך כתוב בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש: כשהנפש יורדת למטה, נותן לה הקדוש ברוך הוא לבוש רוחני, "חזו דגופא", כדמות הגוף, ובו היא נכנסת אל תוך הגוף הגשמי. בלבוש הרוחני הזה כבר שייכים כוחות, מידות, טבעים והשכלה - בכוח. וכשהנפש עם לבושה נכנסת בתוך הגוף, מתגלים אותם כוחות גם בפועל, ואתה רואה אהבה ושנאה, נקימה ונטירה וגאווה. ואילו כשהייתה למעלה, אף עניין ההשכלה היה בה אחרת לגמרי: לא הייתה צריכה ללמוד ולהעמיק, אלא בשנייה אחת ידעה הכול.
מבשרי אחזה אלוה
מכאן, אומר המלבי"ם, "מבשרי אחזה אלוה". המקובלים תמיד מדברים ביסוד זה: כשרוצים להבין את עמידת העולמות העליונים ואת ההשפעות שבהם, נותנים דוגמה מגוף האדם. אין הדמיון זהה במאה אחוזים, אך יש בו הרבה מן הדמיון לכל הנעשה למעלה. וכבר אמרו חז"ל "גדול כוחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם", ובבראשית רבה: "שמדמין צורה ליוצרה".
וכשם שהנפש אינה מסוגלת להתחבר לגוף אלא על ידי מעטה של לבוש רוחני, כך אין התחברותו של הקדוש ברוך הוא לעולמו שייכת באופן ישיר, אלא על ידי מעטה - והן הן הספירות, שדרכן מאיר אורו יתברך מן האין סוף אל תוך החלל הפנוי, ועל ידן יש בידינו לקבל. הספירות הן המעטה, הן הלבוש הרוחני של השכינה, כלבוש הנפש בכניסתה לגוף.
ומכאן ציור "האדם הגדול" ויחסו אל האדם שהוא העולם הקטן: הוא מתחיל מן העולמות הנפרדים, העולמות העליונים שהם כעין לבוש וגווייה - עולם הכיסא, עולם החיות ועולם האופנים, והשכינה מתלבשת בכולם. עולם הכיסא הוא עולם הבריאה, עולם החיות הוא עולם היצירה, ועולם האופנים הוא עולם העשייה, שהכוונה לגלגלי השמים שהם האופנים. ושכינת עוזו פועלת בכל עולם כפי כוח אותו עולם וכפי מה שהוא יכול לקבל, כדמיון הנפש בכלי הגווייה.
שהרי בעצמותו יתברך לא שייך לדבר על מידות ועל פעולות. כלום שייך בו יתברך כעס, שהוא התפעלות הנפש? כלום שייכת בו רגיעה, או קבלה ממישהו? כל אלה אינם שייכים בו כלל. היכן כן שייך לדבר בהם? בספירות. שם אפשר לומר: זו ספירה שמהותה דין, וזו ספירה שמהותה רחמים וחסדים. אבל בעצמותו יתברך - לא, ממש כשם שבנפש כשהיא למעלה אין הדברים שייכים, ורק בלבוש שהיא מתלבשת בו קודם ירידתה הם שייכים.
ולכן, כשעלה ברצונו הפשוט להוציא את העולמות ולהנהיגם, האציל הקדוש ברוך הוא מכבודו אצילות קדוש, שבו יהיו כל הכוחות מצויים בכוח, והוא שורש לכל המידות המתגלות בעולם - בדיוק כפי שראינו בנפש. ומעולם האצילות יורדות ומשתלשלות הספירות.
אני ראשון ואני אחרון - מעלת המלכות
מאחר שהתכלית היא שיתגלה כבוד מלכותו בעולם, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", נמצא שמידת המלכות שהיא האחרונה - היא הכתר העליון ברצון הקדום, בסוד "אני ראשון ואני אחרון". וביאור הדבר: כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו, הכול יצא ממלכות דאין סוף - מן המקום הנמוך כביכול שבו - וממנה נוצר א"ק, אדם קדמון, עולם קדום שממנו יצאו כל הספירות, ומשם החל הכול להשתלשל.
וכבר הסברנו שלעולם המלכות של עולם עליון היא המשפיעה לכתר של העולם שתחתיו, ואותה מלכות עליונה גדולה לאין ערוך מן הכתר שמתחתיה. אף שכתר הוא עליון - הרי זה כתר של בריאה, ומלכות דאצילות אף שהיא הנמוכה שבאצילות, כתוב בספרים הקדושים שהכתר של הבריאה כגרעין שומשום לעומתה. זו בחינת זנב לאריות לעומת ראש לשועלים. וכן ביחס שבין הבריאה ליצירה, והיצירה לעשייה, עד המלכות התחתונה המשפיעה אלינו.
והתבוננו מה יוצא מכאן: הכול התחיל ממלכות דאין סוף - זהו "אני ראשון"; והכול מסתיים במלכות של העשייה שממנה יורד השפע כלפי מטה - זהו "אני אחרון". שכן זו הייתה כל התוכנית מתחילתה, שהכול יגיע אל האדם הנמצא כאן למטה. נמצא שספירת המלכות היא העיקרית בכל הנעשה אצלנו, והיא הנקראת שכינה - השכינה הקדושה היא ספירת המלכות. וכבר דיברנו בעבר מדוע היא נזכרת בלשון נקבה: לפי שמדובר בספירת הנוקבא, המקבלת מזעיר אנפין ומורידה את השפע לעולם.
לסיכום:
למדנו את שער הכניסה לרובד השלישי של שיר השירים. אין המליצה סוף הדרך, אלא לבוש לסודות הצפונים בשיר. הקדמנו את יסוד הצמצום והחלל הפנוי, את סולם העולמות אבי"ע, את עשר הספירות ואת הפרצופים אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא, ואת סדר ירידת השפע בדרך זיווגים והשתלשלות. על פי זה הרעיה היא צדק מלכותא קדישא, השושנה שבין החוחים, והדוד הוא תפארת ישראל, זעיר אנפין, והכיסופים שביניהם הם כיסופי המלכות לעמוד פנים אל פנים עם דודה ולהשפיע שפע לעולמות. שלמה המלך, בן דוד ובן בת שבע, הוא ענף של בחינת המלכות, ובימיו "קיימא סיהרא באשלמותא". וכשם שהנפש אינה מתחברת לגוף אלא דרך לבוש רוחני, כך אין אורו יתברך מתחבר לעולמו אלא דרך לבוש הספירות - ובהן, ולא בעצמותו יתברך, שייך לדבר בדינים ובחסדים. והכול פותח במלכות דאין סוף וחותם במלכות התחתונה, "אני ראשון ואני אחרון", שכל התכלית היא שיתגלה כבוד מלכותו כאן, אצל האדם שלמטה.