פתיחה: מהו "החרש והמסגר"
לאחר שביארנו את שיר השירים כולו על פי ביאורו של המלבי"ם, נותר לנו חלק אחרון: בסוף ביאורו מוסיף המלבי"ם חלק הנקרא "מליצה", ושמו "החרש והמסגר". החלק הזה הוא בעצם ביאור לשיר השירים על פי דרך הסוד. אי אפשר לומר שהוא מבאר בו את כל הפסוקים כולם, אבל הוא פותח לנו שער אל עניין פנימי יותר מכל מה שראינו עד כה. וכדי להגיע לשם, המלבי"ם מקדים הקדמה שבה הוא מבחין בין שאר הביאורים לבין ביאורו שלו, ואחר כך צולל איתנו עמוק יותר, להבין את הדברים בעומקם ועל פי אמיתתם.
לשונו של המלבי"ם כאן היא לשון מליצית, מתוקה ויפה, ולכן נקרא מלשונו ונבאר. יש לדעת שכאן המלבי"ם יורד לעומק ונוגע גם בענייני קבלה. והמלבי"ם, כידוע, היה מקובל עצום. הוא היה בקיא בקבלה ולמד אותה שנים, ואפשר לראות זאת גם בביאורו, שמדי פעם הוא מזכיר עניינים שבסוד, ובקורות ימיו מובא שעסק בקבלה, אף שעיקר עיסוקו היה בפשט.
קבלה בגלוי וקבלה בהסתר
כאן ראוי לשים לב להבדל: אצל חכמי ספרד, מי שהיה מקובל היה ידוע ומפורסם, ורוב עניינו ויומו בקבלה. היה הרש"ש הקדוש, היה הרב מרדכי שרעבי, היו ראשי ישיבת בית אל ושער השמיים לכל דורותיהם, שעסקו בקבלה בגלוי. לעומת זאת אצל חכמי אשכנז הדברים היו בהסתר. בודדים עסקו בה בגלוי ובפרסום, כבעל הלשם ודומיו, אבל רובם עסקו בזה בסתר, וכשם שהיו גאונים בפשט היו גאונים גם בקבלה.
כך אומרים גם על הרב עובדיה יוסף, שהיה גאון בקבלה, אלא שלא רצה לפרסם ענייני קבלה, כדי לחזק את ההלכה ולימוד הפשט. מספרים שכאשר עבר דירה, היו כמה ארגזים שלא הסכים שאחרים ייקחו אותם, ואמר שייקח אותם בעצמו. באותם ארגזים היו כתביו בענייני הסוד, חידושים ומערכות שכתב, והוא לא רצה שאחרים ייגעו בהם. ולא רצה גם שאנשים ילכו ויתעסקו בקבלה יותר מדי בלי ללמוד פשט, ולכן שמרו את לימוד הקבלה בהסתר, "כבוד אלוקים הסתר דבר". כך היה גם המלבי"ם, וממה שנראה מיד אפשר להיווכח שהייתה לו יד ורגל בענייני קבלה.
כל דבר רוחני היורד לעולם מתלבש בלבוש
המלבי"ם פותח: "הלא ידענו זאת, כי הדברים הרוחניים האלוהיים, עת ירדו ממרום קודשם להתהלך בשפל, ישימו צעיף על ראשם ויתעטפו במעטפות". כלומר: כאשר דבר רוחני יורד לעולם הגשמי, אין הוא יכול לבוא כמות שהוא. לעולם הגשמי אין חיבור עם הרוחני המופשט, ולכן מוכרח הדבר הרוחני להתעטף במעטפות גשמיות, וכך לרדת אלינו.
והוא נותן דוגמאות: הנשמות הקדושות ברדתן מטה "גולם וגוויה תלבשנה". הנשמה יורדת לכאן, וכי היא מתהלכת בעולם כנשמה? אתה אומנם קורא לאשתך "נשמה שלי", אבל עדיין יש כאן גוף. וכן מלאכי רוח, "עת ישוטטו בארץ יישענו תחת העץ ויאכלו". אלה היו מלאכים, ובכל זאת הופיעו בגוף גשמי, אכלו ונשענו, שכן המתחבר אל העולם הגשמי צריך להתנהג ולהתלבש כמציאות הגשמית.
וזהו המשל. והנמשל: "וכן יתכסו סודות התורה בגד ארוג וטווי מקורות סיפורי העולם וענייניו, ופליאותיה ישימו על פניהם מסווה". התורה עצמה היא ישות רוחנית אדירה היורדת לעולם. כשאנו מתבוננים בה, נראה שהיא מספרת סיפורים: בראשית ברא אלוקים, אברהם, יצחק, יעקב, בני ישראל, מצרים. מי שקורא כפשוטו בלבד נשאר עם הלבוש, עם החלקים החיצוניים. אבל למעשה יש בה פנימיות עצומה, סודי סודות, ומה שאתה רואה כפשט אינו אלא ההתלבשות של הרוחניות היורדת למטה. וכיוון שירדה לעולם גשמי, היא מספרת לנו סיפורים גשמיים.
וכלשונו: "יעליטו על אור יקרות ועל הברק, בל ייתן על עיני עטלף תבלול ועוורת". מעלימים את האור כדי שעיני העטלף לא תיסמינה, ונותנים לו לראות את מה שהוא יכול לשאת: את הפשט. וזהו שאומר הזוהר: "אורייתא אית לה לבושא וגופא ונשמתא" - לתורה יש לבוש, גוף ונשמה. "טיפשין דבני נשא מסתכלין בלבושא". הטיפשים שבבני אדם מסתכלים בלבוש בלבד. תסביר לאדם כזה שהכתוב "אלה המלכים... בלע בן בעור ושם עירו דינהבה" רומז לשבירת הכלים ולנפילת העולמות, והוא יאמר לך: איני יודע על אילו כלים אתה מדבר, אני קורא כאן על בלע בן בעור. תדבר איתו על עקודים נקודים וברודים, והוא יאמר: אני רואה כאן שיעקב פיצל מקלות בשקתות המים, ובעקבות זה ילדו הצאן. "אינון דחכימין יתיר מסתכלין בנשמתא" - אבל הלומד לעומק מבין שמדובר כאן בעולמות עליונים, בעולם הנקודים ובעולם הברודים, בהשפעות עליונות, וכל זה פנימיות התורה.
נסכם עד כאן: המלבי"ם אומר לנו - דע לך, כאשר דבר רוחני יורד לעולם הוא מתלבש בגשמיות. אל תתבלבל: יש כאן רוחניות עצומה, וההתלבשות הגשמית באה רק משום שאנחנו בעולם גשמי, וכדי ליצור כאן קשר. לכן המלאכים נראים כערביים, לכן הנשמה מתעטפת בגוף, ולכן התורה מקבלת צורה של סיפורי אברהם ויצחק. הכל אמת, אבל אל תישאר עם זה - יש פנימיות.
מה מיוחד דווקא בשיר השירים
כאן מגיע החידוד: "אומנם, עם הבחינה, ראה ראינו כי לא דמה המכסה הלוט את פני השיר הקדוש הזה למסכה הנסוכה על כל כתבי הקודש". בכל כתבי הקודש יש פשט ויש פנימיות, אבל כשאני מסתכל על הפשט של שיר השירים, הוא אינו דומה לפשט של שאר הספרים. מדוע? "כי מקראי קודש כולם לבשו בגדי יקר ויבואו בעדי עדיים, כי הסיפורים אשר התלבשו סתריהם במו, כולם קודש המה, כולם בני אל חי, כולם מפיקים זיו ונוגה, מלאים חוכמה ומוסר, מלמדים עצה ותושייה, צדק ומישרים, מחכימים פתי". גם אם אקח את הפשט לבדו של שאר כתבי הקודש, אראה בו דברי מוסר, חיזוק ועבודת השם.
"לא כן השיר הזה". כאן, כשאני מסתכל על הפשט כפשוטו, איני רואה קודש: "לבש אדרת שיער ויתכס שק ואפר, ויהי כשיר עגבים, לשיחה בפי פריצים ולשותי שכר נגינות". על מה מדבר הפשט החיצוני? דודי, אהובי, רעייתי, ענייני אהבה. כלומר: בכל שאר הכתובים הלבוש עצמו קדוש והנשמה קודש קודשים, ואילו בשיר הזה הלבוש נראה כשיר עגבים חלילה.
ומוסיף המלבי"ם בסוגריים: "הלא תראה כי נסך השם רוח תרדמה ויעצם את עיני אלה המבארים והמתרגמים בחומשי אשכנז, וילכו נתיבות לא שלום, וחיללו קדושת השיר הזה, כי פתרו כצורתו כפי קליפתו, ויהי להם כשירת הזונה. וגם פתרון מליצתו הפשוטה לא ידעו. ועל כן ביתרו לבתרים, קרעוהו לגזרים, היה להם המים המאררים למרים". הם לקחו את השיר, התייחסו אליו כאל שיר עגבים רחמנא ליצלן, ואמרו שהורכב משירים שונים והמוניים: שיר היין, שיר ידידות, שיר האביב, שיר המחול, שירי נערים ונערות ושירי אהבה.
דווקא הלבוש השפל - הוא המופת על הקדושה
"אך זה האות על הוד השיר הזה, וזה המופת על רוב הדרו וקדושתו". דווקא מה שנראה לך כלבוש שיש להתבייש בו, לבוש המדבר בדברי אהבים וחשק, הוא ההוכחה לגודל קדושתו - "שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים". וכיצד? "כי בעבור שגם השמלה אשר בה יתעטף היא כותונת בד קודש ומעטה תהילה, לכן לרוב אורו וזוהרו גם שמלתו לאורו, באלף לא ייראה בלא תיק ונרתיק, ולכן שם חושך סתרו וערפל חתולתו" (חתולתו - מלשון חיתול, כלומר עטיפתו). מכיוון שאפילו הלבוש הפנימי שלו קדוש ומאיר, הוצרך להינתן עליו לבוש חיצוני נוסף, שק על גבי בגדי מלכות.
ומכאן ההגדרה: "באופן שהפירוש אשר קראתיו בשם מליצה, הוא סיפורו החיצוני של השיר הנשגב הזה, והוא המשל באמת. והביאור אשר קראתיו שמו משל, הוא קליפה חיצונה מקפת את הלבוש הדק, וסוככת על האדרת היקר מעטה לבושו. והמליצה קודש והמשל חול. המליצה היא הפשט הפשוט, והמשל הוא משל אליו. המליצה היא משל אל סודות הנעלמות הצפונות בשיר הקדוש, והמשל הוא משל אל המשל, לבוש אל הלבוש, לבוש שק על לבוש מלכות, כותנות עור על כותנות אור".
משל הבבושקה: שלוש שכבות
אסביר את הדברים במשל. מכירים את הבבושקה, הבובה הרוסית שבתוכה בובה? השכבה החיצונה היא מה שקראנו "משל": סיפור אהבת הדוד והרעיה, שלמה שלקח את אשת הרועה אל ארמונו, והיא כל הזמן נכספת אל דודה לצאת אל המדבר. פותחים את הבובה, ובפנים יש בובה שנייה - זו ה"מליצה": נפש שלמה הכמהה כל הזמן להתחבר עם קודשא בריך הוא, שקיבלה כמה מסרים וכמה נבואות, והייתה תקופה שבה לא התחברה, עד שהחיבור הגמור נעשה בשעת פטירת שלמה, שאז התאחדה נפשו עם קודשא בריך הוא.
עכשיו בא המלבי"ם ואומר: מה שקראתי לו עד כה "מליצה" - דע לך שהוא עצמו רק המשל. ומהי אם כן המליצה האמיתית? הוא פותח גם את הבובה הפנימית, ומראה לנו בפנים בובה שלישית: זהו הסיפור האמיתי, ענייני הספירות העליונות, מלכות המבקשת להתחבר עם זעיר אנפין. נמצא שמה שקראנו בהתחלה "משל" - סיפור האהבה בין הרעיה לרועה - אינו אפילו משל ממש, אלא מעטפת חיצונית לחלוטין, משל אל המשל. נגדיר זאת כך: יש מעיל, ותחתיו חליפה, ותחתיה חולצה. המעיל אינו הלבוש האמיתי כלל, הוא רק מגן על החליפה, והחליפה והחולצה הן הנושא שעליו מדברים.
ומה נשיב לשואל: מהו פשט השיר?
"ומעתה כי ישאלך איש לאמור: על מה הוסד השיר הזה כפי פשוטו, ומה הוא הסיפור המשלי שלו? השמור נפשך מאוד, פן תאמר לו כי פשוטו הוא דברי רעיה ורועה, דברי עלמה ודודה, פשט שיר אהבה, דברי דודים וחשק, חלילה וחלילה. רק כה תאמר אליו: הסיפור המשלי שלו כפי פשוטו הוא קורות הרעיה הקדושה, נשמת המלך שלמה, וויכוחה עם דודה בשחקים, בחמש עיתים שיצאה מן הבור, הסירה שמלת שביה מעליה ותבוא חצר בית המלך הפנימית בהדרת קודש. הוא הסיפור, הוא המשל והוא הפשט הפשוט". כלומר: כל מה שמדובר כאן בענייני חשק ואהבה אינו אלא משל למשל. אבל אם שואלים אותי מהו המשל באמת - זהו חיבור אשת הנעורים עם דודה, נפש שלמה עם קודשא בריך הוא. זה הפשט. והפנימיות - עוד נראה.
מדוע נזקק השיר ללבוש כזה?
כאן נשאלת השאלה: אם כך, למה בכלל לדבר בענייני חשק ואהבה? כתוב ישירות שנפש שלמה ביקשה להתנתק, ושהיו הזדמנויות שבהן זכתה לנבואה ולחיבור. למה לייסד את השיר על משל למשל?
משיב המלבי"ם: "באשר הסיפור הקדוש הזה יקר מאוד, נעלה ונבדל מכל סיפורי כתבי הקודש, כי כולם מספרים קורות העולם השפל החומרי ועניינים מוחשים אשר כל אדם חזו בם, עין אנוש יביט, אוזן מילין תבחן, וכל בשר ישימו וישכילו יחדיו". כשמספרים שנח בנה תיבה, אתה יכול להבין: אתה יודע מה זה נח, מה זו תיבה, איך בונים, איך נכנסו החיות. אלה דברים קליטים, ולכן אפשר לכתוב בהם פשט.
"לא כן השיר הזה, מדבר מקורות הנפש האלוהית וענייני הנשמה הרוחנית בעלותה וברדתה, בשוכנה בגוויה ובצאתה, ייחוסה וענייניה עם כוחות הגוויה. כולם עניינים נעלמים, נפלאים ונסתרים, כולם מושגי השכל ולא מושגי החושים". מי ראה נשמה לאחרונה? כשאני רוצה לספר לך על מאבק הנשמה עם כוחות הנפש, ואיך כוחות הגוף מושכים אותה למטה - אין לי דרך לספר סיפור על נשמה. בתנ"ך אין תיאורים של נשמות, משום שהנשמה אינה דבר מושג בחושים. ממילא, כשאני בא לכתוב פשט על שיר השירים, אני מנוע, שהרי הפשט עצמו הוא חיבור הנשמה עם קודשא בריך הוא.
"הנפש ועצמותה לא תראה בעין בשר ולא ישיגוהו חוש ומוחש, ולכן ילאה גם בעל הלשון לספר קורותיה במאמרים פשוטים, כי לא נמצא בלשון שמות ומילים ופעלים אשר יורו בעצם על עניינים רוחניים ועל המושגים השכליים, כי השמות שמהם נבנה הלשון כולם לקוחים מן המוחשים". אפילו בעל כישרון רטורי מדהים לא יוכל. כל הביטויים שלנו לקוחים מן המוחש: שולחן, קיר, כוס - דברים שאתה רואה וממשש. אבל להתבטא על דברים רוחניים שאינם מוחשים, אין לנו כלים. "וכולם הונחו על ענייני החומר, העולם החומרי לבד".
"לכן בעת ירצה בעל הלשון לספר דבר מן הרוחניים, אין בלשונו מילה שיורה עליהם בעצם וראשונה, וכי ימשש את כל כליו לא ימצא אומר ודברים אשר בם יחווה מחשבותיו". אני רוצה לומר שהנשמה משתוקקת - אבל "משתוקק" הוא ביטוי גשמי, שהרי אני משתוקק לגלידה. יש לך מילה לתאר תשוקה של נשמה? אין. לקחתי ביטוי גשמי ובו תיארתי דבר רוחני. אני נאלץ להשתמש בביטויים שפלים כביכול, מפני שאין מילים אחרות. וכן "אהבה" - זה ביטוי המושאל מן האהבה החומרית שאנו מכירים, ואין לי דרך אחרת לומר אהבה ברוחניות.
"על כן יאלצנו ההכרח להלביש דבריו בשמות ופעלים מושאלים, המונחים בעצם על ענייני העולם השפל, הנתונים תחת חוקי התנועה, הזמן, המקום וכדומה. וכן היה מוכרח ברצותו לספר דברי השיר הלז שמדבר מן הרוחניים, להשאיל שמות ומילות, משלים ודימויים ולבושים מן העולם המוחש: לצייר את הנשמה הרוחנית ותשוקתה אל הדוד הנעלם בציור עלמה מתרפקת על דודה, ואת הדוד הקדוש והמשגיח באהבתו על נפש חסידיו הוא מצייר כרועה במדבר, חושק איילת אהבים וכדומה, ככל דברי השיר. כי אין אומר ואין דברים בלשון אשר ידבר בם האדם וחי, בעודו מתהלך בגוויה, על דברים רוחניים". אמנם נשמע הדבר כאילו מדובר באהבה ובתשוקה, אבל אין לנו דרך אחרת לתאר את חיבור הנשמה עם בוראה, שכן כל ביטויינו שאולים מן הגשמיות, מפני שאנו נמצאים בעולם מגושם.
במה נטה המלבי"ם מדרך כל המפרשים
"על פי הדברים והאמת האלה, נטיתי מדרך המפרשים כולם. כי כפי דרכם, פשט השיר הוא שיר ידידות בין דוד ורעיה, ותוכו רצוף אהבה וויכוח בין השם עם עם סגולתו וכדומה". כל המפרשים מסבירים שהדוד הוא הקדוש ברוך הוא והרעיה היא כנסת ישראל, וכל אורך השיר הוא הריחוק והקירוב שביניהם: "קול דודי דופק" - הקדוש ברוך הוא קורא לעם ישראל, והם מתרחקים ואינם עובדים את השם. המלבי"ם נטה מדרך זו, וביאר שהדוד הוא הרועה והרעיה היא נפש שלמה.
ומדוע נטה? "כפי דרכם, תוכו רצוף אהבה בדרך דרוש או רמז רחוק מגבול הפשט, רב הדרך ביניהם, עד שאם ישאל איש מה הפשט הפשוט - לא ימצא מענה, רק אם נאמר שהוא שיר ידידות". כלומר, אם תשאל אותם מהו הפשט, יאמרו לך: שיר אהבה. ומהי הפנימיות? אהבת השם לכנסת ישראל. וגם בביאור הכתובים עצמם, מי שיעקוב אחריהם יראה שהם הולכים יותר בדרך דרש ולא בדרך פשט.
"לא כן כפי הדרך אשר סללתי: הפשט קודש, הלבוש טהור" - שהרי פשט השיר אינו שיר אהבה אלא ויכוח בין הנפש ובין אלוה דודה. הלבוש החיצון עצמו קדוש וטהור, "והוא ולא זולתו הוא הפשט הפשוט". אל תחשוב שכל מה שביארנו עד כה בשם "מליצה", על נפש שלמה המבקשת להתחבר עם האינסוף ולקבל נבואה, הוא דרש או רמז. זהו הפשט הפשוט ממש, וכפי שיוכיח מיד.
ארבעת תנאי הפשט
כאן אומר לנו המלבי"ם דבר חשוב שכדאי לשים אליו לב: מהו גדרו של פשט? לפעמים אנו קוראים ביאור ומרגישים שהוא בדרך דרש או רמז, ולפעמים הוא פשט. מה הם המדדים? המלבי"ם הוא הגאון שבגאונים בעניין זה, להנחיל לנו את גדרי הפשט, הרמז והדרש. והוא מונה ארבעה תנאים.
תנאי ראשון: "שיסכימו ענייניו עם מחבר הספר ועם קורותיו". אם שמואל כותב ספר, מסתבר שהוא מספר על מה שהיה בזמנו ועל עצמו. אבל אם תסביר לי פשט שמדבר על אדם אחר ובתקופה אחרת לגמרי - זה כבר אינו הפשט הפשוט.
תנאי שני: "שיכיל מליצת הסיפור כפי חוקי הלשון בלא דוחק". אם אתה נאלץ לקחת מילים ולדחוק אותן ולומר שכוונתן כך וכך - זה כבר לא פשט. פשט הוא שאני קורא ומיד מבין, ופשט המילה מתאר את מה שקרה.
אתן דוגמה. "הנה העלמה הרה ויולדת בן" - לימדנו זאת בשעה שלמדנו ספר ישעיה. באים הנוצרים ואומרים: "העלמה" זו הבתולה, ו"יולדת בן" זה אותו האיש. אבל ראשית, המילים עצמן אינן מתאימות: "עלמה" עניינה בעולה, כלשון "דרך גבר בעלמה", ואין משמעה בתולה. זהו "כפי חוקי הלשון בלא דוחק": אתה מעוות את המילה כדי להתאימה לפירושך. ועוד, "וקראת שמו עמנואל" - וכי קראו לו עמנואל?
תנאי שלישי: "שיסכים כל הסיפור עם המשך המאמר מראש ועד סוף". בוא ונבדוק: ישעיהו מדבר בתקופתו שלו, ואתה רוצה שידבר על מה שיקרה בעוד אלף שנה? "הנה" - כאן ועכשיו, יולדת בן. והרי הוא נותן להם אות ומופת על מה שעתיד לקרות איתם בימיהם, אז כיצד ייתן להם אות ממאורע שיתרחש כעבור אלף שנה? זה אינו מתאים כרונולוגית, ולכן אינו פשט. ודרך אגב, הנצרות יכלה לטעון שזהו דרש בכתוב, והדבר היה מתקבל; אלא שהם אינם מקבלים כלל את המושג של פשט ודרש ושל תורה שבעל פה, אלא אומרים שאין אלא מה שכתוב. ואם אין אלא מה שכתוב, בוא ונקרא את הפסוקים ותסביר אותם לפי דרכך - ותראה שפשט זה ודאי אינו.
תנאי רביעי: "שיוקחו הקדמותיו מן השכל הפשוט, לא ממקומות רחוקים, שאז יינקב בשם דרוש או רמז". אם קראתי "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", ואתה בא ומסביר שאין הכוונה לחושך כפשוטו, ובשביל זה אתה מקדים לי הקדמות: במקור זה מובא כך, ובמקור אחר כך, ובצירוף כולם יוצא שחושך הוא בחינה פלונית - כמה הקדמות נצרכו לך כדי להבין מילה פשוטה אחת? זה דרש. ואין הכוונה שאינו נכון, נכון הוא, אלא שאינו פשט. פשט אינו זקוק להקדמות: אתה קורא ומבין.
כיצד עומד ביאור המלבי"ם בארבעת התנאים
"ובזה תבחן כי הפירוש הנקרא בפנים בשם מליצה שומר ארבעה תנאים אלה". כעת מוכיח המלבי"ם שמה שקרא "מליצה" - נפש שלמה המבקשת להתחבר עם קודשא בריך הוא בנבואה - הוא הפשט הפשוט.
א. "הוא מסכים עם קורות שלמה מצד נשמתו, שיצאה חמש פעמים מגווייתו ודבקה בחי העולמים דודה". הדבר מתאים לקורות ימיו של שלמה עצמו ולנבואותיו המפורשות בכתובים, ואינו מספר על אדם אחר.
ב. "הוא רצוף בפשט הכתובים בלא זרות ובלא דוחק". אינך נאלץ לדחוק את הלשון: נפש שלמה מבקשת להתחבר עם דודה, ובנות ירושלים - כוחות הגוף - באות למנוע את האהבה הזאת. את כל הכתובים אפשר להבין כך בלא זרות. ומכיוון שאי אפשר לכתוב במפורש על הנפש ועל התנגדות כוחות הגוף, שאלה דברים שאינם מוחשים, הוא מתבטא עליהם בלשונות המוכרים לנו.
ג. "משתרע על כלל הספר והמשך מאמריו מראש ועד סוף בדרך אחד". זו אחת הבעיות בשאר מפרשי שיר השירים: אצלם הכל עניינים עניינים, ואין מהלך אחד. הפלא שבביאור המלבי"ם הוא שהוא מסביר מהלך שלם. כך גם בספר איוב: מי שקורא בלי המלבי"ם קורא פסוק והסבר, פסוק והסבר, ואין קשר ביניהם. ומי שקורא את המלבי"ם רואה שמתחילת המענה ועד סופו - מענה אליהו, מענה אליפז, מענה איוב - יש מהלך רצוף ורעיון שלם. וכך גם כאן: מהתגלות ראשונית, דרך השלבים שבהם ירד שלמה מדרגתו הרוחנית, ואז "קול דודי דופק", ואחר כך שוב מבקשת נפשו להתחבר, עד החיבור האחרון בעת פטירתו. יש כאן מהלך של תקופת חיים, ולא פסוק בודד שמפרשים אותו בדרך שאינה מתאימה כרונולוגית לפסוקים שלפניו ושאחריו.
ד. "שהקדמותיו לא יובאו ממרחק, לא מדרוש וסוד ומחקר, רק טבועות בשכל עצמו כפי הפשוט". כל מה שהוא מביא הוא לפי הפשט, בלי הקדמות ומקורות ממקומות רחוקים, ומי שלומד את הדברים מבין אותם מאליהם.
"וגלותי את חרפת מצרים"
ומסיים המלבי"ם: "ובזה גלותי את חרפת מצרים מעל הכתובים האלה, באומרם כי הוא דרך חול, וכי לא נמצא לו פשט כפי המסילה הדורכת אל הקודש. והנה לא הבינו עצת השם וחוכמתו, כי ראה נגד פניהם" - הם לקחו דבר שכולו קודש והסבירוהו כשיר עגבים, ולא ירדו לסוף כוונת החכמה העליונה שהלבישה את הקודש בלבוש כזה דווקא.
לסיכום:
בהקדמה ל"מליצה" מלמדנו המלבי"ם יסוד גדול: כל דבר רוחני היורד לעולם מוכרח להתלבש בלבוש גשמי - הנשמה בגוף, המלאכים בדמות אנשים, וסודות התורה בסיפורי העולם. שיר השירים יוצא דופן בכך שלבושו החיצון נראה כשיר חול, ודווקא זה המופת על גודל קדושתו, שאף שמלתו מאירה ולכן הוצרכה לנרתיק נוסף. לפי המלבי"ם, מה שקראנו לאורך הביאור "מליצה" - קורות נשמת שלמה ומאבקה לדבוק בדודה שבשמים - הוא הוא הפשט הפשוט ממש, העומד בארבעת תנאי הפשט: התאמה למחבר וקורותיו, רציפות הלשון בלא דוחק, מהלך אחד מראש הספר ועד סופו, והקדמות מן השכל הפשוט. ואילו סיפור הרועה והרעיה אינו אלא משל אל המשל, לבוש על גבי לבוש, שכן אין בלשון האדם מילים לתאר ענייני נשמה ורוח אלא בהשאלה מן המוחש. וכל זה - כדי שנדע שמתחת ללבושים עומדים סודות נעלמים, ושכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים.