פתיחה: מן המשל אל הנמשל
הגענו אל החלק האחרון בביאורו של המלבי"ם לשיר השירים, החלק שבו הוא מגלה טפח ממה שהיה צפון תחת המכסה לאורך כל הספר. עד כה ביאר המלבי"ם את שיר השירים כולו על נפש שלמה: נפש שיוצאת מן הגוף, נדבקת בדודה ומקבלת נבואה, חוזרת ונפרדת, וחוזר חלילה, חמש פעמים כנגד חמישה שירים. עתה בא המלבי"ם ומראה שכל זה אינו אלא גדר של משל, וכי מאחוריו עומד נמשל עליון: השכינה הקדושה, היא ספירת המלכות, המבקשת לעלות ממקומה בעולמות התחתונים ולהתאחד עם דודה בעולם האצילות. נבאר תחילה את המשל בנפש, ואחר כך נעלה אל הנמשל.
המשל: הנפש בשורשה והנפש בגוף
ראינו בנפש הבדל גדול בין שני מצבים. בשורשה, כשהיא למעלה אצל הקדוש ברוך הוא, היא שכל מובדל מחומר, רוחנית לחלוטין, כוחותיה בלי גבול והשגותיה מיידיות, ואין בה טבעים ומידות. כאשר היא יורדת למטה, נדה ממקומה ולובשת לבוש כדי לפעול בעולם הזה, היא נכנסת כמו לתוך כלי הסוגר עליה ומצמצם את אפשרויותיה. אין לנו היום את הכוח להשיג הכל ברגע אחד, כפי שהיתה הנפש משכלת תחת כיסא הכבוד; אנחנו מוגבלים בתוך גוף.
ובתוך הגוף עצמו יש מדרגות. פעולת ההשכלה, הפועלת במוח, קרובה יותר לרוחניות: אדם יכול לשבת כאן ולחשוב מקצה העולם ועד קצהו, לדמיין מה קורה באוסטרליה, ואף לחשוב על עולמות עליונים. הרי שעל אף שהנפש כלואה בגוף, עדיין ניכר בה כוח של השגה רוחנית. המידות והרצונות שבלב כבר קשורים יותר אל הגשמי, אך גם בהם עדיין ניכר כוח רוחני: הרי הבחירה החופשית, ההחלטה "אני רוצה כך", היא עצמה דבר רוחני. ולבסוף מה שבדם, החלק התחתון שבנפש, שם היא ממש כלואה בגוף ואין ניכר בה שום ביטוי רוחני כלל, שהרי פעולה כזו יש גם לבעלי חיים ברובד שלהם. במוח ובלב עוד ניכרת הרוחניות, ובפנימיות הגוף הטבע גובר והנפש כבר איננה ניכרת.
אבל כל זה כשהיא מגושמת, בתוך גוף. כאשר תסיר הנפש את בגדי אלמנותה ותלבש בגדי חמודות, כשתתפשט מן הגווייה ותשוב אל מקומה העליון, יתבטלו כוחות הגוף והיא תשוב אל בית אביה כנעוריה. אז תפעל בכוח רוחני בלי גבול, ותשיג את האין סוף מבלי שום מיצר. כאן "לא יראני האדם וחי", כי הוא מוגבל; שם תשיג אלוקות בלי גבול.
הנמשל: ירידת השכינה ועלייתה
כך גם בעניין השכינה הקדושה, שהיא ספירת המלכות. כאשר היא רוצה להשפיע בעולמות התחתונים היא מתלבשת בכלים ומלבושים: מלכות דאין סוף מתלבשת בעולמות שתחתיה, מלכות דאצילות יורדת לבריאה, ליצירה ולעשייה, עד ההשתלשלות אל העולם התחתון. אז היא יורדת לעולם הכיסא שהוא הבריאה, או לחיות שהיא היצירה, או לאופנים. וירידה זו נקראת גולה ממקומה, והיא בחינת "שכינתא איהי בגלותא": השכינה יורדת ממדורה באצילות, שהאצילות היא מקום שלא יגורך רע, רק קודשא בריך הוא, ומשם היא משפיעה כלפי מטה.
וכיוון שירדה, הנהגתה מצומצמת, כי כביכול נתגשמה יותר, ויש בזה מדרגות רבות כפי כוח כל עולם ועולם וכפי כליו, אם הם זכים או עכורים. וכשהיא יורדת עד לעולם האופנים, עולם העשייה, הכל כביכול מסור ביד הטבע, לפי סיבוב האופנים והגלגלים, וזהו עניין המזלות שגם ביהדות מדברים בו. השפע יורד דרך המציאות הגשמית, וכמו הדם בגוף שאין הנפש ניכרת בו כל עיקר, כך אין ניכרת פעולת המלכות, ונראה כאילו הכל פעולה טבעית והעולם מתנהל על מכונו.
אבל כאשר היא עולה מן העולמות הנפרדים, מבי"ע, אל האצילות, הרי היא כנפש המתפשטת מן הגווייה. אין לה עוד את העולמות המגושמים יותר, והיא עם קודשא בריך הוא, עם הזעיר אנפין עצמו במקום הגבוה, וממילא כוחותיה יוצאים אל הפועל בלא גבול ובלא קץ. זהו "השכינה דבוקה עם דודה פנים אל פנים": יצאה מן הגוף שהוא בי"ע, ומתחברת אל האין סוף ברוך הוא בחיבור גמור, ואז חיילים תגבר כפי כוחה האלוקי להריק שפע ותוספת ברכה עד בלי די.
קטרוג הלבנה וירידת המלכות
אמרו האלוהיים, הם המקובלים, שבעת האצילות היו חמה ולבנה משמשים בכתר אחד. החמה היא זעיר אנפין, והלבנה היא הנוקבא המקבלת, ו"כתר אחד" פירושו שהיו באותה קומה. שהרי בנוקבא יש מצבים רבים: יכולה להיות מאחורי זעיר אנפין או לפניו, פנים אל פנים או פנים אל אחור, בבחינת נקודה נמוכה או בבחינת אותו גובה. הכל תלוי באופי ההשפעה, וככל שהיא גבוהה יותר ושווה לזעיר אנפין, ההשפעה והחיבור טובים יותר. "משמשים בכתר אחד" היינו שההשפעה היתה ברמה הגבוהה ביותר, באצילות ובקומה אחת.
מה קרה ביום הרביעי? קטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, וירדה בסוד נקודה אחת לבריאה, ותיכף חזרה למקומה באצילות מול זעיר אנפין. עד מתי? עד חטא אדם הראשון, שאז ירדה המלכות שוב. שכן כאשר אנו חוטאים, ההשפעה היא בירידת ספירת המלכות אל העולם שתחתיה, אנו מרחיקים את המלכות מקודשא בריך הוא, וזוהי בחינת גלות השכינה.
ומבאר המלבי"ם את עומק הירידה הראשונה. השם יתברך תיקן את כל העולמות באופן שכל הכוחות וכל סדרי המרכבה יהיו תלויים במעשה האדם, בבחינת "השם צילך על יד ימינך": אדם עושה טוב ויוצר השפעה טובה בכל העולמות. ביום הרביעי נתלו המאורות, ובזה התחילה שליטת הטבע, שהרי עד אז שימש אור הגנוז. ומכאן ואילך ייתכן שלא נהיה ראויים להשפעה רוחנית עליונה מן האצילות, אלא השכינה תהיה בגלות בעקבות חטאי האדם ותרד ממדורה, וההנהגה לא תהיה ניסית אלא הנהגת טבע: קצובה, לפי מה שמגיע לך ולפי מעשיך. וכדי שתיווצר מציאות כזו בעולם, הוריד הקדוש ברוך הוא את המלכות לרגע מן האצילות כלפי מטה, כדי ליצור לה מקום בעולמות בי"ע, שכאשר יגיעו ישראל לידי חטא יהיה לאן שתרד. לכן הירידה של יום רביעי לא היתה ירידה ממש, שהרי עוד לא היו חטאים ולא מעשה האדם, אלא יצירת כלים למציאות העתידה. ואילו בחטא אדם הראשון כבר ירדה המלכות ממש: מאצילות לבריאה, ומלכות דבריאה ליצירה, ומלכות דיצירה לעשייה, וזוהי בחינת שכינתא בגלותא.
כנסת ישראל שורשה במלכות
ידוע שממלכות דאצילות, היא הנוקבא, שורש כלל נשמות ישראל, והם הנקראים כנסת ישראל. כאשר עם ישראל מתקנים מעשיהם הם מתחברים עם השכינה הקדושה, והמלכות עולה למקומה ומתחברת עם דודה שהוא זעיר אנפין. אז נעשה זיווג, שפירושו נתינת שפע מזעיר אנפין אל הנוקבא, והשפע יורד ומשתלשל לעולם התחתון בדרך הנכונה והראויה. עולה מלכות השם למקומה אל האלוקות, והיא כנפש המתפשטת מן הגווייה: כשם שהנפש יורדת לגוף ומתחברת עם הגשמיות, כך המלכות בירידתה, וכשהיא עולה להתחבר עם דודה הרי היא כמתפשטת מן הגווייה ועולה לעולמות העליונים. וכמו נפש שלמה שהיתה עולה לקבל נבואה, כך השכינה עולה אל מדורה העליון להתחבר עם קודשא בריך הוא, שהוא בחינת זעיר אנפין.
חמישה שירים כנגד חמש עליות
שיר השירים מחולק לפי המלבי"ם לחמישה שירים, ולא לשמונה פרקים שהם חלוקת הנוצרים. כל שיר מבטא פעם שבה יוצאת נפש שלמה להידבק בדודה ובאין סוף, והפעמים הללו הן נבואות שקיבל שלמה מאת השם. אך כל זה אינו אלא גדר המשל, ויציאת שלמה והידבקותו בקודשא בריך הוא היא משל למלכות העולה ונדבקת בזעיר אנפין בעולם האצילות.
בבחינת הפרט
הדבר נכון גם בבחינת הפרט וגם בבחינת הכלל, והמלבי"ם פותח בפרט אף שהוא שולי כאן. נפש שלמה: שלמה בא מדוד, ודוד מבת שבע. דוד שורשו מן המלכות, שספירת דוד היא ספירת המלכות, ובת שבע היא הבת של שבע הספירות, היינו ספירת המלכות. נמצא שנפש שלמה מקורה מן המלכות. ודעו שכל נר"ן יכול לבוא מכל מיני מקומות בעולמות העליונים, ובנפש שלמה מדובר ששורשה בספירת המלכות. ואם כן, כשמתעלה שלמה כאן למטה, הוא יוצר עילוי כנגדו לספירת המלכות למעלה: כשם שנפש שלמה שרה כאן את השיר, כך ספירת המלכות עולה ושרה למעלה, וכל הכמיהה של נפש שלמה להתחבר עם קודשא בריך הוא, כנגדה כמיהת המלכות להתחבר עם זעיר אנפין, עם ו' הקצוות (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד), ואז מושלמת בחינת השבע.
בבחינת הכלל: השיר הראשון - גלות מצרים ומתן תורה
אך יותר מכך יתבארו הדברים בדרך כלל. כאשר סוקרים את ימות עולם רואים שכשם שנפש שלמה יוצאת ומתפרדת מן הגשמיות ומקבלת נבואה, וחוזרת ונפרדת, וכך ארבע פעמים, עד שבפעם החמישית יש התאחדות מושלמת בעת הפטירה, כך זה לעומת זה בשכינה הקדושה למעלה: ארבע פעמים של פירוד וחיבור, עד הפעם החמישית לעתיד לבוא.
ההזדמנות הראשונה: השכינה גלתה ממקומה בגלות מצרים, וזוכה להתחבר שוב עם זעיר אנפין ביציאת מצרים, במתן תורה ובאוהל מועד, שהוא מקום מועד לחיבור וזיווג בין זעיר אנפין לשכינה. הרעיה מספרת על מצבה:
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם כְּאׇהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה׃
אַל־תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי׃
ואז היא מפנה עצמה מבנות ירושלים, שהן ההיכלות שלמטה, ומבקשת את דודה, את זעיר אנפין שבעולם האצילות:
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצׇּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ׃
ואז מגיעה הגאולה, וזוכה השכינה להתעלות ולשוב אל דודה אל עולם האצילות:
לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי׃
זו בחינת הגאולה ביציאת מצרים, בנפלאות שנעשו, וברצון השם יתברך שהיה עם השכינה במתן תורה. ואחר כך בניין המשכן:
הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף־עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה׃
המשכן נקרא בחינת ערש, וערש הוא מקום זיווג, מקום שבו מתחברים זעיר אנפין עם הנוקבא. ותמיד כשמדברים על זיווגים בעולמות העליונים הכוונה לנתינת שפע מדכורא לנוקבא, ולכן זה מבוטא בלשון זיווג. והפירוד נוצר בחטא העגל, שאז גורשה השכינה שוב ממדורה, ואז היא משביעה את בנות ירושלים שלא ישביתו את האהבה, כי עתידה היא לחזור ולשכון עם דודה:
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃
השיר השני: שילה, נוב וגבעון
השיר השני הוא הזדמנות נוספת שבה מתחברת השכינה עם דודה לאחר שגורשה מבית תענוגותיה, וזה היה אחרי שנאספו העדרים ובאו לארץ ישראל. בלשונו הציורית אומר המלבי"ם: גללו את האבן מעל פי הבאר ונתקנה הארץ העליונה, ארץ החיים (שהשכינה נקראת ארץ), לחבר משפט וצדק. והמלבי"ם מדבר ברמזים: משפט וצדק בספרי המקובלים הם רמז לזעיר אנפין ולנוקבא, משפט הוא זעיר אנפין וצדק הוא הנוקבא, ו"לחבר משפט וצדק" היינו שנתהווה זיווג בעולמות העליונים והשכינה חזרה אל מקומה באצילות.
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה־זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל־הַגְּבָעוֹת׃
כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ׃ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ׃
על איזו תקופה מדובר? על ימי שילה ונוב וגבעון. היה משכן, עוד טרם בניין בית המקדש, אבל מדור עראי ושכינה עראית ולא קבועה. המשכן נדד ממקום למקום, ומדי פעם בפעם נמסרו ביד אויביהם, ולא היתה זו שכינה במדורה הקבוע. ולכן:
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת־מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה׃
בספרי המקובלים מובא שהיונה היא ספירת המלכות, וכשהיא מתייחדת עם התפארת, הוא זעיר אנפין, היא נקראת "בחגוי הסלע". נמצא שיש כאן איזה חיבור עם דודה, אך חיבור עראי בלבד, ולכן הדוד שב כפעם בפעם על הרי בתר, מתרחק ושב:
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר׃
השיר השלישי: בית ראשון - סיהרא באשלמותא
הפעם השלישית היא החיבור המושלם ביותר, בזמן בניין בית המקדש: "בנה בניתי בית זבול לך", ירדה השכינה והשרתה מקומה בתחתונים, וזהו סיהרא באשלמותא, הלבנה האירה בשלמותה. ומובא בספרים שיש שלוש דרגות להשראת השכינה, והן נקראות סיהרא, ים ותכלת: סיהרא היא שאין פגם, שהמלכות עומדת בשווה לזעיר אנפין בדרגתה הגבוהה ביותר; בחינת הבריאה נקראת ים; וכשיורדת ליצירה נקראת תכלת. וסיהרא באשלמותא היא הדרגה הגבוהה, שהשכינה בעולם האצילות. ונבנה בית המקדש התחתון, וכנגדו בית המקדש העליון, שפירושו שהשכינה נמצאת בזיווג מתמיד כמו אבא ואימא. לכן השיר השלישי מאפיין מצב של שכינת קבע, ובו אנו רואים את האפריון ואת עניין הקורבנות וקביעות השכינה, כמו שמזכיר הזוהר הקדוש בכמה מקומות:
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן׃
השיר הרביעי: בית שני - "אני ישנה"
הפעם הרביעית היא זמן בית שני, שכבר בא אחרי ניתוק, אחרי חטאי סוף בית ראשון שבעקבותיהם היה החורבן. ואז השכינה בבחינת ישנה:
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה׃
במשל זהו שלמה לאחר שנטה אחרי הנשים שהביא לארמונו, בת פרעה וכל הכרוך בזה, מצב של ירידה. וכך בנמשל: השכינה מתרחקת, שכינתא איהי בגלותא, מרוחקת מבית תענוגותיה ומגורשת כביכול מן האצילות, דבקה לעפר נפשה בגלות בבל, והיא בבחינת ישנה. ועניין זה מתקשר מאוד לפורים, שכן בפורים מדובר שזעיר אנפין היה בבחינת שינה, מה שנקרא בלשון המקובלים דורמיטא. לכן חשב אחשוורוש, וחשב המן, שיוכלו לפעול כנגד היהודים, שהרי אם קודשא בריך הוא כביכול בבחינת דורמיטא, יש מקום לפעול מבלי שהשכינה וקודשא בריך הוא יעמדו לימין ישראל. וזהו שאמר "ישנו עם אחד", ודרשו חז"ל "ישנו" מן המצוות, ורמזו למה שכותב האריז"ל שכביכול שם למעלה בחינת שינה, וכשם שבזעיר אנפין היתה דורמיטא ואז נעשתה הנסירה, כך כאן השכינה בבחינת ישנה. והיא לא רצתה לקום מן העפר, ובאמת לא שרתה השכינה במקומה בבית שני, וכל הדברים המרמזים על השראת שכינה לא היו בו, כמובא בזוהר שמות דף ט' עמוד ב', כי הגאולה לא היתה גאולה שלמה.
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי׃
רואים כאן מצב של קפידא וריחוק. הקדוש ברוך הוא כביכול מבקש אותנו, וזה מתאים למה שמבאר המלבי"ם שבית שני היה תקופת מבחן: הקדוש ברוך הוא רצה כביכול לבדוק אם ידבקו ישראל בשם וילכו בדרך הראויה, ואז יבנה הבית השלישי. נמצא שבית שני היה רק תקופת מבחן לפני הבית השלישי, וכיוון שכשלנו במבחן, עדיין אנו בשנות הגלות. הקרבה לא היתה מוחלטת, השכינה לא שרתה במקומה, יש רצון מלמעלה אך עם ישראל אינם מכינים עצמם כראוי. כנגד זה השיר הרביעי.
השיר החמישי: הגאולה האמיתית
השיר החמישי הוא הגאולה האמיתית. אז יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת הימים, "אשת חיל עטרת בעלה", זיווג מושלם בין זעיר אנפין למלכות, לשכינה הקדושה. אז ירושלים תתנער מעפר ותשכון במרום עוזה, ועל זה הושר השיר החמישי. ואז תקום כנסת ישראל וסוכת דוד הנופלת לא תיפול עוד.
וזה מדמה את נפש שלמה הנפרדת מן הגוף להתחבר עם קודשא בריך הוא: גם השכינה כמו נפרדת מן הגוף, מן העולמות התחתונים של בי"ע, ומתחברת רק אל עולם האצילות. וזו ממש היפרדות מן הגוף, שהרי האצילות היא בחינת נשמה לעומת העולמות התחתונים שהם בחינת גוף. וכך מבואר במקובלים שכל עולם הוא בחינת נשמה לעולם שתחתיו, והעולם שתחתיו הוא לו בחינת גוף, וכן הלאה בכל המדרגות.
ובמציאות זו כל העולמות כוספים להתחבר עם השכינה, והיא עוזבת אותם ועולה להתחבר עם דודה באצילות. וזהו הוויכוח שראינו במשל בין הנפש לבין בנות ירושלים:
מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ׃
שאלו אותה: למה את רוצה כל כך לעזוב אותנו, הרי כל העלייה שלך יכולה להיות רק כאן? כך גם בנמשל: העולמות הנמוכים מבקשים את השראת השכינה בתוכם ואינם רוצים שתעזוב אותם ותתחבר אל העולם שמעליהם, אל האצילות. אך בסופו של דבר הכל עולה, וכל העולמות מתעלים, וגם רוח ונפש של העולמות שלמטה, שהם בחינת גן עדן התחתון, עולים בקודש. וזו בחינת שיר האלף, שאז מזדככים כל העולמות, גם הכלים והחיצוניות שלהם. שהרי תמיד כשמדברים על העולמות מדברים על כלים ואורות, האורות הם החלק הפנימי והכלים החלק החיצוני, וכשיתגלה אורו של משיח בגאולה השלמה, גם מה שהיום בחינת כלים יהיה בחינת אורות, בחינה מזוככת ומרוממת ביותר. ואז יעברו הקליפות ורוח הטומאה כליל תחלוף.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ׃
"אחות לנו קטנה" מדבר על הרבדים הנמוכים יותר בנפש שלמה, שנשארו כאן למטה בגן עדן התחתון, והאחות הגדולה מבקשת שגם הם יתעלו אל העולמות שלמעלה ויקבלו גן עדן העליון. וכנגד זה בנמשל: גם העולמות שלמטה מבקשים להתעלות אל העולמות שמעליהם ולהזדכך, כמו שיהיה לעתיד לבוא שאין עוד כוחות טומאה, "בילע המוות לנצח", הטומאה כליל תחלוף וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. ואז תהיה התחברות של כל העולמות, אור הלבנה כאור החמה, זיווג מושלם בין קודשא בריך הוא לשכינתיה, וההשפעה תרד בשפע מלא ללא שום חיסרון אל העולמות התחתונים. ואומר המלבי"ם: הדרכים האלה נמצאים סלולים לכל דורך על מפתן בית הזוהר ומכילתיו, וכן במדרשים ובאגדות. מי שלומד מעט זוהר מכיר את הדברים; אנחנו איננו לומדים ואיננו מכירים, אך סומכים עליו, שהוא מכיר ויודע.
רמזי חז"ל: כנסת ישראל היא השכינה
המדרשים על כל שיר השירים מפרשים שהרעיה היא כנסת ישראל והדוד הוא הקדוש ברוך הוא, וזו דרכם בכל מקום. אומר המלבי"ם: בוא וראה איך כל מה שביארנו על דרך הסוד רמזו חז"ל במליצותם, מבלי לדבר בסוד בגלוי. כך דרכם של חז"ל, שאינם מדברים בסוד אלא רומזים אותו באגדותיהם, וכפי שהבאנו גם במשנת החלומות. וכאן הרמז ברור: השכינה הקדושה נקראת כנסת ישראל. ואם כן, כשחז"ל מדברים על כנסת ישראל הרוצה להתחבר עם דודה, בהבנה הפשוטה זה עם ישראל הרוצים להתחבר עם הקדוש ברוך הוא; ובהבנה העמוקה יותר, כל "כנסת ישראל" שבמדרשים הוא השכינה הקדושה, ספירת המלכות, המבקשת להתחבר עם קודשא בריך הוא. אפשר לדבר על השכינה למעלה ואפשר לדבר על כנסת ישראל התחתונה, ומי שמדבר בעם ישראל במושגים התחתונים, מדבר בעצם בנמשל על השכינה המבקשת להתאחד עם דודה.
משל תוך משל: המרגלית והעור
אומר המלבי"ם: לא באתי אלא להראותך דרך כלל את הצפון תחת המכסה, שדברי החכם עליו השלום נאמרו משל תוך משל ומשל תוך משל, כמו משל הבבושקה שהבאנו. כגונז מרגלית יקרה בתוך תפוח זהב, ועליו משכיות כסף (על פי לשון הכתוב "תפוחי זהב במשכיות כסף"), ועליו בגד תכלת, ועליו כיסוי של עור עורב. בא המגושם ושואלים אותו מה אתה רואה, והוא אומר: אני רואה עור עורב. בא מי שיש לו עדינות הנפש ושואלים אותו מה אתה רואה, והוא אומר: אני רואה למטה מרגלית. ולכן כל אלה שניגשו אל שיר השירים בגישום שלהם ובזוהמה שלהם ובמציאות הארצית שלהם, אמרו ששיר חשק הוא. אבל מי שמבין שכל עור העורב הזה בא רק להסתיר את בגד התכלת ואת משכיות הכסף, ותחתם תפוח הזהב ובתוכו המרגלית היקרה, אינו מתבונן בחיצוניות אלא בפנימיות, ורואה אור רב.
ולכאורה, אחרי שביאר המלבי"ם את כל שיר השירים לפרטיו על נפש שלמה, היה עלינו עתה להתחיל וללמוד את כל הספר מחדש על השכינה הקדושה והיפרדותה מזעיר אנפין, על ספירת המלכות ורצונה לצאת מן הגלות ולשוב ולהתאחד בעולם האצילות. על כך אומר המלבי"ם שלא תחשוב שאין לו הסבר מדויק לכל פרט ופרט: פרטי הדברים הללו כמוסים עמדי, אבל כל חכם לב יבינם. מי שבא מעט בסוד בית הזוהר, ילמד את שיר השירים ויבין שכל מה שנתבאר בנפש שלמה המבקשת להתאחד עם דודה, אפשר לבארו גם בספירת המלכות המבקשת להתאחד עם זעיר אנפין. "וכל חכם לב יבינם, ונבון תחבולות יקנה".
תפילת המלבי"ם בסיום
המלבי"ם חש שחרג כאן מדרכו, שכן בשום מקום אין הוא מדבר בענייני קבלה בצורה כה ברורה, אלא רומז את הדברים. וזאת אף שהיה מבין עצום בקבלה, ומביאים עליו שלמד קבלה ואף מזכירים ממי למד ומי היו רבותיו. לכן הוא חותם ואומר: ואם אשמתי כי לא נעלמתי, ודיברתי בלשוני וקרע לי חלוני, היינו שפתחתי צוהר לדברים נשגבים נגד השמש והירח, ורמז לזעיר אנפין ולנוקבא, ודודיי לא נתנו ריח והינם כאבק פורח, כלומר אם לא כיוונתי כראוי ולא הסברתי כראוי, אל השם אקרא ואל אדוני, יעביר על עווני, יעשה עימי לטובה אות ויראני מתורתו נפלאות. מה אהבתי תורתך, עשה עימי כחסדך, ואל תשגני ממצוותיך, ואל תסתר ממני מצוותיך, אמן סלה.
לסיכום:
כשם שהנפש בשורשה היתה רוחנית ובלי גבול, וברדתה לגוף נצטמצמה עד שבדם אין ניכרת כלל, ובהיפרדה מן הגוף שבה אל בית אביה כנעוריה, כך השכינה הקדושה, ספירת המלכות: בירידתה לבי"ע היא בגלות והנהגתה הנהגת טבע מצומצמת, ובעלייתה לאצילות היא נדבקת בדודה פנים אל פנים ומריקה שפע בלי די. חמשת שירי שיר השירים, שבמשל הם חמש יציאות נפש שלמה, בנמשל הם חמש תקופות: גלות מצרים והגאולה ומתן תורה, ימי שילה נוב וגבעון, בית ראשון בסיהרא באשלמותא, בית שני בבחינת "אני ישנה", והחמישי - הגאולה השלמה, שבה יהיה אור הלבנה כאור החמה, תחלוף רוח הטומאה, ויהיה הזיווג המושלם של קודשא בריך הוא ושכינתיה. וכל זה גנוז במשל תוך משל, כמרגלית תחת תפוח זהב ומשכיות כסף ובגד תכלת ועור עורב: המגושם רואה רק את החיצוניות, ובעל עדינות הנפש רואה את המרגלית ואת האור הרב. יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, אמן ואמן.