פתיחה: שיחת הנפש לפני בוראה על אחותה הקטנה
אנו מגיעים לחתימת שיר השירים על פי המלבי"ם, בחלק המליצה ובחלק הנמשל. כאן מתאר לנו המלבי"ם כיצד הנפש שופכת שיחתה לפני הקדוש ברוך הוא בעד אחותה הקטנה. ומי היא האחות הקטנה בנמשל? זהו הרוח ההיולאני. הנפש מבקשת שהמלך יקח גם אותה, שלא תישאר מחוברת אל הגוויה ותיפסד עמו. ובהמשך נשמע את תשובת השם יתברך ואת תשובת הרוח.
מהו "הרוח ההיולאני"
כדי להבין את הדברים צריך לבאר מהו הרוח ההיולאני. זהו ביטוי שהשתמשו בו הקדמונים והפילוסופים, והוא מוזכר בספרים. הרמב"ם כותב בשמונה פרקים שנאמר על האדם שהוא עולם קטן בגלל הכוח המדבר שהוא השכל ההיולי. המילה "היולי" תמיד באה לבטא את הראשוני, הקדמון. הרמב"ן מתייחס לכוח ההיולי הראשון, חומר ההיולי הראשון שהיה בעולם, שממנו ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם. השכל ההיולי, אם כן, מבטא את כוח השכל שהאדם נברא עמו: השכל הבסיסי הראשוני, ואומר הרמב"ם שהוא בחינה של חומר. ולעומתו יש שכל נקנה או שכל נאצל, שהוא בחינה של צורה. השכל ההיולי הוא גם כוח הדיבור, שאדם נולד עמו, ואילו השכל הנקנה הוא כוח רוחני יותר המשפיע על השכל ההיולי.
אם נרצה לתרגם זאת למושגי המקובלים, שהם קרובים אלינו יותר ממושגי הפילוסופים: השכל ההיולי הוא בחינת הרוח. הרוח היא החלק המחובר יותר אל הגוף, והיא, כפי שהסברנו, החלק הממצע בין הנפש לנשמה. וכשמדברים על השכל הנקנה, ועוד יותר על השכל הנאצל, מדובר בשכל שהוא בחינת הנשמה: דבר רוחני עליון היורד ומשתלשל מן המציאות הרוחנית העליונה אל מציאות הרוח שנמצאת כאן בתוך הגוף. הרוח היא החלק היותר מחובר אל החומר והיותר מגושם, והנשמה היא החלק הרוחני והגבוה יותר.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ׃ (ח, ח)
הנפש כביכול אומרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, יש לנו אחות קטנה, והיא הנפש ההיולית הקשורה בגוויה. הנפש הזאת אינה נצחית כנשמה. היא מחוברת אל הגוף וכלה עמו, נפגמת עמו ונחסרת בחסרונות הגוף. וכאשר הגוף נקבר, החלק הזה של הרוח, שהוא רובד רוחני נמוך יותר ביחס לנשמה, נפסד יחד עם החומר. את תפיסת המקובלים בעניין זה, שהיא מעט שונה, נניח כעת בצד.
מלאכת הכימיא: זיכוך הרוח
אומר המלבי"ם: על ידי כושר המעשים, על ידי תורה ועל ידי עבודה, יעשו בה מלאכת הכימיא. מהי מלאכת הכימיא? יש אפשרות לעשות ברוח פעולות כביכול כימיות ולזכך אותה. הכימאים היו לוקחים מתכת, כסף, ומזככים אותה ומפרידים ממנה את הסיגים, ולכן כשרוצים לבטא זיכוך מדברים על מלאכת הכימיא. כלומר: אפשר לקחת את הנפש הזאת, שהיא בחינת הרוח המחוברת יותר אל הגוף, ולרומם אותה שתהיה כמו הנשמה, הרוחנית, השבה אל אלוהיה בהיפרדה מן הגוף. שלא יישאר חלק הרוח דבוק בחלק הגשמי, אלא תיעשה בו מלאכת הכימיא, ואותה נפש היולאנית הקשורה בגוויה תזדכך ותזכה לטוב הנצחי ותהיה בחינת עצם נבדל כמו הנשמה, ויהיה גם לרוח קיום נצחי.
ואומר המלבי"ם על פי חכמי האמת: הרוח נשארת בגן עדן התחתון. וזה מה שהסברתי, שאין זה מדויק לומר שהיא נשארת בגוויה, שהרי הרוח גם היא רוחנית. בגוויה נשאר "קיסטא דחיותא", כדברי המקובלים. מי שירצה יוכל לעיין במשנת הגלגולים, במקום שבו אנו מבארים את עניין נפש רוח ונשמה: מה זה קיסטא דחיותא, היכן הוא נשאר בגוף, מה מהותו, מדוע הוא נשאר בעצמות, עניין הבלא דגרמי ומה הוא נותן. אבל הרוח עצמה כן מתנתקת, אלא שלא כנשמה: הנשמה מגיעה לגן עדן העליון, והרוח מגיעה רק לגן עדן התחתון.
ומי שיודע, בגן עדן התחתון מדברים גם כן על "לעובדה ולשומרה". צריך לדעת שיש מציאות של קיום מצוות גם לאחר המוות, והיכן? בגן עדן התחתון. כך אומרים המקובלים: כשמדברים על גן עדן התחתון מדובר גם כן על לעובדה ולשומרה, ויש בחינה של קיום מצוות גם במציאות הזאת.
ואז, אומרים חכמי האמת, הרוח נשארת בגן עדן התחתון והנשמה האלוקית עולה למעלה. וכאשר הנשמה רוצה לרדת, משמשת לה הרוח כמעיל, כעין עטיפה, כדי שתוכל לרדת ולהשפיע כאן בעולם התחתון. המלבי"ם מביא לכך מקורות רבים, ואין צורך לצטטם כולם: בזוהר אחרי מות דף ע' באורך, בזוהר שמות דף י"ג, משפטים צ"ט, תרומה קל"ו, ויקהל, ובפרשת לך לך סתרי תורה. מקומות רבים בזוהר ובמקובלים שבהם עניין זה מובא.
"ושדיים אין לה" - הרוח מקבלת ואינה משפיעה
ולכן באה הנשמה ואומרת: יש לנו אחות קטנה, וזו בחינת הרוח. אבל "שדיים אין לה", וכבר דיברנו ששדיים עניינם ההשפעה. אין לה כוח להשפיע, מפני שכפי שהסברנו היא שכל שהוא בחינת היולי, הנולד עם הגוף; הוא מקבל השפעות ואינו משפיע בעצמו, היא רק מקבלת. ואמרנו ששדיים הכוונה משפיע, מעניק.
"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" - כשם שראינו שנפש, כלומר נשמת שלמה, נלקחה אל המלך העליון ועזבה את גופו של שלמה, כך שואלת הנשמה: מה נעשה לרוח ביום שיגיע זמנה לעזוב את הגוף, שידובר בה ותילקח אל בית המלך? כיצד נבטיח שגם היא תישאר עדי עד ולא תישאר מחוברת אל הגוף הגשמי, אל גופו של שלמה, ותרד עמו אלי קבר? שתהיה כנשמה, הרוחנית, החוזרת אל מדורה העליון.
אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז׃ (ח, ט)
משיב הקדוש ברוך הוא: אם חומה היא, אם הייתה חזקה כחומה סגורה, אם לא שלטו בה יצרים ותאוות בעודה בגופו של שלמה, נבנה עליה טירת כסף. נביא אותה אל גן עדן, אל הטירה הנכספת לצדיקים. אבל אם דלת היא, אם פתחה דלתיה כדלת הסובבת על צירה אל שלמה, אל הגשמיות ואל התאוות, נצור עליה לוח ארז: נשים אותה בארון העשוי מארזים ונוריד אותה אל הקבר, והיא תתבלה יחד עם הגוף בקבר כפי שהסברנו.
אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת, אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם׃ (ח, י)
עונה הרוח ואומרת: אני חומה. הייתי חזקה כחומה בצורה בפני היצר, ולא שלט בי היצר. "ושדי כמגדלות" - השדיים כאן מבטאים את הכוח הכעסני והכוח התאווני, שני הכוחות החזקים שיש באדם, והם היו אצלי חזקים כמגדלות. לא נתתי ליצר הרע לכבוש אותם, לא נתתי לו להשתמש בהם ולהוציאם אל הגשמיות, אל כעס ואל תאווה ואל העניינים הארציים. "כמגדלות" - לא השיג אותם היצר הרע.
"אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - עשיתי שלום עם היצר הרע. כשאדם נאבק ביצר הרע הוא נמצא במלחמה תמידית, אך כשהיצר מפסיק לנגח אותו שוב אין לו מלחמה. הייתי כמוצאת שלום, הוא כבר לא נלחם בי, עד שאת עצמו משכתי לעבודת השם, עד שכרת עמי ברית לעבוד את הקדוש ברוך הוא. "וליבי חלל בקרבי" - אני משתמש בכל כוחות היצר לעובדו "בכל לבבכם", גם ביצר הרע. וכיצד עובדים את הקדוש ברוך הוא ביצר הרע? לוקחים את אותם דברים שהיצר הרע משתמש בהם לגשמיות ומושכים אותם אל הרוחניות. יש לאדם תאווה, והוא מפנה אותה לעבודת השם. יש לאדם מרץ, ומרץ זה יכול היה להביאו לעבור עבירות רבות, והוא מפנה אותו ללימוד תורה ולקיום מצוות. כל הכוחות שהיצר משתמש בהם כדי להובילני אל הגשמיות והארציות, עתה עשה עמי שלום ומפנה אותם כדי לסייע לי בעבודת השם.
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף׃ (ח, יא)
הרוח מספרת כאן כיצד היה לה שלום עם היצר הרע ולא הייתה לה עמו מלחמה, ולא הצליח היצר להשבית אותה מקרבת השם ומעבודתו. וראה: "כרם היה לשלמה בבעל המון". כבר הסברנו בעבר שהפעולות שאדם עושה כדי להשיג תכלית דומות לנטיעת כרם: כשם שנוטעים כרם כדי להשיג את התכלית, את הענבים שמהם מפיקים את היין, כך הפעולות שלקראת השגת התכלית נקראות נטיעת כרם. לשלמה היה כרם גדול, כלומר פעולות ומעשים רבים שבהם התעסק, בענייני חכמה ודעת ובענייני קיום מצוות. "בבעל המון" - בעל המון רב, רבו מעשיו וענייניו ומצוותיו.
"נתן את הכרם לנוטרים" - הנוטרים הם בני ירושלים ובנות ירושלים, כוחות הגוף. כולם נטרו את הכרם ועסקו בעבודתו: כוחות השכל נטרו את גפני העיון והמושכלות, לשון המלבי"ם, כלומר כוחותיו של שלמה התעסקו בעניינים הרוחניים, וכוחות החיים נטרו את האשכולות, את העבודה של קיום המצוות. וכל אחד הרוויח בפריו אלף כסף, ו"כסף" כפי שהסברנו מלשון דברים שאנשים כוספים אליהם.
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ׃ (ח, יב)
אומרת הרוח: הכרם הגדול הזה הוא כרמי שלי. אני קיימתי את התורה והמצוות בעודי אצל שלמה, ולכן שכר העבודה, ההעמקה במושכלות וההתבוננות בתורה, צריך להישאר נצחי לי, לרוח, ולא להישאר בתוך הגוף, אלא שאתעלה כשם שהנשמה מתעלה ומגיעה אל העולמות העליונים. "כרמי שלי לפני" - בשכר הכרם שקנה שלמה, דהיינו מה שקנה הגוף בעבודת התורה והמצוות, הוא עומד לפני, בבחינת "והלך לפניך צדקך". דקדקתי והקפדתי לקיים את כל מצוות השם.
"האלף לך שלמה" - גם הגוף וכוחותיו עמלו בכרם, גם הם עסקו בתורה ובמצוות, וגם שכרם לא יקופח. הרי חז"ל אומרים שגם הגוף עתיד לקום לקץ הימין, ומדוע? כי גם הגוף התאמץ וגם הגוף עבד, ולכן מגיעה גם לגוף תחיית המתים. "האלף לך שלמה" הוא הגוף מצד עצמו, ופירות הכרם הם המצוות והמעשים הטובים, ויהיו הן לגוף והן לנפש התחתונה שהיא בחינת הרוח. "ומאתיים לנוטרים את פריו" - אלו כוחות החיים שנטרו את אשכולות העבודה והמצוות. וכן מובא במדרש הנעלם שאין לך צדיק העוסק בתורה שאין לו מאתיים עולמות וכיסופין בשביל התורה, והרי כאן מאתיים לנוטרים את פריו, למי שקיים את התורה והמצוות.
נמצא שטוענת הרוח: אף שהייתי בתוך גופו של שלמה, כל ענייני היו קרבת השם ועבודת השם, ואם כן ודאי מגיע לי להתעלות עם הנשמה. כשם שהנשמה מגיעה אל העולמות העליונים לקבל שכרה, כך מגיע גם לי. לא הייתי בחינת דלת אל גופו של שלמה ותאוותיו, אלא אדרבה, הייתי בחינת טירת כסף, שהייתי חומה וצורה, ואם כן מגיע לי להתעלות יחד עם הנשמה.
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי׃ (ח, יג)
זו כבר תשובת השם אל הרוח. הנשמה שבה אל צרור החיים והיא דבוקה באלוקי הרוחות לנצח, אבל הרוח, כפי שהסברנו, נשארת בגן עדן התחתון. יש בחינת גן עדן עליון, זו הנשמה, ויש בחינת גן עדן תחתון, הרובד הנמוך יותר, וזו הרוח. ורק בהזדמנויות מסוימות היא זוכה להתעלות: יש עליית העולמות, כמבואר בדברי המקובלים, ואז זוכה גם הרוח לעלות לפרקים למדרגות גבוהות יותר, בשבתות ובימים טובים, ואז היא זוכה באמת לראות באור השם בדרגה גבוהה מגן עדן התחתון.
על פי זה בא הקדוש ברוך הוא אל הרוח ואומר לה: את היושבת בגנים, כלומר בגן עדן התחתון, ששם נשארת הרוח כשהייתה צדיקה. אינני יכול להעלותך למעלה, כי יש לך חברים מקשיבים. ומי הם החברים המקשיבים לקולך? זו הנפש הנמצאת תחתייך. שהרי הנשמה עולה לגן עדן העליון והרוח נשארת בגן עדן התחתון, מפני שהיא מחוברת אל הנפש, שהיא הרובד הנמוך יותר, החלק המחובר ממש בגוף, "כי הדם הוא הנפש". יש לך חברים המקשיבים לקולך ואת מחוברת אל הגוף שנמצא בקבר, ולכן אין באפשרותך להתנתק לגמרי ולהגיע אל העולמות העליונים.
אבל מה כן? "השמיעיני". אומר לה הקדוש ברוך הוא: לעיתים מזומנות השמיעיני קולך. דהיינו בשבתות ובימים טובים, שאז זוכה גם הרוח להתעלות בבחינת עליית העולמות, ואז השמיעיני לפרקים. אבל חיבור קבוע, שהרוח תעלה לגן עדן העליון, אינו אפשרי, כי היא מחוברת אל הנפש המחוברת אל הגוף, ויש לה חיבור אל התחתונים ואין היא יכולה להתעלות לחלוטין.
בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים׃ (ח, יד)
ואז מסיימת הרוח ואומרת: ברח דודי למעונך העליון, כיוון שאין אתה, קודשא בריך הוא, מתחבר עמי באופן תמידי. ומדוע? מפני החברים המקשיבים, שיש לה חברים כאן למטה, אלו המדרגות הקרובות אל החומר, בחינת הנפש. אבל כפי שהסברנו, הצבי והעופר תמיד מפנים את ראשם לאחור, וכבר דיברנו על כך שבציורים, כשמציירים את העופר, מציירים אותו תמיד עם הראש לצד, מפנה ראשו לאחור. כך אומרת הרוח: ריבונו של עולם, דמה לך לצבי או לעופר האיילים, שאף שאתה בורח, על כל פנים תטה את ראשך אחורה אלי מדי פעם, על הרי בשמים, תשוב אלי מעת לעת ומפקידה לפקידה.
בזה סיים המלבי"ם את ביאורו לשיר השירים. אבל עדיין נשאר לנו חלק נוסף, הוא החלק הנקרא המליצה של החרש והמסגר, ואותו נראה בפרק הבא.
לסיכום:
בחתימת שיר השירים מתארת הנפש את דאגתה ל"אחות הקטנה" - הרוח ההיולאנית, הקשורה בגוף ואין לה כוח להשפיע, שמא תיפסד עם הגוויה. תשובת הקדוש ברוך הוא: אם חומה היא, אם עמדה בפני היצר, נבנה עליה טירת כסף; ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז ותרד אל הקבר. והרוח משיבה: אני חומה, ושדי - הכוח הכעסני והתאווני - כמגדלות שלא כבשם היצר, עד שעשיתי עמו שלום וגייסתי את כוחותיו לעבודת השם. כרמו של שלמה, כל מעשיו וחכמתו ומצוותיו, שכרו עומד לפני: האלף לגוף, ומאתיים לנוטרים. ותשובת השם: היושבת בגנים, בגן עדן התחתון, מחוברת עדיין אל הנפש ואל הגוף ואינה יכולה לעלות עלייה קבועה, אך "השמיעיני" לפרקים, בשבתות ובימים טובים בעליית העולמות. ומכאן בקשת הרוח האחרונה: ברח דודי, ובכל זאת הפנה ראשך אלי כצבי וכעופר, מפקידה לפקידה.