הקטע שלפנינו הוא חתימתו של השיר החמישי בשיר השירים, ובו מתאר שלמה המלך את הרגעים האחרונים של פרידת הנפש מן הגוף. עד כה ליווינו את יציאות הנפש אל הדוד העליון וחזרתה אל הגוף; כאן מגיעה היציאה האחרונה, זו שאין ממנה חזרה. הגוף נאבק ומנסה לעכב, הנפש נפרדת ועולה, ומשם ואילך נפתח הדיאלוג של הנשמה המופשטת עם ריבונו של עולם.
"אמרתי אעלה בתמר" - התגברות אחרונה של הגוף
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים׃
הגוף - שלמה - אומר לנפש: אני אתאמץ לעכב אותך שלא תעזבי. הנפש עולה ומתמרת כתמר, ואני מנסה לעלות אחריה ולאחוז בסנסניו, בענפים היורדים מן התמר. אומר המלבי"ם שזה כנגד מה שאמרו חז"ל על הנר, שרגע לפני שהוא כבה יש בו עלייה והתחזקות, ורק אחריה הוא דועך.
וכך היא גם מציאות הנשמה. כמעט תמיד תשמעו על אנשים שהיו רגע לפני הגוויעה, והרופאים הודיעו שברוך השם המצב מתייצב, שהוא כבר מגיב - ולמחרת מודיעים שנפטר. סיפורים כאלה יש בלי סוף. מה זה מלמד? שהנשמה ברגעיה האחרונים מתחזקת כדי לגבור, ולבסוף דועכת, כמו הנר, שהרי "נר אלוקים נשמת אדם".
ואגב, כך כתוב גם על הסטרא אחרא להבדיל, שלקראת הדור האחרון יהיו הניסיונות הקשים ביותר בעולם. מדוע? כי הסטרא אחרא מבינה שזה רגע לפני השחיטה, רגע לפני הסוף, ולכן כמו הנר היא פתאום מרימה ראש, מעין שירת הברבור, ואחר כך דועכת. לכן גם מה שאנו רואים היום את הסטרא אחרא משתוללת, וכל מיני שחושבים שיש להם עתיד - אין להיבהל. זו שירת הברבור, ואוטוטו הדבר הזה מסתיים.
ואז הגוף מתחנן: "ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן". שדי הנפש מתארים את הכוח התאווני ואת הכוח הכעסני. אומר לה הגוף: כל עניינם של הכוחות הללו, כל מה שביטאו עד היום תאוות, קנאה ושנאה - מעתה יהיה הכל כאשכולות הגפן, הכל לשם השם, בבחינת הגפן המסמלת את החוכמה העליונה. במילים פשוטות: אני מבטיח לך שמהיום אני צדיק, רק אל תעזבי.
"וריח אפך כתפוחים" - "אפך" הוא הפנים, והפנים מרמזים על השכל העיוני שחוקר ומעמיק. התפוחים מעלים ריח טוב, והגוף מבטיח: כל ענייני העיון וההשכלה יהיו מעתה רק תפוחים, רק ריח טוב, רק עבודת השם, ולא חקירות והבלים של ענייני גשמיות.
"וחכך כיין הטוב" - הבטחה אחרונה ותשובת הנפש
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים׃
החֵךְ מבטא את הדיבור, והדיבור הפנימי מבטא תמיד חוכמה, שכן החוכמה פנימית יותר - כמו שראינו "חִכּוֹ ממתקים". הגוף מבטיח: החֵךְ יהיה כיין הטוב, שהיין הוא סמל רוח הקודש. מעתה לא ישמש החֵךְ אלא לדיבורים שבקדושה, רק לעבודת השם, רק בתורה ובחוכמה.
אלא שהנפש משיבה לו: מאוחר מדי. "הולך לדודי למישרים" - גמרתי, אינני נשארת כאן, אני הולכת אל דודי, אל הקדוש ברוך הוא, שהוא הדוד האמיתי. אני נפרדת מן הגוף ועולה אל הדוד העליון, "למישרים", אל מקור היושר והטוב. כאן בעולם הזה ביקשו חשבונות רבים וחיפשו דרכים עקלקלות, ואני הולכת אל מקום היושר והמשפט.
"דובב שפתי ישנים" - אנו עומדים ברגע הגוויעה, שלמה גוסס, ושפתיו כבר בבחינת ישנים, שנת עולמים. ישנים, גוססים ומתעלפים - ושפתיו דובבות כביכול בשם הנפש ואומרות את הפסוק הבא.
"אני לדודי ועלי תשוקתו" - יציאת נשמה בנשיקה
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ׃
הנשמה יוצאת בנשיקה, בתשוקה אל הדוד העליון. כתוב בספרים הקדושים שכשהנשמה יוצאת יש לה חשק עצום להתחבר אל האין סוף ברוך הוא. גם אנשים שתיארו מוות קליני, ומיליונים תיארו את אותו תיאור בדיוק - אור בקצה המנהרה - הרגישו שהאור הזה הוא האין סוף ברוך הוא, וכולם מספרים על צורך עצום להתחבר אל אותו אור, ונמשכו אליו בתשוקה עצומה.
אומר המלבי"ם: זו תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק. כאשר דבר נפרד מדבר אחר, הוא משתוקק לחזור ולהתחבר עמו, וכך הנשמה אומרת: "ועלי תשוקתו" - כבר אני רוצה להתחבר עם דודי. ומביא המלבי"ם שבאידרא מופיע שרבי שמעון בר יוחאי אמר את הפסוק הזה בעת יציאת נשמתו. זהו סמל הרעיה הנפרדת מן הגוף, משלמה, והולכת להתחבר אל הדוד העליון.
"לכה דודי נצא השדה" - יציאת הנפש בשלבים
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים׃
לאחר שיצאה מן הגוף היא משיבה פניה ואמרותיה אל הדוד העליון ואומרת: בוא דודי, נלך מכאן. הגוף נקרא "עיר", ואנו יוצאים מן העיר אל השדה - אל מחוץ לגוף. אך מדוע "נלינה בכפרים"? הכפרים הם המקומות שסביב לעיר; מדוע לא לעלות מיד אל הדוד העליון?
מסביר המלבי"ם: כשהנשמה יוצאת מן הגוף, בתחילה היא עדיין מרחפת מעל הגוויה, וקשה לה לעכל שנפרדה. היציאה נעשית בשלבים, ובשלבים הראשונים ההתנתקות אינה מוחלטת. כמו שאמרו חז"ל שיש שבעה ימים, ושלושים יום, ושנה. בשבעת הימים הראשונים הנשמה הולכת וחוזרת אל ביתה, כי עדיין אינה מעכלת את פרידתה. לאחר מכן שלושים יום היא בקבר, ועדיין אינה מעכלת שאין לה קיום כאן. ורק לאחר שנה היא מתנתקת לחלוטין. לכן אומרת הנפש: "נצא השדה נלינה בכפרים" - עדיין כוחות הגוף לא תמו וספו, עדיין יש כפרים קטנים, ונבקר מעט בחלקי הגוף.
ובזה, אומר המלבי"ם, מבואר עניין חיבוט הנפש. כיוון שהנפש עדיין אחוזה בגוף, צריך להוציאה משם, וכתוב בספרים הקדושים שבאים שני מלאכים, אוחזים בה משני צדדיה ומנערים אותה כמנערים טלית - וזהו קושי עצום לנשמה. מי שנפטר ונקבר ביום שישי אחר חצות ניצל מזה.
וכמה קשה חיבוט הקבר? כתוב שלפעמים זה "כמשחל בניתא מחלבא", כהוצאת שערה מן החלב בקלות, ולפעמים כהוצאת צמר מן הקוצים. במה תלוי הדבר? בעומק החיבור שהיה לנשמה עם הגוף. ככל שהנשמה הייתה מחוברת יותר אל הארציות, אל הגשמיות, אל התאוות וההנאות ואל העולם הזה - קשה מאוד לנתקה, וזה כהוצאת צמר מן הקוצים. אבל אדם שכל ימיו היה פרוש מענייני העולם הזה, אדם רוחני - בניעור אחד היא יוצאת.
לכן אומרת הנפש: אני עדיין איני מנותקת לגמרי, עדיין אני בכפרים, עדיין מחוברת אל המציאות הגשמית של הגוף; בשלב הראשון נתנתק מן העיר, אך עדיין אנחנו בכפר.
"נשכימה לכרמים" - חשבון המעשים
נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם־פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי לָךְ׃
הכרם בנמשל מתאר את המעשים ואת הפעולות. נשכימה ונראה בכרמים מה הרווחנו מכל מה שעמלנו כאן בעולם; נראה את אותן פעולות, איזה כרם גידלו ואילו ענבים הוציאו. "נראה אם פרחה הגפן" - האם עשינו דברים שהם לתועלת הרוחניות, שהרי מן הגפן מוציאים את היין הטוב. "פיתח הסמדר" - האם הענבים הבשילו והגיעו לשלב הסמדר, כלומר האם הדברים נתנו פרי ותבואה. "הנצו הרימונים" - הרימונים מסמלים את המצוות והמעשים הטובים, שנמשלו לרימון שיש בו תרי"ג גרעינים כנגד תרי"ג מצוות. נראה האם מכל מה שעשינו בעולם הזה יש השפעה למעלה, האם יש מזה תועלת.
"שם אתן את דודיי לך" - כלומר, הגם שיש ספק אם פרחה הגפן ואם הנצו הרימונים, את דודיי אתן לך שם בוודאי. שואל המלבי"ם: מה יש כאן להסתפק, וכי יעלה על הדעת שלשוא יגעתי ולשוא כיליתי כוחי, כמו שאמר רבי אבהו? אלא הכוונה היא שכאשר אנו עובדים כאן, אין אנו יודעים כמה באמת היה לשם שמיים, כמה מן המצוות יאחזו בהן ויאמרו שאין בהן ממש, וכמה נעשו בלא כוונה ובלא לב. לכן אומרת הנפש: נראה, האם מה שעשיתי הגיע לכלל גפן? האם פיתח הסמדר והתפתח מזה פרי ממשי? האם כל המצוות בבחינת רימון שכבר הנץ ונותן פירותיו?
ומה אני יכולה לומר בוודאות שנתן פריו? "שם אתן את דודיי לך" - "דודיי" היינו אהבתי, כמו שראינו כמה וכמה פעמים שדודי הוא אהובי, "אני לדודי ודודי לי". מה שעבדתי מאהבה - על זה ללא כל ספק יש שכר, בזה אני בטוחה שייתן את פריו ואת התנובה הראויה לו. מה שהיה בבחינת אהבה, זו בחינה העולה לריח ניחוח לפני השם, וזו העבודה המרוצה לפניו יתברך, ללא כל ספק. אבל שאר העבודה - אינני יודעת אם הנצו הרימונים, אם באמת באה לכלל סיום וגמר טוב שיהיה עליה שכר מושלם למעלה.
"הדודאים נתנו ריח" - השכלות חיצוניות ומעשים שעל הפתח
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ וְעַל־פְּתָחֵינוּ כָּל־מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם־יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ׃
הדודאים מסמלים את המושכלות, את הלימודים ואת העיונים, והם "נותנים ריח". ריח הוא הפקר לכל, אינו מוגבל, ומגיע לכל מקום. כלומר, כוח ההשכלה של הנפש מדיף את ריחו ומתפשט לכל התחומים: יש השכלות חיצוניות, שאדם לומד עניינים שאינם קשורים בהכרח לתורה, ויש השכלות בתורה הקדושה, שאדם מעמיק ומתבונן ומעיין בה. העיון והמעשה עלולים שלא להיות לשם שמיים, ועלולים להיות לשם פניות חיצוניות.
ומדוע נקט דווקא "דודאים"? הדודאים מוכרים לנו מראובן שמצא דודאים בשדה, ורחל ביקשה אותם מלאה. כתוב בספרים הקדושים שסגולת הדודאים לעורר אהבה בין איש לאשתו. הדודאים כאן במשל באים לסמל דברים השייכים גם בגשמיות: מעשים הקשורים לעניינים גשמיים וארציים, והשכלות הקשורות לחכמת הטבע וכדומה, דברים שאינם קשורים דווקא לעבודת השם. הריח מתפשט לכל הכיוונים, וכאשר האדם משכיל ומעיין בדברים שאינם מעוררים אהבה רוחנית ואינם מעוררים קרבת השם, הרי הריח הזה כהפקר לכל כוחות הגוף, והוא לא הפנה אותו אל המקום הראוי.
"ועל פתחינו כל מגדים" - המגדים הם הפירות, פירות המעשים. כאשר המעשה כולו לשם השם לבדו, הוא בא אל הקודש פנימה. אבל כשהמעשים אינם בשלמות, הם נשארים בפתח, נשארים מבחוץ ואינם באים אל הקודש פנימה. זו בחינת גוף בלא נשמה, העומד מבחוץ על הפתח ואינו מגיע אל החדרים הפנימיים.
"חדשים גם ישנים" - המצוות צריכות להיות אצל האדם תמיד כחדשים, ככתוב שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, אך הוא עושה אותן כמצוות אנשים מלומדה. וכיוון שלא נעשו בכל הלב ולא מתוך פנימיות, ממילא כל המגדים, שהם המצוות המעשיות, נשארים "על פתחינו", ואינם באים אל ההיכלות הפנימיים.
"אבל דודי צפנתי לך" - "דודי" היינו אהבתי, והיא צפונה לך ריבונו של עולם. זה כולו קודש, וזה באמת מגיע אל החדרים הפנימיים. האהבה הפנימית לעבודת השם והרצון הפנימי לקיים את רצונו - זה מגיע פנימה. הדודאים, אם הם השכלות חיצוניות, והמגדים, שנשארים על הפתח מבחוץ, אין בהם תועלת רבה לראות פני מלך עליון. אבל האהבה הצפונה בלב, שכולה לשם שמיים, שמורה להשם, וכולה קודש, ובזכותה הנשמה ראויה לקבל שכר לעתיד לבוא.
פרק ח: "מי יתנך כאח לי" - על מה מתגעגעת הנשמה
הפרק השמיני הוא המשך ישיר לדיאלוג של הנשמה עם ריבונו של עולם.
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי׃
הנפש עדיין זוכרת את מצבה בהיותה בתוך הגוף, ונעצבת על הפרידה. מחז"ל למדנו ששנים עשר חודש הנשמה מתאבלת על הגוף. אך אומר המלבי"ם: אל תתבלבל. אין היא מתאבלת על המעמד שהיה לה בתוך הגוף, שהרי ראינו שהמצב ההוא קשה מאוד - מאבק תמידי בין הנפש ובין בנות ירושלים, שהן כוחות הגוף, המושכות אותה ארצה, מגשמות אותה ומרחיקות אותה מעבודת השם. לא לזה היא מתאווה ולא לזה היא מבקשת לשוב.
למה כן היא מתגעגעת? למדרגתם של משה רבנו ואליהו הנביא. להם כבר לא היה סכסוך עם היצר הרע, כבר לא הייתה מלחמה עם כוחות הגוף; הם הגיעו למדרגה של כמו חצי מלאך, ומכוח זה היו מסוגלים להידבק בקונם בתוך הגוף עצמו, כשהם עדיין מלובשים בגוף, בלי להיאבק כל הזמן. הנשמה מתגעגעת למציאות שבה יש בכוחה להפשיט מעליה את כוחות הגוף בעודה בתוך הגוף, להתגבר על הגשמיות מתוכו, ולהיפרד מן הגוויה אל הנבואה ואל הדיבוק העליון, כלשון המלבי"ם.
המלבי"ם מגדיר את משה ואליהו: "היה בכוחם לדור בעלייה ובחצר". מי שזוכר, באור החיים הקדוש מוגדר כך מצבו של אדם הראשון בגן עדן - הוא דר בעלייה ובחצר. הביטוי בא לומר שהוא נמצא כאן, בעולם הזה, ומתי שהוא רוצה הוא עולה לעלייה, שהיא גן עדן העליון. אדם הראשון היה בגן עדן התחתון, וכשרצה עלה לגן עדן העליון בלי צורך לפשוט מעליו את הגוף. היום, לאחר חטא אדם הראשון, נעשינו מגושמים מאוד, והאדם אינו יכול להגיע לדבקות בקונו אלא אם כן יפשוט מעליו את הגוף לחלוטין, כלומר אלא אם כן ימות. אבל הם היו מרוממים ומקודשים כל כך, עד שהיו מסוגלים להגיע למצב של התפשטות הגשמיות.
על זה מבקשת הנשמה: "מי יתנך כאח לי" - ריבונו של עולם, כמו האח הדבוק באחותו, בני אם אחת, כך תהיה אצלי בבחינת אח, שהרי הנשמה היא בבחינת אחות המלך מצד שורשה העליון מתחת כיסא הכבוד.
"יונק שדי אמי" - האם היא הגוויה, ותמיד יש לנו התמודדות עם הגוף. אבל אני מבקשת שגם הגוף ייניק את הנשמה מכוחותיו לעבודתו יתברך, כמו אצל משה ואליהו, שהגוף לא היווה מסך מבדיל. משה עומד ומקבל נבואה מאת השם - וכי אין לו גוף? יש לו גוף, אלא שהגוף בבחינת "יונק שדי אמי", מניק את הנשמה בדברים רוחניים ומשפיע עליה מקדושתו, ואינו מוריד אותה אל הארציות ואל הגשמיות.
ובקשה זו היא בשתי בחינות. הבחינה הראשונה: "אמצאך בחוץ אשקך". היום, כשאני בתוך הגוף, איני יכולה לצאת ולמצוא את קודשא בריך הוא בחוץ; אני חייבת להיפרד מן הגוף כדי להתחבר לאלוקות. ואני רוצה שגם בתוך הגוף אזכה לנבואה, כמו שראינו אצל שלמה - שאוכל לצאת החוצה, "אשקך", בבחינת "יישקני מנשיקות פיהו", להתחבר עם הקדוש ברוך הוא ולשוב אל הגוף, בלי שבנות ירושלים ימשכו אותי בחזרה. "גם לא יבוזו לי" - בנות ירושלים, שהן כוחות הגוף הארציים, לא יבוזו לי ולא ינסו למנוע ממני להתחבר אל דודי, אלא אוכל מתי שארצה להימצא עמו ולחזור אל הגוף, בלי מלחמות תמידיות ואינסופיות.
"אנהגך אביאך אל בית אמי" - השגה בתוך הגוף
אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל־בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי׃
זו הבקשה השנייה: "אנהגך" - את הרוחניות, את קודשא בריך הוא, "אביאך אל בית אמי", שהאם היא הגוף. אביא אותך כביכול אל הגוף עצמו, ושם "תלמדני" תורה ומצוות, ואעבוד אותך בעודי מתהלכת בגוף ובשר, והגוף לא יהווה חציצה ולא מסך.
"אשקך מיין הרקח" - היין תמיד מרמז על השגה, והרקח פירושו מרוקח ומעורב. נשים לב שישנם שני מיני השגות. יש השגה רוחנית, כשהנפש מחוץ לגוף: זו השגה עליונה, שהנפש מתחברת בשורשה, אין כוחות גוף המפרידים ומפריעים, ואין שכל מגושם המתערב בהשגות והופך אותן למעורבבות ברצונות, בתאוות ובגשמיות. ולעומתה יש השגה שהנפש משיגה כשהיא בתוך הגוף, ואז היא משיגה אלוקות ונבואה והתחברות עם הקדוש ברוך הוא, אלא שהשגותיה אינן זכות וצלולות.
והנפש מבקשת: "אשקך מיין הרקח" - מן היין הגם שהוא מרוקח ומעורב בתוך הגוף. שהרי כולנו יודעים שיש עדיפות לכך שהנשמה תשיג בעודה בגוף; כשהנשמה משיגה שלא בתוך גוף, זו כביכול מתנת חינם. החכמה היא שעל אף היותנו בגוף, ואף שהגוף מהווה מסך מפריד, אני עובדת את הקדוש ברוך הוא ומשיגה השגות. לזה מתאווה הנשמה: הלוואי והייתי יכולה כמשה וכאליהו להשיג בעודי בגוף. "ומעסיס רימוני" - אלו המעשים הטובים, שהרימון מסמל את תרי"ג המצוות כנגד תרי"ג גרגריו. כך אזכה להשיג את כל ההשגות הרוחניות בעודי בגוף גשמי, שזה מצבו של אדם הראשון קודם החטא, וזו ההשגה הגבוהה והנשגבה ביותר: להצליח לזכך את הגוף ולהעלותו למעלה רוחנית עליונה.
"שמאלו תחת ראשי" - עיקר ההשגה בימין
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃
השמאל הוא מליצה על ההשגה השכלית, והימין הוא ביטוי להשגה הנבואית הרוחנית. שמאל מבטא גשמיות ודין, וימין מבטא חסדים ורוחניות, והשכינה בימין. "שמאלו תחת ראשי" - ההשגה השכלית תהיה רק תחת ראשי, ולא תהיה לה אותה מעלה, "וימינו תחבקני" - עיקר ההשגה תהיה השגה ברוח הקודש, והיא תתגבר על ההשגה השכלית. שכן ההשגה השכלית לוקה בחסר, מפני שהיא משתמשת בכוחות השכל, וכוחות השכל מוגבלים, ואף עלולים לנטות אחר התאוות הגשמיות. אבל אני מבקשת שההשגה הרוחנית של הנבואה תהיה פנימה, בעודי בתוך גוף.
"מה תעירו ומה תעוררו" - שוב אין בכוחכם
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃
אתן בנות ירושלים, כוחות הגוויה, תמיד השבעתי אתכן "בצבאות או באילות השדה", כמו שראינו לעיל, שכן הכוחות הללו מנסים תמיד ליצור חיץ בין הנשמה ובין קודשא בריך הוא. השבעתי אתכן בעבר שלא תעשו דבר שעלול לגרום לניתוק ביני לבין השם יתברך, והסברנו ש"תעירו ותעוררו" עניינו: אל תעזרו ואל תקלקלו, כלשון "ערו ערו עד היסוד בה", ויש גם בחינה של לעורר ולעשות התעוררות.
אבל כאן הלשון שונה: "מה תעירו ומה תעוררו". כלומר, מה בכוחכן עתה להעיר או לעורר? הרי הנשמה כבר יצאה מן הגוף וכבר התנתקה מן הכוחות הגשמיים. אין לכן כוח לא להעיר ולא לעורר, מכיוון שכבר התנתקתי מכוחות הגוף.
"מי זאת עולה מן המדבר" - שורשה של הנשמה
מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ׃
כולם שואלים: מהי מהותה של הנפש היקרה הזאת העולה מן המדבר? "עולה מן המדבר" היינו שהיא יוצאת אל המדבר בהיפרדה מן הגוף, והיא עולה כדי "להתרפק על דודה", להידבק ב"דודי צח ואדום", באור העליון, בקודשא בריך הוא, ולהיות צרורה בצרור החיים. דבר כזה לא ראינו בנפש בעלי החיים, שהן מתנתקות מן הגוף כדי לעלות ולהאיר באור העליון; לא שייך אצלן דבר כזה. אז מה נשתנה כוחה של נפש זו משאר הנפשות שבעולם?
עונה הקדוש ברוך הוא: "תחת התפוח עוררתיך". הנשמה היקרה הזאת אצולה ממרום, ובאה ממקום קדוש - "תחת התפוח", המסמל עולמות רוחניים עליונים, חקל תפוחין קדישין. משם, מאצילות העולם העליון, עוררתיך. "שמה חיבלתך אמך" - כשנקשרת בחבלי הלידה אל אמך, שהיא הגוף, היכן היית קודם לכן? תחת התפוח. "שמה חיבלה ילדתך" - כשנולדת כאן לעולם, הרי הנשמה הקדושה נאצלה מעצם רוחני נבדל, ממציאות גבוהה ועליונה, מעולם הבריאה כמו שהסברנו. ולכן עתה את חוזרת לאותו מקום.
זו התשובה לשאלה "מי זאת עולה מן המדבר": אל תתפלאו כיצד היא זוכה להשגות רוחניות כאלה. הנשמה לא באה ממקום אחר, היא באה משם, ומשום שבאה משם היא חוזרת לשם. היא באה מתחת כיסא הכבוד, ולכן היא שבה אל המציאות הרוחנית העליונה. אמת, היא הייתה כאן יחד אתנו בתוך גוף כשאר בעלי החיים, אבל מאין באו הם? מן הארציות ומן הגשמיות, שנפש בעלי החיים באה מן הארץ. ואילו הנשמה העליונה מגיעה ממציאות רוחנית גבוהה מאוד, ולכן בלכתה היא פשוט חוזרת אל אותה מציאות שממנה באה.
מדוע פונה הכתוב אל הנשמה בלשון זכר
יש כאן דבר מעניין: תחילת הפסוק בלשון נקבה - "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה", ומיד אחר כך "עוררתיךָ... חיבלתךָ אמךָ... חיבלה ילדתךָ", בלשון זכר. הרד"ק כותב שמצינו לפעמים ביטוי של זכר לנקבה ושל נקבה לזכר, כמו שאמר משה רבנו "ואם ככה את עושה לי". אבל לפי ביאורו של המלבי"ם בשיר השירים הדבר נפלא ממש.
שהרי לפי ביאורו, עד עתה הייתה הנפש בתוך הגוויה, וכעת היא נפרדת ממנו. כל עוד הנפש עומדת בתוך הגוף היא בבחינת מקבל ומושפע; וכאשר היא מתנתקת מן הגוף היא כבר אינה מושפעת ואינה מקבלת, אלא אדרבה - משפיעה, או לכל הפחות אינה בגדר מקבל. והכלל הוא, על כל פנים בקבלה, שנקבה היא גדר המושפע והמקבל, וזכר הוא המשפיע.
פעם שאל אותי מישהו: מדוע בתורה, בחז"ל ובכתובים, מאופיין הקדוש ברוך הוא בלשון זכר? והיה לו גם הסבר משלו: כי את אלוקים המציאו הגברים. דברי הבל ורעות רוח; גם הקושיה מוטעית וגם התשובה מוטעית. הקושיה מוטעית, שהרי אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מאופיין גם בלשון נקבה - השכינה הקדושה, "שכינתא בגלותא", ושכינה הוא ביטוי בלשון נקבה. והתשובה ודאי מוטעית, ואין צורך להסביר: אלוקים לא המציאו הגברים, והקדוש ברוך הוא לא חיכה שמישהו ימציא אותו, אלא הוא אדון הכל, היה הווה ויהיה, עוד בטרם כל יציר נברא. זו תשובה של אפיקורסים ועמי הארצות.
והתשובה הפשוטה היא: הקדוש ברוך הוא בבחינת זכר משום שהזכר הוא המשפיע, והקדוש ברוך הוא אינו מקבל מאף אחד מאומה. ודאי שאצלו יתברך אין חומר ולא ישיגוהו משיגי החומר, ולא שייך בו זכר ונקבה כלל, אלא שהביטוי בלשון זכר בא לבטא משפיע. ואם אנו מוצאים ביטויים בלשון נקבה, כמו השכינה הקדושה, מדובר בספירות הקדושות. עשר הספירות הן, והמלכות היא הספירה התחתונה, ובלשון המקובלים "לית לה מגרמה כלום" - אין לה אור עצמי ואין לה כוח עצמי, אלא היא מקבלת מן התשע שמעליה ומשפיעה כלפי מטה, וזו פעולת נוקבא. לכן ספירת המלכות נקראת נוקבא, שהיא בגדר מקבל ומשפיע, וכך גם האישה, המקבלת היריון ומשפיעה ולדות.
ולפי זה, אומר המלבי"ם, מתבאר הדבר להפליא: מתי הנפש בגדר מקבל? כשהיא בתוך הגוף, שאז היא מושפעת מכל מה שעובר עליה, הן מן הדוד העליון והן מן הגוף. אבל עתה היא כבר אינה בגדר מקבל ומושפע, אלא עצם רוחני נבדל כמלאכים העליונים. ולכן אין שייך להתבטא כלפיה בלשון נקבה, ולכן נוקט הכתוב לשון זכר: "עוררתיךָ, אמךָ, ילדתךָ", כי היא כבר מחוץ לגוף, אינה מושפעת ואינה מקבלת.
"שימני כחותם על לבך" - עוצמת האהבה
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה׃
הנפש הקדושה מבקשת מן הדוד העליון שידביק אותה אליו - ברצון ובפועל. "כי עזה כמוות אהבה" - האהבה שאני אוהבת את קודשא בריך הוא עזה כמוות, כלומר אני מוכנה למסור את נפשי למיתה בעבור אהבתו יתברך. "קשה כשאול קנאה" - אף שקנאת היצר קשה כשאול, וההתמודדות מול היצרים והתאוות המנסים להרחיקני מעבודת השם קשה, ומבקשים למשוך אותי אל השאול ואל הגיהינום, בכל זאת עזה כמוות אהבה.
ובמה אני מתגברת? "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" - בכוח רשפי אהבת השם הבוערים בי, בהתלהבות ובחשק וברשף אש לעבודתו יתברך, בזה אני שורפת את ה"קשה כשאול קנאה", את היצר הרע המקנא באדם ומבקש להפילו לשאול תחתית. אני שורפת את כל החבלים המנסים למשוך אותי ולהוריד אותי אל הארציות, כדי להתחבר אל קודשא בריך הוא.
ומהם הלב והזרוע? "לבך" מבטא את רצונו יתברך, "זרועך" מבטא את נתינת השכר בפועל, שנותן את השכר בידיו כביכול. כלומר: תן לי את השכר בפועל, וגם ברצון - הלב מבטא את הרצון והזרוע את הנתינה בפועל.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת־הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ׃
אומר המשורר: רואים אנו שמים רבים אינם יכולים לכבות את אהבת הרעיה העליונה, הנפש, אל אלוהיה. כל כוחות היצר, אותה קנאה הקשה כשאול, אינם יכולים לבטל את אהבת נפש שלמה ליוצרה. וגם נהרות - הבאים לבטא כנהר שוטף את תהפוכות הזמן ואת כל רעות העולם - לא ישטפו את האהבה הזאת.
"אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" - כלומר, יאמרו לו: זה מה שאתה נותן? ואף שהוא טוען "אני נותן מיליונים" - בוז יבוזו לו, זה מאומה. שהרי "לא יערכה כסף ומטמונים"; אין לאהבה הזאת ערך, היא עוצמתית ויקרה ביותר, וכל חללא דעלמא אינו שווה כנגד ערך אהבת השם. ולכן גם אם יאמר אדם "הכל אני נותן", אומרים לו: ראוי לו לאדם למסור הכל, נפשו ומאודו, בעבור אהבת השם, ועדיין לא נתת אפס קצהו ממה שראוי לאדם להשקיע ולתת בעבור אהבתו יתברך.
סיום השיר החמישי ופתיחת שיר האלף
בזה הרעיה, נפש שלמה, דבקה בחי עד ובאלוקי הרוחות, ובזה נשלם השיר החמישי. בנקודה הזאת מסתיים שיר השירים על חמשת שיריו, כפי שסידר אותם המלבי"ם ולמדנו. כל המהלך - יציאות נפש שלמה מן הגוף להתחבר עם דודה ולקבל נבואה - הסתיים, והיציאה האחרונה היא עזיבתה את הגוף.
וכעת בא שיר נפרד, שבו בקשה של הנפש כביכול מן המלך העליון, מן הדוד העליון. זו התוספת המוכרת לנו, "אחות לנו קטנה", והמלבי"ם מגדיר אותה כשיר האלף, על שם "האלף לך שלמה". וזה מתאים ללשון "ויהי שירו חמישה שירים ואלף", והסביר שם המלבי"ם: חמישה שירים של שיר השירים, ושיר האלף שהוא "האלף לך שלמה" - הוא השיר השישי. ובכוונה איננו מונים אותו כשיר שישי, מכיוון שאינו מתאים לכל המהלך, אלא הוא בגדר תוספת. ואת זה נראה בעז"ה בהמשך, את המשל ואת הנמשל שבו.
לסיכום:
בחתימת השיר החמישי מתאר שלמה את הפרידה הגדולה: הגוף מתחזק לרגע כנר שלפני כיבויו ומבטיח לנפש שיהפוך כולו קודש, אך הנפש משיבה שהעת עברה, והיא הולכת אל דודה למישרים. היציאה נעשית בשלבים - "נלינה בכפרים" - וממנה מגיע חשבון הכרמים: מה מכל מעשינו אכן פרח והבשיל, ומה נותר "על פתחינו" מבחוץ. תשובתה של הנפש ברורה: רק "דודי צפנתי לך", רק האהבה הפנימית לשם שמיים, נכנסת אל הקודש פנימה. בפרק השמיני היא מתגעגעת לא אל מלחמות הגוף אלא אל מדרגת משה ואליהו, לדור בעלייה ובחצר ולהשיג אלוקות בעודה בגוף; ועל השאלה "מי זאת עולה מן המדבר" משיב הקדוש ברוך הוא שהנשמה שבה אל המקום שממנו נאצלה. ולבסוף היא מבקשת "שימני כחותם על לבך", כי אהבה עזה כמוות, ושום מים ונהרות אינם מכבים אותה, וכל הון ביתו של אדם אינו מגיע לאפס קצה ערכה.