הפרק שלפנינו ממשיך את המשל הגדול של שיר השירים על פי המלבי"ם: הנשמה (הרעיה) המבקשת להיפרד מן הגוף ולהתייחד עם דודה, הקדוש ברוך הוא, מול "בנות הגוויה" - כוחות הגוף למיניהם - המנסים בכל דרך לשכנע אותה להישאר. בחלק זה אנו רואים את חשבון הנפש שהנשמה עורכת בטרם פרידתה, את עלייתה במרכבות, ולאחר מכן את שרשרת הטיעונים של כוחות הגוף, מן הרגליים ועד לראש, ולבסוף את פנייתו של "המלך שלמה" עצמו - הלב, מנהיג הגוף כולו.
"אל גנת אגוז ירדתי" - הנשמה עושה חשבון
אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים׃ (ו:יא)
הנשמה משיבה לבנות הגוף ואומרת: "אל גנת אגוז ירדתי". מצד שהאדם קשור אל עץ הדעת טוב ורע, ומצד שקלקל והוריד את מעלתו מנשמה רוחנית עליונה אל נשמה הנתונה בתוך גוף גשמי וחומר עכור - חכמי הקבלה ממשילים את הנשמה לאגוז. מובא בקבלה שיש לאגוז ארבע קליפות הסובבות אותו. ומעניין: מי שראה אגוז מלך ופתח אותו, ראה שהוא ממש מזכיר מוח, עם החריצים והצורה כהשתקפות המוח. אומר הזוהר: ארבע הקליפות של האגוז סובבות כביכול את המוחין. הקליפה תמיד באה לבטא דבר החופף על הקדושה מבחוץ ואיננו הקדושה עצמה, והיא מתארת את שמרי החומר וחסרונותיו. המלבי"ם מפנה כאן לזוהר בראשית ט"ז, תרומה ק"מ, רעיא מהימנא פנחס רפ"ז ועוד.
גם העולם הגדול, עם ארבע הקליפות שבו, דומה לאגוז. ואין הכוונה לגשמיות אלא למושגים רוחניים: יחזקאל צפה במעשה מרכבה וראה רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ומתוכה כעין החשמל - ארבעה הסובבים כביכול את המרכבה העליונה. וכן אליהו בהר חורב ראה רוח, רעש, אש, ואחריהם המחנה הרביעי - קול דממה דקה (וכל זה ביאר המלבי"ם שם, ולמדנוהו בדיסק על ספר מלכים). הרי שארבע הקליפות הן כוחות טומאה החופפים סביב המרכבה העליונה.
אומרת הנשמה: ירדתי אל גנת אגוז - אל הגוף, שבו הקליפות והחומר העכור - כדי לראות מה אוכל לרומם ממנו בעת הפרידה. "לראות באבי הנחל" - בצמחים שהצמיחה הגוויה בחייה, כלומר בפעולות ובמעשים הטובים. "אבי" מלשון פריחה וצמיחה, כלשון "נגדע בעודו באבו" - בתחילת פריחתו. "לראות הפרחה הגפן" - וכבר הסברנו בפרק ב' ובפרק ד' שהגפן מרמזת על העיון ועל המושכלות, שכן מן הגפן מוציאים יין, והיין מרמז לחכמה העליונה. "הנצו הרמונים" - הרימונים מרמזים לתרי"ג מצוות, שכן בתוך הרימון, כדברי הקדמונים, תרי"ג גרגירים. כלומר: יצאתי לראות מה הוליד האגוז הזה בעבודתו, אילו פעולות עשה שאותן אוכל ליטול עמי כדי להתייחד עם דודי, ולהגישן כמנחה לפני הקדוש ברוך הוא.
"נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב" - שעת העלייה
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב׃ (ו:יב)
תוך כדי שהנשמה מחשבת את חשבונותיה - האם הגוף זיכך את עצמו, האם אבי הנחל הצמיחו, האם פרחה הגפן והנצו הרימונים - הגיע זמנה של הגוויה, הזמן שבו "ויאסוף רגליו אל המיטה", והיא צריכה ללכת בדרך כל הארץ. ואז היא אומרת: "לא ידעתי" - איני יודעת עוד דבר. "נפשי" - זה הקדוש ברוך הוא, שהוא נפשי ורוחי, בחינת נשמה לנשמה. "שמתני מרכבות" - שם אותי כמרכבה וציווה אותי לרכוב ברכב אש וסוסי אש ולעלות בסערה השמימה, כאליהו שעלה במרכבות בסערה השמימה. ולאן? "עמי נדיב" - כלשון "נאסף אל עמיו", להיאסף אל האלוקים ואל הצדיקים הנמצאים בעולם הנשמות. כאן נאספה נפש שלמה אל בית עולמה, והתייחדה בייחוד ובזיווג הסופי עם האינסוף ברוך הוא.
"שובי שובי השולמית" - תחינת הגוף
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּךְ מַה־תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם׃ (ז:א)
כששומעות בנות הגוויה - כוחות הגוף - שהרעיה מבקשת לשוב ולהתחבר אל דודה, הן אומרות לה: "שובי שובי השולמית", אל תיפרדי מאיתנו, אשת שלמה. וזו משמעות "שולמית": הנשמה הקדושה היא אשת שלמה של הגוף. שובי אל הגוף "ונחזה בך", ואנו מבטיחים להיות כנועים תחתייך ולעשות כרצונך, נלך לפי הנהגת הנפש, רק מלכי עלינו. גם הם מבינים שהחיבור עם הדוד הוא הדבר הטוב ביותר מבחינת הנשמה, שהרי בחיבור עמו אין היא מוגבלת עוד בתאוות, ברצונות ובגשמיות. לכן זוהי דרכם לשכנע: גמרנו, לא נבקש עוד גשמיות ותאוות, חזרי אלינו וכולנו נהיה תחת רצונך וממשלתך.
משיבה להם הנשמה: "מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים" - איך ייתכן שאמלוך עליכם ותסורו למשמעתי, והרי אני ביניכם כמחולת המחניים, כמוקפת מחול (מלשון היקף) בשתי מחנות. במילים פשוטות: כשהנשמה שרויה בגוף יש מאבק תמידי - יצר הטוב ומחנותיו מול יצר הרע וגונדא דיליה ומחנותיו. נמצא שאין שלווה לנפש בתוך הגוף, תמיד היא נתונה בין שתי המחנות. "אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי". בתוך הגוף אני בהתמודדות מתמדת, וכעת כשאני יוצאת וניתקת ממנו, נפטרתי מן הקרב האינסופי הזה.
"מה יפו פעמיך בנעלים" - כוחות הנפש תלויים בגוף
מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת־נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן׃ (ז:ב)
הן אומרות לה: את בת נדיב, בת האלוקים, ופעמייך - צעדייך - יפים, אבל רק "בנעלים". הנעלים מבטאות את החומר, וכפי שהסברנו ב"של נעלך מעל רגלך", ואצל משה "של נעליך מעל רגליך", שהכוונה להתנתקות מן החומר. אומרות לה: צעדייך יפים רק כאשר את בנעלים, רק כשאת עדיין בתוך הגוף, שכן כוחות הנפש תלויים בחומר. כשתיפרדי מן הגוף, כל כוחותייך וכל הפעולות שיכולת להוציא מן הכוח אל הפועל - נעלמו ואינם.
ולמה פותחות דווקא ב"פעמייך"? פעימה היא צעד, והיא מיוחסת לרגליים. כלומר: כל הפעולות שאת עושה בכוח הרגליים אפשריות רק בהיותך בגוף, אבל כשאת מחוץ לגוף - שוב אין הגוף יכול לפסוע ולבוא לידי תנועה, והוא יישאר כאבן דומם.
וכאן נזכיר את שלושת כוחות הנפש שהמלבי"ם מרבה להזכיר: הנפש הטבעית, הנפש החיונית והנפש השכלית, שהם כנגד מה שהמקובלים מגדירים נפש, רוח ונשמה. הנפש הטבעית היא הנפש הצומחת, החלק הבסיסי והנמוך ביותר, האחראי על תזונת הגוף ועל הקיום הפיזי. מקומה מן המותניים - מן הכרס - ולמטה, ושם כוח הזן, לזון את הגוף באכילה ובשתייה, וכן כוח המוליד. וכוח המוליד מרומז בירך: "יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", "ירך שפתחה בעבירה תחילה" - הרי שהירך מבטאת את הזיווג והלידה.
על כן: "חמוקי ירכייך כמו חלאים" - הירך המבטאת את ההולדה והשארת המין, הבאת הדור הבא לעולם, היא יפה כתכשיט, אבל רק כשהיא "מעשה ידי אמן", כלומר כשהגוף - האומן והיוצר - עדיין יכול לקיים את מלאכתו. וכי שייך שהנשמה, כישות רוחנית נבדלת, תוליד בנים ויהיה לה דור המשך? נמצא שכדאי לך להישאר בגוף, כי רק כך חמוקי ירכייך כחלאים, ואפשר להביא תכשיט ועדי ולהוליד ולדות לעולם. ובלא האומן - אין המשך לדור הבא.
"שררך אגן הסהר" - בטלו הטוחנות
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃ (ז:ג)
כאן עולה שלב נוסף, ומדובר בכוח הזן: האכילה והשתייה, מה שהקיבה מפרקת והמעיים מעכלים. "שררך" - הטבור, המסמל את תזונת האדם. אמנם אין לטבור כוח פעולה לאחר שהאדם ניתק משלייתו, אך הוא תמיד מסמל את כוח פעולת המזון, שכן דרכו ניזון התינוק במעי אמו. "אגן הסהר" - מקום מקור ההשקיה, שכן דרך הטבור יש השקיה לכל חלקי הגוף. "אל יחסר המזג" - וכעת, כשהגוף מת, תיחסר המזיגה וההשפעה הזו אל כל הגוף.
"בטנך סוגה בשושנים" - כביכול יש בתוך הבטן שושנים, והן המעיים, הכוח המעכל את האוכל ומביא את המזון לידי מיצוי. והמלבי"ם מסביר שה"אל יחסר" שנאמר ברישא נמשך גם לסיפא: "בטנך אל יחסר ערמת חיטים". כלומר לאחר המוות שוב אין הבטן מסוגלת לטחון חיטים ולעכל - "ובטלו הטוחנות", "וישח קול הטחנה", כדברי שלמה המלך. ברגע שאת נפרדת מן הגוף, כל כוחות הגוף מתבטלים.
"שני שדיך" - הכוח הכעסני והכוח התאווני
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה׃ (ז:ד)
לאחר שנגע בנפש התחתונה, היא הנפש הטבעית והצומחת, הוא עובר לדבר על הנפש החיונית, שהיא חלק גבוה יותר. הנפש החיונית משכנה מן החזה ולמעלה עד הראש, והיא כוח רוחני גבוה יותר שמכוחו פועלים כוחות נפש - אמנם כוחות נפש נמוכים, אך כוחות נפש.
וכבר דיברנו על מה שמובא בספרים הקדושים, והגר"א מרבה לדבר על כך, וכן בקדמונים: הכוח הכעסני והכוח התאווני, שני כוחות שיש באדם. השדיים מרמזים לשפע, ושני הכוחות הללו הם, כהגדרת המלבי"ם, תולדות הכוח המתעורר - יש התעוררות לכעס ויש התעוררות וחשק לתאווה. והם "כשני עפרים תאומי צביה": תאומים פירושו מתאימים, דברים המשלימים זה את זה. הכוח המתעורר מתעורר על ידי הכוח התאווני אל התאווה, והכוח הכעסני מוליד כעס, קנאה ונקמה - שני כוחות מרכזיים באדם. וכעת, כשהנפש מתרחקת, שוב אין לכוחות הללו אפשרות פעולה.
"צוארך כמגדל השן" - השליטה, השכל המעשי והשכל העיוני
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל־שַׁעַר בַּת־רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק׃ (ז:ה)
ממשיכות בנות הגוף ומונות חלק נוסף שיתבטל בעקבות עזיבתה. "צוארך כמגדל השן" - הצוואר ממשיל את השכל ואת הנפש וכוח ממשלתם על הגוף. הצוואר מסמל שליטה, שהרי תמיד כאשר רצו לשלוט בנו מגדל, ומן המגדל שלטו על כל מה שלמטה. מי שזוכר את תקופת חומה ומגדל יודע שתמיד חיפשו מגדל לעלות עליו כדי לשלוט על כל הנעשה. היום יש אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים הרבה יותר, רחפנים ולוויינים, ואין צורך במגדלים, אבל פעם זו הייתה הדרך: צופה שיעמוד במקום גבוה, יראה את האויב, יודיע ויכריז. כך גם כאן הצוואר מסמל את השליטה על כל כוחות הגוף, המושל בגוף ומדכא את כוחותיו תחת רגליו.
"עיניך" - אלו עיני השכל. וכבר ראינו את החילוק שבין השכל המעשי לשכל העיוני: השכל המעשי הוא כוח המחשבה לקיום - מה אוכל, מה אשתה, היכן אגור, כיצד אתקיים, כיצד אסדר את הבית וכיצד אקנה את הדברים שאני נזקק להם. הוא נוגע בכל ענייני הצרכים הגשמיים של האדם. לעומתו השכל העיוני אינו נוגע בעניינים ארציים אלא מעיין במושכלות: חקירות פילוסופיות, חקירות עיוניות ולימודיות.
על השכל המעשי נאמר "עיניך ברכות בחשבון": עיני השכל המחשבות את כל ענייני הגוף דומות לבריכות, שבהן נקווים המים - כל מי הגשמים והמים היורדים מן ההרים נקווים בבריכה. וזה מסמל את כל ההרגשות שאספו החושים ושהם זוכרים, ועל ידיהם "בא בחשבון" כל הנהגת הגוף.
ואסביר: אם יבחן אדם מכוח מה אנו מחליטים החלטות, יראה שהא"ב הוא כוח הזיכרון, שכן בלעדיו אין שום אפשרות להחליט דבר. לדוגמה: שלחו לי דו"ח ואני רץ לשלמו. מדוע? כי אני זוכר שבפעם הקודמת הוא תפח לממדים מפלצתיים; כי אני זוכר שמישהו סיפר לי שלא שילם דו"ח וכך קרה לו. כל פעולותינו נובעות מניסוי וטעייה ומזכירת התוצאות. גם העבודה שאני בוחר בה נבחרת מתוך שאני זוכר שכשעשיתי כך נכשלתי, וכשאעשה כך אצליח. זהו "ברכות בחשבון": הבריכה היא המקום שבו נקווה כל ניסיון העבר שלנו, ועל ידו אנו עושים חשבון בכל מעשה - כדאי או לא כדאי, על סמך כל הנתונים שנקוו בבריכה, מעין זיכרון שעל פיו אנו יודעים כיצד לנהוג.
"על שער בת רבים" - ראוי מאוד שהעיניים הללו תהיינה בשערי ירושלים. וכבר אמרנו שירושלים היא הגוויה, הגוף, ושם כל כוחות הגוף. אם כן ראוי שתישארי ותנהלי את הגוף בכל ענייניו ובכל צרכיו. שכן כשהנשמה עוזבת - מי ינהל אותו? הגוף הולך ונרקב. הנהגת הגוף בכל ענייניו הגשמיים צריכה את כוח הנשמה, שתהיה "ברכות בחשבון", לנהל את הגוף בחשבון, ודווקא "על שער בת רבים" - דווקא בהיותה מחוברת לגוף, לירושלים.
"אפך כמגדל הלבנון" - וכבר דיברנו שאין הכוונה לאף, שהרי "אף כמגדל הלבנון" אינו שבח. אלא "אפך" כלשון "אפי רברבי", "אפי זוטרי" - "אפי" בלשון תרגום הוא פנים, ו"אפך" היינו פנייך. אומר המלבי"ם: אם עד כה דובר בשכל המעשי, כיצד לנהל את חיי האדם, כעת עוברים אל השכל העיוני, שהמלבי"ם מגדירו "פני הנפש וצורתה", ולכן הוא נקרא פנים. זהו כוח העיון וההשכלה, שבו מסוגל האדם להתבונן במעשה השם בעולם ובתפקידו של האדם בעולם, וכל ענייני המושכלות.
"צופה פני דמשק" - אומר המלבי"ם: העיניים הוגבלו ל"שער בת רבים", לשערי ירושלים, כלומר לענייני הגוף בלבד; אבל לשכל העיוני אין הגבלה. השכל העיוני אינו דואג לגוף אלא צופה פני דמשק, מעיין גם בדברים הרחוקים, בדברים שאינם קשורים ישירות לגוף, מעבר לחוצות ירושלים. ואם ירושלים היא עיר הקודש, דמשק מסמלת את ענייני ארץ העמים, מקום בלי קדושה. וזה בא לרמז שגם בעיון בעניינים ארציים אפשר להגיע להשגות גבוהות מאוד: הרי אריסטו היה מגדולי החוקרים והמעיינים, עד שהרמב"ם אמר שבהשגותיו היה קרוב לנביא - מבחינת כוח השכל, לא מבחינת עבודת המידות ויראת השם. ועוד מוסיף המלבי"ם: נקט דווקא דמשק כי היא במזרח, לומר שממזרח שמש ועד מבואו אפשר לעיין ולהשכיל בכוח העיוני. ואם כן, כשיגיע המוות יופסק כל זה ויחדל - האם לא כדאי להישאר בגוף?
"ראשך עליך ככרמל" - מקור הנשמה והמלך האסור
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים׃ (ז:ו)
עולות בנות הגוף שלב נוסף. שימו לב: התחלנו מן הירכיים והגענו עד הראש, שהוא החלק הרוחני הגבוה ביותר. "ראשך עליך ככרמל" - מהותך העצמית, עצם היות הנשמה בחינה נבדלת, רוחנית ואלוקית, את הראש לכולם. "כרמל" הוא רך ומלא, שכן התבואה במילואה נקראת כרמל; כלומר את מלאה רוח ודעת אלוקים ככרמל, כתבואה המלאה באביבה.
"ודלת ראשך" - מה שנדלה ויוצא מראשך, וזהו מה שנקרא לעיל "שערך". וכבר הסברנו על פי המקובלים שבחינת השערות היא התבקעות המוחין החוצה: השפע הפנימי יוצא בדרך של שערות, ובעולמות העליונים אלו אורות עליונים רוחניים גבוהים מאוד. וכשזה בא להמשיל את הנשמה, הכוונה להתבקעות הכוחות הפנימיים כלפי חוץ.
"כארגמן" - אומר המלבי"ם שהארגמן משל לעולם הכיסא, שעל פי המקובלים נקרא ארגמן. המציאות מדורגת לארבעה עולמות, וסימנם אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, מלמעלה למטה בדרך של השתלשלות - האצילות משפיעה לבריאה, הבריאה ליצירה, והיצירה לעשייה, כשעולם העשייה הוא החומרי והגשמי. עולם הכיסא, הוא עולם הבריאה, הוא מקור מחצב הנשמות, ומשם, מתחת כיסא הכבוד, מבוע הנשמות העליונות. הרי שהן אומרות לה: ראשך כארגמן, דרגה אחת מתחת לעולם האצילות.
"מלך אסור ברהטים" - המלך במציאות הגשמית התחתונה הוא הגוף, המולך ומושל על כל כוחותיו. אבל עשי חשבון: אם אין נשמה, מה עולה בגורלו של המלך? הוא נאסר בכבלים. ואילו כבלים? רק כבלי השפעת הנשמה. "רהטים" הם משקתות המים; אם אין נשמה המשפיעה עליו, הגוף הולך לקבר. נמצא שכל כוח ההשפעה וקיום הגוף תלוי רק בך. וכך מביא המלבי"ם מן הזוהר הקדוש, ש"מלך אסור ברהטים" זה הגוף האסור בקברים. אבל אם הנשמה משפיעה עליו, אמנם הוא אסור - אך תחת כוח הנשמה, ויש לו קיום וחיות. ואם תפסיקי להשפיע, אין לו קיום וחיות, ואינו אסור ברהטים אלא אסור בקבר.
"מה יפית ומה נעמת" - אין תענוגים במוות
מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים׃ (ז:ז)
את יפה ואת נעימה מאוד, הנשמה - אבל רק "בתענוגים". כלומר רק אם תאהבי את הגוף, רק אם תחיי את חיי העולם הזה, שבו יש לך את כל ענייני התענוגים של המציאות הגשמית. במוות אין תענוגים, אין הנאה גשמית, והכל שם בחינה רוחנית.
"זאת קומתך דמתה לתמר" - הלב מדבר
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת׃ (ז:ח)
עד כה תיארנו את כוחות הגוף, "בנות הגוויה", המתווכחים ומנסים לשכנע את הנפש שלא תעזבם, כשכל אחד מהם טוען שבלעדיה אין לו שום קיום, וכל כוח השפעתה הוא רק בהיותה בגוף. כעת מתאר הכתוב כיצד המלך שלמה עצמו פונה לשכנע את רעייתו, את הנשמה, שתישאר ולא תלך להתחבר עם דודה. ומיהו כאן המלך שלמה? הרי אמרנו ששלמה הוא הגוף, ועל הגוף כבר דיברנו. אומר המלבי"ם: יש כאן בחינה נוספת - המנהיג לגוף, והוא הלב. מן הלב כל ההשפעות, ומן הלב כל הנהגת הגוף כולו. כלומר עתה איננו מדברים בחלקים - לא בשררך, לא בירכייך, לא בשדייך, לא בצווארך, לא בראשך ולא בשערות ראשך - אלא בגוף בכללותו, כגוף שלם, בהנהגה הכללית שהיא בחינת שלמה, הלב המנהיג את הגוף כולו. ועתה, כשהוא הולך ונפרד מאהובתו, גם הוא מנסה לומר דברי שכנוע שאולי תישאר.
אומר לה: "זאת קומתך דמתה לתמר" - כל מה שמנינו, מפעמייך ומן הרגליים ועד לראש, הוא קומת הרעיה השמימית, קומת הנשמה: הנפש הצומחת, החיונית והמשכלת, הקומה בשלמותה, כל הנר"ן בשלמותו, וממנו כל הכוחות. והיא דומה לתמר, המסמל את העץ הגבוה והעצום המגיע עד השמיים. את מבקשת להתחבר לשמיים כשם שהתמר מתמר כלפי מעלה. ונקרא תמר גם משום שהוא תמיר, כלומר גבוה.
ואגב, מהו מקור המילה "תמרורים"? שני ביאורים נאמרו: האחד, מלשון מורה; והשני, "הציבי לך תמרורים" - כמו שאומרים היום "הציבי לך ציונים", שכאשר רצו לסמן את הדרך היו נוטעים עצי תמר, ו"תמרורים" היינו סימנים של עצי תמר. התמר גבוה, ולמרחוק אפשר לדעת היכן הגבול.
ולכן הוא פונה אל הנפש בכללותה: "זאת קומתך דמתה לתמר", ולכן את פונה למעלה, ואל אישך תשוקתך, אל הקדוש ברוך הוא שבשמיים. "ושדייך לאשכולות" - הענבים עומדים כבר להיבצר ולהינתן ביקב כדי להפיק מהם יין. הבציר מסמל את היציאה מן העולם הזה אל עת הבציר שלמעלה, ששם מפיקים את היין מכל מה שעשו כאן, שהוא בחינת ענבים. שם למעלה בא לידי ביטוי גמר המלאכה של כל הפעולות שעשתה הנשמה בחייה, של עבודת השם ושל המצוות שסיגלה לעצמה. אם כן, קומתך דמתה לתמר המתמר ועולה כלפי מעלה, ושדייך לאשכולות שמהם מפיקים כעת את היין - ולכן את רוצה להתחבר אל דודך העליון.
לסיכום: בקטע זה מתוארת שעת הפרידה. הנשמה יורדת אל "גנת אגוז" - אל הגוף על ארבע קליפותיו - לבדוק מה הצמיח: האם פרחה הגפן של המושכלות והנצו רימוני התרי"ג, כדי ליטול עמה מנחה לדודה. ומשהגיעה עתה, "נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב", והיא עולה בסערה להיאסף אל עמיה. כנגד זה מתחננות בנות הגוויה "שובי שובי השולמית", והיא משיבה שבגוף אין לה אלא מלחמת מחניים תמידית. ואז עולים כוחות הגוף שלב אחר שלב מן הרגליים אל הראש: כוח המוליד שבירך, כוח הזן שבטבור ובבטן, הכוח הכעסני והתאווני שבשדיים, כוח השליטה שבצוואר, השכל המעשי שבעיניים והשכל העיוני שבפנים, ומקור הנשמה שבראש - וכולם טוענים שכל יופיים ופעולתם תלויים בה, ושבלעדיה "מלך אסור ברהטים", הגוף אסור בקבר. ולבסוף פונה הלב, מנהיג הגוף כולו, ומזכיר לה את שלמות קומתה. אך דווקא מתוך אותה קומה התמירה, המתמרת כתמר כלפי מעלה, ומתוך האשכולות שהגיעה עתם להיבצר, מתברר שכל מגמתה של הנשמה היא לעלות ולהתייחד עם דודה העליון.