אנו עומדים בשיר החמישי שבשיר השירים, בחלק המליצה. השיר החמישי מתחיל בפסוק "אנה הלך דודך" ונמשך עד "אחות לנו קטנה". במשל הוא מתאר את העזיבה הסופית של רעיית הרועה את היכלות שלמה, והתייחדותה הגמורה עם בעלה הרועה.
וכך גם בנמשל: נפש שלמה, שבכל פעם הייתה עוזבת את גופו של שלמה כדי להתייחד עם בעלה שהוא קודשא בריך הוא, שכחה ברבות הימים את קודשא בריך הוא. הקדוש ברוך הוא בא ודפק, "קול דודי דופק", אך נפש שלמה נהתה אחר הנשים הנוכריות שנשא ונהתה אחר הבעלים, עד ש"אז יבנה במה לכמוש" - ואף שלא בנה הוא עצמו, סוף סוף שכחה הנפש את ייעודה ולא זכתה עוד לשום נבואה שהיא התחברות ישירה עם בורא עולם. ההתחברות הסופית נותרה לזמן הפטירה. לפיכך השיר החמישי, המבטא את עזיבת הרעיה את היכל שלמה כדי להתחבר עם אהובה, הוא ביטוי לעזיבת הנשמה את גוף שלמה כדי להתחבר עם האינסוף ברוך הוא - עת הפטירה והמוות.
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ׃
כאשר הגיע זמן הגוויעה של שלמה, גם בנות הגוויה - הן "בנות ירושלים", כל כוחות הגוף שתמיד משכו את הנשמה שלא תתייחד עם דודה ולא תזכה לנבואה, ומשכו אותה אל הגשמיות ואל הארציות - גם הן מכירות עתה במעלתו של הדוד העליון. גם הן מבינות לאן הנשמה נמשכת כל הזמן, מדוע היא חפצה לעזוב את הגוף, ומהי התשוקה העצומה שלה להתחבר אל האלוקות. וגם הן מבינות שזה הדבר הנדרש: לבקש את השם ולהשתוקק אליו.
וכאשר הגיע עת דודים, כאשר הגיע הזמן שנפש שלמה תיאסף אל עמה ותשוב אל האלוקים אשר נתנה, מתאספים כל כוחות הגוף אל הנשמה ומבקשים ממנה: גם אנחנו רוצים להתאסף יחד איתך אל האינסוף ברוך הוא. הם שואלים מי הוא דודך ומה מעלתו, והיא מתארת להם את מעלתו של קודשא בריך הוא, ומיד כוחות הגוויה מקנאים בנפש ורוצים גם הם להתחבר אל האינסוף.
שואל המלבי"ם: מהו "הלך דודך" ומהו "פנה דודך"? ומבאר, כפי שראינו לעיל, שיש שתי בחינות בהשגת אלוקות. יש אפשרות להשיג אלוקות על ידי נבואה ורוח הקודש, ואז אין צורך לחפש הרבה - האלוקות מתחברת אל האדם בחיבור ישיר. ולעומת זאת יש אפשרות להשיג אלוקות על ידי העיון, המחקר וההתבוננות במושכלות, עד שעל ידי זה מגיע להזדככות ורואה פני אלוקים בדרך השכל, ולא בדרך של השפעה רוחנית מיידית של נבואה.
ומה ההבדל ביניהן? שבדרך השכל אפשר לטעות בדרך. כמה נכנסו לפרדס, וראינו שהגיעו אחר כך לנפילות גדולות. לעומת זאת כשזוכים לנבואה, הנבואה היא שפע אלוקי, ובזה נגמר העניין: אתה הולך, מגיע לחברת הנביאים, שופעת עליך רוח הקודש, ואין טעויות. נמצא שהדרך המוצלחת יותר היא להשיג אלוקות בדרך נבואה, אלא שלא כל אחד זוכה לכך, ולכן לפעמים צריך לעשות זאת בדרך העיון והמחקר.
לפי זה תבין את טענתן: "אנה הלך דודך" - לאן הלך דודך, שנוכל להגיע אליו באופן ישיר מכוח נבואה. אבל ייתכן מאוד שלא תהיה לנו אפשרות זו אלא רק דרך העיון והמחקר, ועל כך אומרות: "אנה פנה דודך" - לאיזה צד פנה. שכן אין לי הכרח שאמצא אותו, ואפשר שפנה לצד שקשה יהיה לי למצוא אותו, כי בדרך העיון והחקירה אתה עלול לחשוב שאתה נכנס לפרדס, ואוי ואבוי, יוצא אתה מכיוון לא מתאים, ואפשר שיבוא הדבר לידי כפירה. זהו "אנה פנה דודך" - אולי לא ניתן להשיגו בנבואה אלא רק בדרך העיון, ואז אפשר שזו פנייה שלא נזהה אותה בזמן, וחלילה נצא מן הדרך הנכונה בהשגת האלוקות.
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים׃
תוך כדי הדברים מרגישה נפש שלמה שהדוד העליון, קודשא בריך הוא, יורד כעת מן השמיים ממעון קודשו כדי לאסוף אותה אליו. ואז היא אומרת לכוחות הגוף: הנה כעת "דודי ירד לגנו". שימו לב, לא לכל הגן אלא "לגנו" בלבד. כל הגן הוא כל כוחות הגוויה, אבל הוא אינו יורד אל כל הגן אלא רק "לערוגות הבושם".
ומהי הערוגה המדיפה בושם? זו הנפש האלוקית. ראינו ש"מניין לערוגה שיש בה חמישה זרעונים", וזה משל לנפש שיש בה חמישה כוחות. חמישה "ברכי נפשי" אמר דוד, כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה. נמצא שהנפש היא בבחינת ערוגה שיש בה כחמישה גידולים, חמישה מיני זרעונים, כנגד חמשת כוחות הנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכבר דיברנו כמה פעמים שהנפש נקראת ערוגה, כי מה שאתה זורע הוא מה שאתה מקבל: אם אדם מצמיח בה דברים רוחניים אלוקיים, זה מה שיקצור; ואם הוא זורע בנפשו דברי הבל ורעות רוח, יקצור בהתאם.
"דודי ירד לגנו לערוגות הבושם" - אל חלק הנפש, ולא אל הגוף וכוחות הגוויה. ואחר כך "לראות בגנים" - כאן כבר מדובר על הגוף. שימו לב לשינוי: בתחילה "ירד לגנו" בלשון יחיד, על הנפש, ואחר כך "לראות בגנים" בלשון רבים, על הגוף. ומהו הטעם? כי כשהאדם נפטר, מה קורה לגוף? הוא מזדכך, ותהליך ההזדככות שלו הוא הריקבון. ועל ידי זה יש אפשרות לחזור שוב בגלגול, שכן כל עוד הגוף לא נרקב אין הנשמה יכולה להתנתק. צריך אפוא גם זיכוך של הגוף. לכן עיקר הירידה היא אל הנשמה, להעלותה אליו, אבל בין השאר "לראות בגנים" - גם את הגוף ואת גידוליו רואה הקדוש ברוך הוא, שכן על ידי המוות הם הולכים ומזדככים ושבים אל היסודות, ומשם יש כבר אפשרות שהנשמה תרד שוב ותיברא מחדש בגוף חדש. נמצא שגם לגוף יש מעט זיכוך בעזיבת הנשמה.
"וללקוט שושנים" - לעומת זאת ישנם שושנים שאינם חוזרים. השושנים נשארים אצל קודשא בריך הוא ואינם שבים בגלגול. וכמה נפלא הדבר, שהרי את הפסוק הזה מביאים תמיד בהספדים, ולא בכדי, שכן חז"ל דורשים אותו על מיתת הצדיקים. השושנים באים לרמז על השושנה העליונה, אלה הם הצדיקים שומרי השושנה העליונה, אלה הם הצדיקים עובדי השם. הקדוש ברוך הוא "רועה בגנים" כדי להמשיך ולראות את הנשמה שתרד שוב בגלגול ותזדכך שוב, אבל את השושנים הוא לוקט אליו. השושנים אינן חוזרות לכאן עוד, שכבר הן מתוקנות ומזוככות, והם הצדיקים העולים ישירות אל כבשנו של ריבונו של עולם.
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃
כעת הרעיה מתחברת עם הדוד העליון, וזו בחינה של מיתת נשיקה, והיא אומרת "אני לדודי". כאשר היא מתחילה בדיבוק הזה ברוב תשוקה אל האלוקים, הקדוש ברוך הוא, הרועה העליון, מביא לה שושנים. ומה הם השושנים? זה מה שאדם זרע כאן בימי חייו. "הרועה בשושנים" - כל המעשים הטובים שאדם עשה נפרטים לפניו בעת הפטירה. המלאכים הטהורים שנבראו מן הצדקות שלו, מן החסדים שלו וממעשיו הטובים, הם הבאים להקביל את פניו. דודי הוא הרועה בשושנים: הקדוש ברוך הוא כרועה המביא לפניי את כל אותם מלאכי צבאות שנבראו ממעשיי הטובים, שושני הצדקות שעשיתי.
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָ͏ִם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃
אומר הדוד העליון אל נפש שלמה, אל הנשמה העליונה: את יפה בכך שנרצו מעשייך והתכפרו עוונותייך. "תרצה" מלשון ריצוי. ובפשטות אפשר לומר שעצם הפטירה יש בה כוח זיכוך, וכמו שכתוב "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון". יש מציאות שבה עצם המיתה היא כפרה, כמו שאמרו חז"ל שלפעמים תשובה מכפרת, לפעמים צריך גם ייסורים ולפעמים מיתה, והמיתה היא חלק מתהליך הכפרה. וזהו "יפה את רעייתי כתרצה" - כעת נרצו מעשייך ונתכפרו עוונותייך.
"נאוה כירושלים" - אם נבוא לשקול, הנפש היא חלק אחד והגוף הוא חלקים רבים. ואומר הדוד: את נאוה כמו כל ירושלים כולה. שהרי "בנות ירושלים" הם כל כוחות הגוף, ואומר הקדוש ברוך הוא שהנשמה שווה וערכית הרבה יותר מכל כוחות הגוף, ושקולה ככולם.
"איומה כנדגלות" - "נדגלות" הוא תמיד לשון דגלים, לשון מחנות רבים. וממה את איומה כל כך, ממה את נפלאה כל כך? מן התורה ומן המעשים שעשית ופעלת, שעל ידיהם באים דגלי גדודים רבים להקביל את פנייך. הם העומדים סביבך לשמור עלייך, הם העומדים שלא יקרב אלייך זר. שכן ידוע שכאשר האדם נפטר באים כוחות טומאה להפחיד את הנפש ולעשוק אותה, ובפרט אלה שנבראו מטיפין שיצאו מן האדם, ולכן מזהירים ומשביעים שלא ילכו אחר מיטתו של הנפטר. ומי ששומר עליו הם התשובה והמעשים הטובים שהאדם עשה, הם המגינים עליו מהם. זהו "איומה כנדגלות": אותם גדודים ומחנות באים מן התורה והמעשים הטובים שעשית, והם עומדים כצבא קדושים ומלאכי שלום למנוע מכוחות הטומאה לקרב אלייך.
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד׃
הקדוש ברוך הוא אומר לנשמה: מעכשיו הסבי את עינייך. עד עתה היו עינייך מרחוק, וכעת הסבי אותן. ושימו לב, זה הפוך ממה שרגילים לחשוב. אנו חושבים ש"הסבי עינייך מנגדי" פירושו שעינייך נגדי והסירי אותן ממני, כלומר הרחיקי עינייך. אבל המלבי"ם מסביר להפך: עינייך הן "מנגדי", כלומר מן המקום המנוגד לי, הסבי אותן משם אליי. כלומר: את עינייך הפני אליי.
עד עכשיו היו עינייך מנגדי ומרחוק, כי נפש שלמה הייתה בחדרי שלמה, בתוך הגוויה, כלואה, והייתה לוטשת את עיני ההשכלה מרחוק, שהרי הגשמיות מהווה חציצה ומסך. וכעת, את יכולה לראות אלוקים פנים אל פנים, שהרי "לא יראני האדם וחי", ועתה שאינך עוד בחיים, העיניים שהיו מנגדי יחזו מישרים. הסבי אותן אליי, ואז תוכלי להיות אצלי תחת כיסא הכבוד.
"שהם הרהיבוני" - פירושו שהם גידלוני. "רהב" הוא מלשון גאווה ומלשון גדולה. ומה מגדל את קודשא בריך הוא בעולם? מעשה הצדיקים. כאשר בני אדם עושים רצון השם ומקדשים שמו בעולם, על ידי זה מתגדל ומתקדש שמו יתברך בעולם. אומר הקדוש ברוך הוא: עינייך, בעודן בגוף, הרהיבוני וגידלוני, הן שפיארו שם שמיים בעולם.
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם׃ כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ׃
הפסוקים הללו מתארים את המעלות ואת התיקונים שהנפש הביאה עמה, כפי שראינו לעיל. וכן השערות, "שערך כעדר העיזים שגלשו מן הגלעד", שראינו שהשערות הן מותרי המוח, וכבר הסברנו לעיל שבא הדבר לתאר את המושגים העיוניים ואת הרוחניים ואת עצמות הנפש.
אך מעיר המלבי"ם: שימו לב ששני דברים אינם מוזכרים כאן, ואלה הם "צווארך" ו"שדייך". ומדוע? מפני שצוואר ושדיים מתארים את הכוח המתעורר ואת יצר הגוויה, וכעת אין יצרים, אין כוח מתעורר ואין כוח תאוותני. הנשמה עוזבת כעת את הגוויה, ולכן שני דברים אלה אינם נזכרים כאן.
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר׃
כעת פונה קודשא בריך הוא אל בנות ירושלים, שהן כוחות הגוף הנמצאים סביב הנפש. והוא אומר להם: הרי יש לו לשלמה, שהוא הכוח המושל בגוויה, כוחות רבים. "שישים מלכות" - שישים כוחות שהגוף פועל על ידם, ותחתיהם עוד שמונים כוחות פחותים מהם. שכן "מלכות" מורה על כוח עליון, ו"פילגשים" על כוח תחתון יותר. הרי שישנם שישים כוחות עליונים בגוף, ועוד שמונים כוחות תחתונים יותר. ובזה לא מסתיימים כוחות הגוף, אלא "ועלמות אין מספר" - תכונות ומידות וכוחות עד אין מספר. עד כדי כך אין להם מספר, שהפסיכולוגים ממשיכים עד היום להתפרנס מחקר כוחות הנפש.
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ׃
מכל כוחות הגוף הללו - שישים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות אין מספר - יש לי שם אחת מיוחדת: "אחת היא יונתי תמתי", היא הנפש הקדושה. היא יחידה ביניהם, אין לה רע ואח בין כל כוחות הגוף, והיא נבדלת מכולם.
"אחת היא לאמה" - ראינו שהגוף נקרא במליצה אמה של הנפש, שהוא כמגדל את הנפש ושומר אותה, והנפש ספונה בתוכו. ואומר: הגוויה לא הוציאה עוד גידול מיוחד כל כך מכל הכוחות שראינו. שישים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות אין מספר - אין כוח מיוחד ככוח הנפש. במילים פשוטות: יש לאם הזאת ילדים רבים, אבל יש ילד אחד מיוחד ביותר, והוא הנפש. הילדים הרבים הם כל כוחות הגוף, ואף אחד מהם אינו שווה בערכו לכוח הנפש.
"ברה היא ליולדתה" - "ברה" מלשון בר וסולת, הדבר המובחר והמיוחד ביותר. קודם דיברנו על המיוחד שבגוף, וכעת הוא אומר: לא רק בגוף, אלא בכל הטבע כולו שילד את כל המציאות ברה היא. שהרי אם נבדוק בטבע, יש בו דומם וצומח וחי ומדבר, ואחר כך יצאה הנשמה שהיא בת השמיים ממעל. ואף "מדבר" יכול להיות גם גוי, ואילו הנשמה היא כבר מעלת ישראל, מעלה גבוהה ועצומה. נמצא שהטבע אשר ילד את כל אשר אנו רואים בעולם הוא כאין וכאפס לעומת הנקיות והזוך והבהירות של מה שילד הטבע כאשר ילד את הנשמה, את הכוח המובחר הזה הנעלה מעל כל החי ומעל כל אשר קיים בעולם.
"ראוה בנות ויאשרוה" - כל כוחות הבריאה, כל בנות הבריאה, רואות את הנשמה ואומרות: היא היא האושר האמיתי, היא לבדה חלק השם עמו, היא "מאן דנפח מדיליה נפח", כוחו של קודשא בריך הוא. "מלכות ופילגשים ויהללוה" - גם אותם כוחות הגוף שבפסוק הקודם מהללים אותה ואומרים: אין כמותה, אין ככוח הנשמה, אין עוצמה כמו הנשמה, שהיא היחידה שאינה בת תמותה והיא היחידה הקיימת לעד, לעומת הגוף ההולך וכלה ונרקב בקבר. נמצא שהיא הכוח הרוחני העליון והגבוה ביותר שבבריאה.
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃
כוחות הגוויה מרגישים כעת איך נפש שלמה עומדת להיפרד מהם, והם שואלים: מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין החרכים ומבין התריסים של העפר והגוף, מושיטה את ראשה מן החלון אל החוץ. "נשקפה" - כלומר היא עדיין כביכול בתוך הגוף, אך מתחילה קצת לצאת, הראש נוטה החוצה ומסתכל החוצה, כרוצה לפרוץ החוצה. לכן נקראת נשקפה, כמו שראינו לעיל "משגיח מן החלונות", עומדת לצאת.
והיא דומה לשחר. הסברנו במשל שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה, סוף הלילה ותחילת היום, ובו באים לידי ביטוי שני הכוחות אשר בבריאה, גם הירח וגם השמש: בשחר עדיין רואים את הירח, ומאידך גיסא כבר מתחילים להתנוצץ אורות השמש. כך גם כאן: הנפש עומדת עתה על הגבול שבין החיים הזמניים לחיים הנצחיים, מתחילה לצאת מן הגוויה כדי להתחבר אל האינסוף - בין הלילה, שהוא המציאות הגשמית כאן, לבין היום, שהוא הארת קודשא בריך הוא והמציאות הרוחנית האינסופית.
"יפה כלבנה" - כל עוד הנפש בעולם הזה היא סגורה בתוך מכלול החומר, והגשמיות עוטפת אותה ואינה נותנת לה לבטא את עצמה. למה היא דומה? ללבנה, שאין לה אור עצמי אלא היא מקבלת את האור מן השמש ומזריחה אותו כלפי חוץ, ומשמשת כמחזיר אור. כך הנשמה בתוך הגוף: אינה יכולה להאיר את עצמותה אלא רק מקבלת ניצוצי אורה מקודשא בריך הוא המשפיע עליה, אך מצד עצמה אינה יכולה להאיר את האור העוצמתי שלה מכוח עצמה.
ומוסיף המלבי"ם: כמו שהלבנה, על ידי שהיא חומר מוקשה ועכור, היא מעכבת בעד ניצוצי השמש. תארו לעצמכם שהלבנה הייתה שקופה - האם היינו מקבלים החזר אור? ודאי שלא, שכן דבר שקוף נותן לאור לעבור בעדו. ומה גורם ללבנה להיות מחזיר אור? דווקא היותה גוף מוקשה ועכור ואטום, שהאור מכה בה וחוזר. כך כשהנפש קשורה בחומר: מחמת עכירות החומר ואי שקיפותו אין האור הרוחני חודר פנימה אל הנפש כביכול, ויש כאן בחינה של מחזיר אור, והרי היא כלבנה.
אבל עכשיו, כשהיא יוצאת מן הגוויה ושבה אל מקורה, אל האינסוף ברוך הוא, אז "ברה כחמה": היא ברה וברורה ומאירה כחמה, כי היא מאירה באור הרוחני שהיא עצמה בחינה של אלוקות. וברגע היציאה עצמו היא כשחר - אותו שלב שבו לאט לאט הלבנה הולכת ונעלמת ואי אפשר לראותה ביום, ולאט לאט החמה הולכת ומאירה. בשחר נמצאים שני המאורות הגדולים יחד, ועדיין היא בתוך הגוף, אך כבר ראשה נשקף מן החלון החוצה.
"איומה כנדגלות" - כשם שאת הלבנה מלווים כוכבים רבים, כך את הנשמה בעת צאתה מלווים התורה והמצוות והמעשים הטובים שעשתה, והמלאכים שנבראו מכל מעשיה הטובים. הם המלווים אותה כעת כלפי מעלה, ולכן היא איומה כנדגלות - כאותם דגלי צבא שנוצרו מן המעשים הטובים שעשתה.
השיר החמישי מתאר את פרידת הנשמה מן הגוף. כוחות הגוף, שכל ימיהם משכו את הנפש אל הארציות, מכירים לבסוף במעלת הדוד העליון ומבקשים לדעת אנה הלך ואנה פנה - בדרך הנבואה הישירה או בדרך העיון המסוכנת. הדוד יורד אל "ערוגות הבושם", אל הנפש, לוקט את השושנים שהם הצדיקים שאינם שבים עוד בגלגול, ומקבל את הנפש במיתת נשיקה כשמעשיה הטובים מקבילים את פניה. הוא מכריז עליה שנרצו מעשיה, ששקולה היא ככל כוחות הגוף, ושמחנות של תורה ומעשים טובים שומרים עליה מכוחות הטומאה. מכל שישים המלכות ושמונים הפילגשים ועלמות אין מספר, היא לבדה "אחת" ו"ברה" - מובחר הבריאה כולה. וברגע הפרידה היא כשחר: מסיימת את תפקידה כלבנה המחזירה אור מבעד לעכירות החומר, ומתחילה להאיר כחמה באורה העצמי, מלווה בדגלי המלאכים שנבראו ממעשיה.