אנו עומדים בשיר החמישי שבשיר השירים, לפי חלוקת המלבי"ם. זהו השיר הארוך שבכולם: הוא נמשך מן הפרק השישי, מ"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים", ועד הפרק השמיני, ומסתיים בפסוק שלפני "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה".
נזכיר את המשל כולו בקצרה: רועה אהב אישה, והיא אהבה אותו אהבה עזה. המלך שלמה לקח אותה בכוח אל ארמונו, והיא נעשתה כלואה שם. בכל הזדמנות ניסתה לברוח אל אהובה, והוא מצדו המתין לה ומבקש אותה. שוב ושוב הייתה נמשכת אחריו ובורחת, ובנות ירושלים היו מחזירות אותה אל ארמון שלמה. כך מתנהל לאורך כל הספר משא ומתן בין הרעיה לבין בנות ירושלים שמן הארמון, מול הדוד שבא לבקרה או שהיא יוצאת אליו אל המדבר, ובסופו של דבר נאלצת לשוב למקומה. והנמשל, כפי שאמרנו: נפשו של שלמה היוצאת מן הגוף ומתחברת עם הקדוש ברוך הוא בנבואה, עד שהגוף כופה עליה מחדש את החיבור אליו. הגוף הוא שלמה, והנפש היא כביכול נפש שלמה שבמשל.
בשיר החמישי, אומר המלבי"ם, מגיע הדוד באחרית הימים אל הרעיה לאין קול. בנות ירושלים והמלך שלמה בעצמו מתווכחים עמה ומפצירים בה שלא תעזוב אותם ולא תתייחד לגמרי עם דודה. ואז היא לובשת עוז ברוב אהבתה, יוצאת אל הדוד אל המדבר, ואינה שבה עוד. עד שבסופו של דבר שוררו המשוררים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - אהבת הרעיה אל דודה ניצחה את כולם.
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ׃ (ו, א)
אחרי שהרעיה תיארה לפניהן מיהו דודה - "ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" - הן מוכנות לעזור לה לבקשו. כששמעו את מעלותיו ואת ייחודו אמרו: אכן הוא מיוחד כל כך, נרצה לסייע לך להשיג קרבתו. ולכן הן שואלות: "אנה הלך דודך" - היכן מקומו? ואם אינך יודעת את מקומו, לפחות "אנה פנה דודך" - לאיזה צד פנה, שנדע כיוון ונחפשנו שם, "ונבקשנו עמך".
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים׃ (ו, ב)
תוך כדי דבריהן, אומר המלבי"ם, בעודם בגן המלך, יורד הדוד - אותו רועה - מהררי בתר ובא אל הגן. ושימו לב לדיוק: אין עיקר ביאתו אל הגן, אלא "לערוגות הבושם". מיהי ערוגת הבושם? רעייתו, שהיא הערוגה הנותנת ריח בכל הגן כולו. הרועה בא לראות בגנים ולרעות שם את צאנו, אך אינו מלקט לעצמו אלא "ללקוט שושנים" בלבד - את השושנה האחת, את רעייתו ואהבת כלולותיו, שבשבילה בא לכאן.
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃ (ו, ג)
אומרת הכלה: אני לדודי ודודי לי, במה שהביא לי שושנים למנחה - כתשורה ומתנת אהבה.
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃ (ו, ד)
"כתרצה" - מלשון רצון, אומר המלבי"ם: יפה את בעיניי משום שנתרצית אליי ושב רצונך אליי. שהרי ראינו קודם לכן, ב"קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי", שהרעיה נשתקעה בארמונו של שלמה ולא ביקשה את דודה. כמו ניתק הקשר: היא נהתה אחר ההנאות שבארמון ונתחברה עם המלך שלמה, והרועה שהמתין לה במדבר מעבר להררי בתר כבר לא משך את לבה. וכשקמה לפתוח - "דודי חמק עבר" בכעסו. כעת הם חוזרים ומתייחדים: "אני לדודי ודודי לי", ולכן הוא אומר לה שנתרצית אליי פעם שנייה, ועל ידי זה שב רצוני להתחבר אלייך. "נאוה כירושלים" - ככל בנות ירושלים. "איומה כנדגלות" - נדגלות כמו "ודגלו עלי אהבה", היינו מחנות רבות, שעכשיו ייראו ויפחדו להתקרב אלייך, כי יראו שאת קרובה אליי, קרובה אל דודך.
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד׃ שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם׃ כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ׃ (ו, ה-ז)
"מנגדי" פירושו מרחוק, כלשון "ותתצב מנגד". הוא אומר לה: הסבי את עינייך שעומדות כנגדי מרחוק. עד עכשיו היית מסתכלת אל חדרי שלמה ואל ארמונו, ואליי היית שולחת עיניים מן הצד, בזווית, כמרחוק. אך עתה - הסבי עינייך והחזירי אותן אליי, שיידבקו בי בהתמדה. ומכאן ואילך הוא מתאר את יופייה: שערך, שינייך, ורקתך כפלח הרימון.
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר׃ (ו, ח)
הדוד רואה שבנות ירושלים באות ועומדות סביבה, כמי שרוצות למנוע ממנה ללכת. אומר להן: הרי לשלמה נשים רבות - שישים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות אין מספר. למה זה יעשוק את רעייתי, שאצלי היא יחידה? כל אלה יש לו, ומדוע דווקא את רעייתי לקח?
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ׃ (ו, ט)
אחת היא אצלי, יונתי תמתי, אין לי חברה וידידה זולתה. ולא עוד אלא ש"אחת היא לאמה" - בת יחידה היא, ולא ילדה אמה עוד בת כמותה. "ברה היא ליולדתה" - ברה ונבחרת, כאילו בררה אמה לעצמה את כל היופי ואת כל החן שבתבל ונתנה אותם בבת הזאת. עד שכל הרואה אותה מאשר בה: "ראוה בנות ויאשרוה", כולן אומרות אין כמוה. ואפילו "מלכות ופילגשים ויהללוה" - אף שהן צרותיה, ודרכה של אישה צרה לדבר בגנות חברתה, כאן אדרבה, אף הן רואות בשבחה ומהללות אותה. ואם כן, לשלמה יש שישים מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר - למה דווקא את יחידתי הוא לוקח?
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת׃ (ו, י)
עתה מתקרבות אליה בנות ירושלים ושואלות. מבאר המלבי"ם: השחר הוא המחבר בין היום ובין הלילה. וכידוע התמונות היפות ביותר הן תמונות זריחה ושקיעה - זמן החיבור של היום והלילה הוא הזמן היפה והמיוחד ביותר, שאז רואים את שקיעת הלבנה ביופיה ואת זריחת השמש בהדרה. והיא דומה לשני המאורות כאחד: בעת איילת השחר, כשהירח עדיין ניכר והשמש מתחילה לזרוח - "יפה כלבנה" שעדיין קיימת, "ברה כחמה" הזורחת. וגם "איומה כנדגלות", כצבאות הכוכבים וצבא השמיים המתנוצצים בעת השחר.
אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים׃ (ו, יא)
הרעיה עונה לבנות ירושלים ששאלו "מי זאת הנשקפה כמו שחר", ומתחילה להמציא להן אמתלאות מדוע יצאה מחדרה ונשקפה החוצה עם שחר: ירדתי לגינת אגוז, הלכתי לטייל, לראות באבי הנחל, ומשם לראות הפרחה הגפן והנצו הרימונים - אני עושה כאן סיבוב בגן.
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב׃ (ו, יב)
אך מיד היא חוזרת בה מדבריה, אומר המלבי"ם, ומודה: איני יודעת בעצמי מדוע יצאתי. אלא "נפשי" - הוא דודי הרועה, שהוא בחינת נפשי, הוא חיי והוא רוחי - הוא ששם אותי "מרכבות עמי נדיב". הוא מניע אותי כמרכבה הרצה במהירות אל בני עמי הנדיבים, להתחבר שוב אל מקורותיי, שלא אהיה כלואה בחדרו של שלמה אלא אצא כיוצאת במרכבה אל עמי ואל אהובי, אל הכפר ואל האזור שמשם לקחני שלמה. כלומר: אני עצמי איני יודעת למה אני יוצאת, אלא הדוד, הרועה שהוא נפשי, מרכיב אותי על מרכבותיו להביאני בחזרה אל מקומו.
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם׃ (ז, א)
משגילתה לפניהן שבדעתה לעזוב ולשוב אל דודה, מתחילות בנות ירושלים להתחנן שלא תלך: שובי שובי לחדרו של שלמה, ונחזה בך וננהג בך כבוד כמלכה. עונה להן הרעיה: "מה תחזו בשולמית" - כיצד ייתכן שתנהגו בי כבוד, בשעה שאני אצלכם "כמחולת המחניים"? תמיד אני מוקפת בשתי מחנות סביבי לשמרני, הרי אני כשבויה ביניכם. ואיך אתם אומרים לי שובי כמלכה? איזו מלכה? מחנה מסביב למחנה, כדי לכלוא אותי ולא לאפשר לי לצאת.
מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב, חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן׃ (ז, ב)
כאן מתחיל הרעיון שילווה את כל הפסוקים הבאים: בנות ירושלים טוענות שכל מעלותיה של הרעיה אינן אלא מצד היותה כאן, בארמון שלמה. "מה יפו פעמייך" - פעמייך הן צעדייך, ואמנם יפים הם, אך רק "בנעלים": רק כשאת הולכת במנעלים, לא כשאת יחפה. ארמון שלמה הוא המספק לך מנעלים, אך אם תצאי אל דודך הרועה שאי שם במדבר - שם לא יהיו לך מנעלים, ויופייך יתגנה.
"חמוקי ירכייך כמו חלאים" - חלי וכתם, מבאר רש"י, הם קבוצת זהב, כלשון "עדי נזם וחליתה". כתם הוא תכשיט זהב, כמו "כתם פז". חמוקי ירכייך כמו נזם זהב, אבל רק אם הם "מעשה ידי אומן" - רק אם צמודים להם חלאים שעשה האומן במלאכתו, ייחודיים ומיוחדים ומקוריים ויפהפיים. ואילו אצל דודך לא יהיו לך תכשיטים כאלה. ובמילים פשוטות: כל יופייך הוא רק כאן, כשאת מקושטת בארמונו של שלמה. אך שם, בלא מנעלים ובלא תכשיטים - היכן יופייך? שימו לב לדברים הללו, כי לאחר מכן נרצה לראות כיצד הם באים לידי ביטוי בנמשל, במליצה.
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃ (ז, ג)
"אגן הסהר" הוא מקום היקוות משקים, כאגם המכיל בתוכו משקה. וטוענות הן: הרגילות לשתות יין לרוויה, "אל יחסר המזג" - גם מזיגת היין - רק כאן היא מצויה לך. מזיגה עניינה עירוב, שהיו מוזגים מים ביין, והייתה בכך מומחיות לדעת כמה למזוג. שם, אצל הרועה, לא ימזגו לך. "בטנך ערמת חיטים סוגה בשושנים" - אף בטנך לא תחסר ערמת חיטים; חיטים הן ביטוי למזון ולאוכל, ובארמונו של שלמה יש מזון ופרנסה לרוב. הרי שדווקא כאן יש לך תכשיטים, נוי, יין ולחם ואוכל ראוי - וכל זה לא יהיה לך בביתו של הרועה העני.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה׃ (ז, ד)
שני שדייך דומים כשני עופרים תאומי צבייה - צבייה מלשון צבי ויופי. כלומר: דווקא בחדרי משכיות המלך, ששם כל חמדה, שם תבואי לידי ייחודך ותפארתך, ולא בביתו של הרועה.
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק׃ (ז, ה)
צווארך דומה למגדל השן, ועינייך דומות לבריכות בחשבון - שהן תמיד לחות ורעננות. ולכן ראוי שיהיו "על שער בת רבים", היינו בירושלים ובארמונו של שלמה, מקום של בת רבים, ולא באיזו חורבה במדבר אצל הרועה. ראוי שיהיו במקום המפואר והמכובד. "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" - האף דומה למגדל הלבנון, והרי הוא צופה פני דמשק, ודמשק בזמן שנכתב השיר הייתה עיר מושב ולא מדבר ולא חורבה ולא עיר קרב. ולכן טוענות הן: למה לך להלין את כל היופי המיוחד הזה במקום שוכני חררים אי שם במדבר? ראשית, כל היופי וההדר הזה קיים רק כאן בארמונות שלמה; שנית, כאן יש לך גם שפע של יין ולחם; ושלישית, יופי כזה ראוי שיהיה בשער בת רבים, ולא במקום שאין בו שום ביטוי לכל היופי הזה.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן, מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים׃ (ז, ו)
ראשך דומה עלייך ככרמל ברוב יופיו והדרו. "דלת ראשך" היא החלק הגבוה שבראש, מלשון לדלות, ורש"י מפרש שהיא קליעת השיער שבגובה - והיא כארגמן. ו"מלך אסור ברהטים": רהטים הם התלתלים שקושרים בהם את החגורות, שבקצה החגורה יש כמין תלתלים וחוטים שבהם קושרים אותה. כלומר: המלך שלמה אסור בכבלי האהבה ואינו יכול לזוז בלעדייך, כמי שאסור באזיקים; כביכול מחובר אלייך באהבתך.
מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים׃ (ז, ז)
מידת האהבה - כמה יפתה וכמה נעמה! אבל כל זה כשהיא מקושרת בתענוגים. לאהוב את המלך יפה ונעים כשהדבר מחובר לתענוגים שתוארו כאן: תכשיטים, יין, לחם ופרנסה. אבל מה תעשי שם אצל הרועה העני? אהבה - אולי כן, אך תענוגים אין. ואהבה כזו לא יפתה ולא נעמה. איזו אהבה היא יפה ונעימה? זו שיש עמה גם תענוגים - וזה יהיה לך רק כאן, בארמונות שלמה.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת׃ (ז, ח)
כאן בא המלך שלמה בעצמו, אומר המלבי"ם, ומדבר על לבה של הרעיה שלא תיפרד ממנו ולא תלך אל בעלה ואהובה. אומר לה: הנה קומתך, שאת ניצבת עתה בקומה זקופה בגאווה ובעוז, דומה לתמר הגבוה, שכביכול אין אדם יכול לעלות עליו. "ושדייך לאשכולות" - דומים בטובם לאשכולות.
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים׃ (ז, ט)
אף על פי כן, אומר שלמה, אמרתי אעלה בתמר: אתאמץ בכל כוחי לעלות אל גובהך ולהשיגך, שהרי היא כבר עומדת ללכת ופניה כלפי חוץ. ואף שהתמר חלק והמנסה לטפס עליו מחליק - "אוחזה בסנסיניו", אאחז בענפיו שלא אפול בעת עלייתי. הכל אעשה כדי להשיג את אהבתך. ואבקש ממך שיהיו נא שדייך כאשכולות הגפן, שכשאוחזים בגפן יוצא ממנו היין, בחינת שפע שתשפיעי כלפיי, וריח אפך כתפוחים הנותנים ריח טוב.
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים׃ (ז, י)
שלמה מבקש שיהיה חיכה דומה לו כיין הטוב המשמח את הלב, וכל זה כדי לשכנעה שתישאר עמו. אבל כאן חוטפת הרעיה את הדיבור ועונה: "הולך לדודי למישרים". היין הזה של חיכי, שאותו אתה מבקש, לא אותך ירווה ולא לך יהיה, אלא הולך הוא לדודי - לאהובי הרועה. אל תעלה אל קומתי ואל תנסה להשיגני ולבקשני, כי לדודי אני הולכת. ולא אני המישרים, אלא דודי הוא המישרים, הוא היושר והצדק, ואליו יש לשאוף.
"דובב שפתי ישנים" - מרוב תשוקתי לדודי, אף בשעה ששפתיי ישנות הן דובבות באהבתו ובדיבורו, ואומרות: "אני לדודי ועלי תשוקתו". וזהו יסוד גדול: מה שאדם מדבר מתוך שנתו מבטא תמיד את הכמיהות הכמוסות שבלבו. הארכנו בזה במשנת החלומות, ומי שירצה יעיין שם בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, שמה שקורה לאדם בעת השינה מגלה את השקוע במעמקי לבבו. במצב של מודע יכול אדם להסתיר את רצונותיו ותאוותיו ועניינו, אך כשאינו במודע - מתגלה האני הפנימי שלו בלא כחל ושרק, בלא פילטרים, ואז יכול האדם לדעת באמת מהן שאיפותיו, מהם רצונותיו ומיהו האני הפנימי שלו. לכן אומרת הרעיה: אף כשאני ישנה, שפתיי דובבות מרוב תשוקתי לדודי - "אני לדודי ועלי תשוקתו".
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ׃ לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים׃ (ז, יא-יב)
הרעיה משיבה פניה אל דודה ואומרת: בוא דודי ואהובי, נצא מכאן אל השדה, ובלילה הזה נלון בכפרים שבסביבות ירושלים.
נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ׃ (ז, יג)
באור הבוקר נשכים לכרמים ונראה אם פרחה הגפן. שימו לב ללשון: ספק הוא אם פרחה הגפן וספק אם הנצו הרימונים, ואף על פי כן "שם אתן את דודי לך" - את אהבתי אתן לך. כלומר: פריחת הגפן והנצת הרימונים בספק, אך אהבתי אליך ודאי פרחה והנצה, ואותה אתן לך ולא לאחר, ובוודאי לא לשלמה.
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ׃ (ז, יד)
הדודאים הם אותם צמחים ופרחים שאוספים אותם בשל ריחם הטוב, והם "נתנו ריח" - וריחם אינו מיוחד לבעליהם דווקא. הזורע דודאים, הם מדיפים ריח לכל, הם כהפקר בשדה ונותנים ריח לכל עובר. וכן "כל מגדים" מונחים על פתחינו; מגדים הם דברים מוטעמים העומדים למאכל, והם על הפתח, הפקר לכל. "חדשים גם ישנים" - אף המגדים החדשים דומים כבר לישנים, לפי ששבענו מהם די והותר. כך דרכו של עולם: כל דבר בתחילה מוצא חן ומלהיב, ואחרי פעם ופעמיים ושלוש שוב אינך מתלהב ממנו. אבל "דודי צפנתי לך" - את אהבתי איני נותנת כדבר הישן וכדבר ההפקר, אלא צפונה היא לך בלבד; אהבתי מיוחדת רק לך.
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי׃ (ח, א)
עתה מתעצבת הרעיה על כך שעליה לעזוב את בית אמה ואת משפחתה ולשוטט עם הדוד בשדות ובמדבריות. והיא אומרת: מי ייתן שיחזיקו אותך כאילו אתה אח לי, יונק משדי אמי. שהרי כשאדם מנשק אישה בחוץ - ואיני מדבר על אנשים הרחוקים, אלא על אנשים בעלי תורה - הדבר נתפס כדבר מבוזה ומגונה. ואילו אח המנשק את אחותו, אף שאין זה מקובל לגמרי, מכל מקום הדבר הגיוני ונתפס יותר. לעומת בן השכן שינשק את בת השכנה, שאפילו אצל ילדים הדבר נתפס כגנאי. לכן היא אומרת: מי ייתן ושנינו היינו גדלים יחד ויונקים מאם אחת, עד שאם אמצאך בחוץ ואשקך - לא יבוזו לי, ולא יהיה הדבר גורם לביזיון ולאמירת "ראית מה הם עושים".
אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי׃ שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃ (ח, ב-ג)
ואם כן אוכל גם להנהיגך ולהביאך אל בית אמי, ושם תלמדני, ושם אשקך מיין הרקח בפרהסיה. ואז "שמאלו תחת ראשי" יהיה בגלוי, "וימינו תחבקני" בלא בושה ובלא חשש מאיש.
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ח, ד)
בפעמים הקודמות השביעה אותן "בצבאות או באילות השדה", ואמרה "אם תעירו ואם תעוררו" - היינו אל תעירו ואל תעוררו. "אל תעירו" - אל תנסו לעורר את האהבה הזאת מן הצד, ו"אל תעוררו" - מלשון "ערו ערו עד היסוד בה", אל תקלקלו את האהבה. ובמילים פשוטות: אל תתערבו באהבה שביני ובין דודי. אבל עכשיו היא כבר אינה חוששת מהן, שכן היא נפרדת מהן לחלוטין ואינה יראה לגלות את אהבתה לדודה. ולכן לשונה משתנה: "מה תעירו ומה תעוררו" - הרי אין בכם שום כוח להעיר או לעורר, לא להפעיל את האהבה ולא לבטלה; אין לכן שום דרך לעשות זאת עתה.
בזה נשלם השיר החמישי, ולמעשה כאן מסתיים עיקר הסיפור של שיר השירים. הדוד בא אל הרעיה, בנות ירושלים ושלמה עצמו מנסים לשכנעה שכל יופייה, שפעה ותענוגיה תלויים בארמון - מנעלים, תכשיטים, יין, לחם ומקום כבוד בשער בת רבים - והיא משיבה שדודה הוא המישרים ושאהבתה צפונה לו בלבד, עד שאפילו שפתיה דובבות בו בשנתה. לבסוף היא יוצאת אליו ואינה יראה עוד מבנות ירושלים: "מה תעירו ומה תעוררו". זהו סופו הטוב של המשל - האוהבים התאחדו, ולקיחת רעיית הרועה בידי שלמה באה אל קצה. מכאן ואילך בא שיר האלף, שאת עניינו נבאר כשנגיע אליו, וכעת נעבור אל הנמשל.