פתיחה: שירת הנשמה בשבחו של הבורא
אנו עומדים כאן בשלב שבו הנשמה באה לתאר שיר ושבח לקודשא בריך הוא: את מעלתו של הבורא יתברך, את השפעתו, את חיבתו ואת קרבתו אליה. הנשמה פונה אל כוחות הגוף ומתארת להם מיהו ה'דוד' שהיא כה משתוקקת אליו. התיאור מתחיל בכללות, ומשם הולך ומתפרט: מהמחשבה העליונה הנעלמה, דרך ההשגחה והבריאה, דרך הדיבור שבו נברא העולם, דרך ההנהגה שלאחר הבריאה, דרך התורה, ועד לעולם המוחשי שלנו.
"צח ואדום" - אחדות גמורה, ולא שני כוחות
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.
בתחילה היא אומרת באופן כללי: הדוד הנעלם, קודשא בריך הוא, הוא בחינת "צח ואדום". צח זה לבן, והלבן מסמל חסדים; אדום מסמל דינים. הנקודה כאן היא נקודה יסודית. התפיסה של האומות ושל עובדי עבודה זרה היא שישנם שני כוחות בבריאה: כוח הטוב וכוח הרע, וכוח הטוב נובע מהאל הטוב וכוח הרע נובע מהאל הרע. על זה נאמר "אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם" - אל תאמרו שיש שתי "גבוהות", גבוהה של טוב וגבוהה של רע, שהרי "כי אל דעות ה'", ה' הוא אל אחד ולא דעות רבות, "ולו נתכנו עלילות" - כל העלילות, כל מה שקורה בעולם, הן הטוב והן הרע, הן החיים והן המוות, הכל ממנו יתברך.
על זה אומרת הנשמה "דודי צח ואדום": בקדוש ברוך הוא יש גם מידת החסדים והרחמים, שזו הצחות, וגם אדום, שזו מידת הדין. ה' הוא המקור לטוב ולרע, לדין ולרחמים, לחיים ולמוות, וכולם יוצאים משורש אחד, שהקדוש ברוך הוא כולו טוב, ולא משני שורשים כפי שהאמינו האומות.
ומעין זה מביא המלבי"ם מן המדרש: "צח לי בים" - "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים"; "ואדום לי בים" - "וינער ה' את מצרים בתוך הים". אצל קודשא בריך הוא אתה רואה חסד ודין בערבוביה: לעם ישראל חסד, לגויים דין. באותו זמן ממש שבני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והמצרים מאחוריהם - היה הקדוש ברוך הוא בבחינת אדום, במידת הדין. שניהם מאותו מקור.
"דגול מרבבה" - כלומר יש בו כוחות רבים ורבבות של כוחות והשפעות, והכל מדגלו יתברך, ללא שום כוח אחר חוץ ממנו. הארכנו בזה ב'נפש החיים' בעניין "אין עוד מלבדו": כל הכוחות שבבריאה, כל ההשפעות, ואפילו מציאות הסטרא אחרא - מרכבת הטומאה יונקת את כל חיותה ממרכבת הקדושה. אין קיום ומציאות עצמית לכוח הטומאה בעולם, אלא הכל נובע ממנו יתברך. והגם ש"כשפים מכחישים פמליא של מעלה" - זה רק בעיני המתבונן, שנדמה לו כאילו יש כאן כוח נוסף, חס וחלילה. וכפי שאמר רבי חנינא לאותה מכשפה שרצתה לקחת עפר מתחת רגליו כדי לעשות לו כישוף: קחי, אינני חושש, "אין עוד מלבדו" כתיב. גם הכשפים כפופים לקודשא בריך הוא. ה' הוא אחדות גמורה, והוא זה שיצר מציאות של רע, של סטרא אחרא, של קליפה, כדי לפתות את האדם לעבירה וכדי לתת לו שכר - ולא חס ושלום שיש כאן כוח עצמי. לכן "דגול מרבבה": רבבות רבבות של כוחות, והכל יוצא מאחד.
"ראשו כתם פז" - המחשבה הנעלמה והארות השערות
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב.
כעת מתחילה הנשמה לתאר את קודשא בריך הוא בפרטות. "ראשו" - הכוונה למחשבתו. הראש תמיד מסמל את המחשבה, את הרצון העליון עוד לפני שהוא מתגלה, שהוא דבר נעלם, סתימא דכל סתימין. לא ניתן להשיג אותו, לא ניתן להרהר בו, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". "כתם פז", אומר המלבי"ם, פירושו דבר של פז, עשת, גוש מקשה של פז. כלומר: פנימיותו יתברך סתומה וחתומה כעשת של פז, שהוא הדבר היותר יקר בעולם השפל - נעלם בתכלית ההעלמה.
"קווצותיו תלתלים" - כבר הסברנו שהשערות הן כמו מותרי המוח; פנימיות המוח כביכול יוצאת ומושפעת ובוקעת, ואורו יוצא דרך נקבי השערות. זהו תיאור של האורות הפנימיים הצפונים הבוקעים ויוצאים לחוץ, ההתחלה של ההתגלות של המחשבה האלוקית הנעלמה. ו"תלתלים" - תילי תילים, עולמות אין סוף.
אלא שהם "שחורות כעורב". מכירים את הביטוי 'חור שחור'? זה ביטוי באסטרונומיה ובפיזיקה לאותו מקום שבולע אליו הכל, ולא רק חומר אלא גם את האור עצמו, את קרני האור - ולכן הוא נקרא חור שחור. וכך אומר המלבי"ם: צבע השחור בולע את האור בתוכו. ידוע שכל צבע מתגלה לנו כצבע מסוים מפני שהוא מחזיר קרן באורך גל מסוים, וזה נתפס בעינינו ככחול או כצהוב לפי אורך הגל שהוא מחזיר. השחור אינו מחזיר גל, ולכן הוא בולע את האור בתוכו ונתפס כשחור. בא הדבר לרמז עד כמה הדבר נעלם: האור גנוז וצפון בתוכם ולא מתגלה מהם מאומה. "כעורב" - כמו תערובת שלא ניכר בה שום הבדלה ורושם כלל; אין לנו בהם אפשרות תפיסה.
"עיניו כיונים" - ההשגחה והתגלות הכבוד בעולם
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת.
כאן, אומר המלבי"ם, מתחילה הנשמה לתאר את השגחתו של הקדוש ברוך הוא בתחתונים: כיצד החל להביט על הבריאה. העיניים הן משל להסתכלות של החוכמה והבינה העליונה, כיצד להמציא ולברוא את העולם בבחינת יש מאין. ואכן אפילו בבריאה עצמה כתוב "וירא אלוקים כי טוב" - יש ביטוי של ראייה בבריאת העולם.
ומהו "כיונים על אפיקי מים"? המים משמשים כמראה - "כמים הפנים לפנים" - מראה מלוטשת שמי שעומד מולה רואה בה את צורתו. כך העולם וכל המציאות הם ההתגלות של הדמות והכבוד העליון. כשאנו רוצים להשיג את קודשא בריך הוא - הרי אי אפשר להשיג את האין סוף ברוך הוא מצד עצמו, אלא רק מתוך התגלותו בעולם. אין לנו שום מציאות אחרת שבה נוכל להכיר באלוקות; רק מתוך המציאות הגשמית, כשאני מסתכל בה, אני יכול להשיג משהו בכוחו הבלתי תכליתי והאין סופי של הבורא יתברך.
והמשל לכך, אומר המלבי"ם: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, הוא מראה דמות כבוד ה'". וכי כבוד ה' הוא כמו קשת? הרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אכן נפסק בהלכה שאסור להסתכל בקשת, משום שאין זה חס על כבוד קונו; וכן נפסק להלכה על פי המשנה ברורה שאין להסתכל בלבנה. הרבה טועים בזה: לפני ברכת הלבנה מסתכלים פעם אחת וזהו, ולא מסתכלים יותר, וגם לא סתם באמצע השבוע כשאומרים "תראה איזה יופי". יש לזה עוד טעמים, אבל כך ההלכה. ועל כל פנים, מה הרעיון בדימוי לקשת? אומר המלבי"ם: מראה הקשת הוא השמש הזורחת על הענן, וקיבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש יוצר אותה דמות, אספקלריה של מגוון צבעים. כך כל המציאות כולה היא ניצוצי השמש הגדולה - הוא קודשא בריך הוא המאיר במציאות.
ולכן "עיניו כיונים על אפיקי מים": המראה שרואים במים היא דמותו של המביט בו. אם תסתכל במים תראה את דמותך; וכביכול כשקודשא בריך הוא מסתכל, דמותו נשקפת. כמובן שאין לו דמות, ואנו מדברים במושגים רוחניים, אלא שזה משל לומר לך שכשה' מסתכל על העולם - דמותו נשקפת בעולם. כשם שהדמות הנשקפת בקשת היא דמות ניצוצי האור המכים בעננים, כך כל התגלות מציאות העולם היא כיונים המביטות במים שדמותן ניבטת משם. כל העולמות כולם הם דמות כבודו וחוכמתו, שהיא מבלי קץ ובלי תכלית, והכל נמצא שם במקור המקורות והקדוש ברוך הוא משגיח עליהם.
"מים", אומר המלבי"ם, הוא כינוי לכל מה שנמצא בעולם - "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" - סמל למציאות הגשמית של העולם. ו"אפיקי מים" הוא המקום שממנו נובעים המים ויוצאים, המקור הנעלם. הקדוש ברוך הוא שם את עיני השגחתו כמביטות על אפיקי המים.
"רוחצות בחלב" - כיצד נוצר חלב? הגמרא אומרת: דם נעכר ונעשה חלב. הדם נעכר ומזה נהפך להיות חלב. כך גם מציאות העולם היא בחינה של דם שנעכר ונעשה חלב. כתוב בספרים הקדושים שלפני העולמות שלנו, הנקראים עולם התיקון, היו עולמות התוהו - "בורא עולמות ומחריבם". מי שלמד על עניין שבירת הכלים, ירידת הספירות ושבירתן ועלייתן לצורך תיקון, יודע שכל אלו הם בחינת עולמות התוהו הבאים אחר כך לידי תיקון. וכיצד? על ידי העיניים. זהו מושג קבלי ואיני נכנס אליו לעומק, אך בכללות: חלק מן האורות שיצאו מן האין סוף ברוך הוא הם אורות העיניים - מדברים על אורות אוזן, חוטם, פה - והתיקון לכלים שנפלו, לכלים של שבע הספירות התחתונות, נעשה על ידי הבטת אורות העיניים מא"ק. על כל פנים, אתה מבין שהשקפתו יתברך היא היוצרת את תיקון העולמות, והיא מביאה ממצב של דם, שהוא אודם ודין ושבירת הכלים, למצב של חלב, שהוא לובן ותיקון.
"יושבות על מילאת" - "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד": הכל במילואו ובטובו יתברך, להשגיח שכל העולם יתוקן בדרך חיובית ובדרך טובה.
"לחייו כערוגת הבושם" - הדיבור הכללי והדיבור הפרטי
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר.
אחרי שתיארה כיצד הקדוש ברוך הוא ראה והסתכל להוציא את כל המציאות, היא מדברת על מה שהקדוש ברוך הוא דיבר - שהרי בכוח הדיבור נברא העולם, "ויאמר... ויהי". ולכן היא מתארת את "לחייו", שהן מקור מוצאי הדיבור, המקום הזז בשעה שאדם מדבר. ובזה, אומר המלבי"ם, ישנן שתי מדרגות: הדיבור הכללי, הנכלל במילה "בראשית", שבו נעשה כל מה שיש בעולם בבחינת הבכוח; והדיבור הפרטי, כיצד מכל זה מתגשם הבפועל.
ואקדים הקדמה כדי שנבין. הרמב"ן והקדמונים כבר דיברו בזה: העולם לא נברא יש מאין במשך שישה ימים, אלא ביום הראשון יצר הקדוש ברוך הוא יש מאין את החומר ההיולי הראשון. כך מגדירים זאת הקדמונים, והיום אפשר להגדיר זאת שביום הראשון ברא הקדוש ברוך הוא את האטום - שהרי כל מה שיש בעולם מורכב מאטומים בהרכבה מסוימת. והמדרש ממשיל זאת לאדם הרוצה לבנות בית: הוא מוריד משאית עפר, ומהעפר עושה את הבלוקים, את המלט, את הטיט, את הטיח - הכל מהעפר הוא בנה. כך הקדוש ברוך הוא כביכול ביום הראשון "הוריד עפר", כלומר את הכוח שבבריאה, את היש מאין, את חומר הגולם, ואחר כך פיזר אותו בכל הימים; ובכל יום יצר מחומר הגולם הזה - שימו לב - יש מיש. רק הבריאה הראשונית היא יש מאין, וזהו ה"בראשית", שבו נעשה הכל בכוח, כאדם הזורע זרעים בבת אחת עוד לפני שצמחו. אחר כך בא השלב השני, הדיבור הפרטי: "יהי אור", "ויהי כן", "תדשא הארץ" - כל הדיבורים שהקדוש ברוך הוא אומר יום אחר יום, שהם היש מיש: ליצור מזה דשא, ליצור מזה בעלי חיים, ליצור מזה את כל מה ששייך בבריאה. וכמו שאומר המדרש, משל לזורע שישה זרעים בבת אחת, ולאחר שצמחו ויצאו לחוץ הוא מפריד כל אחד למינו.
אומר המלבי"ם: הדיבור הכללי נמשל ללחיים, שהלחי היא דבר פנימי לעומת השפה, שהשפה תמיד מבטאת חיצוניות. ועל כך נאמר "לחייו כערוגת הבושם" - הערוגה, כדברי המשנה בפאה, היא שישה טפחים - "מגדלות מרקחים", ודבר מרוקח פירושו מעורב, ממוזג, בתערובת. כך הבריאה הראשונית: החומר הראשוני שנברא ביום הראשון, ברגע הראשון של בריאת העולם, הכל היה בתערובת אחת. לאחר מכן, בשישה ימים, היה צריך להפריד אותו ולשים כל אחד למחלקתו ולמקומו, ומזה ליצור דשאים ובעלי חיים ושמש וירח.
והדיבורים הפרטיים נמשלים לשפה החיצונית - "שפתותיו שושנים", שזהו גמר הדיבור. כאותם זרעים שנזרעו ועכשיו מתחילים לצמוח, כל יום צומח כפי עניינו, בבחינת ציץ ופרח ושושנים. "נוטפות מור עובר" - שמזה כל תולדות החיים, וכפי שהסברנו, המור תמיד בא לסמל את החיים, כיוון שהוא בושם המופק מבעלי חיים. ואז יצאו מעשי ימי בראשית עד הצמחים והחיים, כל דבר למינו ולמחלקתו.
"ידיו גלילי זהב" - הנהגת העולם על ידי הגלגלים והמלאכים
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.
לאחר שתיארה הנשמה לגוף כיצד הוציא הקדוש ברוך הוא כל דבר אל המציאות - תחילה מאין ליש ביום הראשון, ואחר כך מיש ליש בששת ימי המעשה - כעת היא מתארת כיצד הקדוש ברוך הוא מנהיג ופועל במציאות מאז בריאת העולם. "ידיו" תמיד מבטאות כוח פעולה, שהרי כוח הפעולה שלנו הוא בידיים; וכשרוצים לתאר את פעולתו יתברך אומרים "ידיו".
"גלילי זהב" - ידוע שכל ההשפעות הרוחניות מלמעלה למטה פועלות על ידי כוח הגלגלים, כפי שמכנים זאת הקדמונים: כל ענייני הכוכבים והמזלות נקראים הגלגלים, כיוון שהם מסתובבים באופן קבוע ועל ידם נהיה כל הווה. ההשפעות יורדות דרך כוכבי הלכת. אם כן "ידיו" - כוח פעולתו יתברך - "גלילי זהב", על ידי אותן מערכות כוכבים המתגלגלות תמיד.
והגלגלים התחתונים, מכוח מה הם מתנועעים? מכוח המלאכים המניעים אותם. ולכן אומרת הנשמה "ממולאים בתרשיש". תרשיש הוא המלאכים הגבוהים, כמו שכתוב "וגווייתו כתרשיש"; תרשיש מבטא את הכוח הרוחני העליון הנקרא מלאך. הגלגלים התחתונים ממולאים ומונעים מכוח המלאכים העליונים, ועל ידי זה נגמרת מלאכתם, והקדוש ברוך הוא מניע את הכל בכוח אין סופי, והם המלאכים הפועלים ועושים רצונו. וגם בעולמות העליונים, ששם סובבים הגלגלים העליונים שהם אופני המרכבה, גם הם "ממולאים בתרשיש" - על ידי הרוח החיה שבאופנים. כלומר, לא רק ההשפעות התחתונות פועלות מכוח המלאכים, אלא גם ההשפעות העליונות. ותרשיש הוא גם ים, ו"תכלת דומה לים וים דומה לרקיע", כידוע לעניין הציצית.
"מעיו עשת שן מעולפת ספירים" - התורה, גוש סתום שסיפוריה פותחים אותו
כעת מתאר הכתוב את רצונו של הקדוש ברוך הוא כפי שהוא מתגלה בהנהגה על ידי התורה. "מעיו", אומר המלבי"ם, בא לבטא רחמים וחמלה, כלשון "על כן המו מעי לו". מצד שהקדוש ברוך הוא חמל וריחם עלינו - נתן לנו תורה, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר": הוא מרחם עלינו ורוצה להביא לנו זכויות, ולכן הגדיל לנו את התורה.
"עשת שן" - עשת הוא חתיכות שמחברים אותן לגוש אחד, החלק הגולמי של הברזל או של הזהב, הגוש עוד לפני שיצרו ממנו את הדבר המבוקש. כך האותיות, התיבות, הפסוקים והפרשיות - כולם תורה אחת, בחינה גולמית של תורה אחת, שפנימיותה נסתרת. וכשיש לך גוש מתכת, לא רק פנימיותו נסתרת, אלא כולו נסתר: מה הוא? הוא בכוח ולא בפועל, שהרי צריך לייצר ממנו משהו כדי שיהיה בפועל. כל עוד הוא גוש - הוא חומר גולם.
אלא ש"מעולפת ספירים". ספיר הוא אבן יקרה שקופה שניתן לראות בה מצד לצד. התורה אמנם סתומה. אנו קוראים פסוקים, ובפסוקים רבים אתה רואה עד כמה אינך מבין: הפסוקים שמדברים על "המלכים אשר מלכו לפני מלוך מלך באדום", פסוקים ארוכים שלכאורה אין לנו בהם הבנה; הפסוקים שמדברים על מעשי יעקב - עקודים, נקודים וברודים - ולמה צריך להאריך בכל הפרטים הללו? זו בחינת עשת שן, גוש שאיני יכול להבין מה גלום בתוכו. אבל "מעולפת ספירים": ספירים, אומר המלבי"ם, הם כמו סיפורים. מתוך הסיפורים שבתורה, שהם המלבושים, יש גישה להבין את הסודות שלה ואת פנימיותה, להבין מה באו הדברים לרמז. וכמו שאומר הזוהר, הסיפורים שבתורה הם רק המעטה החיצוני, המעטפת, ואוי לו ותיפח רוחו של מי שחושב שהתורה באה לספר סיפורים - שאם לרומנים אתה מתכוון, יש ספרים מעניינים יותר, ואם לסיפורי היסטוריה, יש מעניינים יותר.
ואגב, דווקא שתי הדוגמאות שהבאתי הן אותן פרשיות שבהן המקובלים עוסקים ומפרטים כיצד כל העולמות העליונים, ירידת העולמות, שבירת הכלים וכל מה שעבר בבריאת העולם - מגולמים בהן, אף שהן נראות סתומות לחלוטין. "המלכים אשר מלכו", "בלע... ושם עירו דנהבה" - מי מתעניין בכל הפרטים הללו? ושם נמצאים ממש סודות כל התורה וסודות הבריאה. וכן עקודים ונקודים, המבטאים את עולם העקודים, עולם הנקודים ועולם הברודים, שהם ההתחלות של ההשפעות שמהן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. כך שדווקא בתחומים שבהם נראה לך שהדברים סתומים - עשת שן - דע לך שהיא מעולפת ספירים, ושם אתה יכול להשיג את סודות התורה ואת הדברים הפנימיים.
"שוקיו עמודי שש" - העולם המוחשי הנסמך על אדני פז
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים.
סוף מעשה, אומר המלבי"ם, זהו העולם המוחשי. העולם נקרא "עמודי שש", כי שש תמיד מבטא את החומר. ולמה? כי כל דבר גשמי שתיקחו ותאחזו יש לו ארבע רוחות השמים, מעלה ומטה - כל חומר מאופיין בשש. הנקודה הפנימית שבחומר היא כבר נקודת המהות, והיא השביעית: שבע בא לבטא את הפנימיות של הדבר, את תכליתו ומהותו. אבל החומר עצמו - שש קצוות.
"שוקיו עמודי שש" פירושו שכל ההשפעות שעליהן דיברנו, מן הגלגלים - "ידיו גלילי זהב", ומן המלאכים - "ממולאים בתרשיש", כל אלו משפיעות לכאן, לעולם התחתון, שהוא בחינת שוקיו שהם עמודי שש. "מיוסדים על אדני פז" - הם נסמכים על הקדוש ברוך הוא המקיף אותם וממלא אותם בבחינת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, בהשגחה פרטית מאיתו יתברך.
ושימו לב: בתחילה נאמר "ראשו כתם פז", וכאן העולם התחתון "מיוסדים על אדני פז". "ראשו כתם פז" מבטא את החוכמה האלוקית ואת ההשגחה האין סופית, ועל מה היא מביטה ומתבוננת? על "שוקיו... עמודי שש מיוסדים על אדני פז". כל מה שיש כאן בעולם מיוסד על אותם אדני פז, על המוחין, על המחשבה העליונה של קודשא בריך הוא המשגיח על כל מה שקורה כאן, והכל ברצונו יתברך ובהשגחתו הפרטית.
"מראהו כלבנון" - ריבוי הכוחות ויכולתו הבלתי מוגבלת
כעת מתארת הנשמה את מעלותיו של הבורא. "מראהו כלבנון" - יער הלבנון, אין מספר לנטיעות הגדלות בו, ויש בו נטיעות ממינים שונים. כך הקדוש ברוך הוא: השפעותיו אין סופיות, והוא בחינת שורש לכולם ומחיה את כולם, שהרי כל מה שיש בעולם נובע ממנו יתברך, וכפי שדיברנו - גם בחינות הטומאה, גם הכשפים וגם כל ענייני הריחוק מקודשא בריך הוא, הכל עדיין יונק מן המרכבה הקדושה. כיער הלבנון הכולל אילנות רבים, כך כביכול יש בו כוחות רבים.
ומכאן מתחיל תיאור היכולת, החוכמה והרצון, שאצל הקדוש ברוך הוא הם מבלי תכלית, מבלי קץ ומבלי גבול. כנגד יכולתו נאמר "בחור כארזים": הארז הוא העץ הגבוה ביותר מבין עצי הלבנון, וכך הקדוש ברוך הוא מבחינת היכולת והכוח - נבחר כארז המובחר שבכולם.
"חיכו ממתקים" - מתיקות החוכמה
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם.
כנגד החוכמה נאמר "חיכו ממתקים". החיך תמיד מבטא את הטעם - "וחיך אוכל יטעם לו" - על ידי החיך אנו עומדים על טעמו של דבר. והחוכמה עניינה לחוש בדבר, לטעום אותו: "אוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם", כלומר האוזן בוחנת את המילים כשם שהחיך בוחן את הטעם. כשאתה רוצה לעמוד על טיבו של דבר - אם הוא טרי, אם הוא מתוק, מר או חמוץ - אתה שם בחיך וטועם.
הרי אתם יודעים שיש אנשים שהטעימה היא מקצועם: טועמי יין, טועמי גלידות. טועם היין, אילו היה בכל פעם טועם מעט באמת, היו לוקחים אותו אחרי שעתיים באלונקה מרוב שכרות; לכן הוא רק שם בפה, מגרגר ופולט. וכן טועם הגלידות, שאילו היה טועם באמת היה צריך מנוף להוציא אותו, והיה מגיע לחצי טון; הוא רק מכניס לפה, מעביר בכל מקומות הטעם שבלשון ובחיך, ואחר שהוא מרגיש את הטעם - פולט.
והחיך הטועם הוא ביטוי גם לרעיון נשגב יותר: שגם המחשבה, השכל והחוכמה טועמים. באיזה מובן? אומרים לך: פלוני אדם חכם, פלוני יש לו רעיונות יפים - ואתה אומר: שיגיד משהו ונשמע. מה זה? זו טעימה. כשהוא אומר דבר מה, אתה טועם ושומע, ועל ידי זה אתה יכול להבין אותו, לעמוד על שיטתו ועל דרך הבנתו.
קראתי על הרב מבריסק, שפעם ישבו בשמחה כלשהי, בחתונה, וישב שם יהודי תלמיד חכם גדול. שאל אותו הרב מבריסק: במה אתם עוסקים? אמר לו: אנחנו מיישבים את קושיות רבי עקיבא איגר על השולחן ערוך; כל מקום שרבי עקיבא איגר השאיר בצריך עיון - מצאנו לו יישוב. אמר לו: תן לי דוגמה. נתן לו דוגמה אחת. ואז הרב מבריסק עבר איתו על כל קושיות רבי עקיבא איגר על השולחן ערוך, הכל בעל פה, ואמר לו: שם ודאי תירצתם כך וכך, ושם תירצתם כך וכך, ושם כך וכך. וכל הזמן ענה לו הלה: כן, נכון. כלומר הוא קלט את הקו שלו ואת דרך החשיבה שלו, ולפי דרך החשיבה ידע מה תירץ לאורך כל השולחן ערוך על כל קושיה וקושיה. ויש עוד סיפורים אמיתיים כאלה על גדולי ישראל: אחד שאל את חברו על ספר שחיבר, אמר לו תאמר לי מערכה אחת, ומיד: באיזה נידון דנתם? אמור לי את המערכה השנייה, מה הנידונים? ודאי אימתם כך, הבאתם קושיה מכאן ותירצתם כך ואמרתם כך - הכל אחד לאחד. גאונות מדהימה. כך שאתה מבין שכאשר אדם טועם בחוכמה, הוא יכול להבין מה הקו ומה החשיבה, ועל פי זה לדעת מיהו האדם.
על זה אומרת הנשמה "חיכו ממתקים": החיך מציין את הטעמת החוכמה והרגשתה, והחוכמה המתגלית ממנו יתברך מתוקה היא. וכיוון שהיא חוכמה אין סופית, חוכמה אדירה, רק בעל חוכמה יכול לעמוד על מתיקותה, על הרצון והשאיפה האין סופית להשיג עוד ועוד.
"וכולו מחמדים" - רצונו יתברך שכולו טוב
וכנגד רצונו יתברך, שאמרנו שהכל ממנו, נאמר "וכולו מחמדים" - הכל חומדים אותו. מדוע? כי רצונו של הקדוש ברוך הוא אך טוב וחסד. ה' לעולם אינו רוצה לעשות רע, ולעולם אינו רוצה להזיק. כל מה שהוא עושה, ואפילו מידות הדין, הכל לטובה, וסופו נתינת שפע.
"זה דודי וזה רעי" - הכרה מתוך הפעולות
אחרי שתיארה הרעיה - היא הנשמה - לגוף ולכל כוחות הגוף, היא אומרת: אתם מבינים מי זה? "זה דודי". אלו התארים שבהם יוכר דודי, אהובי, קודשא בריך הוא. ולמה דווקא בתארים אלו? כי כבר אמרנו כמה פעמים שאי אפשר לתאר אותו כלל, שאין לנו השגה בו מצד עצמו אלא רק מצד פעולותיו. מה הן הפעולות שה' פועל? ועל פי זה אני יכול לומר: ה' הוא בעל כוח כזה, ה' משפיע כך. מניין אני יודע? לפי השפע שהגיע אלינו.
נתנו פעם דוגמה, להבדיל אלף אלפי הבדלות: איני יכול לתאר גלי רדיו, איש לא ראה אותם. אבל אני יכול לומר שאם אני שם טרנזיסטור - הוא קולט את הגלים. אני יכול לומר שיש גלים ארוכים ויש קצרים, יש גלי קול וכן הלאה. לפי מה? לפי כוח הפעולה הנפעל מחמתם. כך, להבדיל, את הקדוש ברוך הוא איננו יכולים לתאר בעצמותו, אלא רק מפאת הפעולות הנפעלות בעולם, באדם, בנשמה ובכל מה שנפעל מכוחו וממנו.
מצד זה היא אומרת "זה דודי וזה רעי": מצד זה אני אוהבת אותו אהבה שלמה, "דודי" מלשון אהוב, שאני מכירה את מעלתו ואת טוב ה', את חוכמתו ואת שלמותו. וגם "זה רעי" - "רעים אהובים", רֵעַ הוא דבר שיש לי בו השתוות וידידות. וכיצד שייכת השתוות כלפי קודשא בריך הוא? כי הרי אני עצמי חלק אלוק ממעל; הנשמה - "מאן דנפח מדיליה נפח". ממילא שייך שהנשמה תאמר "זה רעי", שכן באמת יש לה רעות עם קודשא בריך הוא, כי היא חלק ממנו, בחינת החלק המדמה אל הכל. כמו שאמרו: חמישה "ברכי נפשי" אמר דוד, ולא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה - מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם וזן את כל העולם, רואה ואינו נראה, אף הנשמה כן. הנשמה היא בחינת החלק מן הכל, וכשם שיש השפעות מקודשא בריך הוא שהוא הכל, כך הוא בחינת "רעי", שגם בי, בנשמה, יש מכוחותיו יתברך, כי אני חלק אלוק ממעל.
סיום השיר הרביעי
ומסיים המלבי"ם: הרעיה השמימית, נפש שלמה, לא מצאה עוד את הדוד ואת דיברות קודשו - כלומר לא זכתה עוד לנבואה כל ימי חייו של שלמה, עד שנאסף אל עמיו. ובזה נשלם השיר הרביעי.
לסיכום:
בפרשה זו הנשמה מתארת לכוחות הגוף מיהו הדוד: "צח ואדום" - חסד ודין משורש אחד, שאין שני כוחות בבריאה ואין עוד מלבדו; "דגול מרבבה" - רבבות כוחות היוצאים מאחד. "ראשו כתם פז" - המחשבה העליונה הנעלמה, ו"קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" - ראשית ההתגלות, שעדיין האור בלוע בתוכה. "עיניו כיונים" - ההשגחה שבה דמות כבודו נשקפת בעולם כקשת בענן, ותיקון עולמות התוהו מדם לחלב. "לחייו" ו"שפתותיו" - הדיבור הכללי של "בראשית" והדיבור הפרטי של ששת הימים. "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש" - ההנהגה דרך הגלגלים והמלאכים; "מעיו עשת שן מעולפת ספירים" - התורה שניתנה מרחמים, גוש סתום שסיפוריו פותחים את שער סודותיו. "שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז" - העולם החומרי הנסמך כולו על ההשגחה העליונה. "מראהו כלבנון בחור כארזים" - ריבוי הכוחות והיכולת הבלתי מוגבלת; "חיכו ממתקים" - מתיקות החוכמה; "וכולו מחמדים" - רצון שכולו טוב. ומכל התארים הללו, שאינם אלא הכרה מתוך פעולותיו, מכריזה הנשמה: "זה דודי וזה רעי" - אהובי, ומי שיש לי בו חלק, שהרי חלק אלוק ממעל אני.