לפנינו השיר הרביעי שבשיר השירים, ואנו עוברים מן המשל אל חלק המליצה. במשל ראינו את הרעיה שעזבה את דודה ונשתקעה לה בהיכלו של שלמה. כעת נבקש לראות מה בא הדבר לבטא במליצה, מהו הנמשל. השיר השלישי הסתיים בכך שהדוד העליון שב למעון קודשו: אחרי הנבואה שזכתה לה נשמתו של שלמה, חזרה הנשמה אל הגוף, אל מצבה הקודם, והדוד העליון כביכול אינו ממשיך ליצור עמה קשר. הדבר הזה גרם לכך שהרעיה, היא נפש שלמה, שכחה את דודה ימים רבים.
את הדברים אנו רואים בכתובים: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות", "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים". פירוש הדבר שיש כאן מצב של ריחוק. נפש שלמה, שעד עתה זכתה להתגלויות ולנבואות, כמו שוקעת בתוך הגוויה, מתחברת אל החומר ושוכחת את דודה העליון, שוכחת את ההשגות העצומות ואת הנבואות שזכתה להן בהתחברות עם האין סוף ברוך הוא.
הפסוקים במלכים א' פרק י"א חריפים מאוד כפשוטם: "וילך שלמה אחרי עשתרת אלהי צדנים ואחרי מלכם שקץ עמנים. ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו. אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלם ולמלך שקץ בני עמון. וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן". כיצד ייתכן ששלמה עשה כדבר הזה, מה היה עניינו בנשיאת אלף נשים וכיצד היה מוכן לבנות להן במות לצורכי עבודה זרה שלהן, אלה דברים הטעונים הסבר ארוך, ורצוי מאוד לשמוע את הביאור במקומו כדי לקבל פרופורציות. כאן אין אנו מתעכבים על כך.
מה שחשוב לנו כעת הוא מה גרם הדבר: "ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים". למעשה היו שלוש התגלויות, והמלבי"ם מסביר שההתגלויות הנבואיות הממשיות היו פעמיים. "ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך, קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך". ירבעם בן נבט יקבל את עיקר המלוכה, ורחבעם בנו יקבל רק שני שבטים. "אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך, מיד בנך אקרענה", משום שהבטיח הקדוש ברוך הוא לדוד שלשלמה בנו תהיה ממשלה מוחלטת. "רק את כל הממלכה לא אקרע, שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי", שבט אחד היינו יהודה, ובנימין טפל לו, "ולמען ירושלם אשר בחרתי". ומיד לאחר מכן: "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום". מכאן ואילך מתאר הנביא את ירידתו של שלמה. יש אומרים שאף גורש ממלכותו, ואז התעורר לשוב בתשובה.
אלא ששימו לב: אף שקם לפתוח לדודו, לא זכה מאז לראות מראות השם. נפשו לא יכלה עוד להתפשט מן החומר ולהגיע לחיבור גמור עם קודשא בריך הוא עד יום מותו. כל השיר הזה מבטא את רצונו של שלמה, לאחר שהבין את החיסרון ואת הבעיה שבריחוק, לתקן את הדבר, אלא שלא הצליח, עד עת דודים של כל הנשמות כולן, היא שעת הפטירה, שאז הנפש הולכת ומתחברת אל דודה העליון. אבל לדרגת הנבואה שזכתה לה בפעמים הקודמות, לשלב ההוא כבר לא הצליחה לשוב.
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה׃ (ה, ב)
אומר המלבי"ם: אף ששלמה היה במצב ירוד, "אני ישנה", נפש שלמה ישנה ואין לה ההתעוררות להתחבר עם דודה, מכל מקום "ולבי ער" - לא נפרד מאלוהיו בצורה מוחלטת, עדיין הלב נוהה ומבקש את החיבור ואת הדיבוק האלוקי. ואז היא שומעת את "קול דודי דופק", הוא החיזיון הרביעי, אותה נבואה שבה פונה הקדוש ברוך הוא אל שלמה: "ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך".
"פתחי לי" - מבאר המלבי"ם שחדרי שלמה היו סגורים והקיר בינו לבינה. ומביא את הפסוק "בתתם ספם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי", הסף שלהם אצל הסף שלי והפתח שלהם ליד הפתח שלי, "והקיר ביני וביניהם". כלומר יש חיץ שאינו מאפשר מעבר בינינו לבין קודשא בריך הוא, כמו שכתוב "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", וכמו שנאמר שבעקבות החורבן נפרסה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. זהו "קול דודי דופק": הקדוש ברוך הוא כמו דופק מעבר למחיצה ומבקש את החיבור עם נפשו של שלמה, לתת לו נבואה, מבקש שנפש שלמה תתעלה ותתרומם.
אם נעקוב אחר התארים של הרעיה לאורך הספר, אומר המלבי"ם, נראה סדר ברור. במחזה הראשון היא נקראת "רעיתי" (א, ט; א, טו; ב, ב). במחזה השני נוסף לה תואר: "רעיתי" (ב, י; ב, יג) ואף "יונתי" (ב, יד). במחזה השלישי נוסף תואר נוסף: "רעיתי" (ד, א; ד, ז), "עיניך יונים" (ד, א), וגם "תמתי", וכן נוסף לה "אחתי כלה".
"אחותי" הוא השם שהיה לה עוד קודם שירדה בגוויה, שהרי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, ומאן דנפח מדיליה נפח. כשנפח בו הקדוש ברוך הוא, נפח חלק אלוה ממעל, ולכן הנפש היא בבחינת אחות. לכן פותח כאן הקדוש ברוך הוא "פתחי לי אחותי", שמזה התחיל הכול. ושאר התארים לפי שלושת חלקי הנפש: המלבי"ם מחלק את הנפש לנפש צומחת, נפש חיונית ונפש דברית, כנגד נפש רוח ונשמה. נפש צומחת היא בחינת הצמח, המינימום של קיום החיות. נפש חיונית היא הפעולה והחיוניות, כבעל חיים שיש בו תזוזה. הנפש הדברית היא בחינת הנשמה, חלק ההשכלה וכוח הדיבור, הרוח ממללא שבאדם. "רעיתי" מצד הנפש המשכלת, היא הנשמה. "יונתי" מצד הנפש החיונית, שהיונה מבעלי החיים, ויונה שלמה עם בן זוגה. "תמתי" מצד הגוף, גוף תמים ושלם, כנגד הנפש הצומחת שהיא הרובד התחתון שבנר"ן.
והוא אומר לה: פתחי לי מצד המעלות האלה שקנית על ידי מעשיך הטובים, כמו שראינו לעיל. וזו היתה עיקר הקפידא עליו: אתה השגת השגות, כיצד ירדת עתה לאן שירדת? אדם שמעולם לא השיג ולא ראה, ניחא, מאז ומעולם הלך בחושך. אבל אתה, שלמה, זכית לחיבור אלוקי, זכית לנבואה גמורה, איך נטשת הכול? וזו התוכחה: "יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי". אומר המלבי"ם: יגדל העונש מפני ש"היתה זאת עמך", הרי כבר היתה איתך נבואה, זכית למעלות, ועל כן העוון הזה מגדיל את עונשך.
מהו "שראשי נמלא טל"? הטל הוא מליצה על השפע הנבואי שהקדוש ברוך הוא מעוניין להשפיע, כלשון "טל אורות טליך", "אהיה כטל לישראל", "תיזל כטל אמרתי". הטל מבטא את השפע הרוחני שהקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע על נשמת שלמה.
ומה בין הראש לקווצות? מבאר המלבי"ם בדרך קבלית: הראש ממשיל את המחשבה העליונה, המחשבה הנעלמת, את המוחין. והקווצות הן התבקעות אותן מחשבות כלפי חוץ, כשערות שיוצאות מן הראש. כך מדברים בקבלה על מותרי המוח, שהמוחין כביכול יוצאים ומתגשמים כלפי חוץ באותן שערות. וידוע שיש עניין נשגב מאוד בפרצופים העליונים בעניין השערות. די לנו במה שאנו קוראים בתשליך, שם אנו מתארים את י"ג תיקוני דיקנא, ונדע שהתיקוני דיקנא הם רק מדרגה אחת, ואילו תיקוני רישא, של רישא דאריך או של זעיר אנפין, גבוהים הרבה יותר. עד כדי כך שעל שערות דאדם קדמון, שהוא מקור יציאת כל הפרצופים, האריז"ל אינו מדבר כלל, ואומר שזה מקום גבוה מאוד. השערות מבטאות אפוא את כוח המוחין, כיצד מה שבפנים יוצא החוצה.
אומר הקדוש ברוך הוא: המחשבה העליונה מלאה טל, ואני חפץ להשפיע מן הטל הזה על נפש שלמה, אבל "קווצותי רסיסי לילה". לילה מבטא תמיד חושך, כוח רע, סטרא אחרא. המעשים ששלמה עושה גורמים שהטל לא יוכל לרדת ולהשפיע עליו בדרך חיובית, אלא נעשים רסיסי לילה, כוח הדין וכוח הקליפות שאינו מניח להשפיע על שלמה. וכיוון שכך, גרם הדבר בסופו של דבר להתחלקות המלכות לרסיסים, שהרי לבסוף נתפרקה ונתפזרה מלכותו של שלמה.
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם׃ (ה, ג)
כך מגיבה נפש שלמה כאשר היא שומעת את הרצון העליון ליצור עמה חיבור. צריך לדעת שהחלק הרוחני שבאדם, הנשמה, אינו יכול להתקיים בלא לבוש כלשהו. כל עוד הנפש בעולם, הלבוש שלה הוא הגוף. ומה קורה בשעת הנבואה, כשהנשמה מתפשטת מן הגוף, האם היא נשארת במערומיה? לא. יש לה כותנות אור, לבוש רוחני המקיף ועוטף את הנשמה, והוא נברא מן המעשים הטובים והמצוות, מן ההשכלות ומן הדברים הרוחניים שעשתה. הלבוש הזה גורם שלא תישאר ערומה גם בשעה שהיא מתנתקת מן הגוף וזוכה לנבואה. אלו הן כותנות האור שלבש אדם הראשון קודם החטא.
וכתוב בספרים הקדושים שכאשר המלאכים יורדים לעולם הזה לעשות שליחות הם מתלבשים בלבוש גשמי, והלבוש הזה נועד למנוע מהם התגשמות מוחלטת. ואומרים המקובלים שאם המלאכים נשארים כאן יותר מדי זמן הם נהפכים מגושמים ואינם יכולים לעלות עוד. וזה מה שאירע לעזא ועזאל, שמתוך שהתחברו למציאות הגשמית ולא עלו בזמן, משכה אותם הגשמיות למטה ושוב לא יכלו לעלות. נמצא שחייב להיות לבוש רוחני, מעין שכפ"ץ, השומר על הנשמה שלא תגיע למצב שהיא ערומה לחלוטין.
ועל כן אומרת נפש שלמה: ריבונו של עולם, אתה רוצה שאזכה לנבואה, אבל מה אעשה שבעוונותיי "פשטתי את כתנתי"? במקום כותנות אור יש לי כותנות עור, ועור מבטא בשר, גשמיות וארציות. נפש שלמה מחוברת אל המציאות הגשמית, ולא ייתכן שכל עוד אני בלבוש עור אזכה לנבואה, שהרי לכך נדרשות כותנות אור. "איככה אלבשנה" - אין לי כעת במה להתלבש.
הרגל והנעל מסמלות את הגוף, וכך מבואר בזוהר חדש ובעוד מקומות. על פי זה הסברנו בעבר את עניין החליצה: על ידי חליצת הנעל כמו חולצים את המציאות הגשמית מן הנפש הרוחנית ונותנים לה ללכת אל תיקונה ואל מקומה. ועל פי זה הסברנו את שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "של נעליך מעל רגליך", וכמו שמביא הזוהר: אתה צריך להשיל מעליך את הגשמיות, שהרי אתה עומד על אדמת קודש ועתיד לזכות לדיבור תמידי מאת האלוה, ואי אפשר בכך עם המציאות הגשמית. ואילו ליהושע נאמר "של נעלך מעל רגלך", נעל יחידה, לפי שיהושע לא היה לו דיבור תמידי עם השם יתברך ולא פירש מן האישה, ולכן נאמר לו לחלוץ נעל אחת ולא שתיים כמשה רבנו.
אומר המלבי"ם: בעת הנבואה הנעל מוסרת, כלומר המציאות הגשמית והחומרית מוסרת, פושטים את הגוף וזוכים לבחינת כותנות אור. ועל כך אומרת נפש שלמה "רחצתי את רגלי", כאדם המעונג שאינו הולך יחף אלא רגליו רחוצות והוא נועל נעליים, "איככה אטנפם" - איני יכולה כעת לעזוב את הגוף שהוא כשומר לרגל, ואם אוציא את הרגל החוצה תיטנף. זהו משל לומר: ריבונו של עולם, כבר נתחברתי אל החומר ואל העולם הגשמי, וכיצד אתנתק עתה מן הנעל המבטאת את החומריות? לשם כך דרוש לי לבוש רוחני, והלבוש הרוחני של כותנות אור אין לי, כי אינני באותן השגות. נפש שלמה נמצאת בשלב של ירידה, ונמצא שתישאר בלא לבוש גשמי ובלא לבוש רוחני, ועל כן "איככה אטנפם".
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו׃ (ה, ד)
כראות הדוד העליון שהדלתות סגורות, שלח ידו. "שלח ידו" פירושו נבואה, וכמה מקורות לדבר: "וישלח ידו ויגע על פי", "והנה יד שלוחה אלי", "כה אמר ה' אלי כחזקת היד", שבכולם הכוונה לנבואה. הקדוש ברוך הוא כביכול שולח את הנבואה דרך חור המנעול, כלומר: אין אני יוצר עמך קשר גמור. נשמת שלמה אינה ראויה כעת לחיבור כשהיה בעבר, אבל דרך חור המנעול נשלח מסר. המסר עצמו מבטא את הריחוק: אינך ראויה לחיבור, עדיין הדלת מפרידה בינינו, אין אני נכנס לחדרה פנים אל פנים, אלא רק דברי תוכחה. כמו שקראנו: "יען אשר היתה זאת עמך", "לא שמרת בריתי", "קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך". לא נבואה של חיבה והתחברות, לא דבקות רוחא ברוחא, אלא דרך חרך צר שדרכו אמר הקדוש ברוך הוא את דבריו ונסתלק.
"ומעי המו עליו" - נפש שלמה החלה להומות, מעיה הומים ומתאווים לירחי קדם, לנבואות שזכתה להן בזמנים עברו, ומשתוקקים לחדש את הקשר עם קודשא בריך הוא.
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל׃ (ה, ה)
כאן מתואר שאחרי הדיבור הקשה שאמר הקדוש ברוך הוא לשלמה, קם שלמה משנתו להתעורר ולפתוח לדוד העליון. רצה להכין את עצמו אל החיבור האלוקי, אל הקדושה ואל הטהרה, לעזוב את העניינים הגשמיים ואת חמדת הנשים, עד שיהיה ראוי שוב לאותה התגלות אלוקית שהיתה לו קודם.
כבר ראינו שני ביטויים החוזרים בספר: מור ולבונה. המור מופק מן החי, מחיה שבהודו, הוא המאסק, בושם מיוחד במינו. הלבונה מופקת מן הצומח. שניהם מסממני הקטורת. כאשר נפש שלמה היתה מתחברת לקודשא בריך הוא, לא היה מדובר בחלק התחתון, הנפש הצומחת הנמשלת ללבונה שהיא מגידולי הארץ, ואף לא בנפש החיונית הנמשלת למור המופק מן החי, שהיא בחינת רוח. החלק המתחבר לקודשא בריך הוא הוא הנפש הדברית, שהיא בחינת נשמה. אלא ששימו לב: כשהנשמה מתרוממת היא מרימה עמה את שני החלקים הנמוכים ממנה, מחברת אותם עמה אל קודשא בריך הוא, והם טפלים לה וזוכים גם הם להשגות רוחניות, שמה שהנשמה עולה ומשיגה היא משפיעה גם על הרוח וגם על הנפש.
אבל כעת היו אלו שקועים כל כך בחומר ובגשמיות, שלא היה בידה להעלותם ולרוממם ממקום שהיו בו, ועל כן לא יכלו להגיע להידבקות רוחנית. ולכן, אומר המלבי"ם, שימו לב שאת הלבונה כלל לא הוציאה. הלבונה, המסמלת את החלק התחתון, את הנפש הצומחת שעניינה אכילה ושתייה, להעלות אותה אל הקודש לא היה בכוחה, שכבר נתגשמה בה. אבל את המור, החלק האמצעי שהוא בחינת הרוח, אותו העלתה מעט. ולכן "וידי נטפו מור": את המור הצלחתי מעט להעלות, את הלבונה לא הצלחתי כלל. הצליחה להעלות קצת את רוחניות הנפש החיונית שהיא שורש המידות וכוח המתעורר.
אלא שגם את זה לא יכלה לזכך לחלוטין, אלא רק בידיה, כלומר בפעולות המעשיות, שהידיים מסמלות את המעשה, ואילו לזכך את מידותיה לא יכלה, אלא רק בחינת ידיים, חיצוניות הדברים. ולכן "ואצבעתי מור עבר": בכל פעם שבאתי לפתוח, היה המור עובר על כפות המנעול. הגעתי להזדככות מסוימת של חלק הרוח, אבל היה זה מור עובר, שכל אימת שבאתי לפתוח את הדלת ולהתחבר, היתה ההזדככות עוברת ונוטשת, כי היצר וכוחותיו חזרו והתגברו כפעם בפעם, ולא יכול לעמוד בקודש על מעלות הסולם, אלא עולה ויורד וחוזר חלילה, מור ושוב מור עובר, עד שלא ניתן היה להגיע אל החיבור האלוקי.
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי׃ (ה, ו)
"פתחתי אני לדודי" - נפש שלמה חושבת אולי להתנתק לגמרי מן הגשמיות: מאחר שהחלקים הנמוכים, הנפש והרוח, אינם מאפשרים חיבור, אולי תתנתק הנשמה לבדה ואפתח לדודי. אבל "ודודי חמק עבר", הקדוש ברוך הוא כבר לא שב להשרות שכינתו על נפש שלמה. "נפשי יצאה בדברו" - דיבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה, ונפשי יצאה כאשר דיבר קשות: "קרע אקרע את הממלכה מעליך", זו הנבואה הקשה. ועל "חמק עבר" דורש המדרש: "עבר" - נתמלא עלי עברה, לשון כעס.
ואז המדרגה העליונה שבנפשו, בחינת הנשמה לנשמה, שעל ידה השיג את רוח הקודש ואת הנבואה, כבר נפרדה ממנו. יש לאדם נפש, רוח, נשמה, ויש נשמה לנשמה, שאין מרבים לעסוק בה בספרים הקדושים, והיא בחינת חיה ויחידה, ולעתים מונים אותן כשתי מדרגות, רביעית וחמישית, ולעתים כוללים אותן בשם אחד: נשמה לנשמה. על אותו חלק נאמר "בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני" - החלק הזה עזב אותי, אותו חלק שעל ידו זכיתי להידבקות רוחא ברוחא, להידבקות באור העליון ולחלק הנבואה. ואלו השגות גבוהות מאוד שלרובא דעלמא אין אותן כלל; מה שיש לרובא דעלמא הוא נפש רוח ונשמה, ואף זה לא בשלמות אלא בניצוצות בלבד.
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת׃ (ה, ז)
נפשו של שלמה יוצאת לעזוב את חדריו, מבקשת להיפרד מן הגוויה, אלא שהגוף אינו מניח לה, שהרי הוא מחובר עם הנפש והרוח שנתגשמו ונתחברו אל התאוות. היא רוצה להתנתק וללכת להתחבר עם האין סוף, אבל "מצאוני השמרים" - הם שומרי העיר, כוחות הגוף והגוויה, שאינם נותנים לנפש לצאת. "הכוני פצעוני" - אלו הכוחות המקשרים את הנפש אל הגוף ומעמידים את הגוויה. לא יכולתי לעבור מהם, שכבר היתה הנפש כלואה בידם. הנפש מבקשת לצאת ולהתחבר אל הרוחניות, והגוף כולא אותה שוב ומורידה שוב אל המציאות הגשמית, עד שהכריחו אותה להישאר עם הגוף, עם המידות ועם התאוות המגושמות.
ובכל פעם שביקשה לצאת - "הכוני פצעוני", מכות ופצעים, שהם חולי הנפש והמכאובים, כמו שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים שיש לנפש בריאות וחולי כשם שיש לגוף בריאות וחולי. היום אין צריך להאריך בזה, שהרי יש המתפרנסים יפה מבריאות הנפש וחוליה, וכמה אנשים מטופלים אצל פסיכולוגים, ובמצבים קשים יותר אצל פסיכיאטרים. ברור לנו היום שיש חולי הנפש. וכך כאן: לנפש שלמה רצון עז להתחבר לקודשא בריך הוא, ומנגד תאוות וגשמיות המושכות אותה למטה, והקונפליקט המתמיד הזה יוצר מכות בנפש, והנפש נעשית כחולה.
"נשאו את רדידי מעלי שמרי החמות" - הרדיד הוא התכשיט שעל הראש, שעמו הייתי יוצרת חיבור אל כוח הרוחניות. שהרי ראינו שאת הנשמה לנשמה איבדה, ואין לנפש שלמה עוד חיה ויחידה, ועל כן נשאו את רדידה מעליה. וממילא אין היא יכולה להשיג את החיבור האלוקי בדרך נבואה בלא חומות, אלא רק מסרים דרך חור המנעול, דרך החומות הסובבות, דרך חומות הגוף והגשמיות. השגה מבעד לחומה, לדלתיים ולבריח, ולא השגה מיידית של נבואה ושל כוח אלוקי המשפיע במישרין.
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי׃ (ה, ח)
נפש שלמה רואה עתה שאין לה עוד אפשרות להתחבר לדודה ולהשיג בחינת נבואה בחיי חיותה. ואמרנו שבסופו של דבר כולם מתחברים לקודשא בריך הוא, אלא שזה רק לאחר עת הגוויעה והפרידה מן הגוף, שאז מתגלה הקדוש ברוך הוא אל הצדיקים בעוד נפשם בגופם, והם משיגים השגה שלמה בקודשא בריך הוא, ונאספת הנפש אל עמה. זו בחינת מיתת נשיקה, התגלות אלוקית שבה הנפש מתחברת וכוספת אל האין סוף ברוך הוא.
ועל כן היא משביעה את בנות ירושלים, הן כוחות הגוף, ומבקשת מהן: בעת שתמצאו את דודי, היינו בעת המוות, מה תגידו לו? תגידו לו שחולת אהבה אני, שנפש שלמה חולה מאהבה להשיג את הדבקות הרוחנית העליונה בקודשא בריך הוא ואת אותה נבואה שזכתה לה קודם.
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ׃ (ה, ט)
בנות הגוויה, שהן כוחות הגוף, אינן מכירות את ההשגים הרוחניים ואינן יודעות מהו חיבור רוחני. הגשמיות היא בשר, תאווה וחומר, ואין היא יודעת מהו חיבור אל הרוח. ומתוך כך תמהים כוחות הגוף על הנשמה ופונים אליה: מה הם הכיסופין הללו, מה הערגה הזאת להתחבר אל הדוד?
"מה דודך מדוד היפה בנשים" - שואלות הן את הנשמה: מה הייחודיות שבדודך, שאת כוספת אליו יותר מכל הכיסופין אל התאוות וההנאות הגשמיות? הרי אנו רואות כאן כיסופין שהם הרבה מעבר לכיסופין אל הגשמיות. במה שונה אהבתך לקודשא בריך הוא מאהבתך לכל שאר ענייני הגשמיות והתאוות? "מה דודך מדוד שככה השבעתנו" - מהי מהותו של הדוד הנעלם, מה הם תאריו, מה הם סימניו, מה הן מעלותיו, שבעבורם השבעת אותנו בשבועה כזו, שיש לך רצון עז כל כך להתחבר אליו עד שאת מבקשת אותו ממש עד מוות.
השיר הרביעי מתאר את שעת הריחוק של נפש שלמה מדודה העליון. "אני ישנה ולבי ער": אף בשקיעתה בחומר לא נפרד הלב לגמרי, ועל כן דופק הדוד מעבר לקיר ומבקש "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", כנגד שורש הנשמה ושלושת חלקי הנפש. אלא שהטל, הוא השפע הנבואי, אינו יכול לרדת כשהקווצות מלאות רסיסי לילה. הנפש משיבה שפשטה את כותנות האור ונשארה בכותנות עור ואינה יכולה להיפרד מן הנעל שהיא החומר, ולכן שולח לה הדוד נבואת תוכחה בלבד דרך חור המנעול. היא קמה לפתוח, מעלה מעט את המור שהוא בחינת הרוח, ואף את זה רק במעשה ולא במידות, והלבונה שהיא הנפש הצומחת לא עלתה כלל; ומשכך המור עובר והולך, כי היצר מתגבר כפעם בפעם. וכשפתחה, כבר חמק הדוד עבר, ומדרגת הנשמה לנשמה נפרדה ממנה. שומרי החומות, הם כוחות הגוף, מכים ופוצעים ונושאים את רדידה, עד שאינה יכולה להשיג אלא מבעד לחומות. ומכאן ואילך אין לה אלא להשביע את בנות ירושלים שיגידו לדוד כי חולת אהבה היא, והן תמהות: מה דודך מדוד?