פתיחה: השיר הרביעי במשל
אנו נכנסים אל השיר הרביעי שבשיר השירים. השיר הזה מתחיל בפסוק "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", ומסתיים בפסוק "חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם". משם ואילך כבר מתחיל עניין חדש: "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" וכו'. בשיעור זה נעסוק במשל בלבד, כפי שמבאר אותו המלבי"ם.
נזכיר תחילה את קו המשל הכללי של כל הספר. המשל מדבר על אישה שנשא אותה שלמה המלך לאישה, אף שבעצם הייתה כבר נשואה לרועה, אשר היה רועה בצאן במקום מרוחק. שלמה לקח אותה אל ארמונו כביכול בעל כורחה, והרעיה מרגישה שם כל הזמן כלואה, ומבקשת לצאת אל אהובה, הוא בעלה הרועה הנמצא אי שם עם הצאן. עד כה ראינו אותה שוב ושוב בורחת ומתחברת עם דודה, ובנות ירושלים, שהן בעצם בנות מטעמו של שלמה, רודפות אחריה כדי להשיבה אל הארמון.
אלא שכאן, אומר המלבי"ם, הקו הכללי של השיר הרביעי הוא שהקשר הזה ניתק. הרעיה שכחה את דודה ימים רבים. פתאום התחיל המקום למצוא חן בעיניה, והיא כבר איננה נמשכת אל אותו חיבור תמידי שהיה לה עם דודה. עד שפעם אחת בא דודה, בעלה האהוב, ודופק על הפתח. הוא רואה שהיא איננה באה ואיננה בורחת מן הארמון כדי להגיע אליו, ולכן הוא יוזם בעצמו את הקשר: הולך ודופק על הדלת. והיא לא רצתה לפתוח לו. ועד שקמה סוף סוף לפתוח, כבר חמק דודה ועבר, ולא מצאה אותו עוד.
"אני ישנה ולבי ער" - הדפיקה על הפתח
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. (ה, ב)
"אני ישנה" - הכוונה, מבאר המלבי"ם, שהיא ישנה על מיטתה ולא נעורה אל דודה כמקדם. אין בה עוד אותה התעוררות לרוץ אליו. ומכל מקום "ולבי ער": הלב עדיין זוכר קצת את הארוס, את הבעל שנשאר אי שם, את הרועה. ואז היא שומעת פתאום את "קול דודי דופק" - הנה הוא דופק על הפתח ומבקש: "פתחי לי אחותי", ראשי נמלא טל, אני עומד בחוץ במקום של טל ורסיסי לילה, פתחי והכניסיני פנימה.
תירוצי הרעיה
פָּשַׁטְתִּי אֶת־כֻּתׇּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. (ה, ג)
עונה לו הרעיה בתירוצים: כבר פשטתי את כותנתי, איך אלבש אותה שוב? בלשון בן דורנו היא הייתה אומרת: כבר התקלחתי, איני יכולה לצאת, איני רוצה להתקרר. וכן "רחצתי את רגלי" - האם אקום עתה יחפה כדי לפתוח את הדלת ואטנף את רגליי?
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. (ה, ד)
הדוד שולח את ידו דרך חור המנעול, בניסיון לפתוח את הדלת בעצמו. ואז "מעי המו עליו" - הרגישה הרעיה חשק ותשוקה להתחבר עם דודה.
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ־מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. (ה, ה)
סוף כל סוף החליטה הרעיה לעשות את המהלך ולקום לפתוח לדוד. ידיה נטפו מור, שעבר על כפות המנעול כשנגעה בו, וזה מראה כביכול את הרצון ואת החשק שלה אל החיבור הזה.
"ודודי חמק עבר"
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. (ה, ו)
כשכבר פתחה - הדוד חמק ועבר. כנראה המתין דיו, וראה שאין פותח, וקם והלך. אומר המלבי"ם: נתקצף עליה ועבר, כלומר היה לו כעס עליה על שלא פתחה כאשר דפק בדלתה. "נפשי יצאה בדברו" - יצאה נפשה כששמעה אותו בהילוכו מדבר דברים קשים כנגדה, על שעזבה את דודה. "ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני".
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת־רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. (ה, ז)
היא מנסה לצאת מן העיר כדי למצוא אולי את הדוד, ואותם שומרים הסובבים בעיר הכו אותה ופצעו אותה, ונשאו מעליה את הרדיד, את המעיל אשר עליה. שומרי החומות לא נתנו לה לצאת כדי להתאחד ולהתייחד שוב עם דודה.
"שחולת אהבה אני" - הסוד מתגלה
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם, אִם־תִּמְצְאוּ אֶת־דּוֹדִי מַה־תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. (ה, ח)
כאן התפרסם העניין: שאשת המלך, או פילגש המלך - אנו מדברים כמובן במשל - הנמצאת בארמונו של שלמה, אינה מחוברת באמת אל הארמון, ויש לה ארוס או בעל, רועה צאן אי שם. משהתפרסם הדבר, כבר אינה רואה צורך להסתיר אותו, ולכן היא מגלה את סודה דווקא לבנות ירושלים, שעד עתה היו מרחיקות אותה מן החיבור עם הדוד. והיא משביעה אותן: אם תמצאו את דודי, אמרו לו שחולת אהבה אני. כלומר, אל יקפיד ואל יכעס עליי, שהרי נפשי יצאה בדברו כאשר הלך ודיבר דברים קשים. אמרו לו שאני מעוניינת בהמשך הקשר עמו.
שאלת בנות ירושלים: "מה דודך מדוד"
מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. (ה, ט)
מהי הכפילות "מה דודך מדוד" הנאמרת פעמיים? הרי לשון "דודים" מבטאת גם אהבה וגם דוד ובעל, כלשון "עת דודים". נמצא שהן שואלות אותה שתי שאלות. השאלה הראשונה, "מה דודך מדוד היפה בנשים": מדוע את סבורה שיש כאן אהבה מיוחדת? מה ההבדל בין אהבתך לשאר אהבות? השאלה השנייה, "מה דודך מדוד שככה השבעתנו": כאן מדובר על הדוד בבחינת הבעל והארוס - במה שונה דודך משאר ארוסים, עד שאת משביעה אותנו שבועה כזאת? הרי אין זה דבר מצוי. משמע שיש כאן אהבה מיוחדת ויש כאן דוד מיוחד, ועל שני הדברים הן שואלות: מהי אותה אהבה מיוחדת, ומיהו אותו דוד מיוחד.
תשובת הרעיה: שבחו של הדוד
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל־אַדְנֵי־פָז, מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם. (ה, י-טז)
היא נותנת להן תיאור ארוך ומפורט מיהו אותו דוד מיוחד, וסיכומו של דבר: "זה דודי וזה רעי" - וכי תמצאו עוד דוד ורע בדומה לדודי? אתן שואלות אותי "מה דודך מדוד היפה בנשים", מדוע אהבתי כה מיוחדת ומה מיוחד בדודיי - הרי תיארתי לכן עתה עד כמה מיוחד הוא דודי, וזה עצמו בא לבטא את גודל האהבה שיש לי אליו.
יש להעיר: במשל אין המלבי"ם מסביר את כל התיאורים הללו אחד לאחד, אלא אומר באופן כללי שהיא מתארת להן את שבחו של דודה. אבל בנמשל, כפי שנראה בהמשך, לכל אחד מן הדברים הללו יש משמעות מדויקת ויש הסבר.
לסיכום:
השיר הרביעי במשל מתאר נתק: הרעיה שכחה את דודה ימים רבים, התרגלה אל הארמון ושוב אינה נעורה אליו. הדוד עצמו יוזם את החיבור ודופק על פתחה, והיא דוחה אותו בתירוצים של נוחות. משהתעוררה סוף סוף וקמה לפתוח, כבר חמק ועבר, ונפשה יצאה בשמעה את דבריו הקשים. מכאן ואילך היא מחפשת אותו, נחבטת בידי שומרי החומות, ולבסוף מגלה את סודה לבנות ירושלים ומשביעה אותן להודיע לדודה שחולת אהבה היא. הן שואלות אותה שתי שאלות - מה מיוחד באהבתה ומה מיוחד בדודה - והיא משיבה בתיאור ארוך של שבחיו, ומסיימת: "זה דודי וזה רעי בנות ירושלים".