פתיחה: ממה שיורד מלמעלה - אל מה שעולה מלמטה
עד השלב הזה בשיר השירים תואר הדיבוק שבין הדוד לרעיה בדרך של השגה נבואית, שהיא בעיקרה ידידות מאת השם: הקדוש ברוך הוא יורד מלמעלה למטה ומגלה את ידידותו כלפינו. מכאן ואילך מתוארת עבודה מסוג אחר: העבודה שבאה על ידי בית המקדש, שעיקרה האהבה הנמצאת כאן למטה ופונה כלפי מעלה. אנחנו מעלים קרבן לקודשא בריך הוא, הנפש מתעוררת בפעולות מעשיות ומעלה את הכול למעלה. נבואה, מצד עצמה, היא משהו שיורד מלמעלה למטה; אבל כשיש בית המקדש - אנחנו מעוררים את האהבה לעילא, והפעולה מתחילה מאיתנו.
"מה יפו דודיך" - שבח הרגשות, לא רק העצמוּת
מַה־יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה־טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכׇּל־בְּשָׂמִים׃ (ד, י)
"מה יפו דודיך" - מה יפה אהבתך, אחותי כלה. מעיר המלבי"ם: שימו לב שעד עכשיו הוא שיבח רק את עצמוּתה - "הנך יפה רעייתי" - ותיאר את מהותה. כעת הוא מתאר את הרגשות שלה כלפיו, את רגשות הנפש כלפי קודשא בריך הוא. מדוע? כי עד עכשיו הוא התחבר עמה על ידי השגה של הנפש, ואילו עכשיו הוא מתחבר עמה על ידי עבודת האלוקים, על ידי בית המקדש, על ידי פעולות שהיא עושה ועל ידי האהבה המתגלה ממנה כלפיו - פעולות גשמיות ארציות היוצרות חיבור עם האלוקות.
"מה טובו דודיך מיין" - מה טובה אהבתך מן היין. מבאר המלבי"ם שייתכן שהכוונה ליין ממש: ההתלהבות של הנפש באהבת השם טובה וחזקה הרבה יותר מהתלהבות הנפש לאחר כמה כוסות יין. הגם שיש המתלהבים מן היין מאוד, מתחממים ומתלהטים באִשּׁוֹ - אש ההתלהבות והקרבות לעבודת השם טובה ומשובחת הרבה יותר. אהבת השם אינה אהבה זרה, גשמית וחיצונית, אלא אהבה פנימית, עניין רוחני.
ובפירוש הפנימי יותר: כבר למדנו מן המלבי"ם שיין מרמז על השגת הנבואה. הנפש אומרת לקודשא בריך הוא: האהבה הגדולה המשפיעה ממך גדולה יותר מהשגת הנבואה. כלומר, כשאדם מפתח בעצמו אהבה לקדוש ברוך הוא, זו מדרגה גבוהה יותר מאשר שהקדוש ברוך הוא שורה עליו ומשפיע עליו נבואה. הנבואה היא משהו מן החוץ כלפיך, ואילו אהבת השם היא משהו ממך כלפיו - לא ממנו אליך, אלא פעולה שלך להתחבר אליו.
"וריח שמניך מכל בשמים" - הריח וההשגה שאנחנו משיגים על ידי ההתלהבות בעבודת השם טובים מכל הבשמים. בשמים מרמזים תמיד על השכלות עיוניות, דברים של התבוננות ומחשבה; אבל שמן המורק על ידי אהבת השם הוא השגה ברוח הקודש מבלי צורך לעיין ולהשכיל. אתה מתחבר ישירות לקודשא בריך הוא, ואינך צריך את כל ההקדמות העיוניות כדי להגיע אל החיבור והדיבוק הזה.
"נופת תטופנה" - מעשה, דיבור ומחשבה
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן׃ (ד, יא)
כעת הדוד משבח את הכלה בהתקרבותה אל האלוקים בשלושה דברים, שכן עבודת השם מתייחדת בשלושה מישורים: מעשה, דיבור ומחשבה. במעשה - הנחת תפילין, צדקה, עטיפת ציצית, הדלקת נר חנוכה או נר שבת; וכן להפך, עבירות שבמעשה כאכילת חזיר. בדיבור - עסק התורה, תפילה, עידוד והחייאת לב נדכאים ונפש שפלים; ולעומתם דיבור של עבירה כלשון הרע. במחשבה - עשר הזכירות שאדם זוכר, מחשבת האלוקות, מחשבה בגדלותו של בורא עולם ובאפסות האדם לעומתה; וגם לימוד תורה יכול להיות במחשבה, כשאדם מהרהר בלימוד, מתקשה בקושיה וחושב על תירוץ.
בעניין המחשבה כבר עסקנו ב"מה יפו דודיך אחותי כלה", שראינו שהוא עיקר עניין הקרבנות - עד כמה אנחנו קרובים אל השם וחפצים בקרבת הדוד. כעת הוא מדבר על הדיבור, שהוא התורה והתפילה.
"נופת תטופנה שפתותיך כלה" - הנופת נוטפת משפתותיך. אומר המלבי"ם: יש הבדל בין שפה ללשון, וכבר האריך בזה במשלי כמה וכמה פעמים. השפתיים הן חיצוניות, והשפה מבטאת דיבור חיצוני; הלשון תמיד פנימית, והיא מבטאת את הדיבור הפנימי והשכלי. בשפתיים אדם יכול לבטא כלפי חוץ דברים שאין דעתו נוטה להם - "דיבר מן השפה ולחוץ"; אבל דבר אמיתי ופנימי יבוטא תמיד בלשון ההשאלה של לשון. ועל כן ממשיך: "דבש וחלב תחת לשונך".
דבש וחלב - תיקון ניצוצות הצומח והחי
וראו כמה נפלא הנמשל. הדבורים מוציאות את הדבש מראשי הפרחים, נמצא שהדבש נובע מן הצומח. החלב לעומתו נובע מן החי - הגמרא אומרת שהדם היותר משובח נעכר ונעשה חלב. הקדמונים חילקו את הנפש לנפש הצומחת, החיונית והדברית: הנפש הצומחת היא הרובד הנמוך, עצם היות חיוּת באדם, וזו בחינת "נפש"; הנפש החיונית היא בחינת "רוח", פעילות ותזוזה, והיא ממוצעת בין הנפש לנפש הדברית; ומעל הרוח - הנשמה, מקום גבוה מאוד.
אומר המלבי"ם: טעמי המצוות והקרבנות, לפי עניינם הפנימי, נועדו לברר את ניצוצות הקדושה שבדומם, בצומח ובחי. במשנת הגלגולים מאריכים לבאר כיצד באכילה אדם מתקן את ניצוצות הקדושה שבמאכל - יש ניצוץ קדוש בחסה, ואתה באכילתך מתקן אותו, ולפעמים אלו נשמות מגולגלות. וכן בחי: שוחטים את הבהמה, מברכים על השחיטה, מכסים את הדם בחיה ובעוף, אוכלים את הבשר ומברכים עליו - ותיקנו. נמצא שיש בי כוח, מכוח הנפש הצומחת והנפש החיה שבי, לתקן גם את הצומח וגם את החי.
זהו "נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך": הדבש מן הצומח והחלב מן החי מרמזים על כוח הנפש לתקן על ידי מעשיה - על ידי הדיבור, שהוא בחינת שפתיים, ועל ידי המחשבה, שהיא הדיבור הפנימי יותר, בחינת לשון. יש בנו כוח לתקן את ניצוצות הקדושה שנפלו ביד הקליפות, במחשבה שבקדושה ובדיבור שבקדושה.
"וריח שלמותיך כריח לבנון" - מעשה המצוות
החלק האחרון הוא המעשה. אומר המלבי"ם: המעשים הם הלבוש החיצוני, וזהו "ריח שלמותיך". המחשבה והדיבור נשגבים יותר, ומה שנחשב ממש לחיצוני הוא המעשה. אלא שהמעשה תלוי מאוד במחשבה: אתה יכול להניח תפילין בכוונות נשגבות - וזו מצווה אדירה ועצומה; ואתה יכול להניחן בלי שום כוונה - וזו גם מצווה, אך נחותה מאוד. וכל שכן במעשה שיכול להתפרש לשני פנים, כצדקה וכיוצא בה, שהכול תלוי בכיוון המעשה.
והמעשה החיצוני, מעשה המצוות הגשמי, הוא "כריח לבנון". לבנון, כידוע, הוא בית המקדש - שמלבין עוונותיהם של ישראל - וזהו כריח העולה מן הקרבנות. וכשם שריח הלבנון היה נועד לחבר את השכינה הקדושה כאן למטה בעולם הזה, כך גם המעשים שלנו מקרבים את הדוד אלינו, את קודשא בריך הוא, להתחבר כאן בעולם הזה.
"גן נעול" - נפש שלא קרבו אליה זרים
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם׃ (ד, יב)
עכשיו הוא מתאר את הנפש, שנפשו של שלמה קדושה ועליונה והיא בבחינת בתולה אשר לא ידעה איש. ומהי טומאת הנפש? אלוהים אחרים, שהם בחינת כוח היצר המתאווה וכוח המתעורר - הכוח הכעסני והתאוותני, כמו שהגר"א מאריך לבאר במקומות רבים. וכשאין לכוחות החיצוניים השליליים שליטה על הנפש, היא נקראת בתולה אשר לא ידעה איש, והיא בבחינת "גן נעול" - גן שאיש זר לא נכנס אליו ולא קרב אליו.
ולא זו בלבד. בתוך הגן יש מעיין, ועל פי המעיין מונח בדרך כלל גל. לכן כתוב פעם שנייה "גל נעול" - גל מלשון גולות מים, כלשון הכתוב בעתניאל בן קנז "ותיתן לה גולות עילית וגולות תחתית". נמצא שלא רק הגן נעול מבחוץ, אלא גם המקום שממנו נובעים המים נעול. ולא רק הגל, אלא אף "מעין חתום" - המעיין עצמו, המצוי תחת הגל והוא המקור הנובע, אף הוא חתום. כלומר לא קרבו עליה זרים, לא בדיבור, לא במחשבה ולא במעשה; נשארה נפשו של שלמה קדושה מכל פגם, חתומה בחותם האלוקות והקדושה כמו שהייתה במעון קודשה אצל קודשא בריך הוא.
"שלחיך פרדס רימונים" - מה יש בתוך הגן
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם־נְרָדִים׃ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כׇּל־עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כׇּל־רָאשֵׁי בְשָׂמִים׃ (ד, יג-יד)
עכשיו הדוד מתקרב אל הגן הנעול ומתחיל להלל את אשר בתוכו. בגן הזה יש פירות טובים למאכל - "פרדס רימונים", ופירות טובים לריח - "כפרים עם נרדים".
וכבר ראינו שעניין הקרבנות היה כדי שתשרה השכינה בבית המקדש, וכמו שביארנו באריכות בכוזרי, והמלבי"ם מזכיר זאת כאן: "קרבני לחמי לאישי" - וכי הקדוש ברוך הוא זקוק ללחם? שייכת אצלו אכילה ושתייה? אלא זה משל. אם ישאלו אותנו מה גורם החיות שלנו, נאמר: הנשמה. ברור לכולנו שברגע שהנשמה עוזבת, האדם פגר מוטל בקבר. ומה יקרה לאדם אם לא יאכל שבוע? ימות. וכי הנשמה חיה מאוכל? הלוא הנשמה עניינה עניינים נשגבים ורוחניים - שילמד תורה כל השבוע ויהיה לנשמה מזונה! אלא שיש קשר וחיבור בין הגוף לנשמה: הנשמה אינה אוכלת ואינה ניזונת מן האוכל, אבל היא שורה בגוף, והגוף זקוק לאוכל, והנשמה אינה יכולה לשרות במקום שאין בו גוף. לכן כשהגוף אינו אוכל, נוצרת השפעה על הנשמה - ואין להתבלבל ולחשוב שהנשמה זקוקה לאוכל.
כך גם בענייננו: קודשא בריך הוא שורה בבית המקדש. וכי יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא זקוק לאוכל? אלא כשאתה מקיים את המצוות הראויות, יש קיום לחלק הגשמי כאן - בית המקדש, הקרבנות ומעשי הכוהנים - וכשהגוף שלם, הנשמה שורה: יורד קודשא בריך הוא ומשרה שכינתו בבית המקדש.
ומכאן שתי בחינות: בחינת מאכל - "קרבני לחמי לאישי", ובחינת ריח - "ריח ניחוחי". הקרבנות הם בדמיון המאכל, והקטורת היא בדמיון הריח. והקטורת מעלה ריח מיוחד וטוב מאוד, ויוצרת "קטרא" - שמשמעו בארמית קישור. הזוהר הקדוש אומר שהקטורת מקשרת את כל העולמות ויוצרת חיבור בין החלק הרוחני, השכינה הקדושה, לבית המקדש. נמצא שהמאכל הוא דוגמה לעבודה הגופנית - המצוות שאנחנו עושים בגוף, והריח הוא משל להשגה האלוקית - עסק התורה והנבואה השורה על הנביא.
כך הוא מתאר את הגן: יש בו דברים למאכל - "פרדס רימונים", ואלו תרי"ג המצוות הנעשות בפועל, כמו האוכל שהוא דבר גשמי: הנחת תפילין, קביעת מזוזה וכיוצא באלה. ולמה דווקא רימונים? ידוע שברימון יש תרי"ג גרגרים (אל תחפשו זאת ברימונים שלנו היום, שכנראה חלשים קצת, אבל כך מובא בספרים). ומכאן אומרים "אפילו עמי הארצות מלאים מצוות כרימון" - כי ברימון תרי"ג גרגרים.
"עם פרי מגדים" - עדיין אכילה, אלא שיש מנה עיקרית, ויש תוספות וקינוח. המגדים הם המטעמים שמביאים בסוף הסעודה. אם הסעודה העיקרית היא תרי"ג המצוות, המגדים הם הסייגים והאזהרות, מצוות דרבנן ותקנות חז"ל.
וכנגד הריח - "כפרים עם נרדים". ואומר המלבי"ם: אם תספור, יש כאן עשרה מיני ריח, כנגד עשרת סממני הקטורת שבבית המקדש. ואם תשאל: הלוא היו אחד עשר, עם החלבנה? את החלבנה אין מונים כאן, שכן עוד מעט יתאר את הרעיה כמי שאין בה שום מום ושום חיסרון, והחלבנה מבטאת חיסרון, שהרי ריחה רע. וזה המניין: כפרים, נרדים, נרד, כרכום, קנה, קינמון, עצי לבונה, מור, אהלות, ראשי בשמים - עשרה. ומכך ש"נרדים" ו"נרד" כתובים בנפרד - "כפרים עם נרדים" ואחר כך "נרד וכרכום" - שומעים שהם נמנים כשניים. ובזה הוא מונה את ייחודיותה של הרעיה, של הנשמה המיוחדת: שיש בה גם את המעשים וגם את ההשגות האלוקיות, שהן בחינת הקטורת של ריח טוב.
"מעין גנים" - הנפש הנובעת מעצמה
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן־לְבָנוֹן׃ (ד, טו)
לאחר שתיאר את מעלת הגן - התורה והמצוות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כדי להתקרב אליו - כעת הוא מתאר את המעיין המשקה את הגן. אומר המלבי"ם: המעיין המשקה את הגן הוא עצמות הנפש וקדושתה, מעיין הנובע מעצמו. יש באר, והבאר לרוב היא מים נקווים; אבל המעיין הוא תמיד דבר הנובע. הנפש יכולה להיות בבחינת מעיין נובע ומקור חכמה.
הדוגמה לכך היא אברהם אבינו, שקיים את כל התורה כולה. ושאלו: מהיכן ידע אברהם אבינו לקיים את כל התורה? באופן כללי, שם ועבר עוד היו קיימים ובוודאי פגש אותם, ונוח נפטר כשאברהם כבר היה בעולם, כמו שאומר האבן עזרא - כך שלא גדל בעולם מנותק. אבל על כל פנים כתוב ששתי כליותיו היו כמעיינות הנובעים. כלומר יש מציאות להשיג אלוקות על ידי הנפש עצמה, על ידי כוחותיה, בהשגות אלוקיות הנובעות מתוכה. כאשר הנפש גבוהה ומחוברת בשורשה למקורה העליון, היא עצמה יכולה להשיג השגות. וזו בחינת "ונפשי יודעת מאוד": לפעמים יש לאדם הרגשה או תחושה, שואלים אותו מי גילה לך, והוא עונה שאינו יודע, כך הוא מרגיש - ואחר כך מתברר שכך בדיוק היה. הנפש אינה מוגבלת, היא רוחנית וגבוהה מאוד ויש לה השגות עצומות.
כך גם אצל צדיקים וגדולים: שואלים אותם מניין לך זאת, והם עונים "וליבי אומר לי". וכבר הזכרנו היכן רש"י אומר "וליבי אומר לי" - לגבי האפוד, וביארנו בעבר שהדבר קשור למה שראה נשים שרות רוכבות על סוסים, והבין שהראו לו זאת מן השמיים כי יש בזה מסר.
נמצא שיש כאן "מעין גנים באר מים חיים" - משהו הנובע מן הפנימיות, שהרי הנפש היא חלק אלוק ממעל, מחוברת בשורשה אל העולמות ואל ההשגות העליונות, ומקבלת אותן מן המקור הקדוש "אשר לא יכזבו מימיו", כלשון המלבי"ם.
ומהו "ונוזלים מן לבנון"? לבנון הוא תמיד בחינת לבנונית, המרמזת על המקדש שמלבין עוונותיהם של ישראל. וכידוע, כל ההשגות משם. וכך אמר ירמיהו הנביא לאפלטון, כשראה אותו מקונן על חורבן בית המקדש ואמר לו: וכי ראוי לו למשכיל לקונן על חורבן בית אבנים? אמר לו ירמיהו: שאל אותי כל שאלה שיש לך. שאל אותו את כל שאלותיו וענה לו על הכול, והלה התפעל מן החכמה האדירה. אמר לו: כל החכמה הזאת - מן האבנים הללו. כלומר מן המקור הזה, מבית המקדש, שממנו משפיע השפע אל הנפש המשכלת. נמצא שהנשמה היא בבחינת מעיין גנים ובאר מים חיים, ומאין זה נובע? "נוזלים מן לבנון" - מבית המקדש, שמשם מקור השפע של כל העולמות כולם ומשם משפיע על הנפשות.
"עורי צפון ובואי תימן" - הרוחות שבנפש
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו׃ (ד, טז)
עכשיו הנפש מצווה אל הרוחות שיתעוררו, וזה משל לרוחות שבאדם - מה שנקרא "ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד". יש כוח מתעורר, התלהבות וחשק, וההתלהבות יכולה להיות לדברים שבקדושה, ויכולה חס ושלום להיות להפך - התלהבות של תאוות.
אומר המלבי"ם: כל המידות שמצד היצר הטוב נמשלות לרוח דרומית. רוח דרומית היא הרוח הפונה לימין, שכן העומד ופניו למזרח - הדרום לימינו. וידוע שהמנורה הייתה בדרום, והיא מסמלת את החכמה ואת התורה: "הרוצה להחכים ידרים". לעומת זאת הצפון - "מצפון תיפתח הרעה", ומאידך "מצפון זהב יאתה", שמדבר על ממון; בדרך כלל רוב העשירים צפוניים (בפרדס כץ זה לא ממש מדויק, אבל על כל פנים מובן שהצפון מסמל יותר עניין של ממון ועושר), והשולחן עמד בצפון.
לכן נאמר "עורי צפון" - לעורר את עבודת השם דרך רוח הצפון אינו פשוט, שכן באופן הטבעי זו אינה ברירת המחדל שלה. הדרום פשוט יותר, שהוא בחינת הקדושה, המנורה והתורה. אבל שהכוח המתעורר שמצד צפון יוביל לעבודת השם - זה טעון עוררות, ולכן "עורי". ואילו לדרום נאמר "ובואי תימן", שהרי שם ממילא נמצאת השאיפה לקדושה ולעבודת השם, ואין צורך לעורר אותה אלא רק לקרוא לה שתבוא.
"הפיחי גני יזלו בשמיו" - הרוחות, שהן הכוחות הנפשיים, יעוררו את הנפש ויביאו אותה לאהבת השם ולתשוקה אליו, עד שיזלו הבשמים - בחינת המעשים הטובים, שהם עולים כריח ניחוח לפני השם ומעוררים את אהבת הדוד. וזו בחינת העלאת מ"ן שבקבלה: מעשים שאנחנו עושים ומעוררים בהם את הרצון העליון כלפינו, ואז הרצון העליון משפיע עלינו שפע וקדושה.
כביכול הנשמה קוראת אל הכוחות שבה: עורי צפון - את הרוח שמצד הצפון יש לעורר לעבודת השם; ובואי תימן - הרוח שמצד דרום כבר מעוררת מאליה, ורק צריך לקרוא לה. ואז "הפיחי גני" - כמו גן שיש בו עצים המדיפים ריח, וכשעוברת בהם הרוח הריח נודף למרחוק. וכאשר נוזלים הבשמים ויוצא הריח החוצה - "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו": שורה רוח הקודש על נשמת האדם, מתעוררת אהבת השם כלפינו בגלל מעשינו הטובים הנודפים למרחוק, וקודשא בריך הוא בא ואוכל פרי מגדיו. ו"פרי מגדיו" - כלשון הזוהר: "אילין קורבנין דאתקריבו קמיה", היינו שהוא מקבל את הקרבנות שלנו ואת המצוות שאנו עושים, שהם בחינת "קרבני לחמי", בחינת לחם לקודשא בריך הוא כביכול.
"באתי לגני" - תשובת הדוד
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם־דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים׃ (ה, א)
פסוק זה מופיע אצלנו כתחילת פרק ה', אך לדעת המלבי"ם אין זו תחילתו של הפרק הבא אלא חתימת הפרק הקודם. "באתי לגני" היא תשובת הדוד העליון, קודשא בריך הוא, לנשמה: את עוררת את כוחות הרוח שבך לעבודת השם, "עורי צפון ובואי תימן", כדי שיבוא דודי לגנו - ובעקבות מעשייך הטובים באה רוח הקודש ושורה על הנשמה. זו בחינת התייחדות הרעיה עם דודה.
ועל זה אומר המדרש: "באתי לגני" - עיקר שכינה בתחילה בתחתונים הייתה. כלומר השכינה במצב הרגיל, בברירת המחדל של הבריאה, נמצאת למעלה, ורק אם אנו עושים פעולות לקדש עצמנו היא יורדת ושורה עלינו למטה. "באתי לגני" - אין היא בגן באופן רגיל, אלא באה אל הגן בעקבות מעשינו.
"אריתי מורי עם בשמי" - קיבלתי ניחוח מן המור, היינו מעבודת הנפש ופעולותיה שהן בחינת ריח טוב כלפי קודשא בריך הוא, והוא כביכול אומר: קיבלתי הנאה מן הריח הזה. ובפרטות אומר המלבי"ם: המור והבשמים מרמזים על הכוחות הרוחניים הבאים מן הנפש החיונית, שהיא הנפש הנותנת חיות ותנועה לאדם, בחינת "רוח" מתוך שלוש הדרגות נפש רוח ונשמה. והראיה: את המור היו מוציאים מן החיה שבהודו, מזיעתה או מדמה, כמו שראינו לעיל - הרי שהוא כנגד הנפש החיונית, שהיא חיוניות ותנועה כדוגמת חיה.
"אכלתי יערי עם דבשי" - כנגד הנפש הצומחת, שהיא הנפש הנמוכה והבסיסית הנותנת את עצם קיומו של האדם. הנפש הצומחת מסומלת ביער ובדבש, שגדל מן הצוף שבפרחים. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מן המעשים הטובים שעשית אני מקבל תועלת - כמובן אין הוא זקוק לתועלת, אלא הכוונה לריח הטוב ולהפקת רצון לפניו, שישרה שכינתו בתחתונים. ובמה? במצוות התלויות באכילה ושתייה, שהן כנגד הנפש הצומחת - כאכילת הקרבנות, כאכילת שבת ויום טוב. ולעומתן המצוות התלויות במידות ובכוחות החי - תפילה ותורה - הן בחינת המור.
ומעל לכול יש את הדרגה הגבוהה, הנפש השכלית, היא הנפש הדברית הנקראת נשמה. החלקים הראשונים עדיין קשורים אל הגוף, אבל חלק הנשמה מרומם מעל הגוף, והוא נמשל ליין ולחלב - כמו שראינו "לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב". ועל זה נאמר "שתיתי ייני עם חלבי", שהיא השפעת ברכה ונדבה על כל המציאות, שהרי היין מסמל תמיד את ההשגה הרוחנית העליונה.
"אכלו רעים" - מי הם? העולמות הרוחניים. וממה הם ניזונים? מן המעשים שלנו כאן, משלושת הדברים הללו: "מורי עם בשמי" שהוא הרוח, "יערי עם דבשי" שהוא החלק הנמוך יותר, הנפש, ו"ייני עם חלבי" שהוא מפעולות הנשמה, בחינת היין. ועל ידי מעשים אלו אומר הקדוש ברוך הוא "אכלו רעים" - בחינת אוכל ומזון לעולמות העליונים, כמו שהארכנו לבאר בדיסק של נפש החיים. ועל זה מוסיף "שתו ושכרו דודים" - שגם שאר העולמות כולם ניזונים מכוח זה: מכוח המקדש, הקרבנות ועבודת הנפשות יש השפעה אל כל העולמות התחתונים.
חתימת השיר השלישי
ומסיים המלבי"ם: כאן שב הדוד העליון למעון קודשו, והכלה הכלולה שבה אל הגוויה ונרדמה בחיקה, ולא זכרה את דודה ימים רבים - ובזה נשלם השיר השלישי. זהו השלב שבו הייתה ירידה לשלמה המלך: הדוד העליון שב אל מעונו, והסתיים כאן המפגש והחיבור בין נפש שלמה לקודשא בריך הוא. ובשיר הרביעי נראה כיצד נוצר ניסיון מחודש לחדש את הקשר הזה כבתחילה.
לסיכום:
בפרשה זו עוברים מן הדיבוק שבא מלמעלה - הנבואה - אל הדיבוק שאנו מעוררים מלמטה בעבודת המקדש. "מה יפו דודיך" משבח את רגשות הנפש כלפי הדוד, שאהבתה טובה מן היין ומכל הבשמים. "נופת תטופנה" מקיף את שלושת מישורי העבודה: דיבור (שפתיים), מחשבה (לשון) ומעשה (ריח שלמותיך כריח לבנון), ובדבש ובחלב רמוז כוח הנפש לתקן ניצוצות בצומח ובחי. "גן נעול" מתאר נפש שלא קרבו אליה זרים כלל, "שלחיך פרדס רימונים" - תרי"ג המצוות ומצוות דרבנן שבתוכה ועשרת מיני הריח כנגד סממני הקטורת, ו"מעין גנים" - כוח ההשגה הנובע מן הנפש עצמה ומקורו בלבנון, בבית המקדש. ולבסוף קוראת הנפש אל הרוחות שבה, "עורי צפון ובואי תימן", עד שריח מעשיה נודף ומעורר את אהבת הדוד, והוא משיב: "באתי לגני" - השכינה יורדת ושורה בתחתונים בזכות מעשינו, והשפע מגיע אל כל העולמות. ובכך נחתם השיר השלישי.