פתיחה: שבח הנפש באיבריה
בפרק ד' של שיר השירים הדוד העליון, קודשא בריך הוא, משבח את הרעיה - הנפש - איבר איבר. אלא שכל איבר אינו איבר גשמי אלא סימן ורמז לכוח מכוחות הנפש: השיניים כנגד כוחות העיון, השפתיים כנגד כוח הדיבור, הצוואר כנגד שלטון הנפש על הגוף, והשדיים כנגד הכוחות המתעוררים שבאדם. נלך לפי סדר הפסוקים, על פי ביאורו של המלבי"ם.
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת - ל"ב נתיבות חוכמה
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם׃ (ד, ב)
כפי שהסברנו, השיניים הן התעבות של מותרי הגוף היוצאים החוצה, וכך גם כאן הן באות לרמז על הנפש. אם מדברים על הנפש הדיברית - הנפש המדברת, הדרגה הנמוכה יותר, זו המחוברת לחומר, לעומת הנפש האלוקית שבאדם - אומר המלבי"ם שהשכל מתגלה דרך כמה וכמה מידות ופעולות.
הוא מסביר שישנם משפטים והיקשים שהם "חוכמת ביקור השכל". לא אכנס להסביר את זה, שכן המלבי"ם עצמו אינו מאריך בכך; הוא רק מביא שחוכמת ביקור השכל היא ספרים שכתבו הקדמונים כדי לנתח את כושר הניתוח של האדם. האדם בונה משפטים על ידי מבחן לוגי, על ידי היקשים לוגיים, דימוי מילתא למילתא. "כוח ביקור השכל" הכוונה לכוח שיש לאדם לבדוק דברים, לעיין בהם ולהפנים אותם. הקדמונים קבעו בזה שלושים ושניים כללים. אין לנו בזה הבנה, גם המלבי"ם אינו מזכיר אותם, וגם אם נלמד אותם מן הסתם יקשה עלינו להגדיר אותן הגדרות. על כל פנים ההיגיון האנושי מבוסס על ל"ב כללים.
אומר המלבי"ם: וזה כנגד ל"ב שיניים, שהן ל"ב נתיבות חוכמה. ל"ב נתיבות החוכמה הן המשפיעות ומורידות לכאן את כוח העיון, את ההיגיון הישר, את דימוי מילתא למילתא, את בחינת כל דבר מנין הוא נובע. הן כעין צינורות, כעין שלושים ושתיים השפעות של חוכמה שמכוחן כל העיון וההתבוננות האנושית. וכנגדן השיניים, שש עשרה מלמעלה ושש עשרה מלמטה.
"שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה" - מפני שהבחינה השכלית היא בחינה הבודקת כל דבר, מעיינת בו ומדקדקת בו שיהיה זך ונקי. ל"ב הנתיבות רוחצות כל עניין, מתבוננות בו ובודקות אותו לעומקו. "כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת" - נקי מכל סיג ושמץ. "וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם" - שכולה הכוונה דבר חסר, כמו "דוב שכול" שחסר את בניו. אין בהם שום חיסרון, אלא בבחינת החוכמה: החוכמה מלאה, שלמה וקדושה, בשיא הדקדוק ובשיא הנקיות, כמי שעלו מן הרחצה.
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ - כוח הדיבור
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ׃ (ד, ג)
כעת הדוד העליון משבח את הנפש ביחס לדיבור שלה - כוח הדיבור שבאדם, שהוא הכוח הרוחני המבדיל אותנו מכל בעלי החיים. לבעלי חיים אין כוח דיבור; לכל היותר הם מסמנים זה לזה בסימנים חיצוניים. לא תראה שני אריות יושבים ומפטפטים ביניהם, או שני קופים. וזה גם לא החלק הגרוע שבהם - מוטב שלא יפטפטו. אבל היכולת לבחון דבר, לנתח, להעמיק ולדבר בו - אין לשום בעל חיים. וגם התוכי סתם חוזר, כתוכי, על מה ששמע; הוא אינו מבין ואינו קולט מה הוא מדבר. בין בעלי החיים יש רק תקשורת מינימליסטית של אותות: אזהרה מסכנה, במקום פלוני יש אוכל, אש מתקרבת וכיוצא בזה. תקשורת בסיסית ביותר.
לאדם יש כוח דיבור, וכשרוצים לשבח את האדם על מעלתו אומרים עליו "רוח ממללא", שהרי מן הנפש הרוחנית קיבל את כוח הדיבור. וכעת הוא משבח אותה על כך: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" - הדיבורים וההשכלות היוצאות מן הנפש החוצה, שאדם שהשכיל דבר מה מסוגל להעביר אותו לאחרים בכוח הדיבור. חוט השני הוא החוט שעליו היו חורזים את המרגליות: היו מרגליות רבות נפרדות, בא חוט השני וקישר אותן לחרוז אחד. כך אצל האדם: יכולים להשתולל אצלו בראש אלפי מושגים, ובכמה משפטים הוא מסדר אותם. זהו כוח השכל - דימוי מילתא למילתא, יצירת תבניות, קירוב הדומה וריחוק השונה.
פעם הגיע משכיל אחד לגאון מווילנה. ידוע שהמשכילים התעסקו הרבה בלשון הקודש - ברוך השם שהיום עזבו אותה, היום זה "היי" ו"ביי" וכל מיני כאלה, אבל פעם הם התעסקו בה הרבה, וחלו בה ידיים ולצערנו טינפו אותה בכמה ביטויים. פעם הזכרנו כמה ביטויים שממש לכלכו את לשון הקודש, וביניהם "עגבנייה", ודי למבין. על כל פנים, אותו אדם בא לגאון מווילנה עם שבע עשרה שאלות. זה סיפור ארוך, פעם סיפרנו אותו, ולא אספר כיצד סיים אותו אדם את היום ומה כתב אחר כך. מה שרציתי להביא משם כדוגמה הוא שהגאון מווילנה הסתכל בדף ואמר: יש כאן בסך הכול שלוש שאלות. הוא ניתח לו את כל השבע עשרה: שאלה שבע עשרה היא בעצם שאלה ארבע, רק בדוגמה אחרת; שאלה שלוש היא שאלה שתים עשרה והיא גם חמש עשרה. בקיצור, הראה לו שכל השאלות כלולות בשלוש שאלות ותו לא.
זהו "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ": כמו חוט השני החורז מרגליות רבות ועושה מהן שרשרת אחת, כך אדם בכוח הדיבור לוקח דברים רבים, סלט שלם, ועושה בו סדר. בכמה משפטים פתאום קלטת את העניין. קודם לכן היה בלאגן שלם, עשרות מושגים שלא ידעת איך לסדרם, ובכמה משפטים הבן אדם מסדר את הדברים. זה כוח הדיבור: בכוח הנפש הוא יכול לחרוז מאמרים ודיבורים שלמים.
ולא זו בלבד, אלא גם "וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה". "מדברך" אומר המלבי"ם הכוונה לדיבור שהנפש מדברת בתורה ובנבואה. הרבה טועים לחשוב ש"מדברך" הוא "המדבר שלך", וזו טעות; לפי כל המפרשים מדברך הוא הדיבור. "מִדְבָּרֵךְ נָאוֶה" - מה שאת מדברת בתורה ובנבואה, זו בחינה של נווה קודש. כאן כבר מדובר בדיבורים קדושים, וזה ממש נוי, ממש נווה.
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ - עצמותה של הנפש
אחרי שתיאר את הדברים המתגלים מן הנפש - המושגים, המשפטים, הדיבורים, שמתוכם אפשר לראות את עוצמתה וגדלותה - בא לומר: ראה שעצמותה של הנפש מצד עצמה גדולה, ולא רק מצד מה שיוצא ממנה. שהרי הדיבור הוא יציאת הנפש כלפי חוץ, התגלותה כלפי חוץ. כמו שאמר פעם אחד לחברו: לפני שדיברת חשבתי שאתה לא חכם, עכשיו שדיברת הבנתי שחשבתי נכון. לפעמים אדם מדבר ועדיף היה שישתוק. אדם גיבב דברים - וברוב דברים לא יחדל פשע; ובפרט אדם שרוצה להראות את כל ידיעותיו בשלוש דקות. אמרתי לכם פעם שמי שמראה את כל ידיעותיו בשלוש דקות, אתה מיד קולט שאלה כל ידיעותיו - הוא פלט את הכול. החכם יודע גם לשתוק, יודע מתי לא לדבר, ואדרבה אינו מרגיש צורך כל הזמן להוכיח את חוכמתו ולהראות את השכלתו.
לכן אומר: הנפש מצד עצמותה, גם בלי הדיבור, "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" - מלאה כרימון. ברימון אמרו שיש תרי"ג גרגרים; לאו דווקא שיש ברימון תרי"ג גרגרים ממש, אלא שזה כנגד התרי"ג. כך עצמותה של הנפש מלאה אורות, ובלשון המלבי"ם: אורות שכליות אלוהיות. "רַקָּתֵךְ" הוא בחינה של ריקנות: אף על פי שהנפש אינה תופסת מקום, אינך יכול למצוא את מקומה, לשקול אותה, למדוד או לכמת אותה - אף על פי כן היא כפלח הרימון, כרימון מלא.
"מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" - כבר הסברנו שצמתך עניינו קישור. הנפש הזאת מחוברת לגוף, ואנו מכירים רק במעט אורותיה דרך הגוף; וכבר משם אנו מרגישים את כוחות הנפש, את גדלותה ואת עוצמתה, שהיא מלאה וקדושה כרימון, אף שהיא "רקתך" - אינך יכול לבחון אותה, למצוא אותה, לגעת בה ולמשש אותה, היא כדבר ריק, ובכל זאת קדושה ומלאה כרימון.
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ - שלטון הנפש על הגוף
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים׃ (ד, ד)
עד כה תיאר את הנפש כפי שהיא פועלת בהשגות השכליות ובחוכמתה; מכאן ואילך יתאר כיצד הנפש שולטת על הגוף, כיצד היא מנהיגה את כל גוף האדם שיעשה את רצונה ולא ילך אחרי תאוותיו.
אומר המלבי"ם: כעת הוא יורד מן התיאור של הגולגולת, שהיא משכן הנפש המשכלת, אל אמצע הגוויה, ששם משכן הנפש החיונית. הנפש המשכלת עניינה ההשגות; הנפש החיונית היא המחוברת אל הדם, המפעילה את הגוף באופן פיזי. והצוואר הוא כעין מסך: יש מדור עליון - השכל, הראש, המוח, שהוא עיקר הגוף - ויש הצוואר, שהוא כעין מסך מבדיל בין החלק הרוחני יותר לחלק הנמוך יותר, בין הגולגולת לגוויה. וכביכול הנפש שלמעלה בגולגולת נותנת את קולה, משפיעה ומושלת על כל הגוף - דרך הפרסה הזאת, דרך המסך שבצוואר, המבדיל בין המדור העליון למדור התחתון.
לכן ממשיל את הצוואר למגדל דוד הבנוי לתלפיות, שעליו עמדו הגיבורים: "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים" - שלטים הם מגינים. פירושו של דבר שמשם היא מושלת על כל הגוף כנגד מלחמת היצר, כנגד "מלך זקן וכסיל" אשר בנה עליה עיר, חרמים ומצודים, והנפש צריכה להילחם בו. מהיכן היא נלחמת? משם, ממגדל דוד, מן הצוואר. מן החלק העליון היא כביכול יורה חיציה ומשפיעה את הנהגתה אל כל הגוף למטה. כמו שבמגדל דוד היו הגיבורים למעלה ומשם מושלים על הנעשה למטה, כך הנפש בחלקה העליון משפיעה ומושלת על החלק הנמוך של האדם, ששם התאוות והיצרים והיצר הרע, אותו מלך זקן שבנה חרמים ומצודים - והיא המושלת.
וזהו שכתוב "וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ". היכן החוכמה נמצאת? בשכל. "איש מסכן וחכם" - קטן אבל חכם, והוא בראש, ועל ידו מילט את העיר. והעיר, כפי שאמרנו כמה פעמים, היא הגוף. מי שירצה יוכל לשמוע בספר יונה על פי ביאור הגר"א, ששם אנו מאריכים בביאור העניין הזה.
המלבי"ם מונה כאן כוחות שונים שבאדם: כוח מתעורר, כוח מניע, כוח מיישר, כוח מניע מצווה, כוח מניע משלים. לא אכנס לכל הכוחות האלה - המלבי"ם מפרט בהם יותר - אלא נראה את הפסוק הבא ונבין כיצד נעשית השליטה בכוח הנפש.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ - כוח התאווני וכוח הכעסני
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃ (ד, ה)
כשיורדים מן הצוואר כלפי מטה מגיעים לשני השדיים, ובנמשל הם כוח התאווני וכוח הכעסני. הקדמונים הרבו לדבר על שני הכוחות המרכזיים הללו שבאדם, והגר"א עצמו מאריך לבאר אותם. כוח התאווני הוא כוח התאווה שבאדם, שבו הוא מתאווה לכל הטוב והנעים והערב; וכוח הכעסני הוא הכוח המביא את האדם לידי כעס ולהתרגז על כל הנעשה סביבו.
אומר המלבי"ם ששני אלה "בני אם אחת" - מקורם מקור אחד. והוא מביא דרך משל: אדם מתאווה לדבר מאכל שביד חברו, וזה מביא אותו לידי כעס, לידי רצון לקחת ולחטוף ממנו. נמצא שכוח התאווני וכוח הכעסני הם תרין רעין דלא מתפרשין, שני רעים שאינם נפרדים, ולכן הם "תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" - כתאומים הבאים מאם אחת.
על ידי הנהגת הנפש האלוקית יש לה שליטה מוחלטת בשני הכוחות הללו, ועל ידי כך הם "הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים": אינם מתאווים ואינם מתעוררים אלא לדברים רוחניים בלבד, לעבודת השם ולמצוותיו. וכשמדברים על הכוח הכעסני אין הכרח שיבוא לידי ביטוי בכעס דווקא; זה יכול להתבטא גם באיזו פעולה שהאדם עושה. אותם שני שדיים, כשני עופרים תאומי צביה, הבאים מכוח רע אחד - הנפש מושלת בהם שיהיו רועים בשושנים, מעדיפים ריח טוב. כלומר הכוחות הללו משפיעים השפעות טובות, ולא כמי שנותן להם להשתולל כרצונם, ואז הם מושלים בו. אדרבה, הנפש מושלת בהם, ועל ידי כך הם מעדיפים את הריח הטוב.
ובזה גם עניין המזבח: אדם צריך שכוח הנפש יהיה מסוגל לשלוט על הבשר, על הגוף, שהגוף יהיה בבחינת רבוץ תחת כוח הנפש, והנפש אדרבה תאכל את הבשר; ועל ידי אכילת הבשר כביכול מרוממים את כל הגשמיות, את כל פעולות הגוף, לעבודת הבורא. זו בדיוק בחינה של קורבן.
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם - הדבקות דרך בית המקדש
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה׃ (ד, ו)
עד מתי יימשך הדבק הזה שבין הדוד לרעיה? "עד שיפוח היום". בא לומר שכאשר כוחות החומר והגשמיות ישובו, לכאורה אמורה הנפש להיפרד מן הדיבוק האלוקי ולא להמשיך בו. וכל זה היה נכון בזמן שלא היה בית המקדש; אבל מרגע שבית המקדש קיים, על ידי הקורבנות יורדת השראת השכינה למטה. מכוח זה ראינו "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה", שקודשא בריך הוא שורה על נפשו של שלמה גם בהיותה בתוך הגוף.
אומר המלבי"ם: כאשר החיבור מופרד על ידי החומר, ממילא אינו יכול להימשך, כי החומר מנגד לו. מה שאין כן עבודת בית המקדש, שהיא תמידית והיא נעשית באמצעות דברים גשמיים: קורבנות אפשר להקריב תמיד, נסכים אפשר לנסך תמיד, מנחות אפשר לתת תמיד. לעומת זאת, אילו הייתי צריך להתחבר באופן עצמאי, זה היה רק על ידי השכלה ודבקות רוחנית תמידית - ומי יכול לעמוד בזה? מי יכול להיות כל הזמן בהשכלה ובהידבקות רוחנית מתמדת, לזכות לנבואה תמידית? לא שייך. משה רבנו זכה לארבעים יום וארבעים לילה מנותק מן החומר, אבל באופן טבעי החומר בשלב מסוים מתחיל לדבר. ואולם אם החיבור אינו על ידי רוחניות גמורה אלא דרך הגשמיות - דרך בית המקדש, שבו מקריבים קורבנות תמיד - החיבור יכול להתקיים. הנסכים והקורבנות הם בחינת מזון כביכול אל המציאות הרוחנית, כך שהשכינה המתחברת במקדש מתחברת גם אל שלמה.
אומר המלבי"ם: כמו שהמזון הגשמי הוא סיבה לכך שהנפש תישאר בנו - שהרי אם אדם יחליט לא לאכול שבועיים, גם הנפש תיקח לה שביתה ותחליט שאין המקום הזה מתאים לה - כך המובחר והעולה מן האישים, ומה שהיו מקטירים במזבח, היה סיבה להשראת השכינה. כמו שכשאתה אוכל הנפש שורה בתוכך, כך בבית המקדש, כאשר מביאים קורבנות, השכינה שורה בתוכו. זה לעומת זה, וראינו שיש עוד הרבה מקבילות בין האדם ונפשו לבין השכינה ובית המקדש.
וזהו "אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר". מהו המור? אומר המלבי"ם: הזך והמובחר שבחי. המור הוא המאסק, המוסק - בושם מיוחד מאוד שהיו מוציאים מדמה של חיה שבהודו. ומהי "גבעת הלבונה"? הלבונה היא החלק הזך והמובחר שבצומח, בושם מיוחד מאוד. שימו לב: דיברנו כאן על שני מיני בשמים, בושם מן החי ובושם מן הצומח. ומה בא לומר בזה? שהקדוש ברוך הוא מקבל כקורבן הן מן החי והן מן הצומח: מן החי אלו בעלי החיים, ומן הצומח אלו המנחות והנסכים. שם, במקום בית המקדש, מקריבים גם מן החי וגם מן הצומח.
ומדוע הלבונה נקראת "גבעה"? אומר המלבי"ם: מפני שהגבעה קטנה מן ההר, שכן מעלת הצומח קטנה ממעלת החי. אם באים לדון מה מובחר יותר, להקריב שור הוא מובחר יותר מלהקריב מנחה, ולכן זו בחינת גבעה, דרגה נמוכה יותר לעומת בחינת הר. "אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר" - בחינת החי, כמור היוצא מן החי; "וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" - כלבונה היוצאת מן הצומח.
ועל ידי זה - "עד שיפוח היום": גם כאשר יפוח היום, גם כאשר הנפש לא תוכל להגיע להשכלות עליונות מצד עצמה ומצד דבקותה בעניין האלוהי, "וְנָסוּ הַצְּלָלִים", מצב שהצל כבר הולך ומתרחק - עדיין "אלך לי אל הר המור": החיבור שלי יהיה דרך הר המור ודרך גבעת הלבונה, דרך בית המקדש, דרך המקום שבו הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו. נפשו של שלמה מתחברת משם, וגם אם אינה בהשכלה מתמדת, על כל פנים יש חיבור אלוקי מצד שקודשא בריך הוא יורד ומשרה שכינתו כאן בעולם התחתון.
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי - ביטול המום הקבוע
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ׃ (ד, ז)
עכשיו, כשמתואר שהחיבור הוא חיבור תמידי, ושגם נפש החי וגם נפש הצומח מתאחדות אל בית המקדש, והקדוש ברוך הוא יש לו בהן נחת רוח ומקבל את הקורבנות לריח ניחוח - אומר הקדוש ברוך הוא "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
עד עכשיו היה בך מום קבוע. מה היה המום הקבוע? נפש החי והצומח של האדם עצמו, החיבור שלנו לגוף. מדוע הוא מום קבוע? מפני שהנפש, כפי שאמרנו, אינה יכולה להיות בהשגות רוחניות מתמידות, והגוף תמיד מושך למטה - וזה גרם בעבר להפסקת החיבור. אבל עכשיו אומר הקדוש ברוך הוא: כעת שיש בית מקדש, ו"אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה", אז "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". גמרנו עם אותו מום שגרם לירידת הנפש כל פעם מחדש ולהיפרדותה מן הדוד העליון. אין בך המום הזה, את יכולה כעת להתחבר אל האינסוף ברוך הוא לאורך זמן, והכוחות הגופניים אינם שולטים בך.
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה - מאירוסין לנישואין
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים׃ (ד, ח)
אומר לה הקדוש ברוך הוא: מעכשיו לא אפרד ממך. ולמה היא נקראת "כלה"? אומר המלבי"ם: מפני שהקדוש ברוך הוא הכניס אותה כביכול ככלה הנכנסת לחופה. כלה הנכנסת לחופה שורה עם בעלה באופן תמידי; קודם לכן הייתה מאורסת, נפגשים מדי פעם - וזה היה מצבו של שלמה קודם. אבל כעת, כיוון שיש בית מקדש, החיבור בין נפש שלמה לקודשא בריך הוא הוא תמידי.
ומהו לבנון? לבנון הוא בית המקדש, שהיה מלבין את שחרות הנפש ומלבין עוונותיהם של ישראל. חוט השני שהיה בבית המקדש היה מלבין ביום הכיפורים כאשר עם ישראל היו צדיקים - לבנון. אומר הקדוש ברוך הוא: "אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי" - בואי וצאי מן המסגר של הגוף, שהרי כבר הגוף אינו מפריע לך, ותבואי איתי, תהיי מחוברת אליי אל המעון הרוחני, אל הדרגות הגבוהות ואל ההשגות העליונות.
"תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" - שם, בבית המקדש, רוכשים אמונה; שם יש התגלות שכינה ושם ניסים מתמידים. "מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן" - כמו שבשניר ובחרמון עשה הקדוש ברוך הוא ניסים לעם ישראל כשהיו במדבר, כך הניסים המשיכו גם במקדש: לא הפילה אישה מריח בשר הקודש, לא נראו זבובים בבית המטבחיים, לחם הפנים חם ביום הילקחו במשך שבעה ימים. כל אלה ניסים שהתמידו בבית המקדש, ועל ידם מגיעים לאמונה. "תשורי מראש אמנה" - תראי את קודשא בריך הוא ותתחברי אליו מן המקום שהוא ראש האמונה.
"מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" - אומר המלבי"ם: האריה מפחיד את כל בעלי החיים מצד הגבורה והעוצמה שבו; הנמר, לעומתו, אין לו כל כך גבורה, אבל יש לו עזות - "הוי עז כנמר". הנמר עושה יותר רוח ממה שהוא באמת. את האריה אתה רואה - הוא גדול, ענק, ודי לך לראותו כדי לקבל אימה. הנמר קטן בהרבה, אבל יש לו עזות והוא מסוגל לתקוף בעזות. בא הכתוב לתאר שעל ידי התעוררות מידת הגבורה והעזות לעבודת השם, הגוף עצמו לא יתמרד כנגד עבודת האלוקים. וזהו "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים". כאשר אתה פועל בכל הכוח לעבודת השם, ממילא כוחות הגוף - הרוצים להרדים את האדם, להביאו לידי בטלה ושעמום ולהרחיקו מן המלאכה - נכנעים; כשאדם הולך ופועל בכל הכוח, הוא מצליח להתגבר גם על כוחות הגוף וגם על המציאות הגשמית הרוצה לדרדר אותו.
וזה מה שהוא אומר כאן: על ידי שתתעוררי לעבודתי, "תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון", על ידי זה תצליחי לפעול "ממעונות אריות מהררי נמרים" - תוכלי להפעיל את כוחך, שהוא כוח של אריה ונמר, כנגד הכוחות הגשמיים. ואריות, אומר הזוהר הקדוש, אלין תלמידי חכמים דעסקין באורייתא - ואורייתא אף היא לשון אריה. תלמידי חכמים העוסקים בתורה, מכוח עסק התורה נעשה האדם גיבור ויש לו כוח להתגבר כנגד היצר הרע וכנגד משיכת הגוף.
לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ - די בעבודת הלב
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ׃ (ד, ט)
אומר המלבי"ם: עד עכשיו היה הדיבוק בינינו על ידי השגה במוח; עכשיו אומר הקדוש ברוך הוא שהוא רוצה שיהיה על ידי התעוררות הנפש ועבודת הלב. "לִבַּבְתִּנִי" - מלשון לב. הלב הוא שורש כוח הרעננות שבאדם, הכוח המתעורר, כוח החיים - דבקות לב בלב.
עד עכשיו, לפני בניין בית המקדש, ראינו שהיה צריך להשיג בשתי עיניים: עין המחזה וההשכלה באלוקות, ועין ההשכלה באלוקות שבנפש. הסברנו: עין אחת להתבונן ברוחניות העליונה, במדורים העליונים, בספירות הקדושות; והעין השנייה להתבונן באלוקות שבנפש. אבל עכשיו אומר הקדוש ברוך הוא: את משכת את לבבי "באחת מעיניך". אין צורך בהשגה העיונית על מציאות הבורא, על הנהגת העולמות ועל הספירות; די להסתכל פנימה אל תוך הנפש, דהיינו לשלוט על העולם הקטן, לשלוט על הגוף, על הרצונות, על התאוות ועל הגשמיות. די בכך שיש שלטון על הלב ושלטון על הגוף מכוח אותה עין המסתכלת על הכוח האלוקי השורה בגוף פנימה, מבלי להסתכל על הנהגתו את המציאות הרוחנית העליונה. לא צריך את ההסתכלות הרוחנית העליונה, כניסה לפרדס וספירות עליונות - "באחת מעיניך".
וכן "בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ". הרי ראינו שהצוואר מסמל את מרכז הבקרה, שמשם השכל שולח את הנהגותיו: השכל למעלה, והוא משגר את הנהגותיו אל הגוף. אומר הקדוש ברוך הוא: די באחד מצווארונייך, בנקודה של השכל המעשי, שהשכל יבקש וידרוש מן הגוף לעשות את רצון השם. אין צורך בשכל העיוני שישיג השגות רוחניות באלוקות כדי לזכות לקרבת אלוקים, כדי לזכות לאותה התחברות של הרעיה עם הדוד.
לסיכום:
בפסוקים אלו משבח הדוד העליון את הנפש על כל כוחותיה: השיניים כנגד ל"ב נתיבות החוכמה, הבודקות ומזככות כל עניין עד שאין בהן חיסרון; השפתיים ככוח הדיבור החורז מושגים רבים לשרשרת אחת, ו"מדברך נאוה" בתורה ובנבואה; הרקה כפלח הרימון - עצמות הנפש עצמה מלאה אורות אלוהיים אף שאין בה תפיסה וממשות; הצוואר כמגדל דוד - מרכז שלטון הנפש על הגוף במלחמת היצר; ושני השדיים - כוח התאווני וכוח הכעסני, תאומי אם אחת, שהנפש מושלת בהם עד שהם "רועים בשושנים". ומכאן ואילך, משנבנה בית המקדש, נעשה החיבור תמידי: "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה", חיבור דרך הקורבנות מן החי ומן הצומח, ובזה בטל המום הקבוע - "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". ומעתה, "אתי מלבנון כלה", מאירוסין לנישואין, ודי בעבודת הלב ובשכל המעשי המושל בגוף - "לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצוורונייך".