פתיחה: האפריון, המקדש והנפש
בשיעור זה אנו ממשיכים את דברי המלבי"ם על סוף פרק ג', בעניין האפריון שעשה לו המלך שלמה, וממנו נעבור אל תחילת פרק ד'. המלבי"ם מגלה לנו כאן יסוד עצום: בית המקדש אינו רק מבנה, אלא לבוש לנשמה הכללית של עם ישראל, וכל חלקיו מקבילים בדיוק לחלקי גוף האדם ולחלקי נפשו. כדי להבין זאת, נפתח בהקדמה על חלקי הנפש ועל יחסם לחלקי העולם.
שלושת חלקי העולם הקטן מול שלושת חלקי העולם הגדול
אומר המלבי"ם: יש יחס וערך בין שלושת חלקי העולם הקטן (האדם) לשלושת חלקי העולם הגדול. יש את העולם השפל, הוא העולם הזה; יש את עולם הגלגלים, שאף הוא נראה לעינינו בגרמי השמיים ובכוכבים; ויש את עולם המלאכים, הנקרא בלשון הקדמונים "עולם השכלים הנבדלים". כשמופיע ברמב"ם במורה נבוכים ובשאר ספרי הקדמונים המונח "שכלים נבדלים", הכוונה למלאכים. שכל נבדל פירושו שכל בלי גוף: לאדם יש גוף ויש שכל, ואילו המלאך הוא שכל ללא גוף.
חיה ויחידה
מוסיף המלבי"ם, שמלבד נפש רוח ונשמה יש לנו עוד שני חלקים רוחניים, שהמקובלים כמעט ואינם מדברים עליהם, מפני שהם חלקים גבוהים מאוד שרק בודדים זכו להם: חיה ויחידה. החיה היא נפש אלוקית הנאצלת מעצם כבודו מעולם הכיסא, הוא עולם הבריאה, עולם גבוה מאוד שלפני עולם האצילות. זו הנפש העליונה הרוחנית, "חיה לעולם בצרור החיים את ה' אלוקיה".
אבל אין זה נגמר כאן. יש עדיין נשמה לנשמה, דרגה גבוהה יותר, והיא היחידה: נפש יקרה הנאצלת על הנביאים מעולם האצילות. על זה אמר דוד המלך "מיד כלב יחידתי". בודדים בהיסטוריה זכו ליחידה: כתוב על אדם הראשון שזכה ליחידה, דוד המלך זכה ליחידה, ולא רבים הגיעו לחלק הזה.
פעם שאלתי את הרב ניסים פרץ זצ"ל: הרי מוצאים אנו בספרים על לא מעט אישים שהיה להם חלק יחידה, ואם כן כיצד אומרים שרק בודדים זכו? והשיב לי שאין זה הפשט. הרי כל דבר בקבלה מתפרט להתפרטות ועוד התפרטות: כשמדברים על עשר ספירות, גם בכתר עצמו יש עשר ספירות פנימיות - כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - בתוך הכתר עצמו. כך אנו רואים בספירת העומר "מלכות שבמלכות", שהכוונה שבספירת המלכות עצמה יש עשר ספירות, והמלכות שבמלכות היא החלק הנמוך ביותר שבה.
כך גם בחמשת חלקי הנפש: בנפש עצמה יש חמישה חלקים - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; וכן ברוח, וכן בנשמה, וכן בחיה, וכן ביחידה. לכן ייתכן שאדם השיג יחידה של בחינת הנפש - זהו החלק הגבוה שבנפש, אך עדיין נפש, ודרגה נמוכה. או יחידה של בחינת הרוח, שהיא גבוהה יותר, או של בחינת הנשמה, או של בחינת החיה. אבל להשיג יחידה בעצמותה - זו הדרגה האמיתית, ועליה לא דיברו. כל אותם שנאמר עליהם שזכו לחיה או ליחידה, הכוונה ברבדים הנמוכים יותר; ואילו את היחידה בעצמותה זכו אדם הראשון ודוד המלך, ובודדים כמותם.
ולמה נקראת יחידה? אומר המלבי"ם: כיוון ששורשה מהאחדות הגמורה, אל יחיד ומיוחד. שהרי עולם האצילות הוא מקום ש"לא יגורך רע" - אין שם מקום לתערובת, אין מקום לפסולת, אין מקום לסטרא אחרא. זהו מקום הנאצל והנבדל, מקום משכנו של קודשא בריך הוא בעצמותו בלבד. לכן היא נקראת יחידה, כי שם השם הוא יחידי כביכול בעולמו.
המקדש כמרכבה לנשמה הכללית
אומר המלבי"ם: על ידי המקדש נעשים כללות נפשות ישראל מרכבה לשכינה, מקום שבו השכינה משרה שכינתה עלינו. שם נקבצו כל חלקי נפשות ישראל, עד שכולנו ככלל הופכים לנשמה אחת גדולה. כבר הסברנו זאת בעבר בעניין אדם הראשון, שהיה התכללות של כל הנשמות כולן, כלל נשמות עם ישראל. אם כן, כשמדברים על השראת השכינה במקדש - על מה היא שורה? על הנפש הכללית של כלל נפשות ישראל.
מכאן מסיק המלבי"ם: בהכרח שבבית המקדש יהיה כל מה שיש בגוף הפרטי גם בגוף הרוחני העליון, שהוא מקום המקדש. כמו שנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה שוכנים בגוף, כך שוכנים חלקים אלו בבית המקדש, כנגד רוחם של ישראל. ועתה נראה את המקבילות.
בגוף האדם הגוף הוא חלק גשמי והוא לבוש לרוחני: יש בו איברים וכלים שדרכם מוציאים הכוחות הנפשיים את פעולתם בכוח פעולה גשמית. כך גם באפריון - בבית המקדש - שהוא בחינת לבוש לנשמה הכללית של עם ישראל. והרמב"ם כותב שהדברים שבקודש ובקודש הקודשים היו מרוממים יותר, והדברים שמחוץ להם נמוכים יותר.
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. (ג, ט)
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם. (ג, י)
"עמודיו עשה כסף" - החצר כנגד הנפש
המלבי"ם מתחיל מבחוץ ונכנס פנימה. "עמודיו עשה כסף" - אלו העמודים; "רפידתו זהב" - אלו הקרשים; "מרכבו ארגמן" - זו הפרוכת. חצר אוהל מועד שבמשכן, וכנגדה האולם שבמקדש, הם החלק החיצוני, והם כנגד כלי הנפש הטבעית - הנפש הנמוכה שממקום הפרסה ולמטה, המחוברת אל האצטומכא, אל הקיבה ואל החלקים המעכלים את המזון.
וכיצד? הרי בחצר היה המזבח, והמזבח מעכל את הקורבנות, ממש כמו הנפש הנמוכה שמקומה במקום העיכול. שם נמצא "לחם ה'", שם הבשר מתעכל על גבי המזבח, ושם סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו. אומר המלבי"ם: דומה הוא לקיבה מכל צד. מביאים את הבהמה, נותנים אותה על גבי המזבח, והאש שורפת ומעכלת - כשם שבקיבה יש כעין שריפה ועיכול של מה שאכל האדם. ולאחר שעולים החלקים ונשרפים, צריך לפנות את השאריות, וזו ההתפנות שבגוף האדם; ובמזבח היו היעים שבהם היו מפנים ומוציאים את הנותר.
ודייק: בחצר היו עמודים ולא קרשים. המשכן עצמו, החלק הפנימי, היה בנוי מקרשים כמבנה קשיח - קרש צמוד לקרש, עם הבריח התיכון המבריח ביניהם והופך הכל לחטיבה אחת. אבל החצר הייתה בנויה עמוד ובד, עמוד ויריעה פרוסה ביניהם, הם קלעי החצר. וזהו "עמודיו עשה כסף". כך גם בגוף: בחלק התחתון, מהחזה ולמטה, אין צלעות ואין קרשים המכסים את האיברים, אלא יש כעין עמודים - חוט השדרה. "עמודיו עשה כסף", בלי קרשים, כמו החצר.
"רפידתו זהב" - ההיכל כנגד הרוח
ההיכל הוא החלק הפנימי, והוא כנגד החזה ולמעלה, שם הלב והריאות, המקומות החשובים יותר. ולכן בחלק הפנימי היו הדברים החשובים יותר. מה היה בהיכל? מזבח הקטורת. ושימו לב להבדל: בחוץ דיברנו על קורבנות שהבשר נאכל באש על גבי המזבח, ואילו במזבח הפנימי לא היה בשר כלל אלא קטורת - שהיא כבר דבר רוחני יותר, שהרי קטורת עניינה ריח. ועוד, קטורת מלשון קישור: כשם שהרוח מקשרת בין הנפש לנשמה, כך החלק האמצעי הזה הוא קטורת, מלשון קישור בין החלק התחתון לחלק העליון.
עוד היה בהיכל את המנורה ושבעת נרותיה, והיא דומה לשבע כנפי הריאה המניפה על הלב ומדליקה את רוח החיים. וניסיתי להבין מדוע נקט "שבע", שהרי היום מחלקים את הריאה לחמש אונות - שלוש בצד ימין ושתיים בצד שמאל. ומהי אונה? דבר שאפשר להתקיים גם בלעדיו; ולכן בלב מדברים על חדרים ולא על אונות, שהרי בלב אם יחסר חדר אחד האדם מת במקום, ואילו בריאה גם אם יוסרו חלק מהאונות עדיין יש קיום. וכנראה שהמלבי"ם צירף גם את שני הסמפונות, שני הצינורות המתפרסים בתוך הריאה ומובילים את האוויר פנימה, ובסך הכל שבעה.
איברים פנימיים אלו קריטיים לקיום האדם, ולכן הם זקוקים לשמירה יתרה - והן הצלעות. אם אדם מקבל בעיטה בבטן, זה כואב מאוד אך לכל היותר שטף דם פנימי; אך מכה בלב או בריאה, רחמנא ליצלן, היו מקרים שאנשים מתו מהם - וזאת למרות ההגנה. ואילו הייתה גישה ישירה ללב, היה אדם יכול למות ברגע ממכה אחת. לכן כאן כבר יש קרשים חופפים, כמו במשכן פנימה, שההיכל וקודש הקודשים היו בנויים ממש כחדר, קרשים זה אחר זה - בדיוק כפי שהלב והריאה נמצאים מאחורי ה"קרשים" שבגוף האדם.
וזהו "רפידתו זהב": הצלעות הן כזהב במעלתן, ריפוד חשוב הרבה יותר מן העמודים. ובנמשל: שם הנפש נעשית רפידה ומצע אל הנשמה. שהרי הנשמה אינה יכולה להתחבר עם הנפש כמות שהיא - הנשמה גבוהה והנפש נמוכה - ולכן צריך את "רפידתו זהב", את הריפוד שבחלק האמצעי מן החזה ולמעלה, שעל ידו תוכל הנשמה לבוא ולשרות.
"מרכבו ארגמן" - קודש הקודשים כנגד הנשמה
פנימה יותר - קודש הקודשים. גם ההיכל וגם קודש הקודשים היו בתוך מבנה אחד, אלא שבאמצע הפרידה ביניהם הפרוכת, ומשם ולפנים קודש הקודשים. וזה כנגד הנשמה, הנפש המשכלת. מה היה בקודש הקודשים? הארון, ובו שני לוחות האבן, "שם חלקת מחוקק ספון", והוא מקום המרכבה לשכינה. ומחיצת הארגמן שהפרידה, היא הפרוכת, ועליה נאמר "מרכבו ארגמן".
ועל הארון היו שני הכרובים, והם רומזים לחלק העליון יותר: חיה ויחידה. נמצא: החלק התחתון כנגד הנפש, החזה ולמעלה כנגד הרוח, קודש הקודשים עצמו כנגד הנשמה, ועל גבי הארון - חיה ויחידה. ובלשון המלבי"ם: "אשר בין שדיהם הדוד העליון ישכון ויתלונן עם רעייתו הכלה הכלולה, אשר נכבדות מדובר בה בשיר הזה המקודש".
בין שני הכרובים
כשאנו עומדים ומתפללים אנו מכוונים כנגד ירושלים עיר הקודש, בית המקדש ובית קודש הקודשים, ששם שער השמיים ושם השכינה. אך המקובלים אומרים שיוסיף ויכוון אל בין שני הכרובים, שכן שם בדיוק היה מקום השראת השכינה, ושם קודשא בריך הוא כביכול משרה שכינתו. ופעם שמעתי מהרב ניסים פרץ בשם הרמח"ל (אינני בקי בכתבי הרמח"ל, ולא ראיתי זאת בעצמי): כשמדברים המקובלים על קו דק של אור שהוציא הקדוש ברוך הוא ועליו הלביש את כל הספירות - וכפי שהארכנו פעם בשיעורי נפש החיים בסוד הצמצום, שהקדוש ברוך הוא צמצם אורו ויצר מקום עגול, ונקב דק שממנו נכנס אורו ועליו מתלבשות הספירות לתוך מקום הצמצום - אותו קו דק יורד בכל העולמות, והמקום שאליו הוא מגיע הוא בין שני הכרובים. נמצא שאנו מתפללים אל האין סוף ברוך הוא הנמצא שם בין שני הכרובים.
ועל כך נאמר "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". שם נמצאת כביכול האש של מעלה, ושם החיבור של "בנות ירושלים" - הכוח הגשמי שהזדכך - עם קודשא בריך הוא. שם הרעיה הנשגבה, היא הנפש האלוקית, מתחברת עם דודה, עם האין סוף. ומה קורה לכל בנות ירושלים, שהן הגוף וכוחותיו, שתפקידן לכאורה לבטל את השידוך הזה, שהרי הן מושכות אל הגשמיות ואל הארציות ואינן מעוניינות שהנפש תתחבר עם דודה? שם, בתוך האפריון, אדרבה - כל הכוחות הגשמיים מתבטלים אל האין סוף ואל החיבור הזה. שהרי כבר בחלקים החיצוניים ראינו כיצד כל הדברים הגשמיים מועלים אליו יתברך על גבי המזבח, ועל ידי זה נוצר קירוב וחיבור, עד שגם הכוחות הגשמיים אינם מבטלים את הזיווג שבין הנשמה העליונה לקודשא בריך הוא.
"המלך שלמה" ולא "המלך" סתם
מדייק המלבי"ם: לא נאמר כאן "המלך" סתם, שהרי המלך סתם הוא יצר הרע המושל בגוויה, "מלך זקן וכסיל". כאן נאמר "המלך שלמה" - שלמה לשון שלום ולשון חיבור, שיוצר חיבור בין הנפש לגוויה, ואז שניהם יחד מובילים אל האין סוף ואל ההתחברות עם קודשא בריך הוא. וכיצד? על ידי שמרוממים את הגוף.
וזה בדיוק מה שנאמר במשל: הרעיה אמרה לבנות ירושלים לכו וראו איזה אפריון נאה עשה המלך שלמה, וכביכול בזה הרחיקה אותן מעליה. וכך גם בנמשל: היא לוקחת עמה את כוחות הגוף על ידי שמקריבה אותם אליו יתברך, ואז כוחות הגוף כבר אינם מהווים הפרעה, אלא הצדיק נעשה מרכבה לשכינה.
ומהי מרכבה לשכינה? מרכבה היא העגלה, ויש מי שרוכב עליה. היא אינה עצמאית ואינה נוסעת לאן שהיא רוצה, אלא יש מי שמנהיג אותה. כך גם הצדיק: הוא אינו עצמאי, אלא מבטל עצמו וכוחותיו באופן מוחלט לקודשא בריך הוא, ולכן הוא נעשה מרכבה לשכינה. הקדוש ברוך הוא, ברגע שנותנים לו מקום - שם הוא נמצא. כשאדם מתבטל, נשאר מקום פנוי לקודשא בריך הוא והוא שורה עליו; אבל כשאדם אינו מתבטל, כביכול אינו נותן מקום לשכינה - "אני ארכב, אני אנהיג" - ואין מקום לקודשא בריך הוא לרכוב. וכאשר הצדיק מתבטל לפני השם יתברך, אז הוא בחינת מרכבה לשכינה, והשכינה שורה עליו באופן מוחלט. וזה מה שהיה כאן: כוחות הגוף נתבטלו אל כוחות הנפש, ולכן לא הפריעו לרעיה בחיבורה עם דודה שם בין שני הכרובים.
צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. (ג, יא)
על ידי כל זה יכולה הרעיה הקדושה לשלוח מעליה את בנות ציון, שהן כוחות החומר, שלא יפריעו ולא יבדילו ולא ימנעו את חיבורה עם דודה שם בין שני הכרובים. היא אומרת להן: "צאנה" - היפרדו מעליי, אל תהיו עמי בשעה שאני מתייחדת עם קודשא בריך הוא. "וראינה במלך שלמה" - אותו מלך שהוא גם היצר, שכן "המלך" סתם הוא היצר, נעשה עתה "המלך שלמה", המלך שהשלום שלו. הכוחות שהיו אמורים להיות מנוגדים אינם עוד סתם "מלך", אלא מלך שהשלום שלו, שאין לו עוד מלחמה עם הכוחות הרוחניים, ואדרבה הוא מסייע להם שיוכלו לקבל את השפע האלוקי.
"בעטרה שעיטרה לו אמו" - אמו היא המקור שממנו יוצא היצר, הוא החומר וכוחותיו הגשמיים. ועתה, בחתונה ובזיווג עם קודשא בריך הוא, גם הגוף וגם כוחותיו מקריבים עצמם כביכול לאותו חיבור רוחני, ואז זוכה האדם לבחינת "עטרת חתנים" - עטרת השכל המזדווג לכלה הכלולה שהיא הנשמה, והגוף נעשה עטרה לה, מסייע ומעטר לנשמה הקדושה. מה שעד עתה היה הגוף מנגד לרוחניות ולא חפץ בחיבור זה, עתה נעשה הגוף עצמו כלי לחיבור הרוחני.
וכאן קיבלנו תשובה לשאלה ששאלנו: מה עם הכוחות הגשמיים, כיצד לא מנעו את החיבור? התשובה - על ידי האפריון אשר עשה לו המלך שלמה. על ידי שבנה את בית המקדש, שחיבר גשמיות ורוחניות, יכול היה קודשא בריך הוא להישאר עם המלך שלמה בחיבור מתמיד ברוח הקודש לאורך זמנים ארוכים. ולא נתפרד החיבור בעת שעלה הדוד מעל הרעיה, שכן הדוד לא עלה למקומו אלא נשאר בתוך בית המקדש ובית קודש הקודשים, ש"בית זבול לו", מקום השכינה, ועל ידי זה היה זמין באופן תמידי לחיבור עם נפשו של שלמה.
פרק ד': שבחי הכלה - הנשמה
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. (ד, א)
כעת הדוד העליון מפאר את הכלה, את הנשמה, בכל מיני שבח ובכל מיני פרטים המתארים את כוח הנשמה, את העוצמות שבה ואת יכולותיה. אקדים ואומר: המלבי"ם נכנס כאן למקום עמוק יותר, ומבאר דברים העומדים ברומו של עולם. קחו אוויר. אך זה יראה לנו את גודל מעלת הנפש, יכולותיה והשגותיה.
ההבדל בין הפעמים הקודמות לכאן: עתה קודשא בריך הוא מתאחד עם הנפש בעוד היא בתוך הגוף. וכפי שהסברנו, הדבר מתאפשר משום שיש בית מקדש, וכיוון שיש בית מקדש, הקדוש ברוך הוא כביכול יורד להשרות שכינתו בתחתונים. מכוח עבודת ה' בבית המקדש יכולה הנשמה להישאר בתוך גופו של שלמה, ובתוך המציאות הזאת עצמה הקדוש ברוך הוא מתקשר עמה.
"עיניך יונים" - שתי עיני הנפש
כיוון שאנו מדברים כאן על החלק הרוחני, כל הדימויים שנראה מכאן ואילך הם דימויים רוחניים. אומר המלבי"ם: לנפש שתי עיניים. יש לה עין שבה רואה האדם את האלוקות בעולמות העליונים - הספירות הקדושות, ההשגות האלוקיות, הפרדס. ויש עין נמוכה יותר, שבה רואה האדם את כוחות הנפש הפנימיים, רואה את האלוקות שבתוכו - "מבשרי אחזה אלוה". הרי שיש שתי בחינות בראיית האלוקות.
ושתיהן "יונים", כלומר אינן נפרדות זו מזו: כשם שצריך את ההשגה הרוחנית העליונה לראות את כוח האלוקות שלמעלה, כך צריך לראות את כוח האלוקות השורה בגוף פנימה.
"מבעד לצמתך" - הקישור לגוף
מהו "מבעד לצמתך"? צמה עניינה קישור, דבר הקשור. וזהו גם הביטוי "צומת", שפירושו כמה דרכים המתקשרות ומתחברות יחד. ופעם הסברנו בשם אביו של הרד"ק, שזהו גם מקור המילה "צום": "קראו צום, קראו עצרה" - כולם היו מתאספים למקום אחד להתפלל ולבקש מה', כך שגם המילה צום מבטאת קיבוץ. וכן "צומת הגידים" הוא קיבוץ גידים.
אם כן, אומר לה הדוד: יש כאן צמה, יש כאן קישור של הנפש אל הגוף, והגוף הרי מגושם וגשמי - ואף על פי כן, "מבעד לצמתך", על אף הקישור הזה אל הגשמיות, עדיין "עיניך יונים", צופיות ומסתכלות על האלוקות: הן בבחינה הגבוהה שבעולמות כולם, והן בבחינה הפנימית, בהשגחת הקדוש ברוך הוא ובמציאותו באדם עצמו, שזו העין השנייה המתבוננת פנימה.
"שערך כעדר העזים" - שערות הנפש
אומר המלבי"ם: בגוף יש שיער ויש שיניים, והם המותרות שמפליט הטבע לחוץ. הם צומחים מפנימיות הגוף, מתעבים ומתקשים ויוצאים החוצה. וזהו המשל; ומה הנמשל ברוחניות? זהו אור פנימי הבוקע ויוצא החוצה.
מי שיודע בקבלה יודע שמדברים הרבה על עניין זה: שערות של אריך, שערות של זעיר; מי שקרא באידרא, ומי שקורא בתיקונים, רואה שיש "תיקוני דיקנא" - שוב שערות, שערות הזקן ושערות הראש. ואלו מושגים קבליים גבוהים ועליונים מאוד, שכן כל שמדברים על הראש, על הגולגלתא, מדברים על השגות גבוהות ביותר. הרי שהביטוי "שיער" בא לבטא אורות עליונים היוצאים החוצה מתוך הגולגולת, שכן בתוך הגולגולת פנימה נמצאות הספירות העליונות - כתר, חכמה, בינה - ומה שיוצא החוצה נפלט כשערות, שהן הארות עצומות היורדות ומשפיעות עד לעולם התחתון.
וכך גם השיניים מבטאות השפעה חיצונית, והן כנגד ל"ב נתיבות חכמה, שאף הן יציאה והפלטה כביכול מתוך הגולגולת החוצה, ומבטאות את החכמה המשפיעה לכאן למטה.
מושגים והקשים: שערות הנפש
דוגמה לדבר, אומר המלבי"ם, יש גם בעניין הנפש שבאדם. והנפש כידוע מחולקת לשתיים: הנפש הדיברית והנפש השכלית. הנפש הדיברית היא הנפש המחוברת לחומר, דיברית מלשון דיבור, הנפש שמכוחה האדם מדבר. והשכל - מציאותו מתגלה בשני אופנים: האחד על ידי מושגים, והשני על ידי משפטים והיקשים.
המושגים רבים לאין תכלית, וכל מושג שונה מחברו. אפשר לדבר על יופי, על עולם, על תכלית, על אהבה, על בריאה, על גאווה, על נפש, על בית - מושגים שונים זה מזה לחלוטין, ואפשר להמשיך בהם עד אין סוף. והם נקראים "שערות הנפש": כשם שהשערות יוצאות ממקום משכן השכל, מן המוחין, והן רבות מאוד ודקות מאוד, כך בנפש פנימה יש שערות הנפש, והן המושגים שאין להם קץ ותכלית.
ובמה הם דומים ל"עדר העזים שגלשו מהר גלעד"? שעדר העזים שונות זו מזו: יש בהן עקודים, יש נקודים, יש ברודים, יש בעלות כתמים מסוג אחד ובעלות כתמים מסוג אחר, יש צבעים כאלה וצבעים אחרים. ואם תשאלו את הרועה - הוא מכיר כל אחת מהן בשמה. לצופה מן החוץ אולי הן נראות אותו דבר, אך הרועה ודאי יודע להבחין, ובין חלקן ההבחנות גדולות. כך גם כל מושג יש לו הבדלה בפני עצמו: כשאני מדבר על יופי, על תכלית, על אהבה ועל נפש, דיברתי על ארבעה מושגים שאינם קרובים זה לזה כלל ואין ביניהם שום קשר.
שערות בנפש האלוקית: עקודים ונקודים
וכך גם בנפש האלוקית, שהיא הנפש הרוחנית יותר: שם השערות רומזות להשגות בעניינים האלוקיים, והן דומות ל"עדר העזים". מי שיודע בקבלה מכיר את הדיבור הרב בעניין תחילת השפעת העולמות. האריז"ל, כשהוא מתחיל לדבר על מה נברא תחילה - ואף שכתוב שיש עולמות נסתרים שלא דיבר עליהם - מתחיל מא"ק, אדם קדמון. ולא ניכנס כעת להסביר את המושג; מה שוודאי צריך למחוק מן הראש הוא שאין מדובר בציורים של אדם, חלילה, אלא א"ק הוא מציאות גבוהה ורוחנית מאוד, שממנה ירדו והחלו להישפע עשר הספירות מן האורות שיצאו ממנו.
ולראיה: על השערות של א"ק האריז"ל אינו מדבר כלל, מפני שזה מקום גבוה מאוד; הוא מתחיל לדבר מן המצח ולמטה, מן ההשפעות והאורות שיצאו מא"ק, עד שהתגשמו עשר ספירות, ושבירת הכלים, וכל התהליך עד שנברא כאן העולם מכוח אותן עשר ספירות. והנה, כשמדברים על העולמות שנבראו מא"ק, האריז"ל מדבר על עולם העקודים ועל עולם הנקודים - יש פרקים שלמים בקבלה על העולמות הללו.
ומכאן תבינו שיש סודות עצומים בכל מה שהיה אצל יעקב אבינו. מי שקורא ואינו מבין, תוהה מה לתורה לתאר לי עקודים ונקודים וברודים, ו"עקודים יהיה שכרך", "נקודים יהיה שכרך", וכל אריכות הדברים שלכאורה אינה מעניינת אותנו - וכי באמת מעניין אותנו כיצד התחכם יעקב כנגד לבן? אלא יש שם סודות עצומים ונפלאים שגילה לנו האר"י הקדוש, וכבר גילו לנו בקבלה מן הזוהר הקדוש, שאלו רמזים לסודות עליונים, והעניין כולו נלמד בהשגות גבוהות מאוד של השפעות רוחניות אלוקיות אינסופיות שמהן נבראו העולמות. וזהו שאומר המלבי"ם: השערות באות לרמז על השגות גבוהות הנמצאות בעולמות הרוחניים העליונים, הדומות לעדר העזים - כשם שבעדר העזים יש עקודים, נקודים וברודים, כך נאצלו העולמות העליונים: עולם העקודים, עולם הנקודים וכן הלאה, עד שנוצרו הספירות.
לסיכום:
למדנו שהאפריון שעשה לו המלך שלמה הוא בית המקדש, שהוא לבוש לנשמה הכללית של ישראל, וכל חלקיו מכוונים כנגד חלקי האדם וחלקי נפשו: החצר ועמודיה כנגד הנפש הטבעית ואיברי העיכול, ההיכל וקרשיו כנגד הרוח והלב והריאות, קודש הקודשים כנגד הנשמה, ושני הכרובים כנגד חיה ויחידה - ושם, בין שני הכרובים, מקום החיבור של הרעיה עם דודה. וכשכוחות הגוף מתבטלים ומתעלים אליו יתברך, נעשה "המלך" ל"מלך שלמה", שהשלום שלו, והאדם נעשה מרכבה לשכינה. ומכאן עברנו לשבחי הכלה בפרק ד': "עיניך יונים" - שתי עיני הנפש הצופות באלוקות מלמעלה ומבפנים; "מבעד לצמתך" - למרות הקישור אל הגוף הגשמי; ו"שערך כעדר העזים" - האורות וההשגות הבוקעים מפנימיות הנפש, שאין להם קץ, איש איש בהבדלתו, כעקודים ונקודים וברודים שבעדר.