פתיחה: הנפש היוצאת מן העיר
אנו עומדים בחלקו של הפרק המתאר את שיאו של החיבור בין הנפש האלוקית לבין דודה. בפסוקים הקודמים תוארה הנפש כשהיא יוצאת מן העיר - כלומר מן הגוף - ומחפשת את שאהבה נפשה. עתה מתעוררת תמיהה גדולה: כיצד הצליחה הנפש להתנתק מן הגוף? הרי הגוף הוא ששומר עליה, הוא ה"בנות ירושלים" שאינן מניחות לה להיפרד. וכיצד חל עליה הדיבור האלוקי שם במדבר, מחוץ לגוויה? אמנם אין זו היפרדות גמורה, אבל זו ההיפרדות המקסימלית שאליה יכולה הנפש להגיע בעודה בחיים. על השאלה הזו עונים הפסוקים הבאים.
"מי זאת עולה מן המדבר" - היציאה אל העולם הרוחני
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל׃ (ג, ו)
מסביר המלבי"ם שהמדבר כאן הוא עולם רוחני, הרחק מאוד מאדם העיר. זהו לשון מליצי הלקוח מספר יהושע: כשעברו ישראל את הירדן נעמדו המים "נד אחד הרחק מאוד מאדם העיר אשר מצד צרתן". והמלבי"ם משתמש בלשון זו לתאר את הנפש שהצליחה להתרחק מן האדם - שהאדם הוא "העיר" שבמשל - ולצאת מן העיר "אשר מצד צרת החומר והגשם". החומר והגשם הם כשתי צרות לנפש הרוחנית: כשזו מושלת - חברתה שוקטת, וכששוקטת זו - מושלת חברתה. וכיצד גברה הנפש על כוחות הגשמיות ויצאה מן העיר?
"כתימרות עשן". העשן נוצר כאשר אש בוערת בדבר גשמי. בכל דבר גשמי מעורבים שני חלקים: חלק דק, קל ורוחני יותר, וחלק גס, עפרי וגשמי. יסוד האש יוצר את ההפרדה ביניהם: החלק הדק עולה כעשן, והחלק הגס נותר למטה כאפר. זה בדיוק משל ההתנתקות הרוחנית: על ידי האש האלוקית, שלהבת אהבת השם הבוערת בלב הרעיה - היא נפשו של שלמה - ניתקה הנפש הרוחנית מן האפר, והיא עולה כעשן ומתחברת עם קודשא בריך הוא.
"מקוטרת מור ולבונה" - ההבדל שבין עשן לקיטור
"מקוטרת" הוא מלשון קיטור. הקיטור, מסביר המלבי"ם, מבטא אחד משני מצבים: אדים, או אדי ריח. להבדיל מן העשן שבא משריפה, הקיטור בא מן החלקים הלחים המתחממים באש - קח בושם וחמם אותו, ויעלה ממנו קיטור של ריח טוב. כך גם כאן: מתוך התבערה של האהבה והאש האלוקית יצא קיטור, ריח טוב של מור ולבונה.
המור, כפי שכבר הסברנו לעיל, הוא המאסק, בושם מיוחד במינו שהיו מפיקים אותו מדם צרור בחיה שבהודו, דם המדיף ריח (וכיום מוכרים בעיקר חיקויים). המור מתאר את חלקי הריח המובחרים שבנפש הרוחנית, החלק הגבוה ביותר שבנפש. הלבונה, לעומת זאת, באה מעצי לבונה, מן הצומח, והיא מתארת את החלקים המובחרים של הנפש הצומחת. כלומר, אף הרובד הנמוך יותר שבנפש - הנפש הצומחת והנפש החיונית - מזדכך ועולה, והרוחניות הצבורה בהן מתחברת אף היא עם קודשא בריך הוא.
אומר המלבי"ם שנעשתה בה "מלאכת האלכימיה", כלומר פעולה כימית היוצרת הפרדה. האש חוללה כאן הפרדה וזיכוך: החלק הרוחני שב ומתחבר אל הבורא, והחלק הארצי נותר למטה, והכול נעשה קודש ורוחניות, והגוף נפרד. ועדיין התמיהה במקומה עומדת: מי זאת עולה מן המדבר? כיצד הצליחה הנפש להזדכך ולהגיע לדרגה כזו של חיבור נפלא אל הרוחניות?
"מיטתו שלשלמה" - הגוף ושישים גיבוריו
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל׃ (ג, ז)
התמיהה רק גדלה. "מיטתו שלשלמה" היא בניין הגוף, ערש הנפש. הנפש שוכנת בגוף, כלשון הכתוב "משוכבת חיקך", שדרשו בו חז"ל על הנפש. הגוף הוא המיטה, הערש והיצוע, והנפש סגורה בערש ברזל כל ימי חייה. ולא זו בלבד, אלא ששישים גיבורים שומרים סביבה - ומהם הגיבורים? אלו הם איברי הגוף.
והרי באדם רמ"ח איברים, וכיצד הגענו לשישים? עושה המלבי"ם את החשבון: פעמיים שישים הם מאה ועשרים, ואלו הם האיברים החיצוניים לגמרי. ראיה לדבר ממשנה במסכת אהלות (פרק א משנה ח): שלושים חלקים בפיסת הרגל מכאן ומכאן, ושלושים בפיסת היד מכאן ומכאן - הרי שישים בידיים ושישים ברגליים, ביחד מאה ועשרים. איברים אלו אמנם פנימיים במידת מה, אך עדיין הם חיצוניים ביחס לאיברים הפנימיים יותר.
והאיברים הפנימיים יותר: עשרה בקרסול, שניים בשוק, חמישה בארכובה, אחד בירך, שלושה בקטלית, שניים בקנה, שניים במרפק, אחד בזרוע, ארבעה בכתף - שלושים מכאן וכן בצד השני, הרי עוד שישים. הגענו למאה ושמונים. חסרים עוד שישים ושמונה להשלמת רמ"ח, והם עיקר בניין הגוף: עשרים ושתיים צלעות משני הצדדים, שמונה עשרה חוליות השדרה, תשעה בראש, שמונה בצוואר, שישה במפתח הלב וחמישה בנקביו - הרי שישים ושמונה. ובכל זאת נקראים הם "שישים", שכן שישים הוא המספר הגדול והשמונה הם הפרטים. נמצא שבעיר הזאת, בגוף האדם, יש שישים איברים גשמיים שאינם מניחים לנפש להתנתק ולצאת.
"מגיבורי ישראל" - כוח הגשמיות לנצח את הרוחניות
וכאן ביאור מקורי ונפלא של המלבי"ם: מדוע נקראים הגיבורים "גיבורי ישראל"? לפי שהיה לנו ישראל אחד גיבור מאוד - יעקב אבינו, שנאבק עם המלאך ויוכל. יעקב, שהוא כביכול גשמי, הצליח להילחם ולנצח מלאך שהוא רוחני. הרי לך שיש כוח לגשמיות לנצח את הרוחניות. אם כן, הגוף על שישים גיבוריו, שהם "גיבורי ישראל", היה צריך לגבור על הנפש ולא לאפשר לה לצאת. כיצד אפוא הצליחה הנפש לברוח?
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת׃ (ג, ח)
שני כוחות יש לגיבורים הללו. האחד - מצד טבעם: "אחוזי חרב". הקדוש ברוך הוא הטביע את הנפש בתוך גוף האדם, והיא כלואה בו בטבעה, כגיבור האוחז חרב ומנצח מכוח גבורתו הטבעית. והשני - מצד הרגלם: "מלומדי מלחמה". הגוף נלחם תמיד כנגד הרוחניות, נמשך לתאוות, לרצונות ולהנאות, ויש לו תכסיסי מלחמה מנוסים: לשקע את הנפש בגשמיות, להורידה משאיפותיה הקדושות ולהטביעה ביסוד החומר. אם כן כיצד ניתקה הנפש והלכה לדבוק בדודה?
התשובה: "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". הפחד והחרדה שנפלו על איברי הגוויה גרמו לכך שהגוף לא התעורר לעצור את הנפש מן החיבור הרוחני, והחרב נותרה מונחת על הירך. וכפי שכבר ראינו לעיל, כאשר חלה רוח אלוקית על הנביא - גופו מתפרק. ראינו בשאול שאפילו את בגדיו לא יכול היה להחזיק עליו והתפשט מהם מרוב חולשה עצומה. איבריו מתפרקים, עשתונותיו נטרפות, בניין גופם נמוג והולך והלום. משום כך היו קוראים לנביא "משוגע", שכן כך אכן נראה הדבר מבחוץ: אדם השוכב על הארץ, מנותק מכוחותיו הגשמיים, גופו ברטט ואינו מודע למתרחש עמו - מפני הוולטז' העצום, הכוח האדיר של החלק הרוחני העליון המתלבש בו. וכמו שנאמר "פחד קראני ורעדה", וכדברי הרמב"ם שכך אירע לאדם בעת הנבואה.
ועל ידי כך שבה חרבם אל ירכם ובטל כוח הגוף. שהרי תפקיד הגוף למשוך את הנשמה פנימה ולא להניחה לצאת אל דודה, אך בעת הנבואה כל כוחות הגוף בטלים, ואין לו כוח למשוך את הנשמה ולהורידה בחזרה אל החומריות. לכן לא יכלו לעצור בעדה מלצאת אל הדוד, אל המדבר, להתחבר עם קודשא בריך הוא.
"אפריון עשה לו המלך שלמה" - בית המקדש כמקום חיבור קבוע
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן׃ (ג, ט)
עדיין השאלה עומדת: איך כוחות הגשמיות לא התעוררו? איך בנות ירושלים עוזבות את הרעיה ומניחות לה להתאחד עם דודה? על כך באה התשובה: "אפריון עשה לו המלך שלמה". אפריון פירושו ארמון. שלמה ביקש שתהיה לנפש האלוקית שבו עוצמה רוחנית גדולה, שלא תהיה פילגש לכוחות הגוף - שהם השולטים והיא נוהה אחריהם - אלא תהיה מלכה, וכוחות הגוף ייכנעו לפקודותיה. בחינה של כלה ואפריון: אישה המושלת בביתה, ולא שפחה הנחרפת אל הגוף ותאוותיו.
ומהו האפריון בנמשל? בית המקדש, מקום השראת הרוחניות. בשתי הפעמים הקודמות שהייתה לשלמה התגלות רוחנית, ההתגלות נפסקה: כוחות הגוף התגברו ו"ברח דודי", הקדוש ברוך הוא התרחק בסיום הנבואה. שלמה רצה לעשות מקום דירה לשכינה בתחתונים, כדי שהחיבור יהיה מתמיד ולא רגעי - שלא יגברו כוחות הגוף, יעלה הדוד העליון והנשמה תפסיק את נבואתה. לכך צריך "בניתי בית זבול לך": מקום דירה בתחתונים, שממנו נשאבת רוח הקודש ובו אפשר להתחבר עם הדוד בלי שבתום הנבואה יעלה למדורו העליון והנפש תשוב לגשמיותה.
העלאת החומר אל הרוח - עבודת הקורבנות
האפריון הזה נחלק לשלושה חלקים כנגד חלקי הנפש, כפי שיבאר המלבי"ם בהמשך. וכל העניינים וכל הפעולות שנעשו באפריון - במקדש שבנה שלמה - נועדו להעלות את הכוחות הגשמיים אל המציאות הרוחנית, וזהו עניינם של הקורבנות. הארכנו בזה פעם באחת הדרשות בפרשת ויקרא, וכאן ניתן רק תמצית.
בבית המקדש מוצאים אנו פעולה בכל ארבעת המדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר, והכול מנותב אל עבודת השם, שנאמר "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - הכול נברא לכבוד הבורא, ולכן גם הדומם, גם הצומח, גם החי וגם המדבר נועדו לקדש שם שמיים בעולם. הדומם - "מזבח אבנים תעשה לי", וכן המלח. הצומח - המנחות שסולתן מן הצומח, הנסכים שיינם מן הצומח, ועצי המערכה. החי - הבהמה העולה וקרבה על גבי המזבח. והמדבר - הנפש הדברית שבאדם, שבשעה שהוא מקריב את קורבנו עליו למסור את נפשו במחשבתו כליל להשם: שמה שנעשה בקורבן היה ראוי להיעשות בו, ובחסדי השם חמל עליו ולקח בהמה תחתיו, ובזה נעשית לו כפרה. ומטעם זה גם בכפרות צריך לכוון כך: שמה שעושים לתרנגול היה צריך להיעשות בי, ארבע מיתות בית דין וכיוצא. זו מסירות הנפש.
נמצא שכל מעשה המשכן וכל מעשה הקורבנות באים בפעולות גשמיות וחומריות, כדי להקריב את החומריות אל הרוחניות, להביא הכול לפני קודשא בריך הוא, "כי משלך נתנו לך". ואז גם הגוף וכוחותיו - שהם "המלך שלמה" - באים אל האפריון, מגיעים אל בית המקדש ומתקרבים אל האין סוף ברוך הוא. ובעבודה זו, אומר המלבי"ם, מארס השם את הנשמה להיות לו לאישה ולהוליד ממנה זרע ברך השם, וכל כוחות הגוויה בפעולותיהם החומריות נמשכים אחר הרעיה בת השמיים. שכן משהועלה כל החלק הגשמי ורומם על גבי מזבח השם, שוב הנשמה הרוחנית היא המולכת והמושלת, וכל הכוחות הגשמיים אינם אלא מסייעים לה להתקרב אל הרוחניות. זהו "אפריון עשה לו המלך שלמה": הכניס בתוכו את הרעיה האלוקית שהיא הנשמה, ועל ידי זה כל בנות ירושלים, כל כוחות הגוף, נעשו עזר וסיוע לעבודת האלוקים.
"מעצי הלבנון" - חומר חזק וקיים
ומדוע דווקא "מעצי הלבנון"? היות ומטרת המקדש הייתה שהגוויה, החלק הגשמי, תתעלה ותהיה רוחנית, נמצא שגם החומר - "המלך שלמה" - וגם מעשיו הגשמיים של האדם הופכים לרוחניים. ומשום כך, אומר המלבי"ם, נבחרו לו נפשות ישראל הכוללות השוכנות במקדש, ונעשו מרכבה לשכינה באמצעותו. ועוד: המקדש נבחר להיעשות מחומר קיים וחזק יותר מחומרו של האדם. גוף האדם פגיע מאוד - מכה אחת ותצא נשמתו. עצי הלבנון לעומת זאת חזקים מאוד: גזע ענק אפשר להכות בו מכות רבות ולא תצא נפשו, והוא נשאר קיים וחזק. חומר הצומח חזק יותר מחומר בעלי החיים, ולא רבתה בו ההרכבה כמו בחומרם של בעלי חיים.
"עמודיו עשה כסף" - המקדש כנגד בניין האדם
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃ (ג, י)
כאן מתחיל תיאור מעשה האפריון - הוא המקדש - בפרטות: כיצד נחלק כנגד שלושת חלקי הגוף, שהם ההיכלות לשלושת חלקי הנפש. רבו ביאורי הקדמונים בהשוואה שבין האדם התחתון למקדש ולעולמות העליונים, "זה לעומת זה עשה האלוקים", וכיצד הדברים מקבילים, חופפים ומשלימים זה את זה. המלבי"ם עצמו האריך בזה בספרו "ארצות השלום" בדרוש ג', וכאן הוא מביא רק את הנקודות הנוגעות לביאור הפסוקים, כהקדמה ראשונית להבנת המשלים.
כשמתבוננים באדם, הנקרא עולם קטן, מצד כוחותיו הרוחניים ומצד כוחותיו הגשמיים, רואים מציאות רוחנית וגוף גשמי העוטף אותה כמעין מבנה סביב הנפש, וההתאמה וההרמוניה ביניהם מלאה. האדם מחולק לתחתיים, שניים ושלישיים (ובהמשך יראה המלבי"ם שיש גם רביעיים וחמישיים).
המדרגה הראשונה היא הנפש - הנפש הטבעית הצומחת, "כי הדם הוא הנפש" - הרובד הנמוך שבחלק הרוחני שבאדם, שכל עניינו לתת חיות ולהפעיל את המנוע הזה הנקרא אדם. מקומה בחלק התחתון של הגוף. ידוע שהגוף מחולק לשניים על ידי הטרפש, השרעפת, הפרסה שבספרי המקובלים, החוצצת בין האיברים העליונים לתחתונים. וכך גם בקבלה מדברים תמיד "מחזהו ולמעלה" ו"מחזהו ולמטה": החלקים העליונים מרוממים - הלב, הריאות; והתחתונים שפלים יותר - הקיבה והמעיים המעכלים את המזון ומפרידים את הפסולת, עד המקום התחתון ממש, החלחולת ויציאת ההפרשות.
מקום משכנה של הנפש הטבעית הצומחת הוא אפוא מן החזה ולמטה, שם מעון ביתה, ושם כל כליה שבהם היא מצמיחה את האדם: האצטומכא, הכבד, הקרביים והמעיים - כל הפועלים במאכל ומחלקים לכל האיברים את מזונם. מעל למחיצה, מעל לפרסה שבאמצע הגוף, מתחיל החלק העליון, ושם מקום הרוח - כנגד החזה, כנגד הריאות, "שם תוצאות חיים". ואכן, אדם שמקצרים את מעיו יכול לחיות; נסה לקצר את הלב - אי אפשר לחיות. החלקים העליונים קריטיים לקיום האדם הרבה יותר מן המעיים.
אגב, שמעתי מהרב מזוז שקרא פעם כיצד העיד בנו של משה דיין על אביו, שכל כך חמדן היה בממון, עד שאילו היה אפשר היה מוציא את מעיו ומוכר אותם במטרים. כך העיד הבן על אביו - ברא כרעא דאבוה. מכל מקום, מעיים אפילו אם יקצרום אפשר לחיות; החלקים העליונים יותר קריטיים בהרבה לקיום האדם.
ומעליו, אומר המלבי"ם, עליית קיר קטנה בכדור העליון של הגוויה - הוא הראש והגולגולת. שם בנתה הנפש המשכלת בית זבול לה, מכון לשבתה עולמים, מקום הנשמה, שהיא החלק הרוחני שבאדם. אמנם המקובלים מדברים על כך שהנשמה אינה בתוך הראש ממש, אלא נמצאת מעל הראש ושולחת ניצוצי אורה אל המוחין ובכך משפיעה על הראש, אך על כל פנים מגדירים שמקום הנשמה בראש. והמעוניין להרחיב יוכל לעיין בספר "משנת הגלגולים", שם פירטתי יותר את חלוקות הנפש, הרוח והנשמה לפי ביאורי המקובלים.
לסיכום: הפסוקים שלפנינו עונים על התמיהה כיצד הצליחה הנפש להיחלץ מן הגוף ולעלות מן המדבר. האש האלוקית של אהבת השם מפרידה בין הדק לגס, והנפש עולה כתימרות עשן ומקוטרת מור ולבונה - חלקיה המובחרים של הנפש הרוחנית והצומחת כאחד. הגוף, שהוא "מיטתו שלשלמה" ובו שישים גיבורים אחוזי חרב ומלומדי מלחמה, היה אמור לעצור בעדה בטבעו ובהרגלו, אלא ש"מפחד בלילות" בטלו כוחותיו בשעת הנבואה והחרב שבה אל הירך. וכדי שהחיבור לא יהיה רגעי אלא מתמיד, עשה שלמה אפריון - הוא בית המקדש - שבו כל הדומם, הצומח, החי והמדבר מועלים אל הקודש, והנשמה נעשית מלכה וכוחות הגוף עוזריה. ובניין האפריון עצמו מכוון כנגד שלושת חלקי האדם: הנפש מן החזה ולמטה, הרוח בחזה, והנשמה בעליית הקיר הקטנה שבראש.