אנו ממשיכים בשיר השירים על פי המלבי"ם, בחלק המליצה, לשיר השלישי. אומר המלבי"ם: אחרי ימים רבים שהרעיה האלוהית, שהיא בעצם נפשו של שלמה, הייתה סגורה בתוך הגוויה, בתוך הגוף, ולא זכתה להתגלות אלוקית - היא נזכרת בדודה שבשמיים, בקודשא בריך הוא. ואז היא יוצאת ממיטתה, כביכול ממיטתו של שלמה, דהיינו מגופו של שלמה, כדי לבקש את השם, כדי להתחבר שוב אל הרוחניות ולקבל נבואה נוספת.
אליבא דהמלבי"ם, כל שיר ושיר בשיר השירים עוסק בזמן מסוים ובנבואה מסוימת שלה זכה שלמה. על איזו נבואה מדובר כאן? אומר המלבי"ם: זה היה בשנת אחת עשרה למלך שלמה, כאשר כילה שלמה את בניין בית השם. הוא עומד ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ומרבה בתפילה, כורע על ברכיו וזובח זבחים רבים - ובכל זאת נפשו של שלמה אינה מוצאת את דודה, עד שהיא יוצאת מן העיר אל המדבר, עד שהיא מתפשטת מן הגשמיות להתחבר אל האינסוף. ואז הקדוש ברוך הוא נגלה אליו פעם שנייה, וזוכה נפש שלמה לחיבור עם דודה בהתגלות נבואית.
ההתגלות הזאת כתובה בספר מלכים א' פרק ט', והיא התגלות נבואית גמורה. בשיר השני דיברנו על רוח הקודש ולא על נבואה ממש, ושם הדוד הוא הדופק - קודשא בריך הוא הוא זה שפונה אל הנפש ומבקש את הקשר. כאן, לעומת זאת, הבקשה מתחילה מלמטה, מנפש שלמה: "ביקשתי את שאהבה נפשי". היא זו שמבקשת את החיבור, ולכן החיבור חזק הרבה יותר - נבואה גמורה, דיבור ארוך באהבה ובחיבה.
כדי לעמוד על אופי החיבור הזה, נקרא מעט מדברי הנבואה: "ויהי ככלות שלמה לבנות את בית השם ואת בית המלך ואת כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות, וירא השם אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון". המלבי"ם שם עומד על הקושי: הרי זו הפעם השלישית, ומדוע קוראים לה "שנית"? אלא שהפעם השנייה הייתה רוח הקודש בלבד ולא נבואה ממש, ולכן אין מונים אותה. בגבעון הייתה נבואה גמורה, ששם אמר לו הקדוש ברוך הוא "שאל מה אתן לך" ונתן לו חוכמה; וההתגלות הנוכחית דומה לה - נבואה גמורה - ולכן היא נקראת "שנית כאשר נראה אליו בגבעון".
ומה נאמר באותה נבואה? "ויאמר השם אליו שמעתי את תפילתך ואת תחינתך אשר התחננת לפני, הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים. ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתום לבב וביושר... והקימותי את כיסא ממלכתך על ישראל לעולם... אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמרו מצוותי חוקותי אשר נתתי לפניכם והלכתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם - והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם, ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני, והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים. והבית הזה יהיה עליון, כל עובר עליו יישום ושרק, ואמרו על מה עשה השם ככה לארץ הזאת ולבית הזה, ואמרו על אשר עזבו את השם אלוהיהם אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים ויחזיקו באלוהים אחרים וישתחוו להם ויעבדום, על כן הביא השם עליהם את כל הרעה הזאת".
נקודה חשובה: גם לאחר שכוחות החומר משביתים כביכול את החיבור, שלמה זוכה להמשך דבקות רוח השם בו. הקדוש ברוך הוא ממשיך ומלווה אותו גם לאחר מכן. ומדוע? משום שהפעם כבר עשה שלמה מקום משכן קבע לשכינה. בפעם הקודמת התגלה הקדוש ברוך הוא לשלמה ועדיין לא היה בית מקדש; עתה, כשכבר נבנה הבית - "אמר השם לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך" - יש מקום שהשכינה יכולה להישאר בו כאן בארץ. ולכן ההתחברות עם נפש שלמה אינה ניתקת לחלוטין, אלא נשמרת, אומנם ברמה נמוכה יותר, דרך בית קודש הקודשים, ששם שורה השכינה מאז שבנה שלמה את הבית.
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃ (ג, א)
הרעיה, היא נפש שלמה, מתחילה להיזכר באהבת דודה, בקודשא בריך הוא ובנבואות הקודמות, ומתחילה לבקש אותו. והיא מכינה את עצמה לילה אחר לילה. כבר ראינו ששלמה בא לקדם פני השם בעולות ובמנחה, "אלף זבחים יעלה שלמה", ועושה פעולות להתקרב אל השם - אלא שזה לא היה מיידי. "על משכבי בלילות" - במשך תקופה ארוכה, לילה אחר לילה ביקשתי ולא מצאתיו, לא הצלחתי להשיג את הנבואה. שהרי לנבואה זוכים על ידי הכנה, ולפעמים גם ההכנה אינה מספיקה וצריך "כנגן המנגן ותהי עליו רוח השם". אומר המלבי"ם: מאז ששלמה מרבה בתפילה ובזבחים עוברים ארבעה עשר ימי חנוכת המקדש, שבועיים שלמים של הכנה והמתנה בתוחלת, ועדיין הקדוש ברוך הוא אינו מתגלה אליו.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃ (ג, ב)
נפש שלמה קמה מן המשכב, הולכת ומסובבת בעיר, בשווקים וברחובות, ואינה מוצאת את קודשא בריך הוא. מהי העיר, מהם השווקים והרחובות בנמשל? כבר הסברנו שירושלים היא משל לכוחות הגוף. חז"ל אומרים שהעולם נקרא עיר גדולה, והאדם עצמו נקרא עיר קטנה - "עיר קטנה ואנשים בה מעט". וכאשר מדברים על בנות ירושלים המבקשות למנוע את הנשמה מן ההתגלות האלוקית, מדובר בכוחות הגוף המעכבים את הנשמה מלצאת ולהתחבר עם קודשא בריך הוא.
ואנשי העיר הם כוחות הגוף, ולכל אחד מהם דירה ובית מיוחד - מקום משכן מסוים שבו הוא שוכן ומתגלה בגוף. נותן המלבי"ם דוגמאות: יש בעיר איש חכם, איש מבין, איש בעל דעה, איש מצייר, איש חושב מחשבות, איש שומר, איש זוכר - אלו כוח החוכמה, כוח הבינה, כוח הדעת, הכוח המצייר, הכוח המחשב, הכוח השומר והכוח הזוכר. וכן נמצא בעיר איש רואה, איש שומע, איש מריח, איש טועם מטעמים ואיש ממשש - אלו חושי הראות, השמע, הריח, הטעם והמישוש. כל אלה יוצאים מן הנפש המשכלת היושבת במוח, ומתפשטים בכל האיברים, כל אחד במקומו המיוחד.
עוד נמצא בעיר איש מקנא, איש מתגאה, איש מתאכזר, איש גיבור, איש עז פנים, איש עניו, איש בעל רחמים, איש רך לבב ואיש ביישן - כאן כבר מדובר בטבעים ובמידות: הקנאה, הגאווה, האכזריות, הגבורה, העזות, הענווה, הרחמים והבושה. שורשם של אלה מן הנפש החיונית, שמשכנה בלב, להבדיל מן הנפש המשכלת שהיא הנפש הרוחנית. הנפש החיונית היא המפעילה את הגוף, "כי הדם הוא הנפש".
וכן נמצא בעיר איש אוכל, איש טוחן את המזון ואיש מוציא את הזבל - אלו הכוח הזן, הכוח המעכל (הקיבה וכל הקשור בה) והכוח הדוחה, אותו חלק שבאצטומכא הדוחה את הפסולת החוצה. אלה שייכים לנפש הצומחת שמשכנה בכבד - החלקים הנמוכים והמגושמים יותר של הנפש. וכל כוח וכוח פועל במקומו על פי התבנית שנמסרה לו.
וכשם שבעיר יש שוק ורחוב, שאליהם יוצאים כל יושבי הבתים ומתקשרים זה עם זה, כך גם בעיר הקטנה שהיא האדם: יש רשות רבים שבה מתקבצים כל הכוחות, והוא כוח המדמה. שם מתקבצים כוח הראייה והשמיעה והריח והטעם והמישוש, והכוח המתעורר, ובעלי הגאווה והקנאה והעזות והענווה והרחמים, והאוכלים והשותים והטוחנים - הכול נכלל בכוח המדמה. שהרי האדם במוחו, במחשבתו ובכוח דמיונו מכיל את כל אלה. ושימו לב: יש כוחות שאינם תלויים בו כלל - אין הוא יכול להפסיק את העיכול; ויש כוחות שהוא כן שולט בהם - בגאווה הוא יכול לשלוט, ובמישוש הוא יכול לשלוט. וכוח המחשבה והדמיון הוא השולט על הכול, והוא כמו השוק שאליו מתנקזים כל הכוחות.
על פי זה מתאר לנו שלמה שהרעיה יוצאת לבקש את דודה העליון ומסובבת בעיר: היא מנסה להשיג את הקדוש ברוך הוא על ידי כל הכוחות הגופניים, כל אנשי העיר שהוא הגוף. ומשם היא עוברת אל השווקים ואל הרחובות - אל הכוחות הכוללים שבגוויה, ככוח הדמיון המכיל את כל הכוחות ויודע כיצד לחשוב עליהם וכיצד להפעילם. ובכל זאת: "ביקשתיו ולא מצאתיו". חיפשתי בגוף דרך להתקשר לקודשא בריך הוא ולא מצאתי אותה.
והסיבה פשוטה: הקדוש ברוך הוא אינו מושג בדרך חומרית. כל הכוחות הללו, גם הרוחניים שבהם, עדיין גוף הם, עדיין גשמיים, ובכוחות גשמיים אי אפשר להתחבר אל מציאות רוחנית קדושה עליונה. זה כמו אדם שמנסה לקלוט תדרי רדיו באמצעות בול עץ או אבן - לא יעזור. חייבים לבנות אנטנה הבנויה בצורה מסוימת, המובנית לקלוט את אותות הרדיו. כך להבדיל, כדי לקלוט רוחניות אין עושים זאת בכוחות הגשמיים; אדרבה, הכוחות הגשמיים מעכבים את הרוחניות. עד שהבינה הנפש שכדי להשיג את קודשא בריך הוא צריך לצאת מן העיר. אי אפשר להישאר בעיר ולהשיג אלוקות - צריך לעזוב את הגוף, לצאת מן הגוויה, ורק אז אפשר להתחבר אל השם.
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם׃ (ג, ג)
אומר המלבי"ם: מתוך תשוקת הנפש אחרי דודה היא מתחילה לצאת מן העיר, להתפשט מן החומר, לעזוב את אנשיה ואת הכוחות הכוללים, את השווקים ואת הרחובות; היא מתפשטת מן הכוח המתעורר ומן הכוח המדמה - עד שהשומרים העומדים בקצה העיר מוצאים אותה. ומי הם השומרים? אלה הכוחות שתפקידם לדאוג שהנפש לא תתנתק מן הגוף. הם כמו מנורה אדומה שמתחילה להבהב כשהנפש עומדת להתנתק. הם אומרים לנפש: הגוף עוד מעט ימות. הנפש הגיעה לדרגת התנתקות כזו מן הגשמיות, עד שהיא עלולה להשאיר את הגוף בלא חיות. "הסובבים בעיר" - סובבים מבחוץ, עוצרים את נפש שלמה מהתנתקות מוחלטת, שלא תצא ותשאיר את הגוף כאבן דומם, ואז תהיה מחוץ לעיר ולא תוכל לשוב.
כי מציאות כזו היא מציאות של מוות - התנתקות החלק הרוחני והידבקותו באינסוף. כפי שדיברנו בעבר על חילו של סנחריב: הקדוש ברוך הוא גילה אוזנם ושמעו את קול שירת המלאכים, ונפשם ניתקה מרוב חשיקות, ערבות ומתיקות, ויצאה מן הגוף, ונשארו הגופים כאבן דומם. זו פטירה, זו מיתת נשיקה - התחברות של אהבה וחיבה אל האינסוף ברוך הוא. ואיני אומר שהם מתו במיתת נשיקה, אלא שהרעיון הוא אותו רעיון: להתחבר אל האינסוף ולהשאיר כאן את הגוף דומם. ועל כן באים השומרים ואומרים: רגע, אל תצאי - אם תצאי, אין כאן קיום.
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי׃ (ג, ד)
לא עברתי לגמרי, אלא "כמעט שעברתי". שאילו עברתי לגמרי, לא היה עוד קיום והיא לא הייתה יכולה לשוב. אבל "כמעט שעברתי מהם" - עוד מעט ועברתי, כמעט ונפשי יצאה בנשיקה, כבר הייתי על המפתן, כבר קרובה יותר אל העליונים ורחוקה מן העיר - ואז מוצאת הנפש את שאהבה נפשה, ואז חלה עליה רוח הנבואה.
וצריך לדעת כלל גדול: רוח הנבואה אינה חלה כשהנפש שקועה בגוף, ואף אינה חלה כשהנפש כולה בחוץ - שהרי אם הנפש בחוץ אין גוף, וזו פטירה, ובפטירה אין נבואה; נבואה באה לאדם חי. אלא צריך שתהיה התנתקות מן הגוף, והנפש משאירה בגוף חלק ברמה נמוכה מאוד, כדי קיום הגוף בלבד - ואז זוכים להחלת השפע האלוקי. וזהו "כמעט שעברתי מהם": להגיע רגע לפני המוות, זהו השלב שבו אפשר להשיג אלוקות. אבל כל עוד אתה בתוך הגוף, הגוף הגשמי החומרי הוא מסך עכור המונע מן הנפש לראות באור האלוקים. ולכן דווקא "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי" - את הכוח הרוחני העליון, אותו ביקשתי על משכבי בלילות במשך ימים ארוכים.
כאן מחליטה הנפש: הפעם לא יהיה כבפעמים הקודמות. שהרי בפעמים הקודמות הייתה נבואה לשעתה ולאחר מכן נפסק החיבור. אומר המלבי"ם: בפעמים הקודמות אחזתיו והרפיתי ממנו, משום שלא מצאתי לו מקום משכן - היכן ישכון קודשא בריך הוא? אבל עכשיו, לאחר שבניתי לו מקדש, לאחר שהכנתי לו מקום שבו השם יכול לשכון בתוך עם ישראל, כמו שנאמר "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" - עכשיו "לא ארפנו".
"עד שהביאתיו אל בית אמי" - זה הגוף, "ואל חדר הורתי" - זה בית קודש הקודשים, על כנפי הכרובים. באמצעות מקדש השם משפיע הקדוש ברוך הוא מקדושתו על מי שבנה את המקדש, כמו שנאמר "ועשו לי מקדש", והעושים את המקדש - "ושכנתי בתוכם". וכיוון שעתה יש מקום להשראת השכינה כאן למטה, ממילא החיבור של נפש שלמה עם קודשא בריך הוא הוא חיבור מתמיד, חיבור של "לא ארפנו", ולא כחיבור הקודם שהיה לזמנו ופסק.
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ג, ה)
תוך כדי הדברים מתחילים כוחות הגוויה להתעורר מן התרדמה של הנבואה, והנפש משביעה אותם שלא ישביתו את האהבה, כמו שהסברנו לעיל. והחיבור הזה אכן נמשך והולך עד "אני ישנה ולבי ער" שבפרק ה' פסוק ב'.
השיר השלישי מתאר את הנבואה שנגלתה לשלמה בשנת אחת עשרה למלכותו, לאחר חנוכת בית המקדש, כמתואר במלכים א' פרק ט'. הפעם היוזמה באה מלמטה: הנפש מבקשת את דודה "על משכבי בלילות" בהכנה ארוכה של ארבעה עשר יום, מחפשת אותו בכל כוחות הגוף (אנשי העיר) ובכוחות הכוללים (השווקים והרחובות) ואינה מוצאת - שהרי בכלים גשמיים אין קולטים רוחניות. רק כשהיא מתפשטת מן החומר ומגיעה עד קצה העיר, "כמעט שעברתי מהם", רגע לפני יציאת הנפש, זוכה היא למצוא את שאהבה נפשה. וההבדל הגדול מן הפעמים הקודמות: עתה, משנבנה בית המקדש ויש מקום להשראת השכינה למטה, החיבור אינו נפסק - "אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי".