פתיחה: השיר השלישי - בריחת הרעיה אל דודה
אנחנו עומדים בחלק המשל של שיר השירים, בשיר השלישי. לאחר ימים רבים שבהם הייתה הרעיה סגורה בחדריו של שלמה, החלה להיזכר בדודה - בבעלה. מתוך אותה התעוררות היא יוצאת ממיטתה לבקשו בעיר, ואינה מוצאת אותו; ומשם היא ממשיכה אל המדבר, ושם סוף סוף היא מתחברת עמו, עד ששוב רודפות אחריה בנות ירושלים. גם אחרי כן נמשך החיבור שלהם, והיא מדברת עמו בלשונות של חיבה וקירוב. בפרק שלפנינו מתאר לנו המשורר כיצד יצאה הרעיה ממיטתו של שלמה, וכיצד בנות ירושלים לא הצליחו למנוע ממנה את עצם היציאה הזאת.
על משכבי בלילות - הגעגוע מתעורר
עַל־מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃ (ג, א)
הרעיה מתחילה להיזכר בדודה ולבקש אותו על משכבה. "בלילות" - לילה אחרי לילה היא מבקשת את דודה, ואינה מוצאת אותו.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃ (ג, ב)
היא קמה מארמונו של שלמה, קמה מן המשכב כדי לבקש אותו בעיר. משם היא יוצאת אל השווקים, ומן השווקים אל הרחובות - ובכל זאת "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו": ביקשתי את בעלי ודודי ולא מצאתיו.
מן השומרים אל מחוץ לעיר - ושם המציאה
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם׃ (ג, ג)
היא מתקדמת ויוצאת מן העיר, ומגיעה אל החלק החיצוני שבו עומדים השומרים - אותם שומרים הסובבים את העיר ועומדים בשעריה. שם היא שואלת אותם שוב: האם ראיתם את שאהבה נפשי?
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד־שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל־בֵּית אִמִּי וְאֶל־חֶדֶר הוֹרָתִי׃ (ג, ד)
כמעט שעברה מן השומרים אל מחוץ לעיר, ושם מצאה את שאהבה נפשה. עתה היא מחליטה שהפעם לא תרפה ממנו, עד שתביא אותו אל בית אמה - אל מקום קבוע שבו היא שוהה, כדי שלא תצטרך עוד לחפש אחריו על הרי בתר.
השבעתי אתכם - אל תעירו ואל תעוררו
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ג, ה)
בנות ירושלים רודפות אחריה ורוצות להחזירה אל הארמון, והיא משביעה אותן שלא ישביתו את האהבה. הפסוק הזה חוזר על עצמו בספר, ולכן נאמר את הביאור בקצרה: "להעיר" עניינו לבטל, ו"לעורר" עניינו לחזק. כלומר: אל תיצרו מצב של ביטול האהבה, ואף אל תחזקו אותה - שכן אהבה זו נעשית מאליה ולא מכוח פעולתכן; וקל וחומר שאל תבטלו אותה.
מי זאת עולה מן המדבר - הפליאה על הבריחה
מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל׃ (ג, ו)
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל׃ (ג, ז)
כביכול עומד המשורר ותמה: כאשר הרעיה חוזרת מן המדבר, הרואה אותה מתפלא כיצד הצליחה לצאת ולברוח ממיטתו של שלמה. הרי "מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ" - שומרי המיטה מקיפים אותה מכל עבר, כולם מגיבורי ישראל. כיצד לא עצרו בעדה?
ומה עניין "כְּתִימְרוֹת עָשָׁן"? הכתוב מתאר את הבשמים שבהם התבשמה מחמת דודה, בעקבות החיבור שהיה לה עמו. שהרי ראינו שדודה היה מבושם מאוד, כמו שנאמר "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים", "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" - עד שכשהיא חוזרת נודף ממנה ריח טוב מחמת בעלה, ריח שהוא כמו עשן, כדבר שיש בו ממש. "מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה" - כמו קטורת של מור ולבונה. פעמים שאדם הולך ברחוב ולפניו מישהו שנשפך לו מעט מן הבושם, ואתה מרגיש כעין שובל הולך אחריו. כך כשהרעיה חוזרת מן המדבר, מריחים אצלה את החיבור שהיה לה עם דודה.
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת׃ (ג, ח)
כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה, ובכל זאת לא עצרו אותה כשיצאה ממיטתו של שלמה להיפגש עם דודה. לא יכלו לשלוף את חרבם כנגדה, והחרב נותרה מונחת על הירך - "אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ". ומה הסיבה? "מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" - נפל עליהם פחד הלילה, ובעקבות זה יצאה מבלי שיוכלו לפגוע בה ומבלי שיקומו לעצור אותה.
אפריון עשה לו המלך שלמה - היכן היו בנות ירושלים?
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן׃ (ג, ט)
עתה בא הכתוב להשיב על השאלה השנייה: היכן היו בנות ירושלים? הרי גם הן שמרו עליה - כיצד הניחו לה לצאת אל דודה? ולא זו בלבד, אלא שגם לאחר שובה מן המדבר נראה בהמשך שדודה מתייחד עמה מפעם לפעם, והניתוק הפעם אינו מוחלט. אם כן, מדוע אין בנות ירושלים פועלות?
התשובה: המלך שלמה עשה לו אפריון. דרכם הייתה שבשעת חתונה מושיבים את הכלה ביום החופה באפריון - מין גן מיוחד, כעין חופה מיוחדת, שבתוכו היו מושיבים את הכלה. שלמה רצה לארס את הרעיה, שתהיה ארוסתו וכלתו, שכן עד עתה הייתה אצלו כפילגש (וכבר ראינו שלשלמה היו פילגשים רבות), והיא הייתה שמורה וכלואה על ידי בנות ירושלים כשושנה בין החוחים. כדי לקחתה לו לרעיה עשה את האפריון, כדי שיוכל להיכנס לתוך החופה כחתן הנכנס אל כלתו.
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃ (ג, י)
את האפריון עשה מיוחד מאוד, מעצי הלבנון, עמודיו כסף, רפידתו זהב ומרכבו ארגמן. ומי שוכן בתוכו? "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם". המלבי"ם מבאר ש"רצוף" הוא מלשון "וּבְיָדוֹ רִצְפָּה" - רצפה כמו רשף, רשף אש; שם מדובר במלאך שבידו גחלים להשליך על ירושלים, ולכן נקרא "רצפה". כאן, אפוא, רשף האהבה הנקבצת מכל בנות ירושלים שוכן בתוך האפריון: האהבה שיש כלפי כל בנות ירושלים גדלה וגברה באהבתו של שלמה אל רעיה זו יותר מאל כולן, והכתוב מתאר את אהבתו אליה כשקולה כנגד אהבת כולן.
צאינה וראינה - תחבולת הרעיה
צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ׃ (ג, יא)
מתוך כך מוצאת הרעיה תחבולה כיצד לשלח מעליה את בנות ירושלים, וזו הדרך שבה הצליחה להתחמק ולצאת אל דודה מבלי שתעכבנה אותה. מה היא אומרת להן? אמו של המלך שלמה עיטרה לו עטרה מיוחדת ביום החתונה - ביום חתונתו עם הרעיה. אומרת להן: בנות ציון, צאו וראו עתה את העטרה המיוחדת שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ובעוד הן הולכות לראות את העטרה, יצאה אותה רעיה והתייחדה עם דודה.
כך התחברו שני הדברים: מצד שומרי מיטתו של שלמה - עברה אותם והתייחדה עם דודה מבלי שיוכלו להפריע לה, מפני פחד הלילה שנפל עליהם; ומצד בנות ירושלים - נקטה כלפיהן בתחבולה ושלחה אותן לראות בעטרה שעיטרה לו אמו, וניצלה את ההזדמנות וברחה להתייחד עם דודה.
לסיכום: בשיר השלישי מתעוררת הרעיה על משכבה בלילות, מבקשת את דודה בעיר, בשווקים וברחובות ואינה מוצאת, עוברת את השומרים הסובבים בעיר, ומחוצה לה מוצאת אותו ואוחזת בו שלא להרפות עוד. כשהיא שבה מן המדבר, מבושמת בריחו של דודה כתימרות עשן, עומדים ותמהים: כיצד עברה את ששים הגיבורים סביב מיטת שלמה? התשובה - חרבם נותרה על הירך "מפחד בלילות". וכיצד עברה את בנות ירושלים? שלמה עשה לו אפריון מפואר לקחתה לו לכלה, ואהבתו אליה שקולה כנגד אהבת כל בנות ירושלים, והרעיה ניצלה זאת בתחבולה: שלחה אותן לראות בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו, ובינתיים יצאה והתייחדה עם דודה.