פתיחה: מן המשל אל המליצה
לאחר שראינו את השיר השני על דרך המשל, נעבור עתה לראות את מליצת הדברים: כנגד מה הדברים נמשלים. הרעיה שבשיר היא נפשו של שלמה. בשיר הראשון זכתה אותה נפש לנבואה אדירה מאת הקדוש ברוך הוא, ולאחר מכן נכלאה הרעיה בארמונו של שלמה, דהיינו בתוך הגוף, ימים רבים. עבר הסתיו, עבר קצת מן האביב, הגיע ירח זיו - ואז בא הדוד אל הרעיה. כלומר: הקדוש ברוך הוא מבקש שוב מנפשו של שלמה להתחבר, קורא לה לחדש את החיבור עם האינסוף ברוך הוא. וכל זה מליצה על הדיבור השני שדיבר הקדוש ברוך הוא אל שלמה.
הדיבור הראשון היה דיבור של הבטחה - "שאל מה אתן לך" - והקדוש ברוך הוא הבטיח לשלמה חכמה, והוא בא מכוח התעלותו של שלמה עצמו. הדיבור השני היה קצר, ולא היה נבואה גמורה אלא דיבור לפי שעה בלבד. כך נאמר במלכים א' פרק ו': "ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר, הבית הזה אשר אתה בונה, אם תלך בחוקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם, והקימותי את דברי איתך אשר דיברתי אל דוד אביך, ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל". זה כל הדיבור, וזו כל הנבואה שבה יצר הקדוש ברוך הוא קשר עם נפש שלמה.
שימו לב שכאן החיבור אינו בא מצד הרעיה. אין זו הנשמה המבקשת את הדוד, אלא הקדוש ברוך הוא מתגלה כביכול מעצמו אל נפש שלמה. הנפש עדיין אינה מוכנה, לא הכינה עצמה לנבואה, היא עדיין בתרדמת חורף. בשיר הראשון יצאה הרעיה אל המדבר - כלומר ביקשה להתנתק מן הגוף כדי לזכות לנבואה. כאן אין זה כך: "קול דודי הנה זה בא" - הוא הבא אליה, ולא היא היוצאת אליו. ולכן גם המפגש אינו במדבר אלא בכרמים, שהכרמים קרובים לעיר והמדבר מרוחק ממנה. הרעיה לא הצליחה להתנתק מן הגשמיות עד כדי מדבר, ולכן החיבור נעשה בכרמים בלבד.
ובנות ירושלים, במליצת הדברים, הן כוחות הגוף. כוחות הגוף אינם מעוניינים שהנשמה תצא ותתייחד עם קונה, אדרבה - הם מושכים אותה אל הארציות ואל החומר. לפי שעה הם הרפו ממנה, כדי "לאחוז שועלים מחבלים כרמים" כמו שנבאר בהמשך, ועד ש"יפוח היום" שבו וגברו כוחות החומר והחזירו את הנשמה אל הגוף, ואז ניתק החיבור עם קודשא בריך הוא.
"קול דודי" - הנביא מכיר את קול ה'
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת׃ (ב, ח)
הרעיה שומעת את קול דודה העליון ומכירה שזה קודשא בריך הוא. יסוד הוא במלבי"ם, והזכרתי אותו גם ב"משנת החלומות": כאשר הנביא מקבל נבואה, אין לו ספק כלל שזה מאת השם. אין הוא עלול לטעות ולחשוב שמא חלום בעלמא הוא. שאם לא כן, נשאל: על סמך מה הולך אברהם אבינו לעקוד את בנו? על סמך נבואה. ואולי חלום חלמת? עשה הטבת חלום והמשך לישון, ולא תשחט את בנך. אלא ודאי שאין כאן ספקות, והנביא יודע בבירור שזו נבואה מאת השם.
ואם תקשו: הרי אצל יעקב מצאנו שלא היה בטוח, ואצל שמואל ראינו שרץ כל פעם אל עלי ולא ידע שזו נבואה - התשובה היא שכל זה היה בתחילת התרגלותם בנבואה. בפעם הראשונה עדיין אין אדם יודע מה זה. אבל לאחר שכבר ראה נבואה אחת, שוב אינו מתבלבל בין חלום לנבואה. וזהו "קול דודי" - אני מכירה שזה קולו.
חמש מדרגות של ירידת השכינה
"מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" - אומר המלבי"ם שיש כאן חמש מדרגות, אחת מעל חברתה, והן מבטאות את אופן השתלשלות השכינה מלמעלה למטה עד שהיא שורה על נפש הנביא. תחילה "מדלג על ההרים", והר גבוה מגבעה. ההרים מסמלים את הארץ, ומעל ההרים היינו מעל הארץ - כביכול השכינה מחוץ לעולמות, בבחינת "סובב כל עלמין", מסביב ומבחוץ (וכפי שהארכנו בעניין זה בדיסק על נפש החיים). אחר כך "מקפץ על הגבעות" - כבר ירד למקום נמוך יותר, כבר ירד אל תוך העולם, וזו בחינת "ממלא כל עלמין". שאם סובב הוא חיצוניות, ממלא הוא כבר כניסה פנימה.
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים׃ (ב, ט)
הצבי והעופר, אף שהם מתרחקים, דרכם לשוב למקומם. והצבי מיוחד בכך שגם בשעה שהוא רץ הוא מטה ראשו לאחור - ולכן כמעט תמיד מציירים את הצבי כשראשו נוטה לאחוריו, מה שאין כן סוס או חמור שמציירים אותם תמיד עם הראש קדימה. לפי זה, בבחינה הראשונה, שהקדוש ברוך הוא כביכול מחוץ לעולמות בסובב כל עלמין, הוא כצבי המביט לאחוריו: השגחתו אל המלאכים, אל השכלים העליונים, אל הגלגלים והאופנים, ואינו פונה כביכול אלינו. ובבחינה השנייה הוא כאייל, שהאייל מביט לפניו אל העולם, אך עדיין רוצה לשוב למקומו. כלומר הקדוש ברוך הוא כבר ממלא כל עלמין, אך לא בדרך קבועה - קשר שאינו קבוע, שרוצה לחזור, שהשכינה תשוב למדורה העליון.
שלוש בחינות של השגחה פרטית
"הנה זה עומד אחר כתלנו" - זו כבר מדרגה שלישית, השגחה פרטית, כבר ממש קרוב לצדיק. "כותל" הוא הגוף, והוא מבטא את הגשמיות. ובשלושה לשונות שבפסוק נרמזות שלוש מיני השגחה פרטית שמשגיח הקדוש ברוך הוא על הצדיק.
הראשונה: השגחה על הגוף. הקדוש ברוך הוא משגיח על גופו של הצדיק לתת לו צרכיו, פרנסתו ומחייתו, ולשמור עליו מן הפגעים. כמי שעומד מאחורי הכותל ושומר שהכותל לא ייפול. הכותל מבטא חיצוניות - הבית מבחוץ, להבדיל ממה שבתוכו - וזהו "עומד אחר כתלנו".
השנייה: "משגיח מן החלונות". דרך החלונות מביטים אל פנימיות הבית. אם הכותל הוא הגוף, הפנימיות היא הנשמה. כאן כבר אין הקדוש ברוך הוא משגיח רק על ענייני גופו של הצדיק, אלא גם על ענייני נשמתו: עוזר לצדיק לרומם את נשמתו, שתגיע להשגות ולרוחניות, שולח עזרו מקודש בבחינת "הבא להיטהר מסייעין אותו".
השלישית: "מציץ מן החרכים", והיא השגחה פרטית גמורה. כאן אין זו השגחה בלבד אלא התאחדות גמורה של נפש הצדיק, השוכנת כביכול בתוך הבית, עם קודשא בריך הוא. "מציץ" מלשון ציץ - פרח קטן המבצבץ ויוצא החוצה. כך הקדוש ברוך הוא כביכול פותח מעט את הדלת ושולח ציץ פנימה, מכניס ראשו לפנים. ומה זו אם לא התחברות עם הנשמה? זהו גדר הנבואה: הקדוש ברוך הוא מתחבר עם נשמת הצדיק, מכין אותה לרוח הקודש ומדבר עמה פנים אל פנים, עד שהצדיק נעשה מרכבה לשכינה.
"קומי לך רעיתי יפתי"
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ׃ (ב, י)
תחילה "ענה דודי" - מרחוק, ואחר כך "ואמר לי" - אמירה פרטית מקרוב. והדיבור האלוקי הוא כפי הכנתו של האדם, שאין מדרגות הצדיקים שוות זו לזו: ככל שהצדיק מכין את עצמו יותר, כך הוא זוכה לדיבור ולשפע ברמה גבוהה יותר. ואף שכל החיבור כאן התחיל מצד הקדוש ברוך הוא, מכל מקום נדרשת גם הכנת האדם כדי שייווצר החיבור כראוי. לכן הוא אומר לה "קומי לך" - הכיני עצמך אל הדיבור האלוקי, "ולכי לך" - צאי מחדרי שלמה, צאי מתוך הגוף ומן הגווייה. שכן מתוך הגוף אי אפשר ליצור חיבור אלוקי: כל עוד את מחוברת לגשמיות, לתאוות ולארציות, אי אפשר להתחבר עמך.
ומדייק המלבי"ם שנתווסף כאן כינוי. עד עתה כינה אותה "רעיתי", וכאן "רעיתי יפתי". "רעיתי" הוא מלשון רעות, ורעות היא דבר של בחירה: אני יכול לבחור להיות רעך ואני יכול לבחור שלא להיות רעך, והאדם בוחר עם מי להתרועע. אבל אהבה שמצד היופי היא מפני עצמות הנאהב ומעלתו - מצד יופיו הכול חושקים בו ואוהבים אותו. לפיכך, בתחילה, לפני שחלה הרוח על נפש שלמה, היה זה בבחינת "רעיתי" מצד בחירה. אבל לאחר שכבר חלה עליו הרוח פעם אחת, הכיר הקדוש ברוך הוא כביכול ביופי נשמתו של שלמה, ועתה הוא מבקש לחדש את החיבור מחמת יופי נפשו. יופייה של נפש שלמה הוא עצמו הסיבה שקודשא בריך הוא מבקש להמשיך ולהתחבר עמה, ולכן כעת היא "רעיתי יפתי".
"כי הנה הסתיו עבר" - הנפש כחלקת שדה
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ׃ (ב, יא)
דבר שכבר ראינו אותו בספר ישעיה: חכמים ממשילים את הנפש לחלקת שדה שזורעים בה, וכפי הזריעה כך היא מצמיחה. השדה היא בכוח, ובכוחה להוציא את מה שיזרעו בה. וכך הוא באמת. קח ילד - מהו? שדה. מה תזרע בו? אם תזרע ורדים יצמחו ורדים, ואם תזרע שום יצמח שום. מה שתזרע הוא שתקבל, ולא תוכל להתלונן אלא על עצמך. תשלח אותו לחינוך תורני, לחינוך של תורה ויראת שמים - עם הרבה תפילות והרבה מאמץ - זה מה שתקבל. תשלח אותו לחינוך כפרני - זה מה שתקבל. הילד הוא השדה, ואתה הזורע.
כך גם נפש האדם נמשלה לחלקת שדה. כאשר מעבדים את הנפש בעיון, בעסק התורה ובעבודת השם, היא עושה פרי קודש הילולים ומוציאה את הזרעים האלוקיים הצפונים בה. יש בנפש בכוח כוחות רוחניים אדירים - פתח אותם, זרע, ותראה איזה יופי צומח. אך גם להפך: יש בנפש גם כוחות הרסניים, ואם תפתח אותם, חס ושלום "פרא אדם ייוולד".
הרמב"ם: השגות שכליות הדומות להשגות החושיות
מביא המלבי"ם את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (פרק ל"ב), שאפשר מאוד שיקרה להשגות השכליות, מפני שהן נתלות בחומר, דבר הדומה להשגות החושיות. המשפט נשמע סתום, ונסביר. יסוד גדול ואמיתי יש כאן: החומר מתעייף. אדם שעבד ועבד ועבד - מה הוא צריך אחר כך? מנוחה. בעלי החיים ישנים כדי להשיג מנוחה, שיחדשו כוחותיהם לעבודה נוספת.
ואמנם הבאתי ב"משנת החלומות" שהגר"א כותב שמטרת השינה אצל האדם אינה מנוחה כלל, אלא להשיג השגות רוחניות שאי אפשר לו להשיגן כשהוא בתוך הגוף. הנשמה יוצאת מן הגוף, מתחברת אל מדורה העליון, הולכת ללמוד בישיבה של מעלה, ומשיגה שם מה שאינה יכולה להשיג בתוך הגוף. וכך סיפר הגר"א על עצמו, שחלם בלילה אחד אלפי ביאורים על הפסוק "עלו זה בנגב", ומעשה מפורסם הוא שאחר כך שכחם וניסה להיזכר בהם באמצע התפילה. אבל נניח לזה עתה, ונדבר על שנתם של בעלי החיים, שהיא כדי לחדש כוח, שהגוף לאה ומתעייף והבהמה צריכה לישון כדי לחדש כוחותיה.
שינה בצמחים ובאדמה
אף בצמחים כן, כידוע בחכמת הבוטניקה: גם הצמחים זקוקים לשלב של שינה. יש צמחים המרכינים את ראשם, ויש מצב שכל הפעילות שבתוך גוף הצמח יורדת לרמה נמוכה - מעין שינה - ולאחריה הצמח מתחדש. וכן באילנות: האילן נותן פירותיו, ובחורף הוא בתרדמת, עד שבקיץ הוא שב ומתחדש ונותן פריו.
ועניין זה נטע הקדוש ברוך הוא במציאות הארץ והטבע, והוא הכרחי לזרע הארץ וצאצאיה. אחרי הקציר והבציר, בסוף הקיץ, לאחר שהארץ הוציאה צמחה והגינה הצמיחה זרועיה - ילאו כוחותיה וייעפו. אילו היה קיץ תמידי והארץ הייתה מוציאה פירות בלי הפסק, היו פירותיה צנומות, דקות ורזות, מחולשת כוח הצמיחה. וכבר אמרו חז"ל יותר מזה: לא די לה בחורף לשם מנוחה קצרה, אלא לפעמים היא זקוקה לשנת שבתון, וכן היה דרכם להוביר את שדותיהם, להניח לשדה לתקופה כדי שתוכל אחר כך לתת כוחה. והיום החקלאים, כדי להשיג את תועלת ההוברה בלי להצטמצם באפשרויות הזריעה, מחליפים את סוגי הזריעה: כל פעם זורעים גידול אחר, וכל צמח נוטל מן האדמה מינרלים וכוחות אחרים. ולולא כן, אותם גידולים מעייפים את האדמה ופירותיה יוצאים צנומים.
לכן עשה הקדוש ברוך הוא חוק לארץ, שאחרי הקציר יתחילו ימי הסתיו והשלג. אז כל כוחות הטבע כביכול נרדמים, נקבצים לתוכה, שוקטים ושוכבים ונחים ומחדשים כוח תחת מעטפות השלג והקרח כמתעלפים - עד שמגיע האביב והפריחה, והם מתעוררים מחדש ומוסיפים לתת כוחם.
ימי הסתיו של הנפש
וכשם שקורה לחושים - לאות ואחר כך התחדשות - כך קורה גם לכוחות הנפש, מצד התקשרותה בחומר. הנפש רוחנית היא, אך מה לעשות והיא מחוברת לגשמיות. וכשם שבגשמיות יש שלב של לאות, כך כאשר הנפש מוציאה פריה ופורחת כשושנה - שהיא רואה מראות אלוקים ומתחברת לקודשא בריך הוא, ואשכולותיה מבשילים ענבים להשיג בנבואה - אין הדבר יכול להימשך באופן תמידי. לאחר שהוציאה פירותיה באה תרדמת חורף: הנפש תתעלף ותירדם ימים, תנוח בחיק הגווייה, וימים אלה נקראים ימי הסתיו של הנפש. כוחות הנפש נעלמים ועליהם עולה שלג, עד שתחליף כוח ותשוב להיות ראויה להשגחה האלוקית ולחיבור הנבואי.
מכאן לבין הזמנים
רבים שואלים שאלה מתבקשת: מה פתאום יש "בין הזמנים"? וכי יש זמן שפטורים בו מללמוד? נגמר החג - חוזרים ללמוד! ובאמת אצלנו בבית אליהו אין בין הזמנים ולומדים כל הזמן, אבל בישיבות הקדושות ובכוללים יש בין הזמנים. למה באמת?
כתוב שאצל משה רבנו יצר הקדוש ברוך הוא הפרדה בין פרשה לפרשה - וזהו האות פ' או ס' שבחומשים, פרשה פתוחה ופרשה סתומה - כדי לתת למשה רווח להתבונן בין פרשה לפרשה. מציאות היא בכוחות נפש האדם, שרוב בני אדם אינם מסוגלים להחזיק מעמד בלהט גבוה ובטמפרטורות גבוהות לאורך זמן רב. הוא צריך זמן מנוחה וזמן הרפיה, ואחר כך לחדש כנשר נעוריו. תחילת הזמן היא הדבר הנפלא ביותר בישיבות ובכוללים: לימוד בהתלהבות, בחשק, ב"ברנד". סוף הזמן הוא סוג של דעיכה - מרגישים את זה, כבר מחכים לסיים, כבר רוצים את המנוחה ואת השלווה.
פעם שאלו את הרב שך: למה לא מבטלים את בין הזמנים? השיב להם שפעם אחת כבר ביטלו. מתי? במלחמת יום הכיפורים, לא תקום פעמיים צרה. אז ביטלו את בין הזמנים ואמרו: אחיכם ילכו למלחמה ואנחנו נלך לבין הזמנים? אנחנו בישיבות הקדושות ניתן את הכוח בלימוד התורה. וברוך השם ישבו ולמדו בהתלהבות גדולה ובחשק עצום, ובאמת לא היה בין הזמנים. אמרתי: נו, ברוך השם, אפשר לוותר על בין הזמנים. אבל אז הגיע חנוכה - ובחנוכה נעשה כמו סוף זמן. מרגישים לאות, יוצאים, חזרו הביתה לחנוכה. ומישהו אמר לי שמשם התחיל המושג של "חופשת חנוכה" בישיבות. בעבר לא היה דבר כזה, והיום בכל ישיבה יש יומיים שלושה בחנוכה, מין בין הזמנים זוטא. מאין זה נכנס? מאז. כיוון שלא יצאו לבין הזמנים ולמדו ברציפות כל הקיץ ואחריו גם את החגים, במצב כזה הנפש כבר אינה יכולה. אדם מוכרח מנוחה, אדם מוכרח רגיעה. ובוודאי שגם בבין הזמנים צריך ללמוד - אלא שמורידים הילוך, כדי שאחר כך נחדש כנשר נעורינו בכוחות מחודשים.
חזרה לפסוק: "הגשם חלף הלך לו"
לסיכום העניין: אף כוחות הנפש זקוקים להתחדשות. לכן לאחר הנבואה האדירה שזכה לה שלמה בפעם הראשונה, שבה הבטיח לו הקדוש ברוך הוא חכמה, הגיעו ימי הסתיו של הנפש. עתה נפש שלמה רדומה בתוך הגווייה, והיא זקוקה להתעוררות מבחוץ. בא הדוד - בא קודשא בריך הוא ומעירה ואומר לה: הנה הסתיו עבר, וגם ימי הגשם עברו. כעת צריכה להיות התעוררות, כעת על הנפש לחדש כנשר נעוריה ולשוב ולהתחבר עם האלוקות, שהרי הגיעו ימי הקיץ שבהם הפרחים חוזרים ומפריחים את עצמם.
ומוסיף המלבי"ם דיוק: בתחילת הקיץ, כלומר בסוף החורף, עדיין יש גשמים ועדיין יש ערפל, מכוח הפשרת השלגים שעולה ונעשית אדים, והאוויר עדיין אינו זך. רק כשנכנס הקיץ ממש מתפזרים העננים והערפל לגמרי. כך גם הנפש בשלב הזה עדיין לא הזדככה לחלוטין ונותר בה ערפל. על כך בא הדוד העליון ואומר: לא רק "הסתיו עבר", אלא גם "הגשם חלף הלך לו" - אותם ערפילים שנותרו מן החורף אף הם חלפו והלכו. ואם כן, יש לחדש עתה את החיבור ואת הנבואה עם נפשו של שלמה.
הברק המבליח - ארבע פעמים בחיי שלמה
וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת מורה נבוכים, שיש מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם בהפרש מועט ביניהם, עד שהוא כאילו באור תדיר; ולעומתו יש מי שמקבל ברק ואחריו חושך, ושוב ברק ושוב תקופה של חושך. משה רבנו היה גדול הנביאים, והברקים שהוא זכה להם היו תדירים - תמיד הלך באור. "בכל ביתי נאמן הוא", ובכל רגע ורגע "אשרי ילוד אישה", "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". זהו ברק מתמיד. אבל אצל שאר הנביאים, כל אחד כפי דרגתו, הברקים מבליחים מדי פעם, נותנים קרן אור באפלה המאירה על הנפש, והיא נותנת את פירותיה כאשר הנפש חוזרת אל הגוף. ומידת המרווח שבין ברק לברק תלויה במדרגת הנביא: ככל שמדרגתו גבוהה יותר, כך תדירות הברקים גדולה יותר.
ושלמה המלך, אומר המלבי"ם, ארבע פעמים הבריק לו הברק בליל חייו, ארבע פעמים זרחה עליו השמש האלוקית. ובין התגלות להתגלות היו ימי הסתיו וימי השלג - הימים שבהם הייתה נפש שלמה מחוברת אל הגוף, אל הגשמיות ואל הארציות, ולא התחברה אל האינסוף.
לסיכום:
בשיר זה מתוארת הנבואה השנייה של שלמה, שבאה מצד הקדוש ברוך הוא ולא מצד הנפש, ולכן הייתה קצרה ולפי שעה, והמפגש היה בכרמים ולא במדבר. "קול דודי" - הנביא מכיר בוודאות את קול השם; "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" - סובב כל עלמין וממלא כל עלמין; "עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים" - שלוש מדרגות של השגחה: על הגוף, על הנשמה, ועד התאחדות גמורה שהיא הנבואה. "קומי לך רעיתי יפתי" - הכנת הנפש ויציאתה מן הגשמיות, מתוך שהכיר הקדוש ברוך הוא ביופי נשמתה. ו"הסתיו עבר" - שכשם שהארץ והצמחים זקוקים לתרדמת חורף כדי לחדש כוחם, כך הנפש זקוקה לימי סתיו בין השגה להשגה, ומכאן גם ההסבר לצורך במנוחה ובבין הזמנים. כך היו ארבעת הברקים שהבריקו לשלמה בליל חייו, וביניהם ימי שלג וסתיו.