פתיחה: השיר השני במשל
אנחנו ממשיכים בשיר השירים לפי דרכו של המלבי"ם, ועוברים כעת אל השיר השני - ובשלב זה אנו עוסקים במשל בלבד. השיר השני, אומר המלבי"ם, מתחיל מפרק ב' פסוק ח' ונמשך עד פרק ג' פסוק א'.
נזכיר את הרקע: החיבור בין הרעיה ובין דודה, בעלה, שאיתו נפגשה כשיצאה מארמון שלמה - החיבור הזה נפסק. בנות ירושלים באו וניתקו אותה מדודה והחזירו אותה אל הארמון. מאז היא כביכול כלואה בחצר המלך ימים רבים. והנה עבר הסתיו, עבר החורף, הגיע ירח זיו, והדוד חוזר ומנסה לפתות את רעייתו שתצא אחריו אל הכרמים.
בנות ירושלים הנמצאות עמה הן, כפי שהסברנו, מאנשי שלמה, ותפקידן למנוע מן הרעיה להתאחד עם דודה ולהשיבה אל ארמון המלך. לכן הדוד מפתה אותה לשלח את בנות ירושלים ולהתרחק מהן, כדי שייווצר שוב החיבור ביניהם. הרעיה אכן מתחברת עם דודה במשעול הכרמים - עד שיפוח היום, ואז שבות בנות ירושלים לנתק אותה שוב, והדוד פרח והלך לו. זהו קו העלילה של השיר השני, ועליו נדבר כעת.
קול דודי: ההתקרבות בשלבים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת׃
הרעיה אומרת: אני שומעת מרחוק את קול דודי, בעלי אהובי, ואני מכירה שזה קולו - הנה זה בא. הוא מדלג על ההרים, מהר להר, ומקפץ מן ההרים ויורד למטה יותר אל הגבעות שהן תחתיו, הכול כדי לבקש את הרעיה שתחזור ותתאחד עמו.
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים׃
בדילוג הזה הוא דומה לצבי ולעופר האיילים, שגם הם מדלגים על הרי בתר, קופצים מהר להר ומגבעה לגבעה. ושימו לב לסדר המתקרב והולך: "עומד אחר כותלנו" - כבר התקרב עד מעבר לכותל; "משגיח מן החלונות" - קרבתו כבר גדולה יותר; "מציץ מן החרכים" - הדלת כבר פתוחה מעט והוא מכניס את ראשו קמעה פנימה.
ומעניין מאוד: מה מקור המילה "מציץ"? אומר המלבי"ם שהיא מלשון "הציץ ציץ". הציץ הוא הפריחה הראשונה שרק מציצה ובולטת. כך גם המציץ מן החרכים - הוא כשולח ציץ, שולח את הצצתו ואת ראשו פנימה כדי להסתכל. "מציץ" הוא אפוא מלשון ציץ, הדבר הבולט.
קומי לך: הסתיו עבר
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ׃
"ענה דודי" - בתחילה ענה בקול רם, "ואמר לי" - אחר כך באמירה שקטה יותר. ותוכן הדברים: קומי, צאי מחדרי שלמה, ובואי להתאחד עם בעלך.
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ׃
עבר הסתיו, וגם הגשם שבא אחריו כבר חלף והלך לו - אין לך אפוא מה לחשוש, וכעת נוכל להתאחד.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ׃
"הניצנים" - גם הם מלשון ציץ, כמו נץ, מה שמנץ ומתחיל לפרוח; הצמחים כבר יצאו בארץ. "הזמיר" - העופות המשוררים, שהם מנגנים באביב, ולכן "עת הזמיר הגיע" פירושו שכבר הגיע זמן האביב, עבר הסתיו ועבר החורף.
ומה הוא התור? אומר המלבי"ם שהתור הוא מעופות הנסיעה, והוא מזכיר זאת בכמה מקומות, גם בספר איוב. עופות הנסיעה הם מה שנקרא בזמננו העופות הנודדים. דרכם של אלו להתרחק בימי הקור בחורף ולנדוד אל הארצות החמות, ולחזור כאשר השמש שבה לזרוח בארצות הקרות. לכן "וקול התור נשמע בארצנו" הוא סימן מובהק: עבר החורף, עבר הסתיו, והנה העופות הנודדים כבר חוזרים וקולם נשמע.
לא רק שאין מה לחשוש - יש למה לצאת
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ׃
"פגים" - כאשר מתחיל הפרי לצמוח הוא נקרא פג. כלומר הגיע ירח זיו. ירח זיו, אומרים חז"ל, הוא חודש אייר, ולמה נקרא זיו? כי בו יש זיו לאילנות, שהאילנות מתחילים בפריחתם. היוצא בימי ניסן מברך ברכת האילנות, ואחרי ניסן בא אייר, ובו כבר רואים את זיוום ויופיים של כל האילנות. "והגפנים סמדר" - סמדר הם הענבים בעודם קטנים.
וכאן יש התקדמות בטיעונו של הדוד. בתחילה אמר "קומי לך" מטעם שאין לך ממה לחשוש - הסתיו עבר, אין עוד קור וגשם. עכשיו הוא מוסיף: לא רק שהסתיו עבר, אלא שהגיע כבר הקיץ. לא זו בלבד שאינך צריכה לחשוש מן הקור, אלא אדרבה - יש לך טעם חיובי לצאת, בזכות יתרונות הקיץ: התאנה חנטה פגיה, הגפנים סמדר נתנו ריח. כל אלה אמורים לעודד אותך לצאת החוצה. קומי לך, בואי ונתייחד.
יונתי בחגוי הסלע
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה׃
הדוד רואה שהרעיה אינה יכולה להתרחק מן העיר. היא אינה יוצאת אל המדבר אלא רק אל הכרמים, שהכרמים היו קרובים יותר אל העיר ואילו המדבר רחוק ממנה. בפעם הקודמת ראינו שהגיעה עד המדבר, וכעת אין בכוחה אלא להגיע אל הכרם בלבד.
ולכן הוא ממשיל אותה ליונה המתחבאת בחורף בחגוי הסלע. היונה הזאת מחביאה את עצמה מפני הקור, ובמצב הזה גם קולה אינו נשמע - היא אינה משוררת. על כך הוא מבקש ממנה: יונתי המתחבאת בחגוי הסלע, בסתר המדרגה, באותו מקום נסתר שבו את מחביאה את עצמך שלא ייראה גופך ולא יישמע קולך - הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך ואת שירתך, כי קולך ערב ומראיך נאוה. כלומר: גם אם לא תצאי אל המדבר, לפחות צאי מן המחבוא, שאוכל לראות את מראייך ולשמוע את קולך.
אחזו לנו שועלים: התחבולה של הרעיה
אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים, שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים, וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר׃
כעת מתאר הכתוב כיצד הרעיה יוצאת ומתייחדת עם דודה, והם עדיין בכרמים, בלי להתרחק מן העיר. אלא ששם שומרות עליה בנות ירושלים, אותן נשים שהיו בארמון שלמה ותפקידן לשמור שלא תברח בחזרה אל דודה. לכאורה, נוכחותן אמורה להשבית את החיבור. כיצד גברה הרעיה על המכשול?
אומר המלבי"ם: הרעיה שלחה את בנות ירושלים לאחוז בשועלים המחבלים את הכרמים. היא אומרת להן - יש כאן שועלים קטנים המסתובבים בכרם ומחבלים בו, וכרמנו סמדר, הענבים עודם רכים, ולכן עליכן לתפוס את השועלים שלא ימשיכו לחבל. ומה עשתה בזה למעשה? שלחה אותן להתעסק עם השועלים, לאחוז בהם ולהבריחם מן הכרם, ועל ידי כך נותר לה הפנאי והזמן להתייחד עם דודה.
רמז השועלים - כשועלי שמשון
דבר נוסף אומר המלבי"ם בדרך רמז, והוא קורא לזה "איסתירא בתוך משכיות כסף תפוחי זהב": הכסף הוא החיצוני, משכיות הכסף, ובתוכו טבועים תפוחי זהב. כלומר בתוך הדברים שברובד הפשט טמונה גם פנימיות.
שהרי אנו יודעים שכאשר נתנו את ארוסתו של שמשון לאיש אחר ובערה חמתו בפלשתים - שלא מיחו כנגד אביה שהלך ומסר את אשתו לאיש אחר - לכד שמשון שלוש מאות שועלים ושילחם להשחית את הכרמים ואת השדות. גם כאן השועלים כביכול יוצאים לחבל את הכרם; והרעיה הרי נלקחה מדודה, והפירוד הזה קשה לה. ואז היא אומרת: יש כאן שועלים שבאו ליצור את הפירוד ולהפריע את החיבור שלי עם דודי, לכו ואִחזו את השועלים הללו. כדרך רמז היא אומרת להן: כשם שאצל שמשון היו השועלים הנקמה על שהפרידו בינו לבין אשתו, כך גם כאן הרמז הוא בשועלים היוצרים הפרדה ביני לבין בעלי.
דודי לי ואני לו
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים׃
תוך כדי שבנות ירושלים הולכות לצוד את השועלים - "דודי לי", היא מתחברת עם דודה. ומהו "הרועה בשושנים"? אומר המלבי"ם: הביא לה שושנים, שהשושנים מנדיפים ריח, כדי שעל ידי זה תזכור תמיד את אהבתו אליה, וזה יחזק את הקשר ביניהם.
עד שיפוח היום: הפרידה - וההבטחה לשוב
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר׃
עד מתי נמשך החיבור? עד שיפוח היום, עד שיתגבר היום וינוסו הצללים. בשעות שהשמש עדיין אינה חזקה יש הרבה צל, מפני שהשמש מכה מן הצד; אבל כשהשמש עומדת בראש השמיים כמעט שאין צל, שהיא מכה במרכז. "יפוח היום ונסו הצללים" - היום נמשך וכבר אין צל.
באותה שעה שבות בנות ירושלים מן הכרמים, שכן אין ביכולתן לרדוף אחר השועלים כשהשמש מכה. ובשובן הן עושות שוב את מלאכתן: הפרדה בין הרעיה לדוד. לכן אומרת הרעיה לדודה: סוב מכאן וברח לך, ודמה לך לצבי או לעופר האיילים. כלומר: כעת עליך למהר וללכת, מפני שתכף יבואו בנות ירושלים שאינן יכולות להמשיך ולרדוף את השועלים בחום היום. אבל תהיה כצבי, שכשם שהצבי חוזר תמיד על מקומו, הולך ושב - כך גם אתה, אף שאתה הולך עכשיו מפני בנות ירושלים, שוב אליי כפעם בפעם ותחזור לחדש את החיבור בינינו.
עד כאן השיר השני במשל.
לסיכום:
השיר השני (ב', ח' - ג', א') מתאר את שובו של הדוד אל הרעיה הכלואה בארמון שלמה. הוא מתקרב בשלבים - מדלג על ההרים, עומד אחר הכותל, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים - ומפתה אותה לצאת: תחילה בטענה שאין עוד ממה לחשוש ("הסתיו עבר, הגשם חלף"), ואחר כך בטענה חיובית שיש למה לצאת (הניצנים, הזמיר, התור, התאנה והגפנים). משראה שאינה יכולה להרחיק עד המדבר, ביקש ממנה לפחות לצאת ממחבואה - "יונתי בחגוי הסלע". והרעיה בתחבולתה שולחת את בנות ירושלים לאחוז בשועלים המחבלים בכרמים - רמז לשועלי שמשון שבאו לנקום על ההפרדה בינו לבין אשתו - וכך מתפנה להתייחד עם דודה "הרועה בשושנים". ומשיפוח היום ושבות בנות ירושלים, היא משלחת אותו במהירות, אך מבקשת שיהיה כצבי ההולך וחוזר - שישוב תמיד לחדש את החיבור.